משנות החמישים ואילך נטתה השירה העברית במובהק לעבר פואטיקה שתשתית הנוף שלה אורבנית בעיקרה. ועם זאת ב”שוליים” של פעילות שירית זו פעלו משוררים כמו יחיאל חזק, איתן איתן, אלישע פורת, יוסף יחזקאל, סבינה מסג ואחרים, שעיקר שירתם נעוץ בקשר הבלתי אמצעי אל הטבע. דבר זה אפשרי כנראה רק למי שחייו קשורים באופן ממשי-גיאוגרפי לטבע. בחינת שירתם של “משוררי פריפריה” אלה, מעידה כי פעלו בקשר הדוק עם הפואטיקה של בני תקופתם ה”עירוניים”, בהביאם גישות יסוד פואטיות אלה לזיקה עם הטבע. בדורות שקדמו לשירת שנות החמישים, בולטת דמותה של אסתר ראב, ששירתה מהווה חטיבה מיוחדת בשירה העברית. היא אולי היחידה מבין המשוררים בני דורה, שנולדה וגדלה בארץ. הדורות הראשונים של משוררים שפועלו בארץ – מטשרניחובסקי, ביאליק, דרך רחל וכלה בלאה גולדברג, אלתרמן ושלונסקי – כתבו שירה אירופאית בעיקרה, גם במפגשם עם הנוף הישראלי, נאמנים על כורחם למילותיו של טשרניחובסקי: “האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו”. בשירתה של אסתר ראב מתגלה קשר אינטימי למקום ולנופיו, קשר שאינו עובר, כמו אצל משוררים אחרים בני דורה, דרך הפריזמה של שפה וטבע אירופאים. דומה שבשירתה, המשתרעת על פני כשישים שנה של כתיבה, מקופל כזרע כל מכלול המהלך המובא במאמר זה, שתחילתו בחוויית הטבע כמובן מאליו שופע ושלם, וסופו בחוויית ההרס והחורבן שמאיימים על הטבע והאדם.


דת הטבע מול אקולוגיה מעמיקה

כבסיס וכרקע להתבוננות בהשתנות תפישת הטבע בשירה העברית החדשה, אעמת שתי נקודות מבט שונות על הטבע, זו של א.ד. גורדון, שכתב בתחילת המאה העשרים בישראל, וזו של ביל מק’קיבן, שכתב בסופה של מאה זו בארצות הברית. למרות הפער הגיאוגראפי והתרבותי נראה שמשהו מהותי עולה דרך עימות זה. גורדון קרוב בתפישתו להוגים האמריקנים הטרנסצנדנטליים, ולתפישתו היה חלק בעיצוב היחס אל הטבע בתרבות העברית החדשה. ביל מק’קיבן מצביע על שאלות שבהן המקום הגיאוגרפי כבר לא תקף.

א.ד. גורדון - הכרחיות החיבור המחודש לטבע כבסיס להולדת האדם החדש

א.ד. גורדון, שהיה מן ההוגים המשפיעים ביותר על דור החלוצים בישראל של תחילת המאה העשרים, מפתח בספרו  אדם וטבע תפישה הקושרת את הכרחיות החיבור המחודש לטבע כבסיס להולדת האדם החדש. גורדון מדבר על המצב הראשוני של האדם כחלק מהטבע: “מכל האמור לעיל יוצא ברור כי האדם באשר הוא צריך להיות תמיד בתוך הטבע; כי הטבע הוא לאדם המרגיש והמכיר ממש מה שהמים הם לדג”.[1] הטבע אצל גורדון אינו ממשות פיזית חיצונית בלבד, אלא הוויה מלאת חיים ונפש. האדם יכול להתחיות בכל ישותו דרך המפגש עם הטבע והחיים בתוכו. אין זו שאלה של התנסות רגעית לצורך הינפשות מהחיים המודרניים, אלא “זקוק הוא לקשר הבלתי אמצעי והתמידי שבינו לבין הטבע האין-סופי, ליניקה הנעלמה, שכל אחד מאטומי גופו ונפשו יונק מהטבע האין-סופי ושכולו יונק מן האין-סוף”.[2]

