בימים אלו יצא לאור בהוצאת כינרת זמורה ביתן ספרם של פרד ברטון וג’ו ברונינג “מי רצח את ג’ו אלון ” בתרגום אמיר אורן .הספר מתאר פרשת רצח מסתורי של קצין ישראלי בכיר שבו אין רוצחים, ואין מניע. אין כלי נשק ואין ממצאים מזירת הרצח. הקליע הבודד שהתגלה באזור ונותר שלם- נעלם באופן מסתורי ממרתפי המשטרה. כל המעורבים בדבר כבר מתו. אין את מי לשאול. בעקבות הספר הוקרן בערוץ הראשון סרט העוסק בפרשה המסתורית שסביבה מתווכחים כעת ההיסטוריונים הצבאיים אורי מילשטיין ואורי בר יוסף. האם היה מותו של ג’ון אלון”מקרי “? ואולי היה תוצר של קונספירציה זוועתית להביא לפריצתה של מלחמה בין ישראל ומצרים שהוא חשף אותה והושתק ?
אורי מילשטיין משוכנע שכן אורי בר יוסף מכחיש זאת בתוקף.וכעת לראשונה בלעדי עבור מגזין “יקום תרבות ” זווית הראייה של בתו של ג’ו אלון רחל אלון -מרגלית שהקדישה את חייה הבוגרים לחקר הפרשה ולשאלה מה הביא למות אביה ניעלה משפטים כנגד המדינה בעניין והפעילה עבור כך , בלשים עורכי דין עיתונאים וסופרים. והנה סיפורה.
מי רצח את אבא ג’ו אלון ? ולמה ?
מאת: רחל אלון-מרגלית
כשהוא נוהג בליל קיץ נעים בחזרה לביתו ברחוב טרנט בבת’סדה, אחרי בילוי ערב מהנה בבית משפחת שולמן, כשאשתו דבורה לצידו, לא יכול היה ג’ו אלון לשער שזוהי שעתו האחרונה בחיים. הוא החנה את רכבו, כמו פעמים אינספור בשלוש השנים האחרונות. אשתו יצאה לפניו והתקדמה לקראת הכניסה לבית. כשהוא עדיין יושב במכונית ירה בג’ו רוצח אלמוני. אחד מקליעיו פילח את ליבו והביא למותו. זה לא עוד סיפור בדיוני שנכתב על ידי סופר מתח מתוחכם ובעל דמיון: זה סיפור אמיתי על המשפחה שלי. אני רחל, בת הזקונים של דבורה וג’ו אלון ז”ל.
אלוף משנה ג’ו אלון ז”ל כיהן כנספח האווירי בשגרירות ישראל בוושינגטון בין השנים 1970-1973, הוא היה ממייסדי חיל האוויר הישראלי. טייס קרב, מקימו ומפקדו הראשון של בסיס חצרים בנגב. בלילה שבין ה30.6-1.7 הוא חזר יחד עם אשתו ממסיבת פרידה לאל”מ סטלה לוי, שהתקיימה בבית ישראלי אחר בבירה הוושינגטונית ונרצח בפתח ביתו ביריות.
קשה לתאר את עוצמת ההלם שהכתה את דבורה בשובה מבית החולים, ללא בעלה האהוב ועם ההכרה הבלתי נתפשת ששותפה לחיים ואבי בנותיה לא ישוב לעולם. דבורה- היתה אשתו של טייס קרב שהשתתף במבצעים מסוכנים מעבר לקווי האויב, שפיקד על אנשים בעת מלחמה והיה להם דוגמא ומופת, לו חיכתה בבסיסי חיל האוויר מדרום הארץ ועד צפונה שישוב מטיסות אימונים וקרבות, והיא גם ראתה לא פעם מפקדי בסיסים דופקים על דלת אחת מבתי “שיכון משפחות” לבשר לאשה ההמומה את הבשורה המרה ביותר. היא ידעה מהו מתח. המתח הזה היה חלק מחייה המשותפים עם בכיר הטייסים שלה, בחיר ליבה. היא לא יכולה היתה לשער בגרוע בסיוטותיה שדווקא על המדרכה לפני הבית החד קומתי, בפרבר האמריקאי השקט והפסטורלי בליל קיץ מר ישתנו חייה וחיי בנותיה עד עולם.
