ביום הפרסום של מאמר זה ב”יקום תרבות ” התקבלה בתקשורת הודעה על גילוי פסל מדהים של הגיבור היווני הראקלס בעמק יזרעאל פסל שככל הנראה קשור למבצע המפורסם של הראקלס הריגת אריה.הפסל הוא מהמאה השנייה לספירה וייתכן בהחלט שהוא מימי בר כוכבא שגם הוא התפרסם בימינו בגלל הקשר שלו עם אריה.אלא שבניגוד להראקלס בר-כוכבא לא הרג את האריה אלא התחבר עימו..
בחלק הקודם של מאמר זה ראינו שסיפור בר כוכבא והאריה הוא חדש מאוד ביחס. הוא נוצר עד כמה שידוע בידי קלמן שולמן במאה ה-19.
אבל …האם ייתכן שאחרי הכל סיפורים בעל פה על בר כוכבא ואריה אכן התקיימו עוד ימי קדם ?
האם ייתכן שלבר כוכבא האמיתי אכן היה קשר עם סמל של אריה ?
ממצאים ארכיאולוגיים של יגאל ידין רומזים לכאורה שכן.
הגיבור מזירת האריות :התפתחות מיתוס בר -כוכבא והאריה -החלק השני
מאת
הרן שני .
ראו :החלק הראשון של המאמר
וכעת -החלק השני .
הגילוי של יגאל ידין.
כבר בתחילת עבודה זאת הודגשו מגבלותיהם של המקורות הספרותיים העוסקים במרד ובמנהיגו. והנה, בשנות החמישים של המאה הנוכחית, חשפה משלחת בהנהגתו של יגאל ידין סוג שונה לחלוטין של חומר מימי המרד. הכוונה לאיגרות שנשלחו מבר כוכבא לפקודיו באזור ים המלח בשלהי המרד, וכן לתעודות לא מעטות מכל שנות המלחמה- בעיקר חוזים שנעשו בין יהודים, שטרי כתובה ועוד. על כל אלה ניתן להוסיף את שלל המטבעות מימי המרד שבידי החוקרים של ימינו. אין באפשרותם של ממצאים אלה למלא את מקומו החסר של היסטוריון המתאר את המרד, אך הם שופכים אור חדש על דמותו של מנהיג המרד.
ניתן היה לצפות כי בעקבות גילויים אלה, יתפזר מעט מעטה המסתורין האופף את דמותו של בר כוכבא, אך הדבר היה נכון באופן חלקי בלבד. ראשית, היו בה, בתגלית זו מאפיינים מיתיים משלה: יגאל ידין, מהמצביאים הראשונים של מדינת ישראל בעידן הנוכחי, הוא הוא זה שחושף את איגרותיו של בר כוכבא, אחרון המצביאים העבריים של העם ביהודה. תגליותיו של ידין זכו להד רחב בציבור הישראלי ושלושה ספרים פרי עטו, המתארים בצורה רחבה שאינה נקייה מהתרגשות את ממצאיו במערה פורסמו זמן קצר לאחר מכן. על כריכתם של שניים מספרים אלו, התנוסס האיור הבא:
מתוך: יגאל ידין, הממצאים מימי בר-כוכבא במערת האיגרות 12.
האיור מהווה שיחזור של חותם שנמצא במערת האיגרות של בר כוכבא ובו גבר עבדקן נלחם באריה החותם שנמצא על ידי ידין וצוותו. למטה, מוגדל ולמעלה – בגודלו המקורי 13.
ידין מתייחס לחותם זה בדבריו ומעריך ששימש את מפקדתו של בר כוכבא. על יחסו המיוחד לממצא זה ניתן ללמוד מהדברים הבאים:
“נושא זה של אדם הנאבק באריה הוא שכיח למדי בחותמות מן התקופה היוונית-רומית… בפרטי ביצועו, לעומת זה, אין החותם שלנו דומה לחותמות הללו ועד כמה שידוע לי אין לו אח ודוגמה… מכל מקום נדמה, שנושא החותם- המאבק בין אריה לגבר- אינו מקרי, שכן מאז ומתמיד שימש סמל למלכים. לא מן הנמנע, שבמקרה שלפנינו אף סימל יותר מזה.14″
בין שורותיו של ידין, כמו גם בבחירה לשבץ את האיור המתאר את החותם בכריכתם של הספרים המתארים את ממצאי המערה, מבצבצת רוחו הבועטת והחיה של המיתוס.