כדי להיות מסוגל לחזור ולהתאחד עם הטבע, על האדם להבין את הגורמים לפירוד שבינו לבין הטבע. האדם לפי גורדון אמנם היה קשור לטבע בראשית קיומו ההיסטורי והתרבותי, אבל עם התעוררות תודעתו העצמית, הלך ונפרד ממנו: “רק עם הופעת קו האור הראשון של המחשבה האנושית הופיע הסדק הראשון המפריד את נפש האדם מנפש הבריאה העולמית בכללה ואת חיי האדם מחיי העולם”.[3] ההכרה לפי גורדון מבדילה ומפרדת. היא יוצרת בהירות מצד אחד, ומצד שני  –  ממיתה את הקשר של הפרט אל השלם ממנו הוצא: “ההכרה היא כוח מצמצם ומרכז… ויותר שהצמצום גדול…יותר גדולה היא הבהירות של מה שבא להיות מושג על ידי ההכרה. אולם בה במידה עצמה הוא הדבר, המושג, גם נבדל ונפרד מתוך הכלל העולמי”.[4] בעוד שההכרה לפי גורדון בנויה לתפישה של פרטים, אין היא יכולה לתפוש את הטבע שהוא מעצם הווייתו התפתחות, הווה אומר מעבר מתמיד משלב לשלב ומפרט לפרט:”את החיים שבהתהוות אין היא משיגה”.[5]

להכרה גם תפקיד חשוב בחיים המעשיים וביצירת התרבות החומרנית של האדם. אותה הכרה שיוצרת תודעה עצמית על ידי הפרדה, היא שיוצרת טכנולוגיה שמטרתה העיקרית להקל על החיים, אך בכך גם לנתקם מהטבע ולהחלישם. “בכוח ההכרה האדם כובש את הטבע, מכניעו לפי רצונו ומכריחו להקל לו, ולהנעים את חייו. כובש את החוויה”.[6] כאן יוצא גורדון בצורה חריפה נגד חיי העיר והתרבות שהתפתחה בערים הגדולות, “הערים הגדולות הלא הן בכלל תמיד המרכזים של ההשכלה וההשחתה, ותמיד מתקיימות הן על חשבון הכפרים והערים הקטנות וממלאות את הגרעון שלהן מחורבנם”.[7]

בדברים אלה כבר ניתן לזהות שורשים של תפישה סביבתית. בדומה להוגים הטרנסצנטדנטלים האמריקנים, אמרסון ותורו, קורא גורדון לחזרה “רומנטית” אל הטבע דרך חוויית הנשגב: “עולם מלא לפנינו, מרחבים, מרחקים, מעמקים, חיים, אור לאין תכלית ולאין חקר, – טבול, בן אדם, בתוך מעמקי הים הגדול הזה.”[8] אך גורדון לא מסתפק בכך וקורא להתחדשות חיים מוחלטת מתוך הקשר לטבע. האדם נקרא להיוולד מחדש ולחדש את תרבות חייו באופן רדיקלי:”ופקחת ביום ההוא את עינך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע, וראית כי אל עצמך שבת. ושבת וראית והנה מעליך נושרים שברים כבדים, קשים, מעיקים … וידעת כי אלה שברי קליפתך, אשר התכווצת בה בתוכה … והכרת ביום ההוא כי הכל היה לא לפי מדתך, וכי את הכל עליך לחדש”.[9]

את המפתח להתחדשות רואה גורדון במפגש החי של האדם עם הטבע דרך עבודת האדמה. העבודה איננה עניין תועלתני בלבד, כי אם ריטואל של שותפות רליגיוזית בין האל המתגלה בטבע והאדם. תפישה זו של גורדון כונתה גם “דת העבודה”. האדם הופך לשותף של הטבע במפעלו: “והיה בעבדך את עבודתך והיה בעינך חללו של עולם בית המלאכה ואתה והטבע – עובדים. ולב אחד לשניכם ורוח אחת”.[10] כאן נוגע גורדון בדבר נוסף, העתיד להיעשות מרכזי בעיני הוגים ומשוררים סביבתיים – הטבע ניצב כשלעצמו ולא רק למען הגשמת רצונותיו של האדם. היחס הנכון של האדם לטבע הוא יחס של שותפות: “האם לא ירגיש אז, כי הבריאה החיה היא לו יותר מדבר שבתועלת, כי היא לו קודם כל ויותר מכל נפש חיה, שאין להעריכה בערך התועלת”.[11]