כבר באותו לילה עשה ידיד המשפחה וקולגה של ג’ו מאמץ עילאי ואדיב אצל נשיא ארה”ב דאז- ריצ’ארד ניקסון וביקש להקצות למשפחה מטוס בו יוכלו לשוב לישראל ולהביא את ג’ו למנוחת עולמים במולדתו. טקס פרידה צבאי התקיים בבסיס חיל האוויר האמריקאי אנדריוז ומשפחת אלון עם קומץ מלווים מהשגרירות ומהפנטגון המריאה לדרכה. אני הייתי אז בת פחות מחמש וחצי ושאלתי את אמא שלי בפליאה: “למה אבא לא יושב איתנו”? זאת, כשהארון הנושא את גופתו מכוסה בדגל ישראל ומונח במעבר בין המושבים במטוס הנשיאותי.
ג’ו אלון עם בנותיו.
עם הגעת המטוס האמריקאי לתחום האווירי של מדינת ישראל נראו מהחלונות שני מטוסי פנטום, זה היה הליווי האווירי הנאות לאל”מ ג’ו אלון החוזר למולדתו. את אחד מהם הטיס אבי לניר, גיבור מלחמה בעצמו- שמסר את נפשו זמן לא רב אחר כך בשבי הסורים.
ג’ו נטמן בקריית שאול, הספדים נישאו על ידי שר הבטחון משה דיין, הרמטכ”ל דוד אלעזר (דדו) ואישים נוספים. בקהל הרב ניתן היה לראות קצינים ואלופים של צה”ל מוחים דמעות כאב. מעל אותה במה הבטיח משה דיין לנוכחים שמדינת ישראל תרדוף עד חורמה את מרצחיו של ג’ו ושקורבנו לא יהיה לשווא.
דבורה משמאל, רחל ויעל אלון בטקס לאחר הרצח. למטה: יוסף ג’ו אלון עם בנותיו
משפחת אלון הדואבת ואמי דבורה בראשה, השתכנה כמתוכנן בביתה בנווה-רום שברמת השרון ושיגרה חדשה החלה להיבנות. אני עליתי לכיתה א’, יעל לכיתה ט’ ודליה בת השמונה-עשרה התגייסה לחיל האוויר. היא שרתה כפקידת מבצעים בבסיס חצרים שהיה ביתה רק שלוש שנים מוקדם יותר. דבורה מצאה עבודה בהתנדבות בבית חולים במחלקת תינוקות.
מספר חודשים אחרי שובנו לישראל, באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור. אמא חזרה ואמרה בהזדמנויות שונות שהרגשתה היא שג’ו נרצח כי ידע יותר מידי. מה ידע ג’ו? זאת לא יכולה היתה לפרט. עוד בארה”ב כשראתה אותו לעיתים שורף פתקי נייר בכיור המטבח וביקשה לדעת מה הוא עושה, היה עונה לה בחיבה שיש דברים שעדיף לה שלא תדע. דבורה היתה אשה מעשית, הגיונית וחזקה. אני זוכרת אותה אומרת פעמים רבות – שדבר לא יחזיר את אבא, ושהוא לא היה רוצה שנחיה חיים עצובים.
