צביקה ברקוביץ חוזר אל ספר מדע בדיוני כמעט נשכח אך כזה שחזה בדייקנות את העתיד לבוא שאותו חווים כולנו היום ,  “סוחרי החלל”.

בספר זה   של פרדריק פול ( שעבד אז כאיש חברת פרסום )  וסיריל קורנבלות, שפורסם לראשונה במגזין “גלקסי ביוני 1952 בדיוק לפני שישים  שנה נחזה העתיד  בעוד כשישים  שנה כנשלט לחלוטין בידי חברות פרסום,תדמיתנים  ומה שאנו מכנים כיום “יחסי ציבור “. ושום דבר לא חומק מהשפעתם מקיפת הכל.

המחברים  התגלו כנביאי אמת כפי שכולנו יודעים.

לרגל פתיחת  אירועי המחאה החברתית בישראל הנה החלק הראשון בסדרה על שני ספרים שחזו לפני שנים רבות את התהליכים שאנו בעיצומם עכשיו.

העם דורש מדע בדיוני חברתי !:”חלק א- “סוחרי החלל”

מאת צביקה ברקוביץ

סוחרי החלל מאת פרדריק פול וס.מ.קורנבות.

תרגם עמוס גפן ,הוצאת מסדה ,1978.

מדע בדיוני חברתי מטפל בבעיות חברתיות דרך הצגת חברה דמיונית המתארת את האידאל של המחבר, או את חששותיו מתופעות בחברה בת זמנו. יצירות מפורסמות בתת-סוגה זו הן “אוטופיה” של מור, “עולם חדש ואמיץ” של האקסלי, “1984” של אורוול ו (הסרט) “ברזיל” של טרי גיליאם.(ועוד רבות אחרות).

המחאה החברתית של הקיץ האחרון עוררה דיון בנושאים של צדק, שויון, ערבות הדדית, כלכלה וצרכנות שמעניין לראות כיצד התיחסו אליהם בספרות ה-מד”ב ומסתבר שאין חדש תחת השמש…

הפרסום המקורי של “סוחרי החלל ” במגזין בדיוק לפני שישים  שנה.

בחרתי לעסוק בשתי יצירות מד”ב קלאסיות התוקפות את שני צידי המטבע : הסאטירה “סוחרי החלל” שחזתה את הקפיטליזם הקיצוני של ימינו כבר בשנות ה-50, והדיסטופיה “המנושל” הבוחנת את האלטרנטיבה של חברה המבוססת על האידאולוגיה האנרכיסטית.

במאמר הראשון נדבר אם כן על הספר “סוחרי החלל” שנכתב ע”י פרדריק פול וסיריל קורנבלות’ ב 1952 – מאמר המבוסס על הרצאתי מכנס אייקון 2006 בשם ” אלי זה מלא מותגים – סוחרי החלל והסיוטים של נעמי קליין”. באופן משעשע, טעות בהכנת תוכניית הכנס יצרה את הרושם המוטעה כי “נעמי קליין” הוא שם המרצה, דבר שבודאי הגדיל את קהל הצופים, אבל אילץ אותי להתנצל על היותי simple plain Zvika ולא הכוהנת הגדולה של תנועת האנטי-גלובליזציה…

הספר “סוחרי החלל” נכתב בתקופת הבום הכלכלי הגדול של אחרי מלה”ע השניה,בתקופה שכל אמריקאי הרגיש שהוא יכול להשיג את החלום (מכונית גדולה, בית בפרברים…).  אבל ההתפתחות הכלכלית גם עוררה את כוחם של הטייקונים ואת השתלטות המותגים על התרבות – דבר שמפניו בחרו פול וקורנבלות’ להתריע בדרך של סאטירה – על ידי מתיחת תופעות מוכרות לקיצוניות

עולם מותגי ואמיץ

Cover of The Merchants' War by Frederik Pohl

הסיפור שלנו  מתחיל עם גיבור הספר – מיטשל קורטני, בכיר בחברת פרסום בארצות הברית דמיונית שבה הקפיטליזם הגיע לשיאים חדשים. בעולם המתואר בספר, יש שני מעמדות : צרכנים – המעמד הנמוך והמושפל, והפרסומאים – המעמד השליט.