תפישתו של גורדון מאפיינת בהרבה מובנים את תפישת אדם-טבע שרווחה בקרב ההוגים והמשוררים הרומנטיים של תחילת המאה התשע-עשרה, ושל ההוגים הטרנסצנדנטליים באמריקה. המשותף הוא בתחושה שהתרבות האנושית במערב הגיעה למשבר מתוך פירודו של האדם מהטבע, משבר שניתן לצלוח  במציאת דרך חדשה לאיחוד עם הטבע. הטבע, בעיקרו של דבר, נתפס כשלם ושופע עד אינסוף, והאדם נתפש כזקוק לריפוי ולהתחדשות מתוך ה”יניקה” ממקור חיים שופע זה.

מפנה דרמטי בתפישה זו מסתמן במחצית השנייה של המאה העשרים. כותבים כמו ריצ’ל קרסון, אוקיינולוגית במקצועה, וְאַלדו לאופולד, פרופסור ליערנות, מפנים את המבט של הציבוריות באמריקה לכך שהטבע אינו עוד אותה שלמות בלתי נגועה כפי שהופיע בדימוי התרבותי השגור, ושעקב פעולתו הבלתי מבוקרת של האדם בתחומי התעשייה והחקלאות, וכתוצאה מהרגלי צריכה מופרזים ושגויים, קיים איום ממשי על הטבע: מקורות מים מורעלים, אדמה שהולכת ומאבדת את פוריותה עקב שימוש מופרז ברעלים ובדשנים כימיים, זיהום אוויר, והכחדת מינים של בעלי חיים וצמחים כתוצאה מהפרת האיזון הטבעי.

ביל מק'קיבן "קץ הטבע" 1989

בהמשך לאותה מגמה וכתרומה חשובה לניסוחה המלא והרדיקלי, מופיע ספרו של ביל מק’קיבן קץ הטבע (1989). מק’קיבן, עיתונאי וסופר אמריקני, כתב את ספרו על בסיס תוצאות מחקרים רבים של חוקרים בתחום מדעי הטבע, בייחוד אקולוגים ומטאורולוגים. וכאן ניתן לראות מאפיין נוסף של תפישת הטבע החדשה: אם בעבר היו אלה בעיקר אנשי רוח ומשוררים, שגיבשו את דימוי הטבע ויחסו של האדם אליו, הרי שעכשיו, עקב המשבר האקולוגי, עלינו לבנות דימוי טבע המבוסס על הדיוק הפרטני של מדעי הטבע. לא ניתן להציל את הטבע מתוך אידיאות יופי נשגבות דוגמת אמרסון או גורדון בלבד. היחס אל הטבע נעשה קונקרטי יותר. או בצורה מדויקת יותר: מן הקונקרטי אל הכללי, מהמפגש החוקר הפרטני, אל הכרת המכלול השלם ואל חווית הנשגב.

ביל מק’קיבן מרכז את דבריו לטענה שהטבע כפי שהכרנו אותו בעבר, כהוויה שופעת ויציבה שאיננה תלויה באדם, לא קיים עוד. עקב התהוות אפקט החממה כתוצאה מצריכה מופרזת של דלקים פוסיליים, והיווצרות חורי האוזון מעל לקטבים כתוצאה של שימוש בגזי סיאפס”י, נוצרים שינויי עומק במזג האוויר, שינויים שמובילים ויובילו בעתיד לשינויים גלובליים בכדור הארץ. התחממות האטמוספרה, חילופים לא צפויים בין מצבי בצורת לסערות גשם, והתמוססות של קרחונים בקטבים – כל אלה יובילו לעלייה במפלס המים בימים ואיתם היעלמות של חלקי יבשות. “אני סבור שבהסח דעת, בלי לזהות זאת, כבר חלפנו מעבר לסיפה של תמורה גדולה שכזאת: אני סבור שאנו חווים את קץ הטבע”.[12]

