שרלוק הולמס  חקירה בשני

שרלוק הולמס פופולארי היום בדיוק כפי שהיה לפני יותר ממאה שנה למרות שהעולם מסביב השתנה מאוד. מדוע ?

שרלוק הולמס מתחת זכוכית המגדלת-

אמיר חרש

אמיר חרש גר בירושלים, מספר סיפורים וכותב פרוזה.  ספרו הראשון, “יתבטל העולם” עתיד לצאת לאור בקרוב בהוצאת כתר, ובשיתוף מפעל קסת. זהו רומן בלאשי רב-ז’אנרי המתרחש ברחבי ישראל השניה והשלישית.

 

התעלומה הגדולה ביותר בתולדות הספרות הבלשית, תעלומה עיקשת שנותרה בעיינה למרות מאמצים של רבים וטובים, היא מהו סוד קסמו של שרלוק הולמס. כיצד אותו בלש בדיוני שנכתב לפני יותר ממאה שנים על ידי סר ארתור קונן דוויל, רופא עיניים בהכשרתו, שרד את תהפוכות הזמן, תורגם ליותר משישים שפות ובינהן סינית, לטינית, סינהלאה (סרי לנקה), ואורדו (פקיסטן). נכתבו עליו לא פחות מששת אלפים ספרי ומאמרי פרשנות, הופקו מאות הצגות, סרטים וסדרות טלויזיה, ועדיין ב2012 יצאה עונה חדשה של הסדרה “שרלוק” של ה BBC וגם הסרט “שרלוק הולמס- משחק הצללים” בבימויו של גאי ריצ’י, שכבר בשבוע הראשון הרוויח ארבעים מליון דולר. ואצלנו בישראל תורגמו לאחרונה כל סיפוריו הקצרים שוב לעברית, והוצאו לאור בהוצאת מחברות לספרות, וממש עכשיו יצאו כרך ד, שמכיל את שני הרומנים הראשונים, “חקירה בשני” ו”חותם הארבעה”. שרלוק הולמס מזמן חרג ממימדים של דמות ספרותית, הוא גיבור תרבות, אייקון, וגם מי שמעולם לא קרא ולו סיפור אחד עליו יודע לזהות את הכובע שלו, שאגב, לא מוזכר בסיפורים עצמם.

השאלה היא: “מה לעזאזל קורה פה?”

אולי יקל עלינו לפתור את התעלומה אם ניקח צעד אחורה וננסה להבין את שרלוק הולמס בתוך ההקשר הרחב של הספרות הבלשית. יש הטוענים שספרות בלשית היא ספרות מוסרנית כיוון שהיא עוסקת בפשע, בהפרה של הסדר החברתי הקיים. תפקידו של הבלש הוא לגלות את הפושע הנתעב, על פי רוב רוצח, ולהביא אותו אל הדין. בכך הבלש משיב על כנו את הסדר החברתי. יתכן וסיפורים בלשיים רבים נכנסים לסכמה הזו, בסיפורים שכאלה השאלה המרכזית שמעסיקה את הקורא היא “מי הרוצח?”. עם זאת, רוב הסיפורים העוסקים בשרלוק הולמס חורגים מהמבנה הזה. ברובם אין רצח, ולפעמים אין פשע אפילו, אלא תאונה, או מעשה של תמהוני. או במילותיו של הבלש עצמו בסיפור “אגודת אדומי השיער”: “האירועים המוזרים ביותר והמיוחדים במינם אינם קשורים בפשעים הגדולים, אלא דווקא באלה הקטנים. ולפרקים אף במקרים שיש בהם מקום לספק אם אכן בוצע פשע כל שהוא”. לא תמיד שרלוק תופס את הפושע, ולפעמים, מסיבותיו שלו, הוא נותן לפושע להימלט. אם כך, לאו דווקא הכלל המוסרי הוא זה שמופר ומושב לכנו בסיפורי שרלוק הולמס, אלא משהו אחר, אולי גדול וקדום יותר מהסדר החברתי.

ב”אגודת אדומי השיער” ווטסון נכנס לחדר של שותפו לדירה, שרלוק הולמס, ומוצא אותו שקוע בשיחה עם “אדון מבוגר, שופע משמנים, ולו פנים אדומות ושיער אדום לוהט”. מסתבר שאותו אדון אדום שיער קרא בעיתון מודעה של “אגודת אדומי השיער” המציעה משרה למועמדים אדומי שיער בלבד, עם השכר המכובד של ארבע ליש”ט בשבוע! האדון הולך ליום המיונים, בו נוכחים עשרות ג’ינג’ים, וכיוון ששערו אדום במיוחד הוא מתקבל לעבודה מיד. המשרה, כך מסתבר, קלה ביותר. לבוא למשרדי העמותה מידי יום, לשהות שם בין עשר לשתיים, ולהעתיק את האנציקלופדיה בריטניקה. אך ישנו תנאי מחמיר, אם יעזוב את מקום העבודה ולו לרגע, יאבד את המשרה. הוא מתחיל באות A וכעבור ארבעה שבועות ,כשהוא כמעט מגיע לאות B, הוא מוצא את הדלת נעולה ועליה פיסת קרטון בה כתוב “אגודת אדומי השיער התפרקה 9 באוקטובר 1890”. נסער, הוא פונה למשרדים הסמוכים ולבעל הבית, אך איש מהם לא שמע מעולם על האגודה. כפי שהיא צצה, כך היא נעלמה. במבוכתו, הוא פונה לשרלוק הולמס שיעזור לו להבין מה קרה, וחשוב מכך, שיגיד כיצד ניתן למצוא שוב את האגודה, שהרי על משרה כזו לא מוותרים בקלות.  כשקראתי את הסיפור הזה לראשונה השאלה שצצה בראשי בוודאי לא הייתה השאלה הפשוטה “מי הרוצח?”. היא כנראה הייתה קרובה יותר לשאלה “מה לעזאזל קורה פה?”. עד היום ברבים מסיפורי שרלוק הולמס זו השאלה שחולפת בראשי.