השאלה הראשונה שצריכה להשאל היא האם ייתכן שמדובר בגניבת דעת? האם ייתכן שהממצא אינו אמיתי? ובכן, תיאור הממצאים במערה מפורט ביותר ובנוסף לסדר הגודל של הפרוייקט המדובר אפשרות זאת נראית כבלתי סבירה לחלוטין. כעת מתעוררת השאלה- האם הועברה מסורת כלשהי על בר כוכבא והאריה בעל פה שנים כה רבות? כלומר- שהאגדה על בר כוכבא והאריה היא לאמיתו של דבר קדומה מאוד והועברה בעל פה עד ראשית המאה התשע עשרה? או שה”מם” העוסק בגיבור הנלחם באריה ויכול לו מצא חן גם בעיני בר כוכבא ואנשיו בדיוק כפי שמצא חן באופן בלתי תלוי בעיני צאצאיהם מהמאה העשרים ושימש עבור שניהם לאותה מטרה- יצירת זהות של יהודי חדש והרואי.
יש בה משהו קוסם, באפשרות הראשונה. היא ממחישה באופן יוצא מן הכלל את טענתה של בלקמור, כי ממים אינם נכחדים לחלוטין. ממש כמו גנים, הם עשויים לשכב מתחת לפניי השטח, להיות מועברים מדור לדור על ידי הנשאים שלהם ולקבל ביטוי רק כשהתנאים כשרים לכך.
אם נבחר באפשרות השנייה, הרי שהיא מהווה דוגמה חזקה מאין כמוה לתקפות של הטענה הממטית- אנשים שלא היה להם שמץ של מושג הלכו ובדו פרט מטעמים ספרותיים. זוהי הצטברות ממטית שמכתיבה המצאה מחדש של משהו שהיה במקור אבל נשכח.
בהעדר עדות נוספת לקיומו של המיתוס בטרם ל”הריסות ביתר”, נראה כי הדעת מנחה לבחור בתשובה הפשוטה יותר (והרומנטית פחות), לפיה חותם זה אינו אלא צירוף מקרים שהסבירות לו אינה נמוכה בצורה בלתי הגיונית בהתחשב בנסיבות. אלי אשד, למשל, הציע שלחותם יש קשר לטענות של בר כוכבא שהוא צאצא של בית דוד ולמשיחיות- שכן ידוע שבית המלוכה סומל בישראל הקדומה בידי אריה שדמותו מופיעה בכמה חותמות מפורסמים מתקופת המלוכה בישראל. 15.
בחיפושי אחר חותמות אלה, הן במרחב האינטרנטי והן בין דפי הספרים, לא מצאתיהם, אך תחתם מצאתי ממצא מרתק לא פחות, במקום בו לא ציפיתי למצאו כלל- אתר ברשת המציע עתיקות למכירה פומבית (ראה איור).
מטבע המוצע למכירה באתר אינטרנטי למכירות פומביות. המטבע מוצג ככזה שמקורו בשנת 193 לספירה וכותרתו “הרקולס נלחם באריה הנמאי”.
ובכן, איני חוקר עתיקות, אך לא יכלתי שלא להתפעל מהדמיון שבין המטבע לחותמו של האדם הנאבק באריה שנמצא במערת המגילות (איורים מספר 2 ו-3). מעבר לכך שהנושא זהה, ניתן לראות כי שתיי הדמויות אף ניצבות בצורה כמעט זהה. לכך יש להוסיף את עשרות השנים הבודדות המפרידות בין שניי הפריטים, ואת מנהגם של המורדים ליצור מטבעות ייחודיים על ידי חריטה מחודשת על מטבעות האימפריה הרומית, והנה מקורו, ככל הנראה של החותם המסתורי.