השינוי שמק’קיבן מדבר עליו חורג מעבר ל”זיהום המסורתי” התחום בגבולות מסוימים, שעליו מדברת קרסון. מדובר בכוח הרס חדש שהאדם רכש, כוח שביכולתו להשפיע על הטבע עד לסיכון עצם קיומו של הטבע ושל האדם עצמו. נחצה כאן הסף שהבדיל באופן ברור את האנושי מהטבעי, כך שהטבע במשמעותו הישנה לא קיים יותר. הוא נהפך תלוי אדם: “מזה חצי מאה בסך הכל, עובדה היא שאורח החיים השורר בחלק אחד של העולם נותן אותותיו בכל חלקיק של זמן ושל מרחב על-פני כדור הארץ כולו”.[13] השינוי הוא רדיקלי וכולל בתוכו שינוי הכרחי גם בתפישת הטבע  וביחסו של האדם אליו. אם בעבר נתפש הזיהום כתוצאה מהתערבותו האגרסיבית של האדם בטבע, כמחלה באורגניזם, שעדיין ממשיך לתפקד בחוקיו הקדמוניים, הרי שמרגע שנחצה הסף, לא ניתן עוד לדבר על טבע במובן של משהו טבעי, חוץ אנושי. הטבע עצמו נהפך ליציר כפיו של האדם ובאחריותו. “רעיון הטבע שוב לא יבלה את הזיהום העולמי החדש – את הפחמן הדו-חמצני ואת הסיאפס”י למינהו. המשבר החדש הזה המנתקנו מן הטבע, שונה מזיהומו של נחל כלשהו באנגליה בקופסאות שימורי אילתית לא רק בכמות, אלא גם במהות. אנו שינינו ומשנים את האטמוספרה ומכוח זה אנחנו משנים את מזג האוויר. ובשנותנו את מזג האוויר אנחנו הופכים כל נקודה על פני כדור הארץ למעשה ידי אדם ולמלאכותית”.[14]

הדבר המשמעותי כאן אם כך הוא לא שהטבע מפסיק לפעול לפי חוקיו הבסיסיים כמו פוטוסינתזה, תהליכי צמיחה, ריקבון וכדומה, אלא, לפי מק’קיבן: “שאנו שמנו קץ לדבר, אשר – לפחות בעת החדשה – הגדיר את הטבע בעבורנו. אני מתכוון לכך, ששמנו קץ לבדילותו של הטבע מהחברה האנושית”.[15] אם אצל גורדון וההוגים הטרנסצנדנטליים מודגשות בדילות זו והשפעתה ההרסנית על האדם, ושאיפתו של האדם להתגבר מתוך כך על הבדילות הזאת ולהתמזג בחזרה עם הטבע, הרי שלפי מק’קיבן, באופן מפתיע, הכיוון התהפך: דווקא הכוח ההרסני שרכשה האנושות הוא שהוביל להתגברות על הבדילות. האדם הסיר את ההפרדה שבינו לבין הטבע השופע והכל יכול ומאיים בכך על הטבע ועל עצמו.

ניתן אולי לפרש זאת גם כך: הוגים כמו גורדון אצלנו ואמרסון ותורו באמריקה במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, קראו לטרנספורמציה רדיקלית של התרבות האנושית באמצעות איחוד מחודש עם הטבע.  קריאה זו לא נענתה, ולכן ההתפתחות הטכנולוגית עלולה לגרום לכך שכוחות ההרס השוכנים באדם יחצו סף של השפעה החורגת מעבר לאדם ולהקשרים החברתיים-תרבותיים.