אם סיפורי שרלוק הולמס לא עוסקים ב”פשעים הגדולים” אלא דווקא ב “אירועים המוזרים ביותר והמיוחדים במינם” מה שמופר בהם הוא לא הצו המוסרי אלא עקרון המציאות. בדומה ל”אגודת אדומי השיער” הסיפור מתחיל על פי רוב במעשה חסר הסבר, מעשה שחורג מגדר ההיגיון, ותפקידו של הבלש, של “מכונת החשיבה” הוא לפצח את התעלומה, ולהחזיר לקורא את האמון שלו בכללי המציאות הרגילים, ובכוחו של האדם, של הקדמה, ושל המדע, להסביר את המציאות. חיזוק לרעיון הזה ניתן למצוא גם  ברומן שהוא אולי הספר המפורסם ביותר העוסק בהולמס וווטסון: “כלבם של בני בסקרוויל”. הספר מבוסס על סיפור פולקלור שהיה נפוץ סביב ביצות דרטמור. החקירה נסובה סביב כלב רפאים ענק שיוצא וחוזר מהגיהנום ורוצח את הבעלים של אחוזה כפרית. בלילה שומעים את יללותיו המזוויעות, ביום מוצאים את עקבות צעדיו באדמה, ולפעמים אף רואים אותו לרגע. תפקידם של הבלש ובן לויתו הנאמן, דר’ ווטסון, הוא לסתור את התופעה הבלתי אפשרית הזו, ולמרות מראה העיניים המתעה, למצוא הסבר מניח את הדעת ולהציל את חייו של בעל האחוזה הנוכחי.

ניצחון התבונה: מדוע גופתה של הנערה האומללה נתחבה בכוח רב במעלה הארובה?

דוגמא מובהקת במיוחד למקרה של ניצחון התבונה היא מה שמכונה “תעלומת חדר סגור”, כתיבת סיפור כזה היא אתגר שנחשב בעיני אחדים למבחן העליון ליכולת הכתיבה של סופר בלשי. בסיפור במבנה של “תעלומת חדר סגור” הבלש נדרש להסביר אירוע בלתי אפשרי לחלוטין. לרוב מדובר ברצח, אך המוקד כאמור איננו דווקא זהות הרוצח אלא האופן המפתיע בו הרצח בוצע, כיוון שהנרצח נמצא בחדר סגור, נעול מבפנים והמפתח נמצא בתוך המנעול. לכאורה איש לא נכנס או יצא מהחדר אך הקורבן מצא את מותו בדרך ששוללת כל אפשרות של התאבדות או רצח מרחוק. הוא נדקר פעמים רבות, ראשו נכרת, או שגופתה של הנערה האומללה נתחבה בכוח רב במעלה הארובה. כבר אצל אדגר אלן פו, מי שנחשב כאב הקדמון של הז’אנר הבלשי, מנוסחת תעלומת חדר סגור מושלמת בסיפור “הרצח ברחוב מורג”. מככב בו רצח שהוא מזעזע ובלתי אפשרי בה במידה, ורק בזכות מלאכת ההיגיון חסרת הרבב של הבלש אוגוסט דופאן, הרצח מתפענח וההיגיון מושב לכנו. גדולי הכותבים הבלשיים ניסו את כוחם בכתיבת תעלומות חדר סגור, ומספיק אם נציין את ג.ק. צ’סטרטון, אגטה כריסטי, ג’ון דיקסון קאר, גסטון לרו, וכמובן גם את סר ארתור קונן דויל.

אפשר אף להרחיב ולומר שלסיפור טיפוסי של שרלוק הולמס יש מבנה שמזכיר ז’אנר מובהק אחר, שמהווה אולי את הפסגה של הכתיבה הרציונליות, והוא המאמר המדעי. במאמר מדעי מועלת שאלת מחקר, מוצגים הממצאים הידועים בתחום, מועלות היפותזות שונות שמסבירות את הנתונים, מתבצעים ניסויים שמטרתם להכריע בין ההיפותזות, ובסוף מתקיים דיון. הסיפור הבלשי של הולמס מתחיל, בדומה למאמר מדעי, בתיאור שאלת המחקר שדורשת בירור. ישנן וריאציות מסויימות אך לרוב הבעיה בסיפור מוצגת ידי לקוח נסער שנכנס למשרד ומסביר להולמס את הבעיה ואת נתוניה הבסיסיים. לאחר שלב של איסוף נתונים נוספים על ידיד הבלש ועוזרו מגיע שלב פיתוח ההיפותזות. ניתן להבחין בין שתי סוגי היפותזות שמפותחות בסיפור, הראשונה היא “היפותזת ההיגיון הבריא” אותה מפתח ווטסון, המפקח לסטראד מהסקוטלנד יארד, או מישהו אחר שהוא תמים יחסית לבלש. בפילוסופיה של המדע מקובל העיקרון “תערו של אוקאם” לפיו יש להעדיף את ההיפותזה הפשוטה יותר, אלא אם ההיפותזה המורכבת יותר מצליחה לשלול אותה. הסוג השני של היפותזות שמופיע בסיפור הן ההיפותזה של הבלש, שהסיפור עוסק בהוכחתה. הולמס, כתלמיד של המסורת המדעית, יודע שכדי להוכיח היפותזה יש צורך בניסויים שיחזקו אותה או יפריכו אותה, לכן במשך תהליך החקירה הוא מבצע סדרה של ניסויים ולפי תגובותיו של שרלוק אנו למדים האם הניסויים היו מוצלחים או לא. הניסויים יכולים להיות מסתוריים כשעצמם, דוגמת עישון אובססיבי של סיגריות, והטלת האפר על השטיח, במהלך שיחה בחדרו של הפרופסור הזקן בסיפור “משקפי הזהב”. או ניסיון כושל לשכנע גברת בכך שהוא פגש אותה במסיבת גן בפלימות ושהיא לבשה שם בגד אפור מעוטר בנוצת יען, בסיפור “כתם כסף”. בתום הניסויים מתקיים מעיין דיון כללי ” general discussion” בו הבלש מציג לנו את ההיפותזה שלו ואת הניסויים התומכים בה, ובמידה והסיפור הבלשי מוצלח, אנו משתכנעים שהופרכה ההיפותזה הראשונה, זו של “ההיגיון הבריא”, ושההיפותזה המורכבת יותר של הבלש היא זו הנכונה. ההבדל המרכזי בין מאמר מדעי לסיפור בלשי יהיה שההיפותזה של הבלש איננה גלויה. הקורא פוגש את פרטי ההיפותזה במלואם רק בסוף הסיפור, וזאת כדי ליצור סקרנות ולעודד את הקורא לנסות לנחש בעצמו מה היא ההיפותזה של הבלש.

