הקדמה
מעט מאוד מוכר במקומותינו מהספרות האוקראינית הסופר האוקראיני שכולם מכירים הוא ניקולאי גוגול .בנה הגדול ביותר של אוקראינה. שכתב רבות על אוקראינה אבל הקפיד לעשות זאת לרוב ברוסית. כתוצאה גם רוסיה וגם אוקראינה טוענות היום כל אחת שגוגול “שייך ” רק לה.
חוץ ממנו קשה לחשוב אפילו על סופר אוקראיני אחד שמוכר מחוץ לגבולות אוקראינה.
.ואין זה מפתיע מעט מאוד מספרות זאת היה קיים באופן יחסי עד שנות השמונים של המאה העשרים רוב הסופרים האוקראינים העדיפו לכתוב ברוסית.כלפי הספרות והשפה האוקראינית היה קיים בוז עמוק שאולי לא היה בלתי מוצדק בכל פעם שהשוו אותה לשפה ולספרות הרוסית.
והנה סיפור של סופר ישראלי מודרני שכותב בשפה האוקראינית..
:המחבר אולכסנדר דקו [v] (25.12.1926, העיר צ’רניגיב) – פרוזאיקן, חוקר ספרות, מתרגם. חבר אגודת הסופרים הלאומית של אוקראינה (1988), חתן פרסים ספרותיים: ע”ש קוציובינסקי (1997), ע”ש בולאינקו (2003), ע”ש ג. סקובורודה. עיטור “עתיר זכויות” דרגת 3. ותיק מלחמת העולם השנייה, זכה לצל”שים צבאיים. סיים את חוק לימודיו במכון צ’רניגיב להכשרת מורים. עבד בתעשייה. בין השנים 1973 – 1976 כיהן כעורך בהוצאת “מיסטצטבו” (אמנות), קייב. כיהן כיו”ר אגודות הסופרים האוקראיניים בגרמניה (1999 – 2004) ובישראל (החל משנת 2005). ייסד את כתב העת לספרות ולפובליציסטיקה “סובורניסט” (קייב 1997, מינכן 1998 – 2004, בת-ים החל משנת 2005) ומכהן בו כעורך ראשי. הוציא לאור: נובלה תיעודית “זמר נוגה” (1970, על ל.גליבוב) ורומן “הזמירים שרים לעת שחר” (1988, על המשורר ו.זבילה, שני הספרים יצאו לאור בקייב). בשיתוף פעולה עם מ. סיבצ’נקו כתב ספר מחקרי “לאוניד גליבוב: המחקרים והחומרים” (קייב, 1969). רוב יצירותיו של אלכסנדר דקו מתבססות על התעודות העוסקות בעובדות שלא נחקרו די הצורך. כתב על גורל הילדים במלחמת העולם השנייה. תרגם מספר יצירות מהשפה הגרמנית (א. ליוֹסט, פ. פימן, מ.חטרי) ומהשפה הביילורוסית (א. מחנאץ’, ג. וסילבסקה).
כתביו: “אמני צלילי הפלא”: פובליציסטיקה. 1968, 1984; “פרלוּד פוליסיה” נובלה. 1980, 1989; “השלג על פרגי השָׁני”, 1982 (כל הספרים – קייב); “קדושים. נובלה-כרוניקה מגטו שפטובקה” קייב – 1995, מינכן, חמלניצקי: 2000, 2002; כתבים: בארבעה כרכים קייב 1997 כרכים 1 – 3, קייב, מינכן 2001 – כרך 4; לא לעורר את החיה: סיפורת, מסה. קייב 2003; הזמירים שרים לעת שחר, זמר נוגה. חמלניצקי 2006. השלג על פרגי השָני: סיפורים, נובלות, פובליציסטיקה. בת ים 2007.
ספרות אודותיו: ס. קריז’ניבסקי “אולכסנדר דקו – בן 70// אוקראינה הספרותית מיום ה24.12.1996; מ. מצ’קובסקי, תחילת האביב באפלולית, רומן מסאי אודות אולכסנדר דקו, חמלניצקי 2002; ד.בילואוס, חיפושיו והשגותיו של אולכסנדר דקו// א.דקו, לא לעורר את החיה, קייב 2003.