מק’קיבן מסיים את ספרו בניסיון לסמן כיוון אלטרנטיבי של  חשיבה ופעילות, בהצעה כי רק שינוי מעמיק בתפישת האדם את עצמו ואת הטבע יכול להוביל כיום לאיזו שהיא התחלה של שינוי: “שינוי אורח החשיבה הוא-הוא שורש הבעיה. אם תגיע אי-פעם שעתו של שינוי כזה, לא תאחר עשייה לבוא בעקבותיו”.[16] וגם: “אין ספק כמעט, שהקושי בתחום זה נפשי יותר מאשר שכלי. יותר משאנו מסוגלים  להתוות שינויים עקרוניים באורחות חיינו, אנחנו פשוט איננו רוצים בשינויים. אף-על-פי שאורח חיינו מוליך להרס הטבע ומסכן את כוכב הלכת, עדיין אנו מתקשים לחיות בצורה אחרת כלשהי”.[17] רק שינוי בתפישה הבסיסית של יחס אדם-טבע יוכל ליצור מנוף לשינוי מיוחל. זרעים לתפישה זו ניתן למצוא לפי מקק’יבן כבר אצל ג’ון מיור, אך  היא נוסחה באופן מלא בשלב מאוחר יותר אצל דיוו פורמן. גישה זו, הקוראת לעצמה ‘אקולוגיה מעמיקה’, יוצאת כנגד התפישה של האדם כמרכז הבריאה. פורמן טוען: “אנו מבקשים להגן על נהר מפני שהוא נהר. למען עצמו. מפני שיש לו זכות להתקיים מכוח עצם היותו. לדוב הגריזלי שבשמורת ילוסטון יש זכות לחיות את חייו בדיוק כשם שלכל אחד מאיתנו יש זכות כזאת”.[18] יש כאן מעבר מחשיבה אנתרופוצנטרית, של האדם כמרכז העולם, לחשיבה ביוצנטרית, של האדם כחלק מהעולם. כאן אולי מתנסח בצורה ברורה המפנה בין ההוגים הטרנסצנדנטלים לבין החשיבה הסביבתית. הדגש מועבר מהאדם אל הטבע. אך בו בזמן מעצים את מרכזיותו של האדם בעולם ואת אחריותו לגבי הבריאה.

לורנס בויל "הדמיון הסביבתי" 1995

ההתעוררות לשאלה הסביבתית הופנתה בהדרגה גם אל הספרות ואל התיאוריה הספרותית. ניסוח מרוכז של השאלות האקופואטיות ניתן למצוא בספרו של לורנס בויל  הדמיון הסביבתי[19] (1995). בויל מדגיש ארבעה מאפיינים של ספרות בעלת אוריינטציה סביבתית: 1. הסביבה הלא האנושית תהיה נוכחת ביצירה הספרותית לא רק כרקע לאנושי, אלא בנוכחות המראה שהלא-אנושי, הטבעי, משפיע באופן ממשי על האנושי, ומעורב בהיסטוריה האנושית. 2. האינטרס האנושי אינו האינטרס היחידי. בספרות בעלת אופי סביבתי יוצגו גם האינטרסים של הטבע. 3. מחויבות האדם לטבע היא חלק מהמחויבות האתית של הספרות. המשורר, או הסופר, הופכים להיות הדוברים של הטבע ונציגיו. 4. תחושה מסוימת של הסביבה כתהליך ולא כדבר סטטי, כחלק מייצוג הטבע בספרות. הטבע אינו אובייקט (משאב), אלא דבר חי ומתפתח.


אסתר ראב, משירת טבע לשירת קץ העולם

כתיבתה של אסתר ראב נפרשת על פני כשישים שנה, מתחילת שנות העשרים ועד לתחילת שנות השמונים של המאה העשרים. הקשר לטבע עובר כחוט השני דרך רבים משיריה המוקדמים. מספרה  קמשונים, ועד לשיריה המאוחרים. אבל הקשר לטבע בשיריה עובר השתנות רדיקלית אחרי אמצע המאה.

הספר קמשונים נפתח במספר שירי מולדת שהם גם שירי טבע. אין כאן אידיאליזציה של הנוף, לא אסתטית ולא אידיאולוגית. הכתיבה נולדת מתוך הנוף עצמו, ואולי מוטב לומר בתוך הנוף עצמו, ונצמדת לתיאור כנקודת מוצא לפעילות הלירית:

על מערומיך חוגג יום לבן.

את הדלה והעשירה כה,

נד הרים קפא,

שקוף כחזון תעתועים,

אל האופק דבק.