הצורך לנחש את ההיפותזה מכוון אותנו לדרך נוספת להביט על סיפור בלשי, כחידה או חידת הגיון שמוצגת לקורא. רבים קוראים את הסיפור כמשחק בין הקורא לבלש, או בין הקורא לסופר, המתחרים מי יפתור ראשון את החידה. כמה מן האנלוגיות המקובלות לסיפור בלשי הן פאזל, תשבץ או חידת שח-מט, וכל אלו הן סוגים של חידות הגיון. בחידת הגיון הפותר מקבל תיאור של בעיה ונתונים, וחשוב מכך, התיאור הוא שלם ויש בו את כל המידע שרלוונטי לצורך מציאת הפתרון. למשל חידת שח מט מכילה דיווח מדויק על המיקום של כל כלי וכלי על הלוח, וגם השאלה שיש לפתור מוגדרת היטב, למשל, “הלבן מתחיל ומנצח תוך שלוש מהלכים”. אם ניתן רמז נוסף הרמז הוא הוגן, כלומר כזה שמקרב את הפותר לפתרון. חידה שחסר בה נתון, או שאחד הנתונים בה מוטעה, היא חידה לא הוגנת. קוראים רבים מתפתים להתייחס לסיפור בלשי כאל חידת הגיון שכזו, ומנסים כמיטב כוחם לפתור את התעלומה לפני הבלש. כשהם לא מצליחים, ובסיפור בלשי טוב יהיה קשה מאוד להגיע לפתרון לפני הבלש, נותר הבלש כסמל ההיגיון הטהור. לנו רק נותר לשאוף להיות כמוהו, “מכונות חשיבה” מיומנות.

סדקים ראשונים במכונת החשיבה: מי נהנה לפתור חידה לא הוגנת?

ניתן להקשות על תפיסת הסיפור הבלשי כחידה, שהרי איזה מן חידה זו אם הקורא נהנה, לא מחדוות הפתרון, אלא דווקא מהכישלון. על האבסורד הכרוך בכך כתב דן מירון:

 “הבה נתאר לעצמנו, שהיינו נתקלים מדי יום בעיתון שעליו אנו חתומים, בתשבצים שפתרונם הוא למעלה מכוחנו השכלי, או שהוא תלוי בידיעות שהן תמיד מחוץ להישג ידנו; האם היינו נהנים מִתשבצים כאלה? האם היינו מפיקים הנאה מפתרונם בעיתון של מחרת בידי התשבצן, שידיעותיו וזריזותו עולות על אלה שלנו עשרת מונים? סביר להניח שהיינו מגיבים על מציאות כזו בתחושת השפלה, שהיתה נהפכת עד מהרה לטרוניה מרה כנגד התשבצן, העיתון ועורכו. …בעוברנו עתה מן התשבץ אל הרומן הבלשי אנו נוכחים, שכאן ההפך הוא הנכון. “. (דן מירון, “כומריה בישראל”, מתוך גליון 3 של “הו!” )

בנוסף, סיפור בלשי הוא לעיתים נדירות “הוגן” באותו אופן בו חידה היא הוגנת. לרוב חסרים נתונים כדי להגיע לפתרון או שישנו לפחות נתון אחד שגוי, לעיתים קרובות הרמזים שניתנים הם רמזים מטעים, ואפילו לא תמיד החידה עצמה מנוסחת באופן ברור. בסיפור הבלשי, בניגוד לחידת השחמט, לפעמים אנו מגלים שהפרש נע כמו צריח, שהחייל היה למעשה מלכה, שצץ כלי נוסף, שכלל לא ידענו אודותיו, ודווקא הוא נחוץ לפתרון, או שלא הצלחנו לגרום ללבן לנצח תוך שלושה מהלכים כי הפתרון הוא שהשחור מנצח בסוף. מקרה מובהק של שאלה שלא מנוסחת ברור אפשר למצוא בספר “מסך המוות” של אגתה קריסטי, שמתאר את החקירה האחרונה של הרקול פוארו. אומנם רשימת החשודים המתארחים במלון ברורה וסופית, אבל עד הפתרון עצמו לא ברור לקורא מה טיב הפשע שהחשוד ביצע או הולך לבצע. אם השאלה הייתה מנוסחת באופן ברור פתרון התעלומה היה קל בהרבה.