פמוט
מאת
אולכסנדר דקו
תרגום מאוקראינית: אנטון פפרני
נובלה על-פי סיפור אמיתי
אכן בעיר מינכן ישנם מוזיאונים לרוב. וגם יצירות המופת שבהם רבות לאינספור. המוזיאונים הללו עשירים לאין ערוך במוצגי ראווה מן העבר הרחוק. זכוכית אמנותית ודברי ערך ממתכות יקרות, אמנות עממית עתיקת-יומין, מוצגי ראווה ממסופוטמיה,מצרים ויוון העתיקה, עדויות מימי הביניים ואמנות הציור של אירופה. אך מוזיאון העת החדישה לא קיים בעיר. אילו היה מוזיאון כזה, אילו היו ממלאים אותו במוצגי הראווה שנשדדו בידי הנאצים מהשטחים הכבושים של אוקראינה ורוסיה, מערב אירופה וביילורוסיה! וכמה מוזיאונים אפשר היה למלא באוצרות שנשדדו מהיהודים, אשר הוגלו משפחות על משפחות למחנות השמדה. הרי קורבנותיהם של הנאצים לא הורשו לקחת דבר למחנות ריכוז, אפילו לא חולצה להחלפה.
לאחר שביקרתי תוך כמה שנים כמעט בכל המוזיאונים שבעיר, התחלתי לבקר בשוק הפשפשים – לפעמים ניתן לראות בו את הדברים החסרים במוזיאונים.
יום השבת ה-21 באוגוסט בשנת 2004 היה נאה להפליא, בהיר וחמים. הקיץ הכה שורשים חזקים בעומק השמיים, הפגין את שליטתו בטבע, ואפילו עננוֹת אחדות ששטו ברום, כמין ציפורי-פלא מאיזה עידן קדמוני, הדגישו את תחושת הנצחיות. התהלכתי בין שורות השולחנות, שלחתי מבט הצידה או לחזית, לעבר שולחן זה או אחר ועצרתי מעת לעת למראה איזה דבר מיוחד במינו. כשראיתי את הפמוט, התקצרה נשימתי וידיי אחזוהו בחזקה כזאת, שאצבעותיי נרדמו והכחילו.
עוד משחר ילדותי, היום ה-21 בכל חודש היה עבורי יום של מזל. אומנם, פעם קרה שהוא לא האיר לי פנים, והתחלתי להתייחס ליום הזה בזהירות ולהביט בו במבט פוזל. הסיפור הזה התרחש בשנת 1946. בתום מלחמת העולם השנייה, השתחררתי מהצבא באי סחלין בחודש דצמבר, שעה שהקרח כבר כיסה את המצָר הטטארי[1] ונאלצתי להישאר באי עד סוף החורף. באפריל, כיוון שהאוניות הראשונות החלו להפליג ליבשת, יצאתי לדרך לאוקראינה כור מחצבתי. אי-שם מחכים לי הוריי שמהם לא קיבלתי מכתבים מזה כבר חצי שנה. הרי כתבתי להם אחרי השחרור שאני נוסע הביתה, לאמור אל תכתבו לי בינתיים, והנה הייתי תקוע פה. מצאתי לי עבודה לעונת החורף, אפילו צברתי עשרים ואחד אלף רובלים. אבל מה היו שווים כל האלפים האלה, אם כיכר לחם מקמח שעורה נמכרה באלף רובלים?
הזקנה הבלה “רודינה”[i] הפליגה מנמל חולמסק (בימי השלטון היפני שמה של העיר היה מאוקו) והנה, היא שטה כבר שלושה ימים בדרכה לוולדיבוסטוק, שם היו אמורים לצבוע אותה מחדש ולהחזירה לארצות הברית, הרי האונייה הושאלה לברה”מ במסגרת לנד-ליס. אין פלא שהשוקת הזאת סחטה מעצמה את כל הקיטור, אשר בסכך הכול הספיק לה למהירות מגוחכת של כמה מיילים ימיים בשעה. בליל היום הרביעי עליתי על הסיפון ושמעתי את יללת הזאבים. ניגשתי לקבוצת הבנים והבנות
-“תעזור לנו ליילל” – אומרים לי – “אנחנו נשתגע כאן מרוב שעמום עד שנגיע ליבשת”.
ומאחד התאים הגיע לאוזנינו קול באס עבה:
-“בואו כולכם לתא שלי, חם אצלי פה!”
התא היה זוגי. חלק ניגשו לשולחן, חלק ישבו על המיטה התחתונה – לבסוף התיישבנו כולנו.
-“בואו נשיר” – הציע המַלָח, בעל התא.
לא נמצאו מעוניינים.
-“אז אולי קלפים?”
-“קלפים, קלפים” – ענינו פה אחד.
