בפרק האחרון של הספר אומר מנפרד את המשפט החזק המהדהד את התמה הבעייתית שמלווה את הגיבור של הספר – ההתכחשות לילדות ולהשפעתה על החיים שלנו. הוא אומר- ” עכשיו אני יודע, החיים שכולנו חיים, שבחרנו בהם לאחר ששקלנו היטב, מעוררים גועל” (עמוד 231) . למעשה גיבור הספר במשפט המודע הזה משתמש בפרקטיקת ההכחשה של התוצאה של החיים שלו באומרו שהחיים הם תוצר של בחירה שלנו, משום ששקלנו אותם היטב. אבל למעשה החיים שלנו הם רק תוצר של חוסר בחירה שלנו בגלל ההורים שלנו והסביבה בה גדלנו.

פרקטיקת ההכחשה של הגיבור עוברת כחוט השני לאורך כל הספר בבחירות שעושה הגיבור, משום שההתנהלות החברתית שלו, במיוחד ביחסיו עם נשים, מבוססות על מוטיב ההכחשה לעובדה שהוא ננטש על ידי אימו. העובדה שלתוצאות אופני הילדות שלו יש השפעה רבה עליו לא מתקבלת אצלו במודע והוא מפעיל מנגנוני הכחשה לאורך כל הרומאן. המוטיב הפסיכולוגי של השפעת ההורים מופיע כרמז כבר בתחילת הספר כאשר בעמוד הראשון מצוטט מספר בראשית ב’ ” …. על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד..” . הפרידה מההורים, כך מסתמן לפי הפסוק, היא פרידה פיזית לצורך ניתוק ובנייה מחדש של חיים חדשים, אך כולנו, בעקבות פרויד, יודעים שההורים לוקחים חלק חשוב מאוד בחיינו גם אם הם לא נמצאים פיסית קרובים אלינו. הם נוכחים-נפקדים בכל שעל ושעל בחיינו הבוגרים ובמנגנון הנפשי שלנו שמנתב את מרבית ההחלטות שלנו בחיים.

כך גם בחייו של מנפרד, מדריך טיולים סגפן ושתקן, החי לו חיים שלווים בכפר באלפים האיטלקיים. מנפרד הוא בעל בית דירות בכפר והוא משכיר את הדירה למרינה, אישה צעירה שמגיעה לחופשה של חודש ללא בעלה עם הילד בן השנתיים הבכייני שלה. מרינה עוברת משבר זהות כאשר היא מבינה שהיא צריכה לתפקד כאם. משבר הזהות גורם לה ליצירת יחס של אם מגוננת ביחד עם טיפוח של טינה כלפי בנה האהוב.

מנפרד גר מתחתיה ומנסה לשמור מרחק ממנה. אימו, נטשה אותו ולקחה איתו את הילדים ובעקבות כך הוא שונא נשים בכל נימי נפשו. יום אחד הוא פורץ אליה לחדר אחרי שהוא שומע דפיקות בדירתה ומוצא את בנה חבול ומדמם, כאשר מרינה נמצאת בעילפון חושים.הוא מאשרר לעצמו מחדש את שנאתו כלפני הנשים ושוב צפות לו תמונות מילדותו. מכאן ואילך יתפתחו יחסים דיאלקטיים של תשוקה וסלידה כלפי מרינה שבסופם הזעם והאלימות כלפי “האם” החדשה, הלוא הוא מרינה, יעבור ברצון (שמסורס לאורך הרומאן) לכבוש מינית אותה כמו ב”תסביך אדיפוס” מדומיין. לאורך הספר הדמויות נעות באלימות רגשית האחד כלפי השנייה, שבאה לידי ביטוי במאבק כוחות עוין – מאבק של שליטה ויצרים מודחקים. המאבק הזה בין הדמויות מעניק לספר עוצמות רגשיות רבות, ויצר המין והאלימות הפרוידיאניים מאפשרים את הדרמה קורעת הלב בין הדמויות.

המבנה של הספר כתוב גם הוא במין נזילות של תודעה. משפטים קצרים, אסוציאטיביים שלעיתים כתובים בתיאור פרטני ולעיתים בקצרנות. הספר מסופר בשני קולות המעניק חזקה לדיאלקטיקה בין הדמויות. המבנה והכתיבה מעולים ומעניינים, משום שהם חדים ומדויקים ומהנים לקריאה. מומלץ מאוד.

“כשהלילה” של כריסטינה קומצ’יני. תרגום: אלון אלטרס (2011). הספריה החדשה, 236 עמודים.

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע עשרה + 7 =