ישנו קושי נוסף ברעיון שכוח המשיכה של שרלוק הולמס, ושל הסיפור הבלשי בכלל, נובע מהרציונליות שמתגלמת במבנה החידה או המאמר המדעי. מקובל לחשוב שאין זו מקריות שהולדת הז’אנר הבלשי במאה התשע עשרה. בתקופה הוויקטורינית כוחות המודרניות והמדע היו בשיא הניצחון על כוחות הדת, הרוחות השדים והשטן עצמו. רווחה האמונה כי הקדמה והמדע יסבירו את העולם וייטיבו עם האדם. הסיפור הבלשי עזר לאדם הויקטורייני להחזיק באמונתו בדבר ניצחון הקדמה, ובכך שהאור שמנורות הגז הביאו לרחובות לונדון, יתפשט בקרוב ויגרש את הצללים מכל סמטאות העולם, כמו גם מקרנות הרחוב האפלות שבנפש האדם. אך אם הסבר הזה נכון למאה התשע עשרה, אין בכך בכדי להסביר מדוע גם במאה העשרים ואחת שרלוק הולמס מצליח לכבוש לבבות, לאחר שאמון האדם בקדמה נשחק לאור הזוועות שהמודרנה חוללה בשתי מלחמות העולם, בהרס הסביבה שהתקדם יד ביד עם הפיתוח הטכנולוגי ואל מול עלייתו של קפיטליזם חסר רסן ונצלני. איזה עונג יכול קורא בן ימנו לשאוב ממסר אנכרוניסטי כמו “ההיגיון ינצח למרות הכול”?, או שמא המסר הוא למעשה הפוך. יתכן שהקוראים היום, ואולי אף הקוראים בני המאה התשע עשרה, שאבו את העונג שלהם דווקא מההפרה של ההיגיון, ולא מההשבה של הסדר לכנו. ולראיה לעיתים קרובות ה”פתרון” של הסיפור הבלשי מאכזב את הקורא, אכן, לפעמים הפתרון הוא החלק החלש ביותר בסיפור. גם מבחינת  “זמן המסך” שהוא תופס הפתרון הוא קצר ביותר, הוא מגיע רק בסוף, ודווקא התעלומה היא זאת שממלאת את רוב הסיפור וגורמת לקורא להמשיך ולקרוא ולא לזנוח את הסיפור כבר בתחילתו.

 

 

סדקים שניים במכונת החשיבה: הבלש כמטורף.

 

“אין צורך להיתפס לבהלה, אדוני,” אמרתי. “בדרך כלל מתגלה כי יש שיטה בטירופו“.
יש אנשים שיאמרו שיש טירוף בשיטתו,” הפטיר המפקח. 

(ווטסון והמפקח פורסטר דנים בהתנהגותו של הולמס. מתוך הסיפור  “אחוזת ריגייט”.)

 

 

 

 האם יתכן שקסמו של שרלוק הולמס לא נובע מהרציונליות שלו אלא מאי הרציונליות שבו, מטירופו? להפיותזה הזו ניתן למצוא תמיכה רבה, שרלוק הולמס רחוק מלהיות “מכונת חשיבה” גרידא. נסו נא לדמיין את הסיפורים שלו בלעדיו, כשמי שמחליף אותו הוא מחשב או רובוט, משהו מהותי ודאי ילך לאיבוד. לשרלוק הולמס יש אישיות, והאישיות שלו רחוקה מלהיות ייצוג סטרילי של רציונליות. שרלוק הולמס הוא תמהוני מבולגן ש”תוחב את הטבק למקטרתו בחרטום נעל הבית שלו”, בנוסף לטבק הוא מכור גם לקוקאין בתמיסה של שבעה אחוזים. הוא אמן התחפושות, שיכול להראות כחסר בית, ככומר פרוטסטנטי חביב, או לחזור מהמתים ולהפתיע את ווטסון בדמותו של אספן ספרים ישיש. הוא נמרץ ומלא חן כשיש לו חקירה, אך בהעדר אתגר ראוי הוא הופך להיות בטלן מוזנח, שיורה בקירות חדרו באקדח את ראשי התיבות של שמה של המלכה. אולי בכלל הוא חולה במאניה דיפרסיה, והוא מזכיר בהתנהגות כלב צייד יותר מאשר מחשב. שרלוק הולמס נהנה להדהים, הוא נוהג להעיר הערות שמובנות רק לעצמו, ולהפתיע את ווטסון ואת הסקוטלנד יארד בפתרונות מרעישים, במקום לגלות להם את תוכניותיו לכל אורך הדרך. הוא כמעט ולא מוצא עניין בנשים, זולת איירין אדלר הפושעת שהצליחה לנצח אותו בסיפור “שערוריה בבוהמיה”, ועם זאת הוא נותן אמון תמוה באינטואיציה נשית. האם כך מתנהג אדם שהוא מופת של רציונליות, או ילד חינני שמסרב להתבגר? גם אם נעבור מהדמות הבדיונית לדמות האמיתית, ליוצרו של שרלוק הולמס, לסופר סר ארתור קונן דויל, נוכל לראות שלמרות הכשרתו כרופא, האמון שלו ברציונליות לא שרד את תהפוכות השנים. בערוב ימיו הוא מתחיל להאמין בספיריטואליזם. הוא מפרסם מאמר הכולל צילומים של פיה שראה, לטענתו, ואשתו מגלה יכולת של כתיבה אוטומטית המאפשרת לתקשר עם המתים. אך גם אם נרחיק ונתבונן במי שנחשב לאב הקדום של הספרות הבלשית, באדגר אלן פו, נוכל לראות שהסיפורים הבלשיים שהוא כתב הם מיעוט מבוטל בתוך היצירה הפורייה שלו, שכללה זאנרים רבים כשהאיימה הוא המרכזי שבהם. רוב סיפוריו עסקו בנושאים מקאברים כמו מגיפות ומוות, מערות קבורה ועינויים, רציחות אכזריות וכאב חסר גבולות. יותר משעניין אותו ההיגיון, ריתק אותו חוסר ההיגיון, אותו פער במציאות שמותיר אותנו מלאי חלחלה ופעורי פה. נדמה שהקרבה בין הסיפור הבלשי לסיפור האימה איננה מקרית, כשם שהולדת זאנר פסבדו-מדעי אחר, המדע הבדיוני, כרוכה בדבר מעורר אימה נוסף: במפלצות. פרנקנשטיין של מרי שלי (ובשמו המלא “פרנקנשטיין או פרמטאוס המודרני”), כמו גם “המקרה המוזר של דוקטור גיקל מיסטר הייד” שכתב רוברט לואיס סטיבנסון, הם מראשוני סיפורי המדע הבדיוני, ובשניהם מדען בעל כוונות טובות יוצר בטעות מפלצת. האין גם שרלוק הולמס סוג של מפלצת? מעיין אזהרה ממה שעשוי לקראת אם נמשיך ונלך עד הסוף עם ההיגיון המדעי הקר עד הקצה עד שהתשוקה לידע תבטל את התשוקה המינית ונצא, מנודים, מגבולות הסדר החברתי. נהפוך לתימהוניים, מכורים לסמים, בלי בת זוג וילדים. בבדידותנו נמשיך לחזר שוב ושב אחר אותו ידיד יחיד שלנו, דר’ ווטסון, מי שהיה שותף לחדר בנעורנו ועזב כיוון שהתחתן ופתח קליניקה משלו. בכל פעם נגרור אותו לעוד תעלומה רק כדי שנוכל ליהנות מעט מחברתו.