עם זאת, העובדה כי המרד התרחש עוד לפניי שנת הייצור המשוערת של המטבע הנוכחי, הותירה שאלה פתוחה (גם אם הסיכוי שהתשובה אליה חיובית הוא קלוש): האם ייתכן שהיו אלה הרומים שהעתיקו את המם המדובר? כלומר- שהם אלה שהתלהבו מחותמו של בר כוכבא וביקשו לנכס אותו לגיבורם, הרקולס?
כדיי לנסות ולמצוא תשובה לשאלה הזו החלטתי להמשיך בחיפושים. לא עבר זמן רב מדיי עד שאיתרתי את הממצא המוצג באיור מספר חמש, אשר נלקח גם הוא מאתר מכירות פומביות וסיפק לי את מבוקשי (ראה איור )
מטבע המוצע למכירה באתר אינטרנטי למכירות פומביות. המטבע מוצג ככזה שמקורו בשנת 80 לספירה וכותרתו “הרקולס נלחם באריה הנמאי”.
לא רק שמטבע זה מתוארך לתקופה קודמת למרד, הוא אף מחזק את ההשערה כי שכיחותו של הסמל שנמצא על החותם במערת המגילות באותה תקופה היתה רבה מאוד.
פסל נדיר של הגיבור הלוחם באריות הראקלס מהמאה השניה לספירה בערך ימי מרד בר כוכבא. בפסל שהוא נשען על אלה שעליה תלוי עור האריה הנמאי,
הפסל התגלה בעמק יזרעאל והידיעה על כך התפרסמה ביום פרסום מאמר זה ברשת.
אם כך ואם כך, נראה כי העובדות לא הפריעו לכך שממצא החותם תרם גם הוא להמשך שיכפולו המהיר של מם בר כוכבא והאריה, אשר המשיך להופיע לאורך השנים בפולקלור הישראלי המתחדש ואף כחלק בלתי נפרד ממערכת החינוך העברית.
על מרכזיותו של מוטיב האריה בסיפורו של בר כוכבא ניתן ללמוד לא רק מאזכוריו הרבים, באופן רשמי ובאופן בלתי רשמי, במערכות החינוך בישראל אלא גם מאיזכור נוסף ומעניין הקשור ב”קודש הקודשים” של מדינת ישראל והציונות- כנסת ישראל. אֶלְקָן סמואל, נכדו של הנציב הבריטי הראשון, הרברט סמואל, הוא שעיצב את פסל הברונזה בצורת המנורה, אשר ניצב בחזית הכנסת משנת 1956. ניכר כי השקיע זמן רב בעבודתו, בעיקר בתחום העיוני, שכן ביקש ליצור מנורה ייחודית, שתספר את תולדות עם ישראל במשך אלפי שנות היסטוריה.
צילום של דמות בר כוכבא מהמנורה שבחזית כנסת ישראל.
בקניה הפנימיים של המנורה במנורה מוצג בר כוכבא כבריון עטוי שריון בעת גסיסתו. מאחוריו נראה כוכב שביט, המסומל בשמו – ‘בר כוכבא’. ראשו של בר כוכבא נראה שמוט, קסדתו מונחת לרגליו, ופגיונו מוטל ליד זרועו. על הקסדה, בקטן, מופיע תבליט של אריה
בשרות הציונות- המם ממשיך ומשתכפל ונקשר בדמויות נוספות
פסל האריה השואג .תל חי
ב-1943 פורסמה גרסה נוספת של סיפורי בר כוכבא מאת קיפניס, שהופיעה בשם “ארי האבן” בכתב העת “מעלה” 15. העלילה בפרסום זה מתארת כיצד האריה של בר כוכבא מחפש לעצמו אדון אחר, לאחר מות אדונו האהוב בקרב בביתר, ומוצא לבסוף אדון הרואי נוסף ועכשוי – יוסף טרומפלדור איש תל חי. לאחר מותו של האחרון, על פי הסיפור, קפא האריה, והפך לפסל האריה המוכר לכול והמוצב עד היום בתל חי. נראה כי בדרך זו ביקש קיפניס לחבר את הגיבור היהודי הקדום עם הגיבורים היהודים המודרניים.
