אנשים. *
כְּשֶׁהֵם לְיָדִי אֲנִי אָצוּר כְּמוֹ שֶׁמֶן בְּזַיִת. הוֹ, לֹא. יוֹתֵר כְּמוֹ קַו רָקִיעַ בַּנָּהָר. מִפְּנֵיהֶם דָּרוּשׁ לִי מָקוֹם לִקְרֹא לוֹ בַּיִת. רָצוּי עִם אָח. שֶׁיִּבְעַר. וְיִבְעַר. וּנְחוּצָה גַּם דֶּרֶךְ פְּתוּחָה וּרְחָבָה. וְאַהֲבָה – לְשֵׁם מָה הִיא נְחוּצָה לִי וּלְשֵׁם מָה נְחוּצִים לִי אֲנָשִׁים אוֹ אֲפִלּוּ אֶחָד, מֵאַיִן הֵם צָצִים לִי בְּיַחַד אוֹ אֲפִלּוּ לְבַד? אֲנִי אוֹמֵר: לֹא לְהִתְפַּתּוֹת לְחֶבְרַת בְּנֵי אָדָם. תָּמִיד לִהְיוֹת דָּרוּךְ. תָּמִיד זָהִיר לְיָדָם. לֹא יַזִּיק – בַּמִּנּוּן הַנָּכוֹן – לִהְיוֹת גַּם חָרֵד. צְעָדִים פּוֹסְעִים אֶל הָרַגְלַיִם בִּלְעָדַי. תְּנוּפָה נוֹשֶׁבֶת לַיָּדַיִם בִּלְעָדַי. וּמַצְפְּנִים שְׁתוּלִים בַּפְּעָלִים: נִפְגַּשְׁנוּ. מִתְוַדְּעִים. נִפָּרֵד.
אֲנִי מִתְמַתֵּג מֵחָדָשׁ. אֵינִי אָצוּר כְּמוֹ קַו רָקִיעַ בַּנָּהָר. הוֹ, לֹא. יוֹתֵר כְּמוֹ תָּכְנִית בְּרִיחָה בְּאָסִיר. אֵין לִי בַּיִת עִם אָח שֶׁיִּבְעַר וְהַדֶּרֶךְ לֹא פְּתוּחָה. לְהַחְסִיר נוֹכְחוּת זֶה לִהְיוֹת יוֹתֵר. מִפְּנֵיהֶם נְשׂוּאוֹת הָעֵינַיִם אֶל הָאֲדָמָה, הַמַּבָּט חוֹתֵר לַצְּדָדִים. לַהֲקוֹת עֲנָנִים מִשְׁתּוֹקְקוֹת מַטָּה. לְטַשְׁטֵשׁ סִימָנֵי דֶּרֶךְ הַבַּיְתָה. לְכַסּוֹת בְּעָלִים. לִהְיוֹת נְתִיבֵי מַיִם בֵּין הָרִים תְּלוּלִים. מַה צָּרִיךְ הָהָר קִרְבַת הָרִים, לְשֵׁם מָה זָקוּק הַפְיוֹרְד לִפְיוֹרְדִים אֲחֵרִים, הַבְּרוֹשׁ – לְעוֹד בְּרוֹשִׁים? וּמָה אֲנָשִׁים.