בעולם הזה יש התפוצצות אוכלוסיה מטורפת עד שרוב האנשים ישנים על מדרגות (בשכר דירה גבוה). הניצול של המשאבים הטבעיים הגיע לרמה שצמחים מגדלים במיכלים (כי אין אדמה). כמובן גם אין בשר, ובתחום הרכב חזרו למכוניות מונעות בפדלים. גם זיהום האויר הגיע לרמות שאנשים לא יכולים ללכת ברחוב ללא מסנני אף. כשקורטני נמצא במצב רוח רומנטי הוא עשוי: “לזרוק משכורת של חודש על זר פרחים אצל קרטייה”. בחדר הישיבות של החברה יש “שולחן מעץ אמיתי מאושר ע”י מומחים… “.  ניצול הסביבה הגיע אם כן לרמה שעץ או פרח הוא מוצר יוקרה נדיר (היזהרו מחיקויים!! J) שעולה כחודש משכורת של מנהל בכיר.

אבל לקורטני הכל נראה ורוד – יש לו דירה ענקית בת שני חדרים והמשרה הנחשקת ביותר בעולם : מנהל בכיר באחת משתי חברות הפרסום הגדולות, שפחות או יותר מנהלות את כדור הארץ. אם רק חברתו קאתי היתה מסכימה להתחתן איתו הכל היה מושלם.

כל יום בבוקר הוא מקבל למשרדו עדכון על העליה באוכלוסיה (“חדשות טובות עבורנו – יותר בני אדם יותר מכירות”) ועל הירידה המתמדת ברמת המשכל הממוצעת (“תמיד חדשות טובות עבורנו – פחות שכל, יותר מכירות.”). בישיבת הבוקר הוא מקבל עדכון על המוצר האחרון אותו מקדמת החברה : קפה בשם “Coffiest” (בתרגום העברי של עמוס גפן : “כפקפה”). וזה באמת מוצר מצויין-לפחות לחברת הפרסום : “כל דוגמית מכילה 3 מיליגרם של אלקלואיד לא מזיק אבל בפירוש משעבד. אחרי עשרה שבועות הלקוח לכוד לכל החיים..”.  

הגביע הקדוש של חברות הפרסום הוא ללכוד את הצרכן במעגל קסמים של :

משקה שמעורר תשוקה כפייתית לממתקים שמעוררים תשוקה כפייתית לסיגריות שמעוררות תשוקה כפייתית למשקה”.

 בדיוני כל כך ? לא ממש : חברות הטבק עשו דברים דומים בטיפוח זנים הכוללים יותר ניקוטין –כלומר יותר חומר ממכר.

אבל קורטני וחבריו אינם מסתפקים בלקוחות ההווה. הם בונים כבר את הצרכנים של העתיד :

“כל בתי הספר… קיבלו את המלצותינו בקשר לאריזות ארוחות הצהריים. סויה בורגרים וסטייקים מיוצרים מחדש – נארזים במיכלים שצבעם ירוק, הצבע האופייני לכל מוצרי אוניברסל אבל הממתקים הגלידה ומנת הסיגרילדות עטופים באדום לוהט נוסח סטראזליוס. כשיגדלו הילדים האלו…יפשטו מוצרי אוניברסל את הרגל ויעלמו מן השוק…”

כלומר:

  • בתי הספר ממלאים אחר הוראות חברות הפרסום
  • בתי הספר דוחפים לילדים סיגריות
  • סטייקים מיוצרים מחדש??? (באנגלית זה נשמע אפילו עוד יותר גרוע…)

    

האם אנחנו  כבר שם ? לא רחוק, בספרה  NO LOGO מתארת נעמי קליין מקרים רבים בהם בתי ספר בארה”ב מוכרים את נשמתם לתאגידים, ומקדישים שבועות להכנת קמפיין פרסומי למותג כזה או אחר כ “משימה לימודית”. גם בישראל כשהעשירים רוצים, הם דוחפים את התכנים שלהם לבית הספר כמו תוכניות לימוד המבוססות על “השלום מתחיל בתוכי” של שרי אריסון, או תוכנית לימוד נגד פירטיות תוכנה שהוכנה ע”י החברות הגדולות. קורסים להכשרת מנהלי בית ספר מובלים ע”י חברות פרטיות, אבטחת מוסדות החינוך הופרטה מזמן וכך גם אחיות בתי הספר.