הניח המלח את הקלפים הישנים ליד אשנב התא, הוציא מהמגירה את החפיסה החדשה, טרף את הקלפים ביד מיומנת וחילק קלף אחד לכול אחד: “מי שרוצה לשחק עשרים ואחד, קחו קלף אחד, מי שלא רוצה – תעמדו על הסיפון”.
בחוץ שרר קור מצמרר. אף אחד לא יצא.
-“לבנות אני מוותר, הן ימצאו במה לשלם” – אמר המלח בקול ערמומי – “ובנים – קחו את הקלפים!”
המזל האיר לי פנים – איך אומרים, כמו לכולם: זכיתי והפסדתי, שוב זכיתי ושוב הפסדתי ועוד פעם הפסדתי. המלח כל הזמן העלה את סכום ההימור. לאט-לאט כולם נאחזו התלהבות. כבר עשר שעות רצופות בילינו במשחק. הספקתי להפסיד רבע מסכום הכסף שהיה לי. והמלח שלט בכול בבטחה. שחרר מתאו רק אלה שהפסידו את כל כספם עד תום. למחרת כבר הפסדתי את מחצית כספי. כשהתקרבנו למפרץ הקרן הזהב, הימרתי על השטר האחרון של מאה רובלים, חטפתי “עודף נקודות”[ii] והפסדתי גם אותו. לא היה לי יותר כסף, היה לי עוד שעון, אבל סירבתי למשכֵּן אותו.
-“אני מוותר לחייל” – אמר המלח בסלחנות והחביא את הקלפים.
הגעתי למוסקבה בפרוזדור הקרון של הרכבת “ולדיבוסטוק – מוסקבה” שהשתרכה במסילות סיביר כמעט שבעה ימים. בתחנות הגחתי מהקרון, כדי לקבל מים רותחים ועוד השגתי לי פת לחם, כשעזרתי להעמיס לקרון אי-אלה ארגזים. להגיע ממוסקבה לקייב היה הרבה יותר קשה. גם לא הרשוני לעלות לקרון בלי כרטיס וגם אוכל כבר לא היה לי.
בתחנת רכבת קייבסקי[iii] לפני שהוכרזה העלייה לרכבת “מוסקבה – לבוב” פנה אליי איזה אלוף-משנה:
-“לאן אתה נוסע, חייל?”
-“לקייב”.
-“תעזור לי להרים את המזוודות לקרון”.
כיוון שסיימנו להעמיס את מזוודותיו, הרכבת יצאה. נשארתי בקרון! כעבור חצי שעה באו הכרטיסנים והחלו לבדוק כרטיסים אצל כל הנוסעים. יצא האל”מ מתאו ושאל אותי:
-“באיזה קופֶּה[iv] אתה נוסע?”
-“אין לי כרטיס” – אמרתי חרש-חרש מבלי להרים אליו את עיניי.
-“למה לא שום דבר?”
לא עניתי לו, פשוט שתקתי. בעצם מה יכולתי לומר, אף אחד לא שאל אותי. ניצלתי את ההזדמנות, כדי להישאר בקרון. ונשארתי. הגלגלים נסעו אותי מערבה, הביתה. האל”מ הכניס אותי לתאו ואמר לכרטיסנים שבתא נוסעים רק אנשי צבא, וכך הציל אותי מביקורת הכרטיסים.
הזיכרונות האלה חלפו בנפשי בן-רגע. חלפו במהרה עד כדי כך, שלא הספקתי לעשות ולו צעד אחד ויחיד. וכשעשיתי את הצעד הזה, הושטתי את ידי, כיד לקחת את הפמוט מהשולחן. הפמוט נראה לי מוכּר מאוד, כה יקר וקרוב ללבי, עד שקיננה בו הרכות הענוגה, כאילו לא ייסרוהו שנות הרעב הקטלני באוקראינה, הטרור ומלחמת העולם, החורבן לאחר המלחמה והרדיפות האנטישמיות בגרמניה וההגירה החדשה בהיותי בן שבעים ושמונה.