דבורה ניסתה בכוחות שעמדו לרשותה לברר אצל מכרים רבים שהחזיקו בעמדות מפתח במדינה, על התקדמות החקירה. היה לה ברור שנעשה בצד הישראלי מאמץ בלתי נלאה להגיע לחקר האמת. היא היתה נדחית בעדינות אך בתקיפות, פעם אחר פעם. כל דלת שהיא ניסתה לפתוח נסגרה בפניה. בשנת 1974 חזרה דבורה לארה”ב בניסיון לעמוד מקרוב על מהלך החקירה, אך נאלצה לשוב על עקבותיה בידיים ריקות. היא הבינה שאין למדינה ולמוסדותיה עניין לשתף אותה בפרטים וכמו שלמדה לחיות עם החלל שנפער בליבה עם מותו של ג’ו, כך למדה לתפקד ולחיות עם הידיעה שהיא לעולם לא תדע מה קרה. אמי דבורה נפטרה מסרטן בשנת 1995. אחרי מותה מצאנו בארגז שהוצנע במחסן ביתנו כתבות בעיתונות הישראלית המתעדות את מסעות הדילוגים של הנרי קיסינג’ר במזרח התיכון בשנות השבעים המוקדמות.
ג’ו אלון עם יצחק רבין ומרדכי זעירה
במלאת 30 שנה לרצח ואחרי שנים רבות בהן ביקשה המשפחה לקבל מידע על התקדמות החקירה ותוצאותיה ללא הועיל, בשנת 2004 הגשנו בנות אלון (דליה יעל ורחל) עתירה לבג”ץ (בסיועו של עו”ד אליעד שרגא) בתביעה לקבל את כל חומר החקירה בארץ ובארה”ב (2770/04). עתירה זו באה אחרי ניסיונות בירור בכתב כמו גם פגישות רבות עם אנשי שם, בעלי תפקידים מגוונים בעבר ובהווה בניסיון לברר האם ידוע למי מהם מהן תוצאות החקירה של הרצח, האם היה או לא היה שיתוף פעולה בין הרשויות האמריקאיות לבין הרשויות הישראליות והאם הצטבר מידע על מניעים או חשודים. אחרי דחיות רבות, תירוצים ותשובות בלתי מספקות התקבלה במשפחתנו החלטה לפנות לערכאות משפטיות.
זה אינו מהלך קל: משפחת חיל האוויר מאז ועד היום חיבקה את דבורה ואת בנותיה. מפקדי חיל האוויר לדורותיהם היו בין באי ביתנו, אנשים שהפכו להיות שרים ומנכ”לים של משרדי ממשלה היו אורחים רצויים בביתנו בשכונות הטייסים, הלא היא נווה רום, ברחוב היסעור. בשנים האחרונות לחייה של דבורה סעדנו אותה במחלתה, ביקשנו לתמוך בה ולהלחם לצידה בקרב על חייה, דבר שהצריך כוחות נפש רבים מכולנו. אחרי מותה ותהליך ארוך מאד של התאוששות הרגשנו שיש לנו כוחות לצאת למלחמה חדשה. עמדנו מאוחדות בדעה שאנו מחזיקות עד היום ושהוטמעה בנו על ידי אמא שלנו: עדיף לדעת את האמת ולנסות לברר מדוע נרצח ג’ו ומי עומד מאחורי הרצח הזה מאשר להמשיך לחיות באפילה.
כולנו אקדמאיות, נשואות ואמהות לילדים ורצף המציאות אינו פוסק לרגע, אבל הדבר לא נתן לנו מנוח. האמנו שמגיע לנו לקבל מידע על פרטי חקירת הרצח, שזו זכותינו היסודית ושלמדינה אסור להסתיר מאיתנו אינפורמציה זו, חששנו להצטייר כאילו אנו רודפות פרסום ורק אחרי שלא הצלחנו להתקדם בשום דרך אחרת – פנינו לערכאות משפטיות. בעוד שיכולנו לתאר לעצמנו את הציבור הרחב מרים גבה נוכח התביעה הזו שלנו על בירור האמת למרות שעברו כל כך הרבה שנים, ראינו ושמענו גם את דורשי שלומנו תמהים מדוע אנו מבקשות לחפור ואולי גם למצוא תשובות שעלולות להביך את זכרו של ג’ו או את מורשתו.