הסיפור הבלשי כהוכחה נוספת לחוסר הרציונליות האנושית

אם נרצה להמשיך עם קו המחשבה שקסמו של שרלוק הולמס נובע מחוסר הרציונליות שלו נצטרך למצוא הסבר חלופי לאחד מסימני ההיכר המפורסמים ביותר של שרלוק הולמס, אותם משפטים שנותנים את תמצית התורה הלוגית שלו. המפורסם שבהם הוא בודאי זה: “לאחר שהוצאת מכלל חשבון את הבלתי אפשרי, הרי מה שנותר, בלתי סביר ככול שיהיה, הוא האמת” כפי שנאמר ב”פרשת נזר התרשיש” וברומן “חותם הארבעה”. בסיפור “כתם כסף” מסביר הולמס לווטסון עקרון בסיסי נוסף, כדי שיזהר מלקפוץ למסקנות לפני שכל העובדות ברורות: “הקושי טמון בהפרדת שלד העובדות- העובדות המוחלטות, אלא שאין להפריכן- מן הקישוטים שהוסיפו אנשי התיאוריה והכתבים. רק אז, אחרי ששרטטנו כבר בסיס מוצק, חובתנו לבדוק לאילו מסקנות נוכל להגיע”. האם משפטים אלו לא מוכיחים שהולמס, גם אם בחייו הפרטיים איננו רציונלי לחלוטין, הרי בבואו לפתור תעלומות הוא פועל על פי עקרונות לוגיים מובהקים אותם הוא מציג לנו כמופת? הרי הוא מסביר לנו במפורש שעלינו לפעול כפותרי חידה, להפשיט את הסיפור מן הקישוטים, ליצור מבנה מופשט של עובדות, ורק אז לפתור.

קל להתמודד עם טיעונים אלו אם חושבים על הסיפור הבלשי של הולמס לא כמאמר מדעי רגיל, אלא כניסוי שמטרתו להוכיח כי בני אדם אינם רציונליים. המדע במאה העשרים היה פורה בדוגמאות לכך שהאדם איננו יצור רציונלי. הפסיכולוג הראשון לצעוד בדרך זו היה  זיגמונד פרויד, שהחליף את תמונת האדם החושב של הנאורות בתמונה של אדם שמונע על ידי לא מודע שבבסיסו הפנטזיה על גילוי עריות. אך דוגמא אקטואלית ומתאימה יותר לענייננו ניתן למצוא בניסוייים של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, זוג פסיכולוגים חברתיים שהדגימו את חוסר הרציונליות של האדם והצליחו אף לבנות לה מודלים מתמטיים. על עבודתם פורצת הדרך זכה דניאל כהנמן בנובל לכלכלה ב שנת 2002. הנה דוגמא הלקוחה מניסוי קלאסי שלהם. נסו להשיב על השאלה הבאה:

“לינדה היא בת 31, פנויה, רהוטה ומבריקה. בוגרת לימודי פילוסופיה. כסטודנטית היתה מוטרדת עמוקות בסוגיות של אפליה וצדק חברתי, כמו כן, היא השתתפה בהפגנות אנטי-אטומיות.  מה סביר יותר?

א. לינדה פקידה בבנק.

ב. לינדה פקידה בבנק ופמיניסטית”. 

 

 אם חשבתם שתשובה השנייה היא הנכונה, אתם בחברה טובה, כהנמן וטברסקי מצאו ש 85% אחוז מהנבדקים בחרו תשובה זו. הבעיה היא שתשובה זו סותרת את כלל הצירוף, כלל לוגי שקובע ש A סביר יותר מאשר  A וגם  Bיחד , או לכל הפחות שווה בסבירותו. למשל, ברור שיש בעולם יותר טורקים מאשר טורקים שאוהבים גבינה. בדומה לסיפור של שרלוק הולמס, ניסוי מהסוג של כהנמן וטברסקי קשור כמעט תמיד בהצגה של איזשהו כלל או עקרון לוגי שהיית מצפה שהאדם הרציונלי יפעל לפיו, ומיד לאחר מכן הם מיצרים בהצלחה סיטואציה בה הנבדק נוטה להתנהג בשונה ממה שהכלל הלוגי מכתיב.