קישור נוסף בין עלילתו של בר כוכבא ליוסף טרומפלדור נעשה על ידי זאב ז’בוטינסקי אשר היה האיש שהגה את השם בית”ר- “ברית יוסף תרומפלדור” לתנועת הנוער שעמד בראשה. בית”ר היא תנועת הנוער והצעירים של התנועה הרוויזיוניסטית לפני הקמת המדינה, ושל תנועת החרות לאחר הקמתה. התנועה נקראת על שמו של יוסף טרומפלדור, המסמל גבורה יהודית בעת החדשה, ועל שמה של עיר-המצודה ביתר, המקום בו נלחם בר כוכבא את מלחמתו האחרונה לפי המסורת. על מנת לשמר את שמה של המצודה, וכדי להתאים למטרה זו, אויית השם טרומפלדור בת’.
בר כוכבא בל”ג בעומר-
במשך מאות רבות של שנים מרד בר-כוכבא לא עמד במוקד חגיגות ל”ג בעומר. והנה, בעידן הציוני, הפך בר-כוכבא לדמות המסמלת את התביעה לחירות מדינית של העם היהודי בארצו, ועוד יותר מכך למסמלת את הנכונות לפעול באופן צבאי ולגלות גבורה בשדה הקרב למען השגת החירות. על מעמד בר כוכבא ול”ג בעומר בתודעה הציונית אנו למדים מסיכומו של בנימין לאו:
“תנועות הנוער הציוניות בתפוצות אימצו את ל”ג בעומר – סמל המאבק לחירות – כחג לאומי של הנוער היהודי. כך, לדוגמא, ארגנה ההסתדרות הציונית בוורשה בשנת 1916 טיול המוני ליערות לכל ילדי תנועות הנוער היהודי. כמה מתנועות הנוער קבעו את יום ל”ג בעומר כיום ההצטרפות לתנועה. חץ וקשת, אחד הסמלים של ל”ג בעומר, הפך לסמל הגדנ”ע, שהוקמו במסגרת בתי הספר התיכוניים העבריים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, בל”ג בעומר שנת תש”א…”16.
דיון- ניתוח ממטי ומסקנות.
את המושג “קהילה מדומיינת”, טבע בנדיקט אנדרסון כשהתייחס לבעייתיות שביצירת זהות קיבוצית. במונח “קהילה מדומיינת” הוא הצביע על הקושי שבגיבוש זהות קיבוצית ביחידה חברתית גדולה שבה, בניגוד לקהילה קטנה, לא מתקיים קשר ישיר בין הפרטים. בקהילה רחבה, טוען אנדרסון, נדרשים הפרטים להזדהות עם גוף ערטילאי וחסר ממשות מיידית, ולכן הם אינם מסוגלים להשיגו אינטואיטיבית 17.
לבעייתיות זו התייחסה יעל זרובבל במאמרה 18, “מסע במרחבי הזמן והמקום- ספרות אגדית כמכשיר לעיצוב זיכרון קיבוצי”. במאמר זה מתמקדת זרובבל בהיבט מסויים של הזכרון הקיבוצי: היכולת ליצור המשכיות הסטורית של זהות קיבוצית ולהקנות ליחידה חברתית עכשווית תחושת הזדהות עם קבוצה מהעבר הרחוק. לפי זרובבל, על מנת לעמוד במשימה זו, צריכה החברה ליצור דפוסים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים שבאמצעותם יוכל הפרט לתפוס את קיומה של קהילת-על זו, ואשר יעודדו אצלו את תחושת ההזדהות עמה- המיתוס משרת את התכלית הזו. המאמר דן בז’אנר מסויים של אגדות שנכתבו לילדים ואשר מציגות, לטענתה של הכותבת, בצורה קלה להשגה רעיון מורכב ומופשט הנוגע להמשכיות סמלית בין העם העברי שחי על אדמתו בעת העתיקה לבין היישוב הציוני והחברה הישראלית המודרנית. זרובבל מרבה להתייחס במאמרה לדמותו של בר כוכבא הרכובה על אריה ולהופעתה באגדות ילדים שונות, תוך כדי שהיא מיטיבה להדגים כיצד הוא מתואר כמודל לחיקוי והערצה, כאידיאל של אומץ וגבורה ליהודי החדש.