ג’ו אלון כמספק בסיס חל האוויר חצירים שאותו הקים.
בג”ץ פסק לטובתנו. על מדינת ישראל לספק לנו את כל חומרי החקירה בישראל ולפנות לרשויות האמריקאיות על מנת שהן תימסורנה את כל חומר חקירת הרצח שנאסף שם. הניירת שהחזיקה מדינת ישראל היתה מועטה וכולה נכנסה לתיקיית קרטון חומה שנמסרה לנו בארכיון צה”ל, אחרי שקיבלנו רשות לעיין במסמכים שנאסר עלינו מטעמי בטחון שדה להוציא משם. בראותנו את החומר הישראלי עלו יחד עם הדמעות גם תחושות הזעם והתסכול על מעט החומר שהיה ברשותנו כעת מרשויות המדינה כולן. חודשים רבים אחרי הזכייה בבג”ץ זומנו למשרד הבטחון בתל אביב ושם נמסרו לנו חמישה ארגזים חומים שבהם דפים מצולמים. החזקנו לראשונה בחיינו את כל החומר שהגיע מארצות הברית, מה- FBI.
היינו נסערות כמובן. ואז התחלנו לקרוא, דפים על דפים, מודפסים במכונת כתיבה, חלק מהכתוב מוסתר מאחורי מלבנים לבנים ולצידם מספרים המצדיקים את הצנזורה שהופעלה, ולפי איזה סעיף בחוק האמריקאי. אדם שזה אינו מקצועו ובוודאי אנחנו, בנותיו של הקורבן המבקשות לברר את האמת על הארוע הטראגי ביותר לחייהן, לא יכולנו לעכל את המידע, ולהבחין בין פרטים חשובים יותר או פחות, לשער מה מחוק ולמה יש פירוט מדוקדק במקומות אחרים.
הרגשנו שאין לנו כלים לבחון מה ניתן לנו ביד. ולמרות הסיפוק האדיר שהגשמנו חלק בצוואה הבלתי-כתובה שהשאירה לנו אמא חשבנו לאן לקחת את כל המידע הזה-מי יוכל לעזור לנו לפענח אותו ואולי סוף סוף לתת לנו תשובה.
חשדנות בסיסית כבר היתה לנו לגבי המערכות בישראל שעשו עד אז כל שביכולתן כדי לרפות את ידנו. למי ניתן לפנות? בסופו של דבר פנינו לאנשי מקצוע וביקשנו עצתם. הם הציעו לנו לשכור את שירותיהם במחיר שלא יכולנו ולא רצינו לעמוד בו.
בנתיים ערימות הארגזים ניצבו כתזכורת כואבת לאזלת היד שלנו.
לא הרבה זמן אחר כך טילפן אלי אהרן קליין-כתב הTIME בישראל. הוא כתב ספר על הפעולות שנקטה ישראל בעקבות טבח מינכן ועל הרציחות ופעולות התגמול בין השירותים החשאיים של מדינת ישראל ואירגוני הטרור הפלשתיניים. הוא ביקש לראיין אותי כי היה לו ברור שרצח ג’ו אלון הוא חלק מאותה תקופה סוערת. גם אצלו התקבעה התפישה שג’ו נרצח על ידי מחבלים ערבים בארה”ב. אחרי מספר פגישות אמר לי קליין שפנה אליו (דרך הוצאת הספרים האמריקאית שעומדת להוציא את ספרו לאור) חוקר ששאל אם הוא מכיר את הסיפור של ג’ו אלון ואולי את בני המשפחה. היה זה פרד ברטון.