“סוחרי החלל “מהדורה צרפתית.

בעולם המתואר בספר כל מערכת החוק והסדר מופרטת לחלוטין : אין משטרה,יש “חברות משטרה” כמו “בארנס”, ו “פינקרטון”, (בלש אמריקאי מפורסם שהקים את שרות הביון (הגרוע) של הצפון במלחמת האזרחים ואח”כ את סוכנות הבילוש הפרטית שלו). משמר הנשיא מורכב מ “צוערים אנשי כבוד מהאקדמיה למנהיגות של חברת ברינקס”. כמובן שחברות המשטרה משרתות את הלקוח, לאו דוקא את הצדק, וכאשר אדם המוגן ע”י אחת הוא יריב של אדם המוגן ע”י אחרת – פורץ קרב בנשק חם.

ואצלנו – בתי הכלא כמעט הופרטו, שכונות עשירות סוגרות את כביש הכניסה במחסום ומעסיקות שמירה פרטית, ומשרד האוצר עשה כל שביכולתו כדי לייבש את שירותי הכיבוי (כצעד לקראת הפרטה?) ולמנוע מהם תקציבים וציוד – את התוצאות כמובן ראינו בדו”ח מבקר המדינה על אסון הכרמל.

מערכת המשפט עברה שינוי המתאים אותה לשרת את התאגידים : “- אני מבוקש על רצח אישה, הפרת חוזה, וגרימת נזק לרכוש” אומר קורטני לבוס שלו. אל תדאג,עונה לו הלה:  “נשלם את הקנסות על העבירות האחרות ונאבק על עניין הפרת החוזה אפילו עד לשכת המסחר.”

כלומר – רצח היא עבירה עם ברירת קנס, אבל הפרת חוזה היא פשע פלילי… ושימו לב שהערכאה המשפטית העליונה ביותר היא לא בג”צ אלא “לשכת המסחר”…

ומה קורה אצלנו? במקרים רבים העונש על גניבה חמור מהעונש על אונס, למרות שחל שיפור מה בשנים האחרונות.

גם מדיניות חוץ מופרטת וגם המלחמות (בין תאגידים כמובן-לא בין מדינות): “אתה זוכר מה קרה במבצע ניצול אנטארקטיקה? הייתי נוכח, 140 אבידות בצד שלנו, רק אלוהים יודע כמה בצד שלהם”

המשימה : נוגה

טוב, אז הכל נהדר, אבל לקורטני יש משימה :להרים מסע פרסום שישכנע אמריקאים לאייש את ספינת החלל הנשלחת ליישב את הכוכב נוגה. וזה לא כל כך פשוט : למה שמישהו ירצה לגור בתוך קופסא סגורה באטמוספירה הרעילה של נוגה כשכל כך נפלא בכדור הארץ?

“ניסיתי לסבר את אוזנו ללא תועלת. הוא הוסיף לספר לי על דרך החיים האמריקנית – ניגש לחלון והצביע על אלפי הדונמים של גגות-הבתים שעליהם יכלו גברים ונשים לטייל באוויר החופשי כשהם מוגנים באטמי חוטם פשוטים ולא בקסדות חמצן

שימו לב לאירוניה שבה משתמשים הסופרים במושג “דרך החיים האמריקאית”- כעת פירושה לטייל על הגגות (כי אין מרחב ציבורי פנוי) ולסבול מזיהום אויר קשה כדבר מובן מאליו – ועוד לקרוא לו  “האוויר החופשי”.

וכל מי שחושב שמדובר במדע בדיוני מוזמן לגור בקריות- בירת האסטמה והסרטן של מדינת ישראל…

המחתרת

לא כולם מקבלים את “החלום האמריקאי” הזה. יש גם מחתרת :”שומרני העולם” (או בקיצור “השומים”), שנלחמים נגד השיטה ונגד הפגיעה בסביבה.עוד נחזור אליהם בהמשך.בשלב מסויים קורטני מתחיל להסתבך.גורמים עלומים חוטפים אותו, משנים את זהותו, והוא נאלץ להפוך לפועל פשוט במפעל לייצור מזון בשם “כלורלה”. במפעל, הפועלים עובדים בתנאים לא אנושיים, וכבולים בחוזה שלא ניתן להשתחרר ממנו.בפועל: עבדות.

מעולם לא הצלחת לצאת מהחובות. אשראי קל היה חלק מהשיטה. אם פיגרתי בעשרה דולר בשבוע, היה החוב מצטבר כדי אלף ומאה דולר ועלי לעבוד עד שימחק החוב

ומה קורה בימינו – כפי שמתארת קליין בספרה, וכפי שיודע כל אחד – כל החברות הגדולות מייצרות בסין ובארצות דומות, בהן ניתן להעסיק עובדים בשכר רעב ובתנאים של תקופת המהפכה התעשייתית.

אבל גם כשהוא מתנסה בחיים בתחתית הסולם, קורטני עדיין מאמין בקפיטליזם הדורסני. כך למשל הוא מתאר את חברו לעבודה שהצטרף למחתרת:

“יכול היה למלא את ייעודו בעולם, לקנות ולהשתמש ולספק עבודה ורווחים לאחיו על פני כדור הארץ תוך הגדלת צרכיו ללא הרף, הגדלת רווחי מעגל היצרנים והצרכנים, גידול ילדים שייהפכו אף הם לצרכנים.. כאבתי לראות כיצד עוות והפך לקנאי עקר”

ומה קורה אצלנו ובעולם – חברות האשראי וחברות הפרסום מעודדות אותנו לצרוך עוד ועוד. בסוף החגיגה נגמרת ומגיעים למשבר של 2008…

 קורטני מחליט להצטרף למחתרת כדי למצוא את דרכו החוצה, מצטיין בפעילותו המחתרתית,והמחתרת מארגנת לו קידום – לסניף החברה בניו יורק. אבל בדרך יש חששות:

חרדה אחזה בכולנו כאשר התברר כי כלורלה מכרה חוזי עבודה של עשרים מאיתנו לחברת אי.גי’. פארבן . איש לא השתוקק לעבוד במכרות האורניום… “. 

הספר נכתב בשנות החמישים כאשר זכרון השואה עוד היה טרי וכמובן “אי.ג’י פארבן היתה ידועה לשמצה על העסקת עובדי כפיה,בניית מחנות הריכוז, וייצור הגז ציקלון   B”. חברה זו נחשבה אם כן לסמל הרוע התאגידי האולטימטיבי, (וכמובן אצל פיליפ ק. דיק התאגיד הרשע “אי.גי’ כימיה”,אינו אלא בן דמותה שלה.) והשימוש בשמה תורם למסר האנטי תאגידי שבספר..

ולמותר לציין, העובדים הם עבדים ולכן ניתן למכור אותם לחברה אחרת.

בסופו של דבר מצליח קורטני להיחלץ ועובר הרפתקאות רבות וגם שינוי תפיסתי,  בדרך לסוף הטוב עבורו,עבור בת זוגו, ועבור כדור הארץ.

הספר היה חתרני בשנות החמישים והוא חתרני גם היום. הוא מתאר את הסכנות של הקפיטליזם הקיצוני והשיעבוד למותגים, והוא רלוונטי היום אף יותר מאשר אז. הספר לא בוחל באמצעים ודוחף לנו את המסר – לא בכפית אלא בצינור לפיטום אווזים. כמעט כל שורה בספר מכילה איזשהו רמז למצב שאליו עלול להגיע העולם אם ניתן לשוק החופשי להשתולל. אבל זה גם מה שמשעשע בו – אפשר לקרוא אותו הרבה פעמים וכל פעם לגלות עוד בדיחה טובה שפספסת. הבעיה בסופו של דבר, שהבדיחה הזו היא על חשבוננו…