המיתוס כמם קהילתי.
ממש כמו המם- מיתוס לא ימשיך לחיות אם לא נספר אותו. ממים, בדומה למיתוסים, נעים במהלך הדורות במאונך ובמאוזן ועוברים מוטציה במהלך שיכפולם.
בהקדמתו לספרה של בלקמור כותב דוקינס, הוגה הממטיקה:
“היחידה האמיתית של הברירה הטבעית היא כל סוג של משכפל, כל יחידה שנוצרים עותקים שלה, עם טעויות מקריות ועם מידה של השפעה או שליטה על הסתברות שכפולם”19
הגדרה זו נכונה בהחלט גם לגבי מהותם של מיתוסים. מיתוסים, ממש כמו ממים, יכולים להתפשט כי הם מספקים אושר, מספקים יתרונות , קלים לחיקוי, משנים את הסביבה הבררנית של ממים אחרים, מתחרים מטבעם. במונחים ממטיים, גם מהלך גלגולו של מיתוס נקבע למעשה על ידי תהליך חיקוי בררני המהווה חלק מהמערכת המורכבת שגורמת לכך שיש התנהגויות שמחקים אותן ואחרות שלא. בבואנו להסתכל על הדברים מנקודת מבט זו, עלינו לזכור כי הברירה הממטית מניעה את האבולוציה של הרעיונות למען השכפול של הממים, ולא למען השכפול של הגנים, ובהתייחסות לרעיונותיהם של אנדרסון וזרובבל- מיתוסים המשמשים כ”דבק” המאחד בין פרטים בחברה המחשיבה את עצמה כקהילה, עשויים להמשיך ולהשתכפל גם ללא קשר לתרומתם לסיכויי השרידות הביולוגית של הפרטים בחברה. אך האם ייתכן מצב שבו גורעים הממים מיכולת השרידות של נשאיהם?
גנים וממים: משכפלים שונים- מוטיבציות שונות.
האינפורמציה הביולוגית נמצאת בגנים. אבל גם הממים הם מנגנון של שמירה על אינפורמציה. היתרון הגדול של הממים על הגנים טמון בדרך הפצתם- אין צורך בהריון ולידה כדי להעביר אותם לדור הבא: מספיק דיבור, או אפילו פעולה. ברגע שאדם רואה או שומע דפוס מסויים וחוזר עליו, כלומר ברגע שאותו הדפוס נקלט במוחו, הרי שהמם עבר: הוא שוכפל ועכשיו אותו אדם יכול גם להעביר אותו הלאה. הגנים קובעים את ההופעה הביולוגית של האדם, אבל באשר לחיים המנטלים שלו – כאן לממים יש שליטה רבה.
כמו הגנים, גם בין הממים קיימת תחרות וברירה טבעית, ולא כולם משתכפלים. וכמו שגנים מסויימים – אלו שעוזרים לאורגניזם – ישתכפלו יותר לאורך זמן, גם ממים מסויימים ישתכפלו יותר מאחרים. אבל במקרה הזה, וזו הנקודה הקריטית בתיאוריה של בלקמור, אלו כבר לא יהיו הממים שהכי טובים לאורגניזם.