לפעמים אחרי שאני קורא סיפור בלשי של שרלוק הולמס אני מרגיש אידיוט. בתחילת הסיפור שרלוק הולמס מציג איזשהו עקרון לוגי שמובטח שבעזרתו ניתן לפתור את התעלומה, אך גם ווטסון, וגם אני הקורא, שנינו נכשלים ביישום העיקרון הלוגי הפשוט ביותר.

האם אני מבחין במה שאני רואה? ב”שערוריה בבוהמיה” הולמס נוזף בווטסון ש”רואה ואינו מבחין”. כדי להוכיח את הנקודה הוא מבצע ניסוי פשוט, הוא שואל את ווטסון כמה מדרגות מובילות מדלת הכניסה לחדר שבו הם יושבים ברחוב בייקר 221 ב’. אף על פי שווטסון עלה בשבע עשרה המדרגות האלה מאות פעמים הוא איננו יודע. אני קורא ומחייך, אך מיד אני מבין שגם אני לא יודע כמה מדרגות מובילות לביתי. מהבחינה הזו שרלוק הולמס איננו אידיאל ריאלי שניתן לשאוף אליו ולקבל ממנו השראה, הוא החריג, זה שאיננו אנושי, שבא לבייש אותנו ולגרום לנו להבין כמה שאנו איננו רציונלים, ולעולם לא נהיה.

אך האם לספור את המדרגות בכל מקום שאתה עובר בו היא פעולה רציונלית או סתם אובססיביות? יתכן שכול הכללים הלוגיים הללו הם בעצם התעיה שמטרתם להקשות על הקורא את פתרון התעלומה. אם הסיפור הבלשי לא מתפקד על פי כללי הלוגיקה, המעשה הרציונלי יהיה לנסות להבין את הכללים האמיתיים שעולם הסיפור פועל על פיהם. אך על פי אילו כללים פועל  הסיפור הבלשי?

 

הבלש שאהב לשלוף שפנים מהכובע

“הבמה איבדה שחקן מעולה, כפי שהמדע איבד איש הגיון מעמיק, כאשר החליט הולמס להתמחות בחקירת פשעים“. (דר’ ווטסון, מתוך “שערוריה בבוהמיה”)

 

 מכל הפרשנויות שמוצגות במאמר זה, הפרשנות הבאה היא החביבה עלי ביותר. אם אכן הסיפור הבלשי אודות שרלוק הולמס מצליח כיוון שהוא עוסק בחוסר הרציונליות של האדם, הוא יכול להצטרף למסורת מפוארת ועתיקה של אומנות אחרת שעוסקת בדיוק בכך. אני מתכוון כמובן לקסם. כשאדם צופה בקסם הוא יודע שהקוסם הולך לעבוד עליו, הוא מצפה מהקוסם שידהים אותו במעשה בלתי אפשרי, והוא רוצה שהמעשה יתבצע תחת עיניו הפקוחות. כמו קורא הסיפור הבלשי, גם צופה הקסם נמצא בתחושה של חשד, הוא חושד בקוסם, הוא רוצה לתפוס את הקוסם על חם ולחשוף את הדרך בו הוא ביצע את הטריק. הצופה בקסם רוצה לראות דבר בלתי אפשרי, ולדעת שיש לו הסבר הגיוני. אך אם הקוסם יגלה לצופה כיצד הוא ביצע את הקסם, לרוב הצופה יחוש אכזבה: כוחו של הקסם יפה כל עוד נשמרת האשליה. או במילותיו של שרלוק הולמס ב”חקירה בשני”: “הלהטוטן מאבד את הערכת הקהל לאחר שהוא מגלה את סוד הלהטוט. אם אגלה לך יותר מידי על שיטות העבודה שלי תגיע לבסוף למסקנה שאני בסך הכל ברנש פשוט ורגיל למדי.”. אם כך, יתכן כי האכזבה בזמן הצגת פתרון הסיפור הבלשי דומה לאכזבה מגילוי הטריק בקסם. כשהאשליה נמוגה ועקרון המציאות חוזר לשלוט, האפשרות לעולם אחר, עולם של קסם, מתפוגגת, ושרלוק נשאר ברנש רגיל למדי. לכן שרלוק הולמס, כמו הקוסם, נהנה לשלוף שפנים מהכובע ולהדהים את ווטסון, את הסקוטלנד יארד, ואת הקורא. הוא פונה ללקוח שנכנס למשרד לראשונה, לאיש זר לחלוטין, ויודע את שמו הפרטי, הוא מסיק את קורות חייו של אדם אחרי רגע של התבוננות. קריאת מחשבות חביבה על קוסמים, מה הפלא אם כך שהולמס כה נהנה לקורא את מחשבותיו של ווטסון, כשם שהבלש אוגוסט דופאן גם הוא ביצע אותו תעלול עצמו.