צהריים. מרחבי שדותייך משתלהבים

ולשדך כליל מתלהלה ועולה

מול השמים הלבנים…[20]

כ”משוררת הארץ ישראלית הראשונה”, מפגשה של ראב עם הנוף הוא ישיר, כמי שצמחה מתוכו ואוהבתו לא כהגשמת דימוי, אלא מתוך היותו, על “מערומיו” ו”דלותו”.  ה”עושר” נוצר מתוך ההתמסרות להתבוננות המדויקת, בתוך הזמן והמרחב הקונקרטיים (“צהריים. מרחבי שדותייך משתלהבים”). אבל השיר לא נותר בגבולות ההתבוננות בלבד. הנוף נהפך לדימוי גופני, ארוטי: “גבעה תרום כשד עגול”, או לפני כן, בשורת הפתיחה: “על מערומייך חוגג יום לבן”. ועם זאת, לא נסתרים מהעין המתבוננת קוויו הייחודיים של הנוף, ההקשר ההיסטורי: “ולראשה קבר לבן חופף”. העין חיה בתוך המראה, ופועלת בו את פעולתה השירית, המדמה:

והיה כי תיעף העין

מזרמי תעתועי-אור

וטבלה בירק האטד המכחיל,

כבתוך ברכת מים צוננים.[21]

העין נעה בין משטחי הצבע כמו בציור אימפרסיוניסטי, “מול השמים הלבנים,/ כמסך לא יפסק”, ב”זרמי תעתועי האור”, “בירק האטד המכחיל”, ב”חריצייך המאדימים”, ועד ל”תוך זהב המרחקים”. הנוף נולד מתוך מרכיביו הראשוניים, צבע וצורה, ואינו מופיע כדימוי חזוי מראש של “נוף המולדת”.

מתחילת דרכה ועד לשיריה האחרונים מוותרת שירתה לחלוטין על השורה השקולה ועל החריזה. לדבר זה חשיבות גדולה גם בעיצוב יחסה אל הטבע ואל תיאורו. השיר שואב כביכול את מקצבו מתוך הנוף, המצלול נשאר פתוח להשתנויות הנוף ולניואנסים הרבים החבויים בו. גם במישור זה הולכת אסתר ראב מעבר לשירת דורה.

מרכיביו היסודיים, הפשוטים של הטבע, יוצרים בשירתה של אסתר ראב מרחב של יופי. טבע שהוא גם חקלאי, גם היסטורי, והיופי נעוץ בקרבתו של הדיבור לנוף, קרבה שאינה גולשת להתמזגות רומנטית, אלא שומרת על עצמה בתוך הפעילות המתארת. חוויית הנשגב צומחת מתוך הקונקרטיות החסרה של הנוף: “עם קרקעי נחלייך החרבים, הלבנים –/ מה יפית !” או בשיר אחר:

עריסות-חול רכות דרכייך

בין גדרות השיטה שטוחות,

כעל פני משי צח

לעולם בם אנוע

אחוזת קסם לא-נפתר[22]

אסתר ראב - ה"עושר" נוצר מתוך התמסרות להתבוננות מדויקת

לעומת שירי הקמשונים משנות העשרים, מצביעים  “שירי קץ העולם”, מראשית שנות השישים, על מפנה גדול בתפישת הטבע בשירת אסתר ראב. עולה חוויה המזכירה את המראות שמתארת רייצ’ל קרסון בספרה  האביב הדומם[23] בערך באותה תקופה. הטבע אינו עוד המובן מאליו הסובב אותנו, ואינו רק נוף שבו אנחנו חיים, או תשתית חקלאית. נוסף הבט קוסמי רחב ממדים לשירתה של ראב, ועמו, ייתכן שכתוצאה ממלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה, פצצת האטום ומוחשיות יכולת החורבן של האנושות, תחושה אפוקליפטית. בשיר הפותח את המחזור היא כותבת כך:

ונשר אפר עולמות,

מטר – מוות –

ימגר לארץ –

כל חיתו, וכל צמחו

ותהו ובהו – וחושך

על פני מים רבים.[24]

בולט לעין השימוש בשפתו של ספר בראשית לתיאור האחרית. הבריאה ממוגרת, הטבע מושמד,

העולם חוזר מהסדר אל התוהו ובוהו. השימוש במילות ספר בראשית מעצים את תחושת ההיפוך: את הראשית יצר האל כחסד והעניק לאדם טבע שלם ונטול רבב. את האחרית יוצר האדם מתוך צרות אופקיו ובקטנותו המוסרית. המוטיב של אפר מוות הנושר מהשמים חוזר בכמה שירים במחזור, ומעלה אסוציאציה אפשרית לנשורת רדיו-אקטיבית, ובשיר ‘נשורת‘, הוא עומד כניגוד למטר הכוכבים:

נשורת כוכבים;

אבק עולמות;

שלוות נצחים;

אורות-צפון קוסמים –

הקיץ הקץ

על רום-רגעיכם:

פשפשי-אדם

פשו בכם

ואט יכרסמו זבולכם.