לֹא לְהִתְפַּתּוֹת. עָלַי לָקוּם, לָלֶכֶת, לַעֲזֹב. לְהָדִיחַ כֵּלִים נְגוּעִים בִּידֵי זָרִים בַּבַּיִת. לְטַאטֵא עִקְּבוֹת פּוֹלְשִׁים, לְנַעֵר רֵיחָם מִכָּרִים וּכְסָתוֹת. לְסַלֵּק לֹא קְרוּאִים. לֹא לְהִתְפַּתּוֹת. הָרַמְזוֹרִים מוּבָנִים לִי. וַאֲנִי לָהֶם. פִּקּוּדֵי מַעֲלִיּוֹת נַעֲנִים לִי. וַאֲנִי לָהֶם. מַכְשִׁירֵי חַשְׁמַל בֵּיתִיִּים מִתְכַּוְּנִים לִי. וַאֲנִי לָהֶם. אֲנָשִׁים לֹא לִי וְאֵינִי לָהֶם. וְכָל הַשִּׁגָּיוֹן שֶׁל מַהַלְכֵיהֶם רַע מִנְּעוּרָיו. וְרַב לִי מֵהֶם. מַה לָּהֶם לְעַרְסֵל אוֹתִי לְהִתְכַּרְבֵּל בִּי לִדְרֹש עָלַי חָסוּת לְהַזְמִין אֶצְלִי מַחֲסֶה כְּשֶׁהַדֶּרֶךְ לַחֲדַר הַשֵּׁנָה מַתְחִילָה בַּסָּלוֹן, בְּקִרְבָתָם אֲנִי זָקוּק תָּמִיד
לְדֶלֶת אוֹ חַלּוֹן. וְלִהְיוֹת מְלֻטָּף בִּידֵי עֵצִים וְהָאָרֶץ וּצְבָא הַשָּׁמַיִם. הִנֵּה פּוֹסְעִים צְעָדַי בִּלְעָדַי. תְּנוּפָה נוֹשֶׁבֶת אֶל יָדַי בִּלְעָדַי. וְעַכְשָׁו לָרוּץ. לֶאֱטֹם אָזְנַיִם לֹא לִשְׁמֹעַ אוֹתָם מִתְלַחְשְׁשִׁים מְשַׁגְּרִים צַוָּארָם כְּלַהַק בְּרוֹשִׁים. גּוֹזְלִים לִי אִוְשָׁה מֵאֵשׁ, קוֹלוֹת תַּנִּים מִלַּיְלָה. הַפֶּה מֵנִיעַ אֶת שְׂפָתַי חֲרִישִׁית, וְרוֹעֵשׁ כְּמִנְיָן. עֲנָנִים מַמְטִירִים דַּעְתָּם מִלְמַעְלָה וְעַל גַּג הַבִּנְיָן… אוּלַי אֲטַפֵּס? אֲבָל אֲנִי לֹא אֶשָּׁבֵר! לֹא אֶשָּׁבֵר? יֵשׁ לְהָגִיף הַחַלּוֹן. לִנְעֹל הַדֶּלֶת. כִּי הַבַּיִת חוֹרֵק, וּמַעֲרֶכֶת הַחִמּוּם כּוֹשֶׁלֶת. לְמַעַן מִי אֲנִי מִתְגַּלֵּחַ? לְמַעַן מִי מוֹסִיף לַנָּזִיד קְצָת מֶלַח? אֲנִי אוֹמֵר: לֹא לְהִתְפַּתּוֹת. זוֹ אַשְׁלָיָה: גַּם אִם דִּמְעָה לֹא זוֹלֶגֶת לַנָּזִיד אוֹ דָּם לֹא נִקְרָשׁ עַל הַלֶּחִי אֲנִי הוֹלֵךְ מֵעֶצֶב אֶל בֶּכִי. מֵסִיר אֶת רֹאשִׁי מֵעַל כְּתֵפַי. מוֹסֵר אֶת זְרוֹעוֹתַי לָרוּחַ. מוֹתִיר אֶת רַגְלַי עַל הַשְּׁבִיל
וְהוֹלֵךְ
מארב
זֶה נִמְשָׁךְ כָּל הַלָּיְלָה וְכָל הַיּוֹם
אִישׁ לא צִלְצֵל
וְאִישׁ לא קָרָא בִּשְׁמִי
הַשֶׁמֶשׁ שָׁקְעָה בָּמַּאֲרָב
וְצֵל הָלַךְ וְקָרַב
וְהִתְאָרֵךְ
זֶה נִמְשַׁך כָּל הָחוֹרֶף
וּבָאָבִיב
הִמְשִׁיך לְהִתְמַשֵּׁךְ
בגלל שאינך פותח את הדלת
בִּגְלָל שֶׁאֵינְךָ פּוֹתֵחַ אֶת הַדֶּלֶת
הִיא תַּמְשִׁיךְ לִצְעוֹק;
הַשְׁכֵנָה שֶׁיָצְאָה מֵהַמַּעֲלִית
תַּחְטוֹף שָׁבָץ.
הִיא תַּמְשִׁיךְ לִצְעוֹק.
הַשְׁכֵנָה שֶׁיָצְאָה מֵהַמַּעֲלִית
תַּחְטוֹף שָׁבָץ
בִּגְלָל שֶׁאֵינְךָ פּוֹתֵחַ אֶת הַדֶּלֶת.
הַשְׁכֵנָה שֶׁיָצְאָה מֵהַמַּעֲלִית
תַּחְטוֹף שָׁבָץ
בִּגְלָל שֶׁאֵינְךָ פּוֹתֵחַ אֶת הַדֶּלֶת,
הִיא תַּמְשִׁיךְ לִצְעוֹק.