פרד יצר קשר טלפוני זמן קצר אחר כך. קשר אמיץ ואמיתי, חם ואיכפתי נוסד והתבסס בין מי שהיה בעיננו בתחילה אזרח אמריקאי אלמוני והצטייר כ”משוגע לדבר”, לביננו. היתה זו זכות לעמוד לצידו ולסייע לו ככל שיכולנו להשלים פרטים משפחתיים ומידע על האיש שהרצח שלו השפיע על מהלך חייו של פרד.
ג’ו אלון במטוס
תוצאות מחקרו של פרד ברטון מובאות בספרו. הספר Chasing Shadows עוסק בפרשת הרצח והתעלומה שאופפת את חקירתו, ועומד ביולי 1973 היה ברטון בן 16 , הרצח שבוצע בשכונה המנומנמת שלו שבה גרנו גם אנחנו, טילטל את חייו ושינה את מסלולם. הספר מתאר את ג’ו אלון לא רק כטייס ואיש משפחה אלא גם שנושא תפקיד בכיר צבאי ישראלי בעל קשרים במודיעין. למרות חקירה שהתבצעה על ידי ה FBI הרוצח מעולם לא נמצא- והתיק נסגר. בשנת 2007, נפתחה החקירה מחדש על ידי מי שהפך בנתיים לסוכן המיוחד ממחלקת המדינה לחקר מקרי סיכול מיוחדים, הלא הוא פרד ברטון. הוא רודף אחרי הרוצח, ומבקש להביא תשובות למשפחה המעונה בחוסר ידיעה מזה שלושה עשורים. הספר נקרא בנשימה עצורה. זהו ספר “אקשן” גדוש פרטים, תיאוריות ותיאורים מצמררים של שימוש בכוח לרעה לאורכו ולרוחבו של כדור הארץ. זהו סיפור מרדף מרתק על סוכנים, סוכנים כפולים, מחבלים וגיבורים שברטון מנהל ברחבי העולם, במאמץ לפתור תעלומת רצח בן 37 שנים. זה לא עוד סיפור בדיוני שנכתב על ידי סופר מתח מתוחכם ובעל דמיון: זה סיפור אמיתי על המשפחה שלי.
בישראל- הספר ראה אור בעברית בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן באמצע מרץ 2011.
הייתי בת פחות מחמש וחצי כשאבא שלי נרצח, ואני גדלתי לתוך חסרון ועם הרבה געגועים.
לי היה אבא אחר משל כולם, אבא חסר.
תחושת החמצה מלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. מכל מי שהכיר את אבא שלי אני שומעת תמיד- “איזה אבא נהדר היה לך, כמה חבל שלא הכרת אותו”, כך גדלתי. בנקודות ציון כמו היום ראשון בכיתה א’-טקס סיום כיתה ו’. בת מצווה, ההתגייסות לצבא, סיום קורס קצינות, קבלת תואר ראשון, חתונה, לידה ראשונה, שן ראשונה לתינוקת- הוא היה חסר לי ולמשפחתי ביתר עוצמה. הוא לא היה שותף בכל הארועים המשמעותיים האלה. לאורך שנים הרבה, משנת 1973 ועד יום מותי יהיה תמיד שזור גם יום אחד של אזכרה. כל שנה, מאז שאני זוכרת את עצמי, יש בלוח השנה שלי יום אחד עצוב במיוחד. כמה נחמד יכול היה להיות לו יכולתי לשבת ביחד לשתות בירה, לרקוד אב ובת, במקום כל הסיפור הזה…
מי רצח את אגא: הסרט
ראו גם על הספר :
ראו עוד על הפרשה
האם ג’ון אלון נרצח בידי רוצח מקצועי ?
תרצה הכטר קובעת בנותיו של ג’ון אלון ראויות להסבר משכנע יותר
אורי בר יוסף נגד תיאורית הקונספירציה
אורי מילשטיין חושב שהייתה קונספירציה
הנה קישור למאמרי על הפרשה – שלוש הערות על סרט אחד: http://www.global-report.com/eviathar/a344046-%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%A9-%D7%94%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%A1%D7%A8%D7%98-%D7%90%D7%97%D7%93
המאמר הופיע גם באתר Kr8 ובאתר NEWS1.