[…] ענני שמים שחורי-אימים

ומוות נושר מהם ![25]

בשיר נוסף במחזור זה היא כותבת: “חלמתי:/ תבל מכוסה אפר – / ושנאה./ ונותרתי לבדי:/ ואזרע לי שני גזרים/ למאכל/ ושקדיה לבנה/ לשמח לבבי/ ובדל עשב –/ להניח עליו ראשי”[26]

העולם מכוסה אפר ושנאה. הרס בתחום החיצוני-אקולוגי ובתחום המוסרי-אנושי. חוץ ופנים כהיבטים הכרחיים של אותה עבודת פשפשים. אל מול החורבן המופיע בחלום, עומדת המשוררת בפעולה אינטימית אינדיווידואלית של החייאה וריפוי: שני גזרים, שקדייה לבנה ובדל עשב, “כי לא פסה האהבה…/ אפזום לי לתוך / החלל / ובדל העשב / ירעד לקולי”.

בחלקו השני של המאמר אתמקד בתיאור התפתחותה של תפישת הטבע בשירה העברית החדשה משנות החמישים ואילך. משירה של התמזגות אקסטטית ופעולה מאגית אצל יחיאל חזק ואיתן איתן – בה הטבע נתפש עדיין כמובן מאליו, שלם בתוך עצמו – דרך שירתם של אלישע פורת ויוסף יחזקאל, שירה המתבוננת בטבע במבט חוקר, וכלה בשירה בעלת מאפיינים אקופואטיים מובהקים, הלוכדת את מכלול כוחות ההרס שהביא האדם אל הטבע, ומאמצת עמדה של אחריות כלפיו, כמו במקרה של סבינה מסג וינאי ישראלי.


[1] א.ד. גורדון, האדם והטבע, הוצאת מועצת פועלי חיפה, תשי”ז, עמ’ 44

[2] שם, עמ’ 44

[3] שם עמ’ 61

[4] שם עמ’ 60

[5] שם עמ’ 60

[6] שם עמ’ 105

[7] שם עמ’ 48

[8] שם עמ’ 49

[9] שם עמ’ 49

[10] שם עמ’ 50

[11] שם עמ’ 150

[12] ביל מק’קיבן, קץ הטבע, הוצאת תשר, 2000, עמ’ 17

[13]שם, עמ’ 52

[14]שם, עמ’ 63

[15]שם, עמ’ 69

[16] שם, עמ’ 168

[17] שם, עמ’ 182

[18] שם, עמ’ 170

[19] Lawrence Buell, The Enviromental Imagination, Harward University Press 1995 p. 7-8

[20] אסתר ראב, כל השירים, הוצאת זמורה ביתן 1988, עמ’ 9

[21] שם, עמ’ 9

[22] שם עמ’ 11

[23] רחל קרסון, האביב הדומם, טבע ובריאות, 1966

[24] אסתר ראב, כל השירים, הוצאת זמורה ביתן, 1988  עמ’ 108

[25] שם עמ’ 109

[26] שם עמ’ 113

יפתח בן אהרון נולד ב-1965 בקיבוץ גבעת חיים. חי בהרדוף שבגליל. למד ציור בתל-חי, פילוסופיה וספרות באונברסיטאות חיפה ותל-אביב, ואנתרופוסופיה בדורנך, שוייץ. מלמד אנתרופוסופיה וכתיבה יוצרת. שני ספרי שירה שלו הופיעו בהוצאת הקיבוץ המאוחד: “שעת המים” (2007) ו”אמן האש” (2011). עורך שותף של “קול”, כתב עת לשירה אמנות וחשיבה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

19 − שבע עשרה =