בלקמור מתארת בהרחבה בספרה כיצד השפיעו ההתפתחויות במדיות התקשורתיות השונות על דרכי ההפצה הממטיות- אם בעבר היו הממים מועברים בעיקר מהורים לצאצאיהם, היום מאפשרת התקשורת הכתובה והמוקלטת, לרבות האינטרנט, סוג אחר של הפצה- הפצה רוחבית (להבדיל מהפצה אורכית). אם כך, מוסיפה בלקמור, בעוד שבעבר היה הצאצא מקבל את מרבית מטענו הממטי מסביבתו הקרובה, אותה סביבה שאחראית למאגר הגנים שלו, היום המצב שונה. המצב החדש מוליד סיטואציות רבות שבהן נוצרים ניגודי אינטרסים בין המשכפלים השונים. או במילים אחרות: פעמים רבות הממים המועברים לנו לא רק שאינם מיטיבים עם הגנים שלנו, אלא מאיימים על קיומם , ומכאן- על קיומנו.
וכפי שהצלחתו של מם לא תלויה בשרידותו של האדם המעביר אותו, כך היא גם לא תלויה בגנים: ברגע שהמרוץ האבולוציוני הזה, של הממים, מתחיל, הוא בשום אופן לא חייב להיות כפוף לקודם, זה של הגנים. למעשה החופש של הממים לדאוג לעצמם ורק לעצמם הוא זה שמאפשר להסביר התנהגויות אנושיות שאבולוציה תלוית גנים מתקשה מאוד להסביר, כמו נזירות, או התאבדות, או קנאות דתית– כי מה ההיגיון הגנטי של אלו? זו בדיוק הנקודה שבלקמור מדגישה: בני אדם שונים מכל חיה אחרת בכך שהם כפופים לשתי מערכות של יסודות משתכפלים: גנים, וממים.
בר כוכבא בראי הממטיקה-
רבות הן המחלוקות, כפי שציון גם בעבודה זו, באשר לסיבות המדוייקות שהובילו לפריצתו של מרד בר כוכבא. אך באשר לטבעם של מניעי המורדים, באופן כללי יותר, נראה כי ישנה אחדות דעים. היטיב להגדיר זאת אחד העם, בסוף המאה ה-19, תקופת פריחתה של הציונות המתעוררת:
“קשה להבין – וכל שכן לסבול במנוחה – חיזיון זר כזה, כי יבואו אנשים לגבול ישראל ותורה
חדשה זו בידם, לתקן בה חיי האומה כולה, בהאמינם בתומתם, כי העם הזה, אשר כל עצמותו,
כמעט מאז נראה על במת ההיסטוריה הכללית, לא הייתה כעין מחאה תמידית עזה מצד הכוח
הרוחני נגד כוח הזרוע והסייף; אשר כל עוז רוחו מימי קדם ועד עתה נובע רק ממקור אמונתו
החזקה ב’תעודתו’ [ייעודו] המוסרית, בחובתו וכישרונו להתקרב יותר משאר העמים אל האידיאל של השלמות המוסרית; כי העם הזה יוכל פתאום אחרי שנות אלף לשנות את הערכין שלו, לוותר על יתרונו הלאומי בעולם המוסרי, בשביל להיות זנב לאריות בעולם הסייף, בשביל לבנות על מקומו במה קטנה ושפלה (יותר מזה הן לא תשיג ידו!) לאליל הגבורה הגשמית” (שינוי הערכין, אחד העם)
כפי שניתן ללמוד מדברים אלה, היתה זו מלחמת ערכים. לא מלחמת “להיות או לחדול” מבחינה הישרדותית, אלא נסיון לשמר ערכים ואמונות. ככל הנראה חלקו של העם לא האמין אז בצדקת המלחמה וסירב לשתף פעולה עם מנהיג המרד, שנהג מצידו בתוקפנות רבה במקרים כאלה, כפי שמשתקף, למשל, מהלשון בה מנוסחות איגרותיו.