גילה גת -טילמן פירסמה “ביקום תרבות ” מאמר ביקורת על הספר ” “מי רצח את ג’ון אלון ” .
הפרשיה המסתורית של רצח ג’ו אלון
https://www.yekum.org/2011/09/%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%99%d7%94-%d7%94%d7%9e%d7%a1%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%a8%d7%a6%d7%97-%d7%92%d7%95-%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%92%d7%99%d7%9c/
[…] מי רצח את אבא ג'ו אלון ולמה […]
הידיעה שפורסמה בימים האחרונים נושאת בשורה – יש אולי קצה חוט לשאלה מי רצח את ג’ו אלון. עירנותו של כתב הניו יורק טיימס ושיתוף פעולה של עציר עולם היושב בכלא בפריז מספקים תקווה שהתעלומה עומדת בפני פתרון. זאת על סמך ראיות. נאחל לפרוייקט חשוב זה הרבה הצלחה.
רשימה קודמת על ג’ו אלון משנת 2011
https://hatzlacha.wordpress.com/2011/04/07/%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%92%D7%95-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%9F-%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%94%D7%A1%D7%91%D7%A8-%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%A0%D7%A2-%D7%99/?preview_id=67555&preview_nonce=da5503934c&preview=true
עידכון ממעריב על פרשת רצח ג’ו אלון :
תיק פתוח: האם ל”קרלוס התן” יש קצה חוט בקשר לרצח ג’ו אלון?
פתיחתה המחודשת של חקירת ההתנקשות של הנספח הצבאי בוושינגטון מצליחה להפיח אצל סוכן FBI תקווה כי יצליח לפתור את התעלומה בת 44 השנים
יוסי מלמן / 11/01/2017 12:27
http://www.maariv.co.il/journalists/Article-569883
אמריקאי אדם גולדמן פרסם ביום ראשון האחרון מאמר ובו גילה כי לשכת החקירות הפדרלית (FBI) חידשה את החקירה בנושא. בין השאר, היא חקרה לפני כמה שנים את רב הטרוריסטים איליץ’ רמירס סנשז’ המכונה “קרלוס” או “התן” ומרצה כמה עונשי מאסר עולם בבית כלא צרפתי.
אך למרבה הצער, נראה כי גם החקירה המחודשת הגיעה, לפי שעה, למבוי סתום, ובעצם חזרה לנקודת המוצא שלה, וכי כל ההשערות באשר לזהות הרוצח או הרוצחים או שולחיהם ומניעיהם, שהועלו במרוצת השנים, נותרו על כנן. למרות כל אלה, בנותיו של ג’ו אלון ממשיכות לדבוק בתיאוריית הקונספירציה כי הממשל האמריקאי הוא אשר רצח את אביהן.
ב־1 ביולי 1973, קרוב לאחת אחרי חצות, חזרו במכוניתם ג’ו אלון ורעייתו דבורה לביתם בצ’בי צ’ייס, פרבר בוושינגטון, לאחר מסיבת פרידה לכבוד דיפלומטית ישראלית. השניים נכנסו לחניה. דבורה יצאה ראשונה מהרכב, ג’ו התעכב לרגע. כשהגיעה דבורה לדלת הכניסה שמעה כמה יריות. היא נכנסה במהירות פנימה, סגרה את החלונות והספיקה להבחין במכונית עם אורות דולקים מתרחקת בנסיעה אטית. היא התקשרה למשטרה ולשגרירות. לאחר מכן מיהרה לצאת החוצה עם בתה הבכורה, דליה, ומצאה את בעלה שרוע שותת דם על הדשא. עד בוא האמבולנס והשוטרים הן ניסו לעצור את הדימום בעזרת מגבות. מותו של אלון נקבע בבית החולים בשעה אחת וחצי לפנות בוקר. בניתוח שלאחר המוות התברר שספג חמישה כדורים מטווח קצר. ארבעה גרמו לנזקים קלים, החמישי פגע היישר בלבו.