לא הבינותי, לא הספקתי להבין למה חטפתי את הפמוט ונזכרתי בדירתנו בעיר צ’רניגוב לפני פינוי האזרחים באוגוסט שנת 1941: המלחמה נמשכת כבר חודשיים. התקלקלה מערכת החשמל בידרתנו, ואין מי שיתקן אותה. גיוס ושוב גיוס, אנשים נפרדים מיקיריהם, מלווים אותם לחזית. ואני יושב וקורא ספר לאור הנר הדולק בפמוט. חויבנו להסוות את האור בחלונות. יום אחד אחרי ארוחת הערב התכסיתי בצעיפה הגדול של אימי, הרקום בפרחי החוטמית הגדולים והאדומים והמשכתי בקריאה. אז אבי היה מרוצה מאוד לנוכח חיבתי לספר, כי הייתי נער חסר-מנוח. אבא תיאר לי, איך הוא אסף את שברי המזלגות והכפות מן הסכו”ם המשפחתי – וזה קרה עוד לפני שנולדתי – ומסר את הכול לצורף, כדי שהלה יּצק את הפמוט. לא הספקתי לקרוא כמה עמודים, ואחי מנדל ביקש ממני את הנר. מובן מאליו, עם הפמוט. משום-מה לא נתתי לו. מן הסתם, התלהבתי מאוד מהספר. כעבור שעה קלה חזר מהעבודה גם האח הבכור חונה. אימא לקחה את הנר, כדי להגיש לו ארוחת ערב, כי אנחנו כבר אכלנו. הפמוט הפך להיות החפץ החיוני ביותר בכל הדירה. בבדיחות הדעת ומתוך רצון להדגיש את חשיבותי, לקחתי את המזלג ושרטתי עליו את שמי, כפי שאימי כינתה אותי בבית: שורה. גם מנדל וגם חונה נפלו בקרבות המלחמה בנאצים.
הפכתי בן-רגע את הפמוט וראיתי את השם השרוט על תחתיתו: שורה. השמש הבהירה הסתיר את הפמוט לרגע קט. ורק ידיי הצמידוהו לחזי. חזרתי לעשתונותיי לשמע המילה “זילבּר”. הייתה זו אישה פלונית-אלמונית שבעמדה בצד ראתה את כל המתרחש ושאלה את בעלת השולחן אם הפמוט עשוי מכסף. “לא, לא” – ענתה הרוכלת. “זילבּר, זילבּר” – התערבתי בקול משוכנע. הרוכלת חטפה בכוח את הפמוט מידי והחביאה אותו במכוניתה שעמדה בליד שולחנה. הייתי מוכן לשלם בעד הפמוט הזה את כל הכסף שהיה בכיסי, הוספתי גם את השעון, אך הרוכלת אמרה שהביאה את הפמוט במקרה ואינה מתכוונת למכור אותו. הלכתי בדרכי מהשוק, כמו כלב מוּכה. הייתה לי הרגשה, כאילו שוב מפנים אותי לאזור המקלט העורפי. בבית הוגעתי את מוחי והעליתי עשרות השערות: כיצד הפמוט מבית הוריי יכול היה להגיע לגרמניה?
איזו דרך עבר הפמוט מבית הוריי במשך שישים וארבע שנים עד שנפגשתי איתו שוב? רציתי להחזיר אותי לעצמי, אך הוא לא נפל לידיי. מדוע? כל השנים האלו הפמוט היהודי שלנו שימש אנשים אחרים, בני דת אחרת. האם הוא בגד בעצמו, בגד בנו? מי לא רצה שהפמוט ישוב אליי? אולי מישהו קבע כך, כדי להגן עליי מסערת הרוחות? אני יכול רק לתאר לעצמי, אילו מאורעות היו מתרחשים בביתנו.
[1] המֵצר במזרח הרחוק המפריד בין האי סחלין ליבשת אסיה.
[i] מולדת ברוסית
[ii] מי שצובר 21 נקודות או שני אסים – זוכה; מי שצובר יותר מ-21 נקודות – מפסיד. אם שני הקלפנים צוברים פחות מ-21 נקודות – זוכה מי שצבר יותר.
[iii] אחת מתשע תחנות-הרכבת של מוסקבה שממנה יוצאות הרכבות לבריאנסק ולקייב, ומשם – לרוב הערים הגדולות של אוקראינה. בניין יפה להפליא שנבנה בסגנון הניאו-קלאסי. ראה את התמונה כאן:
[iv] תא הנוסעים ברכבת.
[v] “אנציקלופדיית אוקראינה העכשווית” (2007), כרך 7, עמ’ 310
נסים, תודה רבה על הפרסום הזה.
ניכר כי הטקסט תורגם עם הרבה אהבה (אם כי לדעתי הוא זקוק ליד עורך).
אשמח לקרוא עוד תרגומים של סופרים אוקראיניים בכלל ושל אלכסנדר דקו בפרט.
סיפור יפה מאוד, מאוד משקף מציאות של אנשים שחוו את השואה וניצלו.