על ההתנגדויות לבר כוכבא עוד בתקופת המרד, ניתן ללמוד מהתלמוד הירושלמי, בו מתועד יוחנן בן פורתא כמי ש”מקניט” את רבי עקיבא בשל אמונתו חסרת הספקות במשיחיותו ומנהיגותו של בר כוכבא:
“תני ר’ שמעון בן יוחי עקיבה ר’ היה דורש דרך כוכב מיעקב דרך כוזבא מיעקב. ר’ עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא א”ל ר’ יוחנן בן תורתא עקיבה יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא”
(תלמוד ירושלמי, תענית, פרק ד’, הלכה ה’)
הערכתו ההיסטורית של המרד שנויה במחלוקת עוד בימינו. פרופסור יהושפט הרכבי, מגדולי המקטרגים של מרד בר-כוכבא, מעלה שאלות נוקבות והערכה ביקורתית בדיונו על המרד. לדבריו, דיכוי של מרד בר כוכבא חולל את הפורענות הלאומית המדינית-צבאית החמורה ביותר בתולדותיו של העם היהודי, פורענות שהיתה גדולה יותר מחורבן בית ראשון ומחורבן בית שני. הרכבי טוען כי הנסיבות ההיסטוריות שבהן החליטו היהודים ביהודה למרוד לא הבטיחו טובה וכי היה זה אפוא הימור נועז שתוצאותיו הטרגיות ידועות מראש 21.
מנגד, ישנם היסטוריונים הגורסים שמרד בר-כוכבא לא היה הרפתקה חסרת אחריות, אלא צעד שלא היה מנוס ממנו. ההיסטוריון שמעון אפלבאום סבור שהאומה היהודית הועמדה לפני בררה בין כליה לאומית להתנגדות, ולכן נאלצו היהודים לאחוז בנשק. אפלבאום גורס כי בהעדיפם דרך שהיה בה משום שמירת הכבוד וקיום העצמי, אחזו היהודים בנשק. רבים מהם, לטענתו, חשו שההצלחה או הכשלון לא היו תלויים בהכרעת החרב בלבד22.
אף מהטיעונים הנשמעים במחלוקת זו אנו למדים- לא היתה זו מלחמה המונעת על ידי גנים ורצון לשרוד, אלא “מלחמת ממים”, בדומה למלחמות רבות, מפוארות ועקובות מדם במהלך ההיסטוריה. אך במקרה זה, כך אני מציע, נמשכה המלחמה זמן רב לאחר מות אחרון החיילים ועודה מתנהלת בקירבנו- מלחמה זו היא מלחמת הממפלקס הציוני-קנאי-לאומני, ותכליתה הפצת ושימור הרעיונות הרבים עליהם מבוססת הלאומנות היהודית, בקנאות חסרת פשרות. השערה זו מקבלת חיזוק מהסיבות המשוערות לפריצת המרד: גזירת איסור המילה והפיכת העיר הקדושה ירושלים ל”איליה קפיטולינה”- עיר אלילית רומית.
החייאתו בתודעה הציונית של בר כוכבא כגיבור מיתי הרכוב על אריה, מסמלת את השרדותה של הקנאות הדתית להבדלותם וייחודם של היהודים משאר עמי הגויים. , שכן, מם מסוג זה לא היה שורד ללא הממפלקס שיעטוף אותו ויהווה כר פורה עבורו. לא מקרה הוא הדבר, ככל הנראה, שהיה זה עם התעוררותה של הציונות שארעה מוטציה זו במם “בר כוכבא” והחלה משתכפלת במימדי ענק.
האם יש בכך כדיי לקבוע שהמדובר במסר שנושא עימו אסון? ובכן, המידה בה משרת המם של בר כוכבא הרכוב על האריה את סיכויי הישרדותו הביולוגית של היהודי העכשווי נתונה להשערות וניחושים. אם נגיד שחורבן הפרוייקט הציוני יהיה מלווה בקטסטרופה עבור הקהילה המדומיינת שמשתמשת במיתוס בר כוכבא, אזי שכל עוד האיום הזה קיים, ברורה התכלית החשובה שטומן בחובו מיתוס שמחנך להלחם למרות שאפסו כל הסיכויים. בהתאם לכך, דומני כי עלינו לשאול- האם בישראל של שנת 2011, נכון הדבר? או שמא אנחנו ממשיכים להוות נשאי המם שהולך ומשתכפל, ותכלית אחת לו- הוא עצמו.