אם הולמס הוא יותר קוסם מאשר מדען, יתכן כי כללי הלוגיקה שהוא מספק לנו בסיפור אינם מועילים, לא מפני שאיננו מצליחים ליישם אותם, אלא מפני שהם אינם הדרך לפתרון התעלומה. כל צופה קסמים מיומן יודע שאסור להאמין להסברים של הקוסם, אלו הן רק הטעיות. ובכלל, הלוגיקה והמתודה של המדע אינן דרכים מוצלחות לחשוף קסם. מספרים שבזמנו מדענים בדקו את יכולותיו העל-טבעיות של אורי גלר, ומצאו שהוא אכן בעל יכולות כאלה. רק כשהביאו קוסם, ולא מדען, גילו שיש טריק. הקסם עובד בזכות אחיזת עיניים, מה שאנו רואים אינו מה שקורה באמת. קסם שונה מחידה כי עצם הנתונים שיש לצופה בקסם הם שגויים, הוא רואה את הקוסם מערבב את הקלפים, אבל למעשה, הקוסם רק לכאורה מערבב אותם. הוא יודע כל הזמן איפה נמצא הקלף שבחרת. אם סיפור בלשי איננו כמו חידה של שח מט, אלא כמו קסם, זה מסביר מדוע קורא בלשי מיומן יודע לחשוד במה שהסיפור מציע לו, הוא מחפש את אחיזות העיניים, את ההטעיות, והוא יודע שאין שום דרך “להוציא מכלל חשבון את הבלתי אפשרי” ולראות מה נשאר, הוא למד בדרך הקשה שבסיפור בלשי הכול אפשרי. הוא מחפש את הפתרון בתוך השרוול של המספר.

אם חידה צריכה להיות הוגנת הרי שקסם חופשי מהמגבלה הזו. קסם מוצלח נמדד ביכולת שלו לעורר התפעלות ולהדהים, ומאידך הוא גם נמדד באלגנטיות שלו. קסם מוצלח איננו רק הטריק, הוא גם דרך ההצגה שלו, וביופי של מערכת ההטעיות שמסתירה אותו. ככול שהקסם גלוי יותר, נעשה תחת עינייך הפקוחות, ובכל זאת עובד, כך הוא מרשים יותר. מובן שסיפור בלשי שונה מקסם בנקודה מרכזית וחשובה, הקוסם לא מגלה את “פתרון” הקסם שלו, והבלש כן מגלה את פתרון התעלומה. ההבדל הזה הוא מהותי, כיוון שברגע שהפתרון מתגלה עולות אצל הקורא צפיות מסויימות. מתוך שיחותי עם קוראים בלשיים, וגם מתוך חוויותי כקורא, נדמה לי שאפשר לנסח אמירה כללית אודות הציפייה של קורא בלשי מהפתרון. הציפייה היא שהפתרון יהיה מחד “יחסית הוגן” ומאידך מפתיע ומדהים. הקורא מצפה שהסיפור יתפקד גם כמו חידת הגיון וגם כמו קסם, למרות שאלו ציפיות סותרות. לכן הסיפור לא צריך להיות הוגן כמו חידת שח מט, אך ככול שהוא יותר הוגן, ובכול זאת מצליח להפתיע ולחולל את הקסם שלו, כך הוא סיפור מוצלח יותר.

סיפור “יחסית הוגן” הוא סיפור שניתן לכאורה לפתור אותו, גם אם קשה מאוד לעשות זאת בקריאה הראשונה. בסוף הקריאה הפתרון צריך לשכנע, שיהיה ברור לקורא שהפתרון נובע מהסיפור והוא איננו גחמה של הסופר. חלק חשוב מההוגנות היא שיהיו מספיק רמזים תקפים שיכוונו את הקורא אל הפתרון, כך שבדיעבד, הוא יאמר לעצמו, “הייתי יכול להגיע לפתרון בעצמי, אם רק הייתי חשדן יותר, או רציונלי יותר”. מכאן שליצור סיפור שיהיה יחסית הוגן ובכל זאת יהיו בו מן הקסם זו מלאכת אומנות, וכדי לבצע אותה צריך לא רק דמיון אלא גם לנסות לשמור על כללי המשחק. להיות מצד אחד הוגן, ומצד שני עם סגנון, פרושו להיות ג’נטלמן בריטי, ושרלוק הולמס הוא מעל לכל ג’נטלמן בריטי. הוא שומר על כללי ה”משחק ההוגן” גם עם ווטסון וגם עם הפושעים שהוא מתייצב מולם. ג’נטלמן נוסף היה ארתור קונן דוייל, עד כדי כך שקיבל מידי “המלכה האם” את תואר האצולה הנחשק “סר”. קונן דוייל היה עד די כך ג’נטלמן שגם כשהרג את הגיבור שלו, את שרלוק הולמס, והשליך אותו ממרומי מפלי רייכנבך, הוא היה הוגן מספיק כדי לאפשר להולמס להילחם בו, לנצח, ולחזור לחיים.

פתרון החידה?

אם כך, מהו סוד הצלחתו של הולמס? אף אחת מההיפותזות שהעלנו לא הוכחה או הופרכה באופן מוחץ. האם הוא מדען שמעודד אותנו שהתבונה תנצח? או חריג שמוכיח לנו שלעולם לא נהיה רציונלים? מפלצת איומה שמהווה אזהרה על מחיר החשיבה המופרזת? או כלב צייד מני-דיפרסיבי שנותן ליהנות יחד איתו מחדוות המרדף? קוסם שמפתיע אותנו בבלתי אפשרי? או ג’נטלמן בריטי ששומר על כללי המשחק כל עוד הם לא מפריעים לו להדהים? אולי מוטב שלא  למצוא פתרון לחידה הזו, שהרי התעלומה מעניינת יותר מהפתרון, ואולי יתכן שלחידה הבלשית הזו, וגם לאחרות, אין פתרון אחד, אלא ריבוי של פתרונות, ואולי דווקא זו הסיבה שקוראים שונים, היום ולפני מאה שנה, צעירים כמו מבוגרים, באנגליה, בסין, בפקיסטן ובישראל, כולם מצאו ועדיין מוצאים בו משהו מרתק. הם כולם קראו אותם סיפורים, אך כל אחד מצא בהם שרלוק הולמס אחר, שרלוק פרטי שדיבר רק אליו.