תַּחְטוֹף שָׁבָץ
בִּגְלָל שֶׁאֵינְךָ פּוֹתֵחַ אֶת הַדֶּלֶת.
הִיא תַּמְשִׁיךְ לִצְעוֹק,
הַשְׁכֵנָה שֶׁיָצְאָה מֵהַמַּעֲלִית.
* “אנשים” שלפניכם היא גרסה בפרוזה של שיר המופיע בשורות חתוכות בספר “תולדות העתיד”.
שחר-מריו מרדכי הוא יליד 1975, גדל בקריית ביאליק, בעל תואר שני במדעי המדינה מאוניברסיטת חיפה וכיום תושב תל-אביב. מרדכי עסק ביעוץ פוליטי ובהוראה. ספר שיריו “תולדות העתיד” ראה אור בהוצאת “אבן חושן” בשנת 2010. שירו “יעקב” זכה בתחרות “שירה על הדרך” לאותה שנה.
מרדכי בלקסיקון הספרות העברית.
רשימה של יואב עזרא על “תולדות העתיד” באתר יקום תרבות.
וידאו קליפ לשיר “זירת הפצע”.
שיר אהבה
אַתָּה אָהוּב, הָאֳמֵן לִי.
אַל תַּבִּיט בַּרְאִי שֶׁלְּךּ
הוּא שָׁבוּר.
הַבֵּט בָּהִשְׁתַּקְפוּת שֶׁבְּעֵינֵינוּ.
אַתָּה לֹא בְּסוּגַר,
וְאִם תִּשְׁבֹּר אוֹתָנוּ לא תֵּצֵא לְחֹפְשִׁי.
אַל תַּעֲמִיד אוֹתָנוּ בְּמִבְחָן כָּל רֶגַע
אֲנַחְנוּ נִכָּשֵׁל,
רֻבֵּינוּ אוֹרוֹת רוֹעֲדִים, לֹא אֲרָיוֹת
אַל תִּנְשֹׁף עָלֵינוּ.
הַנַּח לָנוּ לְהָאִיר אוֹתְךָ
אַתָּה יָפֶה.
לקוראים
יש לנו בעיה עם פרסום של שירים בתגובה לשירים שנראים כאילו אין להם קשר מיוחד לשיר שעליו הם אמורים להגיב.
זה עניין אחר לגמרי עם השיר שמישהו פירסם בתגובה לשיר ש”יקום תרבות” מפרסם יש בו משום תגובה ישירה ,פרודיה,פסטיש ,התקפה או הערה על השיר שאנחנו מביאים.אז פרסמו מה שאתם רוצים ונקבל זאת בשמחה מאחר שאתם מגיבים בו על על מה שיש למשורר לאמר. מצידנו התגובה יכולה להיות לא סימפטית ,תוקפנית, לעגנית, ארסית קטלנית וכו’.
אבל הראו איזו התייחסות לשיר המקורי.
אנחנו מבקשים לא לפרסם שירים שאין להם שום קשר כתגובה לשיר שאנחנו מעלים.
עכשיו האם לשיר של גיורא פישר יש קשר ישיר כלשהוא לשירים של שחר ?אני חוכך בדעתי.
אופיני לו לדחוף את עצמו למקומות לא לו
שלום אלי
הופתעתי למקרא תהייתך, האם יש קשר בין השיר שפרסמתי לשירים של שחר מריו.
הייתי בטוח שברור שהשיר הוא “שיר תגובה” לשיר “אנשים”.
הדמות המצטיירת בשיר “אנשים” שברה את ליבי. הפעילה אצלי את הרגש האבהי שרצה לקרא לדמות ולהרגיע אותה.
אני לא נוהג לפרסם שירים מיד לאחר כתיבתם, אבל הפעם הרגשתי שנכון להגיב, לפני שהפוסט יתגלגל ויעלם בגוגל.
מתוך ניסיון אני יודע שהמהירות והרגש הגואה, אינם בהכרח ערובה (בדרך כלל להפך) לכתיבה טובה, פניתי לידידתי נאווה תמיר, בחורה חכמה ובעלת ניסיון בקריאת ספרות ושלחתי לה את המכתב הבא:
היי נאווה
כתבתי את השיר המצורף למישהו שאת לא מכירה.
אני מציין את זה כדי שלא תחפשי “למי התכוון המשורר”.