בר כוכבא והאריה .צייר הנריק הכטקופף. מתוך “אלפוני” ראשית שנות השבעים.
ביבליוגרפיה:
1- סוזן בלקמור, מכונת הממים, תרגום עמוס כרמל (אור יהודה: כנרת זמורה ביתן, 2009).
2- יוסף דן, עלילות אלכסנדר מוקדון, (ירושלים: מוסד ביאליק, 1969).
3- ישראל רונן, יהודה ורומא : מירידת בית חשמונאי עד רבי יהודה הנשיא כרך 5 (תל-אביב : האוניברסיטה הפתוחה, 1998).
4- קלמן שולמן, הריסות בית”ר (וינלא: הוצאת ראם, 1858).
5- רונן, יהודה ורומא, 42.
6- רונן, יהודה ורומא, 81.
7- ח”ד מנטל, “המניעים של מרד בר-כוכבא”, מלחמת קודש ומרטירולוגיה (ירושלים: הוצאת החברה ההיסטורית הישראלית, 1968), 35-60.
8- שולמן, “הריסות ביתר”, 3-12.
9- שמואל פיינר, מלחמת תרבות : תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-19 (ירושלים: כרמל, 2010).
10- (אצל) אלי אשד, מטרזן ועד זבנג: סיפורה של הספרות הפופולארית העברית (תל אביב: בבל, 2002).
11- על כך ניתן ללמוד מכתביו של אשד (ראה הפנייה מס’ 10), אם כי לא מצאתי בעצמי את כתביי העת. במהלך עבודה זו אף התכתבתי עם מר אשד, אשר חקר את הנושא לעומק, והתרשמתי מבקיאותו, כמו גם מאדיבותו.
12- יגאל ידין, הממצאים מימי בר-כוכבא במערת האיגרות (ירושלים : החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, 1963).
13- ידין, הממצאים מימי בר-כוכבא במערת האיגרות.
14- יגאל ידין, החיפושים אחר בר-כוכבא : פרשת התגליות במערות מדבר יהודה ואיגרותיו של מנהיג המרד נגד רומא (ירושלים : ויידנפלד וניקולסון, 1971).
15- אשד, מטרזן ועד זבנג.
16- בנימין לאו, חכמים, כרך שני: ימי יבנה עד מרד בר כוכבא (ירושלים ות”א: בית מורשה, 2007 ).
17- בנדיקט אנדרסון, קהיליות מדומיינות : הגיגים על מקורות הלאומיות ועל התפשטותה, תרגום האוניברסיטה הפתוחה (תל-אביב : האוניברסיטה הפתוחה תשנ”ט 1999).
18- יעל זרובבל, “מסע במרחבי הזמן והמקום – ספרות אגדית כמכשיר לעיצוב זיכרון קיבוצי”, תיאוריה וביקורת 10, (ירושלים: מכון ון ליר, 1997) 80-69.
19- בלקמור, מכונת הממים, 30-43.
20- אחד העם, “שינוי הערכין”, פורסם ב”השילוח” (אודיסה: 1898).
21- יהושפט הרכבי, בתוקף המציאות (ירושלים: מכון ור ליר, 1981).
22- ש’ אפלבאום, “מלחמת בר כוכבא ותוצאותיה”, יהודה ורומא- מרידות היהודים, עורך א’ רפפורט (תל אביב: עם עובד, 1983) 260.
ראו גם
מלחמת הכוכבים :הכוכב של בר כוכבא
[…] החלק השני […]
[…] שנתן יגאל ידין לממצאים שגילה באיזור ים המלח ואותם קשר לבר-כוכבא. ניתוח זה יכול היה בקלות לנבוע מצורת הניתוח הקיימת של […]
מאמר מעניין ומאלף. תודה.