"מי ייקנה וילה בג'ונגל אם אין לו אמון במתווך?" : מצב התקשורת בישראל -ניסים כ"ץ וחיים פרנקל

(צילום: רפי מן)

להלן סקירה על מצבה המתדרדר של התקשורת בישראל.

ניסים כ"ץ  הוא דוקטורנט לתקשורת בבר אילן ומלמד במכללת כנרת וב"מסלול האקדמי של המכללה למינהל" ועורך הפרוזה של "יקום תרבות ". 

חיים פרנקל שימש ככתב ביטחון בסוכנות עתי"ם וכיום הוא דוקטורנט לתקשורת בבר אילן  ומלמד במכללת כנרת וב"מסלול האקדמי של המכללה למינהל". 

"מי ייקנה וילה בג'ונגל אם אין לו אמון במתווך?": מצב התקשורת בישראל

מאת ניסים כ"ץ וחיים פרנקל

התקופה שבין כסה לעשור היא הזדמנות מצוינת לעמוד על כמה מהסיבות למצבה הקשה של העיתונות בישראל. חלק מהסיבות – כגון צמיחתו של המדיום האינטרנטי הנוגס בזה המודפס והמצב הכלכלי בעולם, הפוגע בבעליה של העיתונות המסחרית בשל הפסדים בענפים אחרים בהם הם מושקעים – אינן מעניינו של מאמר זה, מכיוון שאין לעיתונות יכולת לשלוט בהן. ברם, בפרופסיה העיתונאית ובנורמות המכוונות את תפקודה יש לעיתונות יכולת לשלוט – וחובה לשנות. אנו מבקשים לקבוע במאמר זה כי בישראל ישנן בעיות קשות – נורמטיביות ומקצועיות – בעבודה העיתונאית, והאפשרות לעסוק בנושאים אלה ולהפיק לקחים צריכה לקסום לתומכים בחופש הביטוי והעיתונות, שלא יכולים להתקיים ללא תמיכה ציבורית לפעולתה של הרשות הרביעית. לפיכך, מאמר זה לא יעסוק בפן הכלכלי- מבני של מצבה של העיתונות בישראל אלא יתמקד בפן הפרופסיונאלי והנורמטיבי של עיתונות זו.    

תפקידה המרכזי של העיתונות בדמוקרטיה מעניק לה אומנם לגיטימציה לעמוד מול הממסד הפוליטי ולחשוף את מה שראוי שהציבור יידע, אבל תפקודה כיום מטיל צל על לגיטימציה זו, שהוחלפה בניכור שהציבור חש כלפי העושים במלאכה העיתונאית. מסתבר שלא רק נגד יצרני הקוטג' אפשר להפגין; הציבור הישראלי מצביע ברגליים ועוזב את העיתונות העברית לגורלה. התקשורת – זו הנחשבת מתווכת בין הציבור ובין מנהיגיו – זכתה עפ"י מדד הדמוקרטיה 2012 של המכון הישראלי לדמוקרטיה (שפורסם ב-"העין השביעית", 6.9.12) במקום הלפני אחרון המפוקפק מבין 10 מוסדות במדינת ישראל בכל הקשור באמון שהציבור הישראלי רוחש לה – הרחק מאחורי צה"ל, בית המשפט העליון ואפילו הכנסת והממשלה. במילים אחרות, העיתונות הנחשבת כ"מתווכת" בין המוסדות הציבוריים לציבור עצמו (או הנחשבת ל"מרחב הציבורי"), נתפסת על ידי אותו ציבור, במקרה הטוב, כלא ממלאת את תפקידה ובמקרה הרע,  כחוטאת לתפקידה.

האם משהו מבין קוראי מאמר זה היה קונה דירה אם המתווך לא היה זוכה לאמונו? האם משהו מאזרחי ישראל ייקנה את הדמוקרטיה שלנו – וילה בג'ונגל – אם "המתווכים" זוכים אצלו לרמת אמון כה נמוכה? מי בכלל רוצה לקרוא עיתונים במצב דברים זה; וגם אם כן – מדוע לעשות זאת בתשלום?

אנו סבורים כי יש כמה ביטויים להידרדרות תפקודה של העיתונות העברית במישור הנורמטיבי והמקצועי. ראש וראשית, האתיקה העיתונאית הקורסת, הזלזול בחוק וההצהבה, בעטיין נאלצה הנערה האומללה שנאנסה בגן העיר בת"א במאי השנה לבקש את הגנתה של נשיאת מועצת העיתונות, דליה דורנר, מפני עיתונאים וצלמים הרצים אחריה ברחוב, נכנסים לבניין מגוריה, מראיינים את שכניה, תוך רמיסת זכותה החוקית לפרטיות, ומקנחים בחוות דעת שהם נוטלים עליה מחבריה בבית הספר. מושפל ונעלב הרגיש כנראה גם השר לשעבר, עב הבשר, שקרא באתר אינטרנט של אמצעי תקשורת ידוע תיאור ציורי – פרי עדותו של פרמדיק – על שהתרחש בשירותים שבביתו, מייד לאחר שנפל במקלחת, הפיל תחת כובד משקלו את האסלה ונחתך בישבנו, רגע לפני שהאתר פרסם ידיעה מתוקנת והתנצל בפני הקוראים ולאחר שתגובות נזעמות וכעוסות פורסמו בו ע"י הגולשים. כך גם רונה רמון – אם שכולה, שצלם ארוך עדשה קלט אותה בהצלחה מעשנת סיגריה בגינת ביתה, רגע אחרי שקיבלה את הידיעה על נפילת בנה אסף בתאונת מטוס, והעיתונאי רפי רשף, שהעיתון של המדינה טרח לציין כי טכנאי מזגנים נפל אל מותו דווקא ממרפסת ביתו, כאילו שיש בכך משום עניין ציבורי.