עבודה של מקצוען
אלוף משנה ג’ו אלון, בן 43 במותו, היה ממייסדי חיל האוויר ולחם בעשרות גיחות מבצעיות במלחמת העצמאות, במבצע סיני ובמלחמת ששת הימים. בתפקידו כנספח חיל האוויר בשגרירות ישראל בוושינגטון החל בראשית 1970.
רצח דיפלומט זר על אדמת ארצות הברית הוא אירוע נדיר, וחוקרי FBI העניקו עדיפות לתיק ונתנו לו את שם הצופן “מורדה”. שלושה כיווני חקירה עיקריים נבדקו: ניסיון שוד, רצח שנגרם בגלל פרשיית אהבים ורצח פוליטי. בתוך זמן מה נשללו שתי האפשרויות הראשונות. החוקרים העריכו שארגון טרור פלסטיני ביצע את המעשה.
המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים יזם מבצעי התנקשויות במדינות אירופיות בפעילי אש”ף בעקבות רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן בספטמבר 1972. יומיים לפני רצח אלון חיסלו לוחמי המוסד בפריז את איש אש”ף מוחמד בודייה. למחרת ההתנקשות באלון שידר רדיו אש”ף מקהיר את ההודעה הבאה: “לאחר חיסול השאהיד מוחמד בודייה בידי גורמי המודיעין הציוני בפריז, הוצא להורג קולונל יוסף אלון”. בהמשך השידור הודגש: “זהו מבצע ההוצאה להורג הראשון נגד פקיד ציוני בארצות הברית”. כעבור כשנה נשא באחריות על המבצע גם ארגונו של ג’ורג חבש, החזית העממית לשחרור פלסטין.
לחוקרים היה ברור שהרוצח היה מקצוען, ככל הנראה טרוריסט ערבי או שכיר חרב, שפעל מטעם אחד מארגוני הטרור הפלסטיניים. שניים מהחשודים היה דיפלומט כווייתי ואשתו, אך לא נמצאו ראיות שקשרו אותם למעשה. במזכר חסוי של ה־FBI מ־1977 נכתב ש”פקיד פדאיון בכיר” מסר שהמבצעים היו שני סטודנטים ערבים. הם נכנסו מקנדה לארצות הברית עם דרכונים לבנוניים או קפריסאיים, הגיעו לאזור וושינגטון, מצאו מחסה אצל סטודנטים חברים ונעזרו במרצה ששכר בעבורם רכב והטמין בו את האקדח.
במסמך נוסף של ה־CIA מ־1978, נקבע כי “מידע שהגיע לידיעתנו שנים לאחר ההתנקשות, מצביע על כך שספטמבר השחור/ פת”ח הוא כנראה אחראי לרצח, וכי חוליית חיסול של שניים נכנסה לארצות הברית במיוחד למטרה ועזבה מיד לאחר מכן”. אולם כאמור, כל הניסיונות האמריקאיים לאתר את הרוצחים או שולחיהם עלו בתוהו, וה־FBI סגר את החקירה ב־1978.
השב”כ והמוסד, שיוצג בשנים 1970־1974 בוושינגטון בידי אפרים הלוי, עשו כמיטב יכולתם לסייע בחקירה, אך תרומתם הייתה דלה. לאחר שהתיק נגנז, שכחו המוסד, חיל האוויר והשב”כ את המקרה, עד שנאלצו, כעבור כ־30 שנים, להתעניין בו מחדש. מי שאילץ אותם לעשות זאת היו שלוש בנותיו של אלון – רחל אלון־מרגלית, יעל אלון־רוזנשיין ודליה אלון־גולדמן. אלמנתו, דבורה, נפטרה ב־1995.
סיגרים בחקירה
בראשