צריך אולי לפתוח בסוגיית האשמים. כי הרי ברור שאם מישהו זורק אבן ורכב סוטה מהכביש אז מי שזרק אשם. וירדנה יכלה בקלות לחזור הביתה. כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות זה להתמסר לכתבה אחת, זה הכול, ולהיות זו שדווקא הייתה נגד הגדר למרות שהיא ככה וככה והנה, תראו מה קרה. היא יכלה לתת להם את מה שממילא היה לה, וכל האנשים שבאמת אוהבים אותה היו מזרימים אליה נהרות של חמלה. אבל היא אמרה לעצמה שהם לא באמת מאבדים סיפור כזה חשוב. ממילא גם עובדות חקוקות באבן יכולות להוכיח שני דברים שונים, ותמיד אפשר להגיד שזרק אותה ילד שאבא שלו מת קודם וקודם.

וירדנה לא רצתה להתחיל לחשוב על קודם וקודם, כי שנתיים קודם היא גנבה את ניתאי. היא הרי ידעה טוב מאד שהיא לא באמת אמורה לקבל את החיים האלה, הם היו קלים וטובים כמו סכום כסף משנה חיים שמוצאים בטעות. הדבר היחיד שהיא יכולה לומר להגנתה זה שהיא אמרה לניתאי מראש, והוא צחק והבטיח שיהיה בסדר. כל מה שקרה אחר כך היה מדרון תלול של אשמתה המתפתלת, לפחות במובן אחד. הדרך עצמה הייתה דווקא ישרה וגם יפה מאד.

בגלל זה ירדנה לא הסכימה להתראיין אפילו פעם אחת. כל מי שידע קיבל את זה בהבנה, זה היה מאד הגיוני. גם מה שקרה אחר כך היה הגיוני, אבל מהסוג שלא מספרים.

על הפרטים המדויקים אין ויכוח: כמה ימים אחרי חנוכה, ניתאי וירדנה נסעו ממרכז הקניות הגדול והזול שבעיר בחזרה הביתה. הם יצאו לדרך בדיוק בשעה הנכונה, אחרי שכבר החשיך. ירדנה אהבה לנסוע באור או בחושך, רק לא בשעה הכתומה העצובה כשהיום נגמר. הרכב היה עדיין קצת חדש וכשהסתובבו ביציאה מהעיר הגיע אליה פתאום משב ריח של עור. הם קנו גבינות ויין וירקות למרק כי אמרו שירד שלג, והעננים באמת נראו סמיכים. היא נשענה לאחור וליטפה לניתאי את אחורי הראש. הרדיו ניגן שיר שהיה כל כך מוכר עד שהתבלבל עם שיר שמאד אוהבים, ירדנה אמרה “אה!” שמח וניתאי חייך.

אז עדיין לא הייתה גדר על הכביש בדרך הביתה, הבנייה כבר הייתה אמורה להתחיל אבל התעכבה. המתנגדים הצליחו לעצור אותה בעתירות חוזרות ונשנות לבית המשפט. לירדנה לא הייתה דעה נחרצת על הגדר והיא לא אהבה לדבר עליה, זה היה אחד הנושאים שגורמים לאנשים להיראות כמו חבורת ניבים. וכמה שלא הכירה אותם, היה קשה לנבא אצל מי יש חור שנגיעה בו יכולה לזרום עד השורש ולגרום לו להתפרץ. יצא לה להגיד ליפעת פעם “אבל זה לטפל בסימפטום ולא בבעיה”, והיא שמה לב כמה המשפט הזה נשמע כמו פתגם, לא משפט אמיתי ובטח שלא שלה, ועיוותה את הפנים, מי אמר את זה. יפעת תכף הבינה ואמרה “אבל הם מבינים רק כוח, צריך להבין שאין עם מי לדבר” והן התחילו להגיד את כל מה שתמיד אומרים, קרבנות בדרך לשלום, סהרורים, יפי נפש, פשיסטים, וזה היה מצחיק. גדר באמת תמנע מאלו שזורקים אבנים לזרוק אבנים, זה בטח היה נכון. אבל במעט הפעמים שבכל זאת דיברו על זה ברצינות ירדנה אמרה, הרי מי שזורק אבנים זה הילדים מהכפרים. אי אפשר פשוט לדאוג שהם לא יסתובבו בלילה באזור שמעל הכביש?. “כן, דואגים. בונים גדר”, אמרו לה.

בדרך כלל כשהיו חוזרים מהעיר בחושך הם היו נוסעים בדרך הארוכה שאין כפרים ערביים מעליה, אבל באותו ערב הם שמעו ברדיו שרכב התהפך והתנועה חסומה, ושאולי ירד שלג. ניתאי אמר מה את אומרת? ניסע דרך הכביש החדש? וירדנה אמרה כן. חלק הכביש שעבר שמתחת לכפרים היה קצר וחשוך. תמיד כשהיו עוברים שם הלב שלה היה דופק קצת יותר חזק, אבל כשבאמת זרקו עליהם אבן היא הבינה שהיא אף פעם לא באמת הייתה מוכנה. זו הייתה אבן בגודל בינוני והיא פגעה במהירות בשמשה הקדמית וירדנה צעקה “ניתאי!!!” והם ראו עוד אחת נוחתת. ניתאי סובב את ההגה במהירות בתנועה חדה מדי. הרכב צרח וחרק וסטה לשולי הכביש והתנדנד וכמעט התהפך ואז היה שקט.

כל זה לקח רק כמה שניות. הצעקה שלה עוד הייתה באוויר והתערבבה עם קול החריקה והשמשה הייתה מנופצת. כרית קפצה מתוך ההגה, היא בכלל לא ידעה שיש שם כזה דבר. ניתאי השתחרר מחגורת הבטיחות ואז התיר את החגורה שלה ושאל את בסדר? והיא פערה עליו זוג עיניים המומות והלב שלה דפק דפק.

מישהו הזמין אמבולנס. כנראה היו עוד רכבים בטווח שלהם בכביש. מהאמבולנס בקעו כמה נערים ונראה שרווח להם כשראו את ניתאי וירדנה מזועזעים אבל חיים. “ואו, הייתם ככה קרובים להתהפך”, אמר אחד מהם, גבוה ומחוצ’קן. ניתאי מלמל “ברוך השם” ואז אמר “אני רוצה שבכל זאת ניסע לבית חולים, אשתי בהריון”. הם אפילו לא הספיקו לספר לכל החברים שלהם, אבל לנער המחוצ’קן הם סיפרו. ירדנה אמרה מהר בראש “יפעתי אני בהריון”. הרכב ממילא היה צריך להיגרר, והם נכנסו לאמבולנס. בכוחות עצמם, שזה אומר שלא קרה כלום. האמבולנס הסתובב ודהר בדרך ההפוכה בחזרה אל העיר. רק כשכבר היו באמצע הדרך היא הרגישה פתאום את הבטן שלה מתכווצת. לרגע לא יכלה לנשום, ואז עבר, ואז שוב. היא נבהלה והתחילה לבכות די, די. המילה הייתה בחירה משונה אבל היא חזרה עליה כמו תפילה.

אחר כך אמרו לה שסך הכול, ברוך השם. וזה לא נעים, בטח, אבל בשלב כזה ובהתחשב בהכל ועוד יהיה לה. ושתזכור שעדיין יש לה את ניתאי ובית ומשפחה וחברים שאוהבים אותה, זה הרבה. אבל לא באמת היה לה שום דבר מכל זה. כי ירדנה אף פעם לא הייתה ילדה שהולכת לים ואוכלת קרטיב וקוראת ספר. כשהיא הייתה הולכת לים, ירדנה הייתה ים. ירדנה הייתה כל דבר כולו, אני הסרט בקולנוע. אני אלוהים, אני חורף. אני האיבר העודף שאין בו שימוש אבל הוא חלק מהגוף הזה ומרגיש איתו כאב וחום. ועכשיו הייתה כולה די, די. אני די.

ניתאי היה מקסים. גם את זה כולם אמרו לה והיא אמרה לכולם, וזה היה עוד משפט שנשמע כמו פתגם למרות שהיה נכון. הוא חיבק וליטף ונזהר מלהגיד שהם ינסו שוב כי זה היה מוקדם מדי. רק פעם אחת הוא אמר שזה לא כמו לאבד ילד, ופתאום בקעה ממנה האמא שהיא כנראה הייתה אמורה להיות. מוזר, היא דווקא לא חשבה שתהיה מסוג הלביאות המגוננות, אמרה לעצמה שבטח תהיה רגועה. אבל עכשיו התפרץ ממנה נחשול זר וטורף, יורק אש, אתה לא תדבר ככה על הילד שלי. ניתאי אמר טוב, טוב, שששש, הכל בסדר וחיבק. אז עוד הייתה לו סבלנות. בכלל, היה זמן מסוים שבו כולם היו סבלניים וחיכו שתכף יעבור לה. אבל בהדרגה הרגישה שמתחת לשיחות הרגילות התחיל להזדחל בוז עמוק, תהומי. זה נורא, זה לא נעים, אבל את חייבת לצאת מזה ולהמשיך הלאה. אל תגזימי. והיא הייתה אומרת להם בלב אתם לא תדברו ככה על הילדה שלי. ואיך היא יכלה לחזור להיות אשתו של ניתאי או האישה שגרה בבית הזה ונוסעת במכונית הזו, כשהיא כולה די.

ההצלה הגיעה ממש ברגע האחרון, כשהגיעה נזכרה שהיא בעצמה שתלה אותה שם. בבוקר בו גילו שהיא בהיריון הם התחבקו והתנשקו במטבח, ניתאי אמר לה מזל טוב, אמא. אחר כך הוא הלך לעבודה אבל היה בלתי אפשרי שזה יהיה סתם יום רגיל. היה נכנסה לאינטרנט והקלידה במנוע החיפוש “אני בהריון”. האתר הראשון שהופיע היה אתר קופת חולים. “בהריון? רוצה לדעת מה מחכה לך בכל חודש? הרשמי וקבלי עדכונים למייל”, האותיות זהרו ובטח שהיא נרשמה.

היא בכלל שכחה, כשבוקר אחד נחת בתיבה שלה העדכון החודשי. “חודש רביעי”, הכריזה הכותרת. גוף ההודעה היה טקסט קצר במסגרת מרובעת כפולה:

“מערכות הגוף של התינוק ממשיכות להתפתח וגופו ממשיך לגדול. עיניו של התינוק עדיין עצומות.

ניתן כבר להבחין ולקבוע כמעט בוודאות מהו מינו של התינוק. ניתן להתחיל להרגיש את תנועות העובר. בשלב זה הרחם ממשיכה להתרחב וההיריון מתחיל לבלוט”.

וזה היה קסם. זה בסדר, הכול בסדר. הגוף רפה ונרגע כמו הרגע שבו תרופה חזקה מתחילה להשפיע, ומה שהיה עד לפני רגע כאב בלתי נסבל הופך להקלה ונמנום ונשכח. היה לה פעם חבר אמריקאי שהיה מנחם אותה בשפה מתורגמת, הכול בסדר תינוקת, לא קרה כלום וזה באמת עזר. היא קמה, יצאה מהחדר והצטרפה אל ניתאי על הספה. הכול בסדר תינוקת. “רוצה שנצא היום לאנשהו?”, שאלה. ניתאי הטוב הביט בה בהכרת תודה מהולה בשמחה מהולה בחמלה, ואמר “בטח”.

בערב הם יצאו למסעדת השף שמישהו זר בא לפתוח דווקא אצלם ביישוב, ירדנה התלבשה יפה והתאפרה וזה נכון מה שאומרים, זה באמת משנה את ההרגשה. האוכל היה טעים והיה לו ריח ירוק של עשבי תיבול חזקים שלא הכירה, היא הזמינה עוף בפרג וקימל וניתאי אמר “אבל את לא אוהבת קימל”. “עכשיו אני אוהבת”, חייכה אליו. למחרת בבוקר שמה לב שהגינה התמלאה עשבים ירוקים-צהובים שתלטנים, הם היו רטובים מגשם ומטל וניקדו את כל פקעות החורף שעוד לא בקעו. היא לבשה את מכנסיי הג’ינס עם הכתם וניכשה אותם. השמש הייתה חיוורת אבל הלחיים שלה נצרבו כי הרבה זמן לא הייתה בחוץ. כשניתאי חזר הוא שם לב שהיא קצת ורודה אבל לא אמר כלום, כאילו אמור לקרות בה משהו כמו בשעועית מונבטת שבוקע רק כשלא מסתכלים. היא ידעה שהוא שם לב, כי הוא לא הצליח להתאפק ושלח אצבע וליטף לה את הלחי הצרובה. ירדנה אמרה “טיפלתי קצת בגינה היום” כי דווקא לא היה אכפת לה להגיד. איתן אמר “כן, הגיעו לשם כמה טפילים אלימים, הם הצליחו להשתלט אפילו על הנענע”, ושאל אם היא רוצה תה. היא רצתה, והם הכינו גם טוסטים וכשישבו לאכול היא הייתה די עייפה מהיום ומהשמש. היא התרווחה על הכסא ושמה ידיים על הבטן, האצבעות טיילו בעיגולים גדולים ועגולים.

הימים עברו איכשהו, ירדנה נרשמה לאחד הקורסים שתכננה לקחת בשנת השבתון והשבועות קיבלו סדר חדש. היא כמעט שכחה כשהגיע החודש החמישי. המסגרת המרובעת עדכנה ש”בדרך כלל התינוק יתאים את שעות הפעילות שלו לאלו שלך – כשאת בתנועה הוא נרדם, כשאת במנוחה הוא מתעורר ומתחיל לבעוט”.

בשלב הזה כולם כבר אמרו לעצמם שאיזה יופי שירדנה חזרה לעצמה, וגם ניתאי אמר לה התגעגעתי אליך ואני אוהב אותך. כמה פעמים הוא אמר לה, והיא הרגישה שהם קרובים. בגלל זה היא עשתה טעות וסיפרה לו. ערב אחד הם ישבו ושתו שתיה חמה מול הטלוויזיה והיא אמרה לו “רוצה לשמוע סוד?”, וניתאי אמר בטח. והיא סיפרה לו על הרשימת תפוצה ואמרה “אז זה כאילו לא באמת איבדנו אותה. אתה מבין?”, וניתאי נאנח. הזיכרון שלף תמונה ישנה: כשהיו בנות תשע או עשר היא סיפרה לנעמה בסוד שגילתה איך להעביר כאב שיניים. “פשוט תדמייני שלא כואב לך”, אמרה. “תגידי לעצמך שלא כואב לך, תדעי את זה ובאמת יפסיק לכאוב”. היא לא התכוונה שזה מרפא את השן, רק שככה לא מרגישים. זה באמת עבד ובעיניה זה היה קסם. אבל גם נעמה הביטה בה אז באכזבה וחוסר הבנה עמד ביניהם וניתאי אמר “אוי”.

“מה אוי?”, היא אמרה. “אני יודעת, אני יודעת. אני לא באמת חושבת שזה נכון. אני לא משוגעת. אני פשוט מרגישה ככה יותר טוב”.

“זה נשמע לך כמו רעיון טוב?” הוא שאל בעדינות, אבל בצל של המילים שלו הופיעה השתקפות אחרת. סתם, סתם האמנתי לך. אלוהים, איזו אכזבה. ירדנה אמרה “כן” קטן. יצא לה כן מהסוג שפשוט מתחנן שיתקנו אותו וזה קצת עודד את ניתאי.

“לי זה נשמע רעיון ממש גרוע. למה את צריכה לשכנע אותך שאת משהו שאת לא? זה לא להתמודד, זה לברוח מהמציאות”, הוא אמר. ואז: “אני רוצה שתתנתקי מזה. טוב? תורידי את עצמך מהרשימה הזאת. בשבילי”. ירדנה לא אמרה כלום כי הדמעות באו. ניתאי היה צודק אבל הוא בכל זאת חיבק אותה ואמר די, די, כי הוא אף פעם לא היה בנוי להתמודד עם נשים כמו ירדנה, כולם ידעו את זה עוד מההתחלה. “יהיה בסדר, נכון?” הוא מלמל לתוך החיבוק, ואז ענה לעצמו בהשלמה “יהיה בסדר”, ויותר היא באמת לא סיפרה לו.

בניית הגדר עמדה להסתיים ועשו עליה כתבה בחדשות של תשע. האישה שמתנגדת אמרה שזה אפרטהייד. האישה שתומכת אמרה שסוף סוף אפשר לנסוע הביתה בלי לפחד. ירדנה יכלה בקלות להיות שם, להישיר מבט למצלמה ולהגיד ילד בן תשע זרק עלי אבן. ואם רק הייתה אז גדר, אז. היא יכלה גם להצטלם עם איזה אחמד או אחסן וללטף לו את הראש ולהגיד הילדים שלנו, בואו נעצור את זה. אבל כל מה שהיא רצתה היה לשבת ליד ניתאי בטרנינג, הם ממילא לא נסעו מהכביש ההוא יותר. זו הייתה הדרך היותר יפה וירוקה וקצרה, היא בכלל לא הייתה בטוחה שאכפת לה לחזור לנסוע משם. היד שלה נשלחה אל הבטן וניתאי חשב שזה בגלל החדשות ועשה את עצמו לא רואה.

*

ההבדל הוא במה שעושים, לא במה שמרגישים. לכולם מתחשק לפעמים למשוך את המפה עם כל הכלים במסעדה ושהכול יישבר וכולם יפסיקו פשוט לשבת שם. אנשים נורמליים לא באמת עושים את זה וזה כל ההבדל. ירדנה הייתה בטוחה שהיא לא משוגעת. גם היא הכירה את כל הסיפורים, נשים שהאמינו שהן בהריון וגדלה להן הבטן והיו להן צירים וכאבי גב ומה קרה אחר כך, היא לא ידעה. אבל היא לא הייתה הן. היא ידעה מה לא להגיד ולא לעשות וגם הגוף שלה ידע. והיא הקפידה להיות לבד בחדר כשהיא פותחת את העדכונים מקופת-חולים, לקרוא שם למשל שבחודש השישי התינוק מגיב כבר לרעשים חיצוניים ולתנועות גופה של האם. ניתן בשלב זה להשמיע לו מוסיקה דרך דופן הבטן ולעקוב אחר תגובותיו. ריאותיו של התינוק נמצאות בתהליך התפתחות מואץ. וזה היה הזמן היחיד שבו הגוף חזר להיות מה שהוא אמור להיות, והיא הבינה שרוב הזמן היא לא באמת נושמת. והיא קצת כעסה על ניתאי, מה אכפת לו שהיא נושמת קצת בלי להיות משוגעת.

יום אחד הגוף שלה בכל זאת עשה טעות. הם ישבו עם איתן ויפעת במסעדה, הנושא היה זמרים שחזרו בתשובה. איתן סיפר על ההיא שפעם הייתה באירוויזיון ועכשיו מעבירה סדנאות הפרשת חלה לנשים בלבד, וירדנה הרגישה פתאום שהחולצה שלה רטובה. היא ביקשה סליחה וקמה וניגשה לשירותים וגילתה שמשד ימין שלה דולף נוזל מוזר. היא ניגבה אותו באצבע ואז טעמה. לא חלב. משהו אחר. היא הזכירה לעצמה שהיא לא באמת יודעת איזה טעם יש לחלב אם, אבל הנוזל היה שקוף. היא נשמה עמוק. אני לא משוגעת. אתם לא תדברו על הילדה שלי ככה. אין לי ילדה, ואתם לא תגידו עליה. היא ניגבה את החולצה עד שבקושי נשאר סימן, ויצאה והתבוננה בעצמה במראה הגדולה וראתה שהיא חיוורת. היא שטפה ידיים ולסבון הוורוד היה ריח מחליא של פטל. כל זה כנראה לקח קצת יותר מדי זמן, כי יפעת נכנסה פתאום לשירותים ושאלה הכול בסדר? ירדנה אמרה כן, סתם הייתי צריכה רגע. בואי נחזור. כשהן חזרו לשולחן היא התיישבה בנחישות ואמרה אוי, ובדיוק ניתאי ואני ראינו את השחקנית ההיא שכתבה ספר ומעבירה הרצאות בבני ברק. איתן אמר נכון, איזו יפה היא? אפילו עכשיו. היא נזכרה שאיתן אמר פעם משהו על חלב שלא ידעה קודם. זה היה בחנוכה, אצלם בבית הקודם. חנוכיית הכסף נצצה וסופגניות עם שוקולד וקרמים עוד היו חדשות. ניתאי הכניס קנקן תה מהמטבח ושאל אם מישהו רוצה חלב. איתן אמר “אתם יודעים איך התחיל המנהג של תה עם חלב? לבריטים בהודו היו חרסינות מאד דקות ועדינות, ומים רותחים היו גורמים להן להתפוצץ. הם היו שופכים קצת חלב לפני התה כדי למנוע את זה”. הם לא ידעו את זה קודם, ואיתן לא הצליח לא להיראות מרוצה. יפעת אמרה “אבל זה טעים. אני רוצה חלב בבקשה”. היו איתם גם זוג שכנים מהעיר הקודמת, היא כבר שכחה איך קראו להם. האישה התנדבה לשטוף כלים וזמזמה לעצמה סביבון סוב סוב חנוכה הוא חג טוב, והייתה רוח והחלון מעל הכיור היה פתוח והם התייבשו מהר.

כשהחודש השביעי הגיע והמייל הנכנס השמיע “טינג” ירדנה בדיוק ניקתה את התריסים, כי בעוד שבוע הם עמדו לארח את ההורים של שניהם לליל הסדר. זה הצחיק אותה, שהחודש השביעי הוא בחודש השביעי, לרגע כמעט חשבה לספר לניתאי. ההודעה במסגרת המרובעת בישרה ש”התינוק כבר ממלא את כל חלל הרחם. תנועותיו הופכות להיות חזקות יותר וניתן להבחין בבעיטות ודחיפות מרפקים. אל תיבהלי: אם חשת תנועה חדה במיוחד ייתכן והתינוק בלע מי שפיר ועכשיו הוא משהק”. תינוקת משהקת, זו הייתה מחשבה נחמדה. כשניתאי הגיע הוא תלה בחזרה את הווילונות ובימים הבאים עלה מהחלון ריח של אוויר וכביסה.

מצב הרוח הטוב שלה נמשך עד יום אחרי ליל הסדר, כשפרוספקט צבעוני שבר לה פתאום את הלב. תוספת התפילה של שלוש רגלים עדיין התנגנה בה, לא לנו ה’ לא לנו, וכשישבו שבעים אחרי ארוחת החג מהעיתון של ניתאי נשר עלון פרסומת והיא הרימה אותו, ועלבון ילדותי של מקופחים מילא אותה פתאום. לא לנו ה’, לא לנו צעצועים ובגדים קטנים מתוקים במבצע לחג. לא לנו מנשאים ומתנות מצלצלות ומצפצפות. כשהם יצאו לטייל לפנות ערב ביישוב הם ראו על הספסל שתי נשים צעירות עם שני תינוקות צמודים אליהן במנשא כמו קנגורו, והיא הרגישה שהיא מפלסת את הדרך בתוך מים. לא לנו ה’, לא לנו.

כשחזרו ימי החול בניית הגדר הסתיימה סופית ומפגין אחד נפצע קשה. דוברת עמותה לזכויות אדם אמרה שמפעילים כוח לא סביר ושכחו את המידתיות, ומישהו אחר אמר אין, תתפכחו כבר מהחלום הזה, צאו מהסרט. הם רוצים להרוג אותנו ואנחנו צריכים לשמור על עצמנו. וכשהם נסעו לעשות קניות בעיר ניתאי שאל אותה בפעם הראשונה אם היא רוצה לנסוע דרך הכביש. זה היה אביב של שנה גשומה וירדנה אמרה כן. הם הסתכלו על הגדר מהחלון והדרך עדיין הייתה יפה מאד וירוקה, היא לא הרגישה את התיקון שהייתה אמורה להרגיש אבל ידעה שהוא שמח שהיא מתמודדת. היא ציירה מעגל על הבטן בלי לפחד שניתאי יראה כי זה היה כאילו היא רק נזכרת. ניתאי אמר “עוד מעט תעבור חצי שנה. את רוצה תינוק?” וברגע הראשון היא לא הבינה על מה הוא מדבר, הרי יש להם תינוקת, אבל רק לרגע. הוא היה שוחר טוב ונתן לה יד והיא חייכה אליו. כשהם הגיעו לחלק שפעם לא הייתה בו גדר היא עצרה את הנשימה, אם עוצרים נשימה במנהרה אפשר להביע משאלה. היא לא ידעה מה היא מבקשת אבל ידעה שהימים עוברים ונעשים כבדים והיא חייבת נס. וזה בדיוק מה שקרה.

בחודשים הבאים היה טבעי שתהיה עייפה. ניתאי החליט להחליף את הרכב לרכב מסוג אחר, היא הרגישה שהרכב החדש קרוב יותר לכביש וכל מהמורה מורגשת בגב התחתון. כשהוא שאל אם נוח לה היא בכל זאת אמרה כן, באותו אינסטינקט שגורם לך להגיד לא תודה אפילו אם אתה רעב. ופתאום בסוף האביב הגיעה עוד איזו שארית סופה שלא הספיקה. בלילה החלונות נטרקו והיא נתקפה בהלה ולא יכלה לנשום, התינוקת שלי לבד. זה היה טיפשי כי ממילא במשך כל החודשים הקודמים ירד גשם, אבל עכשיו ירדנה ידעה שבחודש השמיני העיניים של העובר פקוחות והוא שומע ורואה. ובחודש התשיעי הוא גדל וגדל עד שאין לו יותר מקום. הייתה לה בחילה והיא התהפכה והתהפכה, ובסופו של דבר קמה כדי לא להעיר את ניתאי והדליקה את האור בסלון. היה משהו מנחם בלדעת שהיא מרגישה בדיוק את מה שהיא אמורה להרגיש: שהיא לא יכולה לסבול את זה יותר.

היא התיישבה על הספה ונדנדה את עצמה קדימה ואחורה. לא לנו ה’, לא לנו. אתה לא תגיד על התינוקת שלי. אני לא משוגעת, אתה לא תגיד על התינוקת שלי. הסופה נהמה ברעשים משונים, מחלון המטבח נכנסנו מים ואבק וחום ולא היה לה כוח לקום ולסגור אותו. אחר כך מלמלה את התפילה שהמציאה כשהייתה ילדה: אלוהים תעזור לי, אלוהים בבקשה תעזור לי. היא לא זכרה אם זה עזר, אבל הפעם אלוהים שמע. לא האלוהים של הלא תגנוב כמו אלוהי המתכת הדומם שכבודו מלא עולם. בסופו של דבר היא קמה למחשב וקראה קצת חדשות ובדקה דואר, ושם המתינה לה הודעה חדשה:

התינוק ברגע הלידה

הבכי מעיד על פעולה תקינה של הריאות, המתחילות לפעול באופן אינסטנקטיבי מיד עם יציאת התינוק לאוויר העולם. התינוק יופרד מחבל הטבור המחבר אותו עדיין לשליה, ינוגב היטב, ייעטף בסדין נקי ויוצג לאם המאושרת. מזל טוב! ובהצלחה.

היא אף פעם לא חשבה מה זה בדיוק אומר, אוויר העולם. או שטיפשי לשים כאלה הודעות במסגרת מרובעת דווקא. וכאן נוצר לו חור שחור קטן, ירדנה לא זוכרת איך נהייתה פתאום בתוך החיבוק של ניתאי. בתוך החור הזה היא צפה אחורה בזמן, אני די, אני חורף, אני ים. ואל הזמן שלפני הזמן, כשגוף דבק בגוף והיו לבשר אחד והיא לא הייתה צריכה לשמור על התינוקת מניתאי ועל ניתאי מהתינוקת והדרך הייתה רק יפה מאד. כשהיא שמה לב שניתאי שם כבר לא היה טעם להתאפק, והיא אמרה לו אוי תיקח את זה ממני, ובכתה ובכתה ובכתה.

*

רק דברים שהתקיימו יכולים פתאום להפסיק להתקיים, ומה שהיה קודם וקודם מבדיל בין משהו רגיל לנס. כשאחרי שנתיים של בצורת הגשם חזר, ועוד בחנוכה, כולם אמרו שזה נס חנוכה. יפעת ואיתן ארגנו חנוכת בית והדלקת נר, ובסלון הסתובבו הרבה אנשים שירדנה לא הכירה. כמעט כולם העבירו יד על התלתלים של מתניה ואמרו משהו כמו “או! הנה סופגניה!” וחייכו כאילו זו בדיחה שרק הם יכולים להמציא. ירדנה לא כעסה – הוא באמת נראה תפוח ומתוק, והסוודר העבה מדי גרם ללחיים שלו להאדים. הוא חייך לכולם ונופף להם לשלום ביד שמנמנה בלי להתעייף. מתישהו נהיה לה חם, והיא מסרה אותו לאיתן ויצאה לנשום קצת אוויר אמיתי במרפסת. במרפסת שיחקו שתי ילדות וכשהן הבחינו בה המשחק הופרע, עין צופיה משנה את החוקים. הן התבוננו בה ואחת מהן, ילדה רזה בתלתלים חומים בהירים וסוודר לבן וחצאית ג’ינס של בובות, אמרה לה: יש לי עוד מעט יום הולדת. ירדנה אמרה “באמת? בת כמה תהיי?”. הרוח הייתה נעימה לה אחרי החום שבסלון, והסומק הלא טבעי מההסקה הסמיכה הלבין כשהילדה אמרה: “בת שלוש”.

“ואו. איזו ילדה גדולה!”, ירדנה אמרה בהתפעלות. הילדה חייכה בשביעות רצון. ירדנה אמרה “נכון שירד שלג כשנולדת? סיפרו לך?” והילדה הנהנה בכובד ראש: “ירד שלג ואבא ואמא שלי נסעו בשלג להביא אותי”. היא התקרבה לירדנה ואמדה אותה בעיניים רציניות ואז שאלה: “רוצה להיות אמא שלי?”. ירדנה ידעה שילדים שואלים את זה לפעמים, הבן של יפעת ואיתן ביקש ממנה כמה פעמים להיות אמא שלו. הוא התבונן בשתיהן בחשש וכשיפעת חיבקה אותו ואמרה מה פתאום, לעולם לא נוותר עליך, הוא חייך בהקלה והתמסר. עכשיו ירדנה אמרה את הדבר הנכון: “מה פתאום. יש לך אמא והיא תתגעגע אליך מאד”. הילדה אמרה “נכון” ולרגע הן עמדו שם, חושבות. הילדה השנייה השתעממה והתחילה להוליך בובה על המעקה כשהיא מפזמת. היא הייתה לבושה מעיל נפוח ונראתה כאילו היא עומדת להמריא. ואז העיניים של הילדה בתלתלים זרחו והיא אמרה אז אולי רק לרגע. ירדנה אמרה טוב. רק לרגע. ואז ניכנס כי קר. גם הילדה אמרה טוב. שתיהן ידעו שזה לא באמת, ואם יודעים זה בסדר גמור. ירדנה ירדה על ברכיה וחיבקה את הילדה הזרה, ולחשה לה לתוך התלתלים ילדה שלי, מתוקה שלי, אני אוהבת אותך כל כך.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 × שתיים =