אני רוצה לדעת האם השיר “עובד” ברמה הפואטית והרעיונית
לא להתבייש
גיורא
ציינתי “למישהו שאת לא מכירה” כיוון שיש לחברי המכירים את מקורבי, נטייה לזהות “למי התכוון המשורר” ובכך לא לקרא נכון את השיר.
אם תקרא את תשובתה, תראה שזו ממש תמונת השיר של שחר מריו , כאילו קראה את השיר שלו דרכי.
אני חושב שתגובתה עונה על שאלתך האם יש קשר בין שיר האהבה שלי לשיר של שחר מריו.
היי גיורא,
עובד! ובוודאי שבשתי הרמות.
הייתי אומרת: השיר נפתח כמענה ל”בעיטה”, להתרסה, לטענה לא פשוטה; אפשר [אולי]ללמוד על “מעמדם” של “המשוחחים”, שאינו שווה, מתוך הדברים. הדובר, המשיב, מדבר כבוגר יותר, כלמוד ניסיון, המבקש להשפיע מטוב נסיונו ומתוך תבונת התבוננותו על הבועט, שאולי “ייפתח” למילות האהבה החכמות ויאמין..
הבועט נדמה כילד מול מבוגרים; הוא עוד לא יודע מה שהם כבר יודעים, “האמן לי”.
השיר כתוב בשם אחדים ומופנה לנמען בעל אישיות “מורכבת”, שרואה את עצמו כבלתי אהוב, שאינו אוהב את מה שהוא רואה בראי, אינו מרגיש מספיק מוערך; האינטראקציה שלו עם האחרים קשה, הוא לא בוטח באיש, הוא בועט; מרגיש שהאחרים כולאים אותו בביקורתם עליו, אולי בציפיותיהם ממנו [גיורא, אני לא יודעת לעשות 2 דברים יחדיו, גם לראות לפניי את השיר וגם לכתוב אודותיו, אז אינני יכולה לצטט עכשיו את התחושה העולה מהשיר שהבועט חש כאילו מונחים עליו כבלים]; אמנם הוא יחיד והם אולי רבים [לשון הרבים בתשובה לבועט], אך הדובר הכותב בנימה “רכה”, אמפטית, מגלה שה”אחדים” אף הם אינם “בלתי שבירים”; הם לא יעמדו בלחץ בלתי פוסק של עמידה במבחן; יש מן המשותף בין הדובר והקבוצה שהוא מייצג ובין הנמען; כולם אינם אריות [“אתה לא בסוגר”].
המטאפורה “אורות רועדים” נהדרת. היא כמובן מתקשרת עם “הנח לנו להאיר אותך”, יש בה כדי להעביר [בלשונך במייל] את ה”גם וגם”, מין אוקסימורון עדין שיחזק את הנמען , כי אינו לבד בתחושותיו;היא מגלה לו את השבירות והרגישות של מי ש”לא נקראו נכון” בעיני הבועט.
הציור באמצעות ההשתקפות בעיניים והאמירה האוהבת “הנח לנו להאיר אותך” מבטאים אולי את מה שבלשון אחרת היינו אומרים- אורנו אולי חזק יותר משלך[ הגם שהוא רועד לפעמים], אך אנו רואים בך אחד משלנו; “אתה יפה”..[לא פחות מאיתנו..?] את יופיך האמיתי ראה בעד ראי שאינו שבור כשלך, אלא בעד עינינו, בעד ההשתקפות בעינינו שלנו, אנו מאירים ומקרינים את יופיך.
שתהיה שנה של אהבה ויופי,
נאוה
ובקשר להערה של sc (האם זה קיצור של ShmoC? ) אני לא צריך לדחוף את עצמי, יש לי מקום משלי. והשירים של שחר מריו כל כך יפים ומבריקים (אני לא אומר זאת ממקום של חנופה, הוא יודע מזמן שכך אני חושב) שכל מה שמתפרסם לידם רק מדגיש את יופיים של שיריו.
שנה טובה לך אלי ולכל קוראי הבלוג
גיורא
השיר מארב הוא סוג של המשך מצב רוחו של הכותב
השיר הראשון ״ אנשים״
הוא שיר ארוך ומיוחד מעין שיר דיוקן של הכותב
אני אומר שהשיר של גיורא הוא אכן תגובה ישירה לשחר מריו
ואם הוא לא היה כותב אולי הייתי כותב אני
כנראה בגילנו אנו רגישים למי שיכולים להיות ילדינו
זו מחווה יפה