אלמנטרי ידידי, הרי שרלוק הולמס הוא אמן ההתחזות.

תגובה אחת

  1. ניתוח מעניין. נהנתי לקרא.

    לדעתי קיסמו של הולמס הוא במספר תחומים:

    1. בחברות המוזרה שלו עם ווטסון. למעט עישון אין להם שום דבר משותף. ווטסון רודף נשים ומפליג בתיאור יופיין והתחושות שלו כשראה אותן. הולמס מתעניין בעובדות. ווטסון הוא אנגלי טיפוסי של תקופתו. ממש סטראוטיפ. הולמס הוא דמות אוניברסלית.

    2. חריג ואוניברסלי – הולמס הוא אוניברסלי. חסר גיל, מנותק מכבלי משפחה ומאילוצים כלכליים. הוא עושה מה שהוא רוצה, הוא המציא לעצמו מקצוע שלא היה קיים קודם. אפילו שמו – שרלוק הוא שם חריג. (לשרלוק יש שורשים צרפתיים ואנגליים הוא מספר לווטסון על סבתו שהיא נכדתו של צייר מפורסם שתמונתו תלויה בחדרו של מוריארטי, וכן שהוא בן למשפחת אצולה כפרית) כשאנחנו מכירים את האח של שרלוק – מייקרופט אנחנו מגלים שגם האח מוזר למדי.

    3. כתיבה עיתונאית – הסיפורים כתובים באופן משכנע, כתובות של מקומות, תאריכים, זמני יציאה של רכבות, עקיצות של הולמס את ווטסון על תיאוריו השטחיים בעלילה קודמת שהתפרסמה בעיתון במקום להתמקד בעיקר של הולמס, כל אלו יוצרים דיאלוג פנימי בין הסיפורים והמקרים ויוצרים תחושת אוטנטיות. גם התנועה בזמן (הסיפורים לא מובאים כרונולוגית) יוצרים תחושה שווטסון מספר לנו עלילות ספורות בלבד מתוך החקירות הרבות, והוא גם טורח לספר לנו למה: או שהולמס לא מסכים לפרסום, או שהפרסום עלול לפגוע במישהו ולכן ווטסון משמיט פרטים מזהים, או שווטסון מצליח לסחוט מהולמס את הסכמתו. כל אלו יוצרים תחושה של דיווח עיתונאי. שהדברים התרחשו. הקשרים עם הסקוטלנד יארד והדגשת העובדה שהולמס הוא אדם מפורסם ושכל אנגלי מכיר אותו, כל אלו יוצרים תחושה ששרלוק הולמס הוא אמיתי.

    4. איש של ניגודים – חריג ואנליטי ככול שיהיה, הולמס הוא טיפוס רומנטי, נכון לסייע, פטריוט בריטי, מאמין בטוב, רובין הוד רודף צדק הנכון לסייע לאנשים ממעמדות גבוהים ונמוכים, החל בהוד מעלתה וכלה בנערה גמלונית שאיבדה את ארוסה, ומוכן לשלם בחייו בכדי לשחרר את החברה מהפושע מוריארטי. אדם קר ומאופק שמנגן להנאתו בכינור, בעל שליטה עצמית ועיצבי ברזל (אינו אוכל בזמן שהוא עוסק בחקירות) אבל מכור לקוקאין.

    5. פשטות – בניגוד לאגאתא כריסטי וסופרי מתח אחרים שמטביעים את הקורא באין סוף עובדות ולבסוף טווים עלילה מכמה מהן, קונן דויל שם במרכזה של כל עלילה את שני גיבוריו. השיחות ביניהם ,התרגילים שבהם הולמס מפתיע את ווטסון, הרבה פעמים יותר מעניינים מהחקירה. בנוסף, כל מה שנדרש בכדי לפענח את התעלומה ניתן לקורא.

    6. צמד חמד- הולמס ווטסון הם חברים. אנחנו יודעים מהסיפור הראשון שהם לא יריבו. ווטסון לעולם לא יסרב להולמס, והולמס תמיד יזמין את ווטסון (בשביל מה?) להשתתף בחקירות. ןמי לא אוהב חברים?

    7. לונדון והעידן הויקטוריאני – לדעתי זאת היתה תקופה מקסימה לספרים. התמונה של הולמס ווטסון נוסעים בכרכרה בלילה לונדוני אפל וערפילי לחקור תעלומת רצח בבית מבודד מציתה את הדמיון. לעומת זאת תארו לעצמכם נסיעה במונית בכביש פקוק, מליון פרסומות ברדיו, חצי שעה לחיפוש חניה, והעברת הזמן על ידי משחק באייפון.
    מה כל כך מלהיב במודרניות הזאת?

    אלו רק כמה מהסיבות שהולמס הוא כל כך מוחשי, במובנים רבים, יותר מרוב בני תקופתו האמיתיים שחיו במאה ה-19 ושנמחקו מהזיכרון.

    והערה לסיום: כשחושבים על הולמס קשה להנתק מהדמות כפי שהופיע באילוסטרציות בסטראנד ובסרטים.
    כל שחקן שגילם את דמותו של הולמס הוסיף נופח משלו לדמות.במובן מסוים הולמס הוא הגולם שקם על יוצרו, כמו פינוקיו – בובת העץ שהפכה לילד אמיתי, כך גם הולמס הפך לבשר ודם. במכתביו לאימו הבטיח קונן דויל להיפטר מהמטרד הזה – הולמס, כדי שיוכל להפנות את זמנו לכתיבה “יותר רצינית”. בסופו של דבר נאלץ להחזירו לחיים, ואת כל פירסומו הצלחתו הסיפרותית הוא חייב לשרלוק הולמס.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 × שלוש =