שונה מצבו של אסי דיין, שהפך לאחר אשפוזו בגין צריכת מנת יתר של סם – יחד עם בנו – לאתנחתא הקומית של אמצעי התקשורת המודפסים והאלקטרוניים, שבהזדמנות אחת אף צילמו את גופו הערום בתנוחות שלא משאירות מקום לדמיון. היותו בוגר ומרואיין מרצון משאירים את הטיפול העיתונאי בו לחסות תחת ההגדרה "טעם רע" בלבד.

תחום נוסף בו קיימת בעיה מקצועית קשה נוגע דווקא בכלי קיומי לעיתונות עצמה – החיסיון העיתונאי, בלעדיו לא יכולים היו להגיע לעולם סיפורים כגון "פרשת ווטרגייט" ופרשת חשבון הדולרים של רה"מ רבין, שמקורותיהן לא נחשפו מעולם אלא חשפו את עצמם, במקום ובזמן שהיה נוח להם. בני מזל כאלה לא היו מקורותיהם של ברוך קרא ואורי בלאו – שניהם בזמנם עיתונאי "הארץ" – שנחשפו זמן קצר אחרי פרוץ הפרשות אותן הדליפו לתקשורת. הגדיל לעשות בלאו, הדרוש לחקירה, שברח לחו"ל, שם חי תקופה ארוכה במימון גורמים שעד היום לא נתנו את הדין על מעשיהם ולמרבה הצער לא נדרשו לעשות כן ע"י שלטונות אכיפת החוק בארץ.

אבל מדוע נלין על אובדן אמון הציבור בעיתונות אם אנשי המקצוע בתחום מגלים חוסר קולגיאליות מינימלית לעבודת עמיתיהם? כך הקרבות המילוליים בין "מעריב" ל"דה-מרקר" ובין "ידיעות אחרונות" ל"הארץ" – שחלקם מאוחדים סביב איבתם לעיתון "ישראל היום", אותו ניסו לסגור בשיתוף פעולה תקשורתי-פוליטי גורמים שפלורליזם תקשורתי הוא לצנינים בעיניהם, תוך שהם מסבירים באותו זמן ממש מדוע סגירתם האפשרית של עיתונים אחרים מסכנת את הדמוקרטיה ותוך דרישה לסיוע ממשלתי להמשך קיומם מהגורמים שהם אמורים לבקר.       

חוסר שקיפות היא בעיה נוספת של העיתונות העברית. דווקא מדיניותו של "ישראל היום", שהרוויח ביושר את מעמדו כביטאונו של בנימין נתניהו, פחות מטריד, מאחר והוא מזוהה לחלוטין עם ראש הממשלה ולא מסתיר את דעותיו. כך גם עיתון "הארץ", המזוהה עם השמאל ואינו מתיימר אחרת. לזכותו של "הארץ" ייאמר שהוא גם העיתון שמקיים מאמר מערכת מדי יום ביומו.   ואולם נראה כי "ידיעות אחרונות", שבשנים האחרונות נעשה למזוהה לחלוטין עם "קדימה" ועם מנהיגיה – שרון, אולמרט וליבני – מסתיר את הדרך בה בחר ללכת, תוך שהוא מבקר אמצעי תקשורת אחרים, שבחרו להיות שקופים ממנו.

אחד מכותבי מאמר זה היה עיתונאי בסוכנות הידיעות עתי"ם בשנים 1995-2005 ופוטר ערב סגירת הסוכנות, כשנה לאחר שנזנחה ע"י בעליה – ובראשם "הארץ", ידיעות אחרונות" ו-"מעריב" – ונמכרה לבעלים פרטיים שלא הצליחו להמשיך ולהפעילה. לא יכול להיות דבר הרחוק ממנו יותר מאשר שמחה לאיד על מצבו של "מעריב". את הרגשת עיתונאיו הוא חש היטב, מתוך נסיונו האישי. יחד עם זאת, ערב יום-הכיפורים תשע"ג ובעטיו של יום-הכיפורים הפרטי שלה כדאי לה, לעיתונות העברית, לבחון את צעדיה בשנים האחרונות ולעשות חשבון נפש נוקב על אובדן דרך וערכים תוך הכאה – והפעם על החזה של עצמה.

 ניתוחו של הקומיקסאי אורי פינק את מצב התקשורת בישראל.