 מקורות:

מאמר ב “הארץ” : כך חודרת תוכנית הלימודים של שרי אריסון למערכת החינוך

כתבה ב “דה מארקר” על תנאי העובדים במפעל המייצר את מוצרי אפל

הערך בויקיפדיה על הספר  “”NO LOGO

 ראו גם

“סוחרי החלל ” בויקיפדיה

סקירה על הספר “סוחרי החלל” באתר “בלי פאניקה” – רמי שלהבת

דיון על “סוחרי החלל “

הבלוג של פרדריק פול

4 תגובות

  1. מענין ורלוונטי. את הספר לא אהבתי אבל הסקירה הזו מזכירה לנו שסופרי מד”ב אבחנו מגמות והזהירו מפני תוצאותיהם.
    גם כיום, אפילו אחרי מה שקרה ב 2008, לא מיותר להבין לאן יכולה דת ההפרטה להוביל. עדיין יש חסידים שוטים לא מעטים של תחרות והפרטה גם בתחומים שצריך להיות ברור מאליו שאין ולא יכולה להיות תחרות. לדוגמא רפואה, חינוך, או אכן כמוזכר מערכת אכיפת החוק.

  2. גם אני לא אהבתי את הספר כשקראתי אותו ב1978. הוא נראה רחוק ולא מציאותי הרבה יותר מכל ספרי המסע בחלל שקראתי באותה התקופה.
    היום הוא נראה כמתאר את המציאות היומיומית שלנו ( חוץ כמובן מהקולוניזציה של כוכב הלכת נוגה).לדעתי זהו אחד מספרי המדע הבדיונ המועטים מאוד שהתגלו לימים כמדוייקים בתחזיות שלהם נראה לי שהסרט “בלאד ראנר ” מבוסס גם עליו בתיאור המציאות העתידנית.
    אגב נשאלת השאלה איך הכותבים הצליחו לגלות דייקנות כזאת בתיאור העתיד של עוד 50 שנה.פרדריק פול סיפר שהוא עבד בראשית שנות החמישים בסוכנות פרסום ופשוט נתן לדמיונו להתפרע.הוא חשב :מה היה קורה אילו “סוכנות פרסום כמו זאת שאני עובד בה והמתחרות שלה היו שולטות בעולם על ידי השליטה בתודעה האנושית “?.וכל התחזיות נבעו מהמחשבה הזאת.
    בדיעבד הוא צדק כמעט בכל מילה .אבל כנראה גם בגלל שמגוון האפשרויות כשאתה יוצא מנקודת הנחה כזאת הוא לא עד כדי כך גדול.

  3. הרבה פרטים שהם נותנים של “העתיד ” השואה האקולוגית והדלות של רוב התושבים הם פרטים שלכאורה עוד לא התממשו בשנת 2012. אבל עם נלך עוד שלושים ושתיים שנה קדימה למשל ייתכן שגם זה יגיע.

  4. עוד נקודה מעניינת :פרדריק פול אחד הכותבים שהחל לפרסם סיפורי מדע בדיוני בשנת 1937 ןוהוא ממשיך לכתוב ..עד עצם היום הזה.
    יש לו בלוג פעיל מאוד ברשת.בשנת 2012 75 שנה לאחר שהחל לפרסם באופן מקצועי.

    כאן
    http://www.thewaythefutureblogs.com/
    לשם השוואה ג’ק ויליאמסון סופר המדע הבדיוני הפעיל מאריך הימים ביותר עד כה ( שהיה במשך שנים שותפו של פול בכתיבה ) היה פעיל בכתיבה במשך 78 שנה עד שנפטר ב2006 . לפול יש עוד צ’אנס לשבור את השיא העולמי הזה .
    ואולי מי יודע גם לשבור את שיא אורך הכתיבה של כל הזמנים זה של סופר הילדים העברי לוין קיפניס שהיה פעיל במשך שמונים שנים רצופות. .

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

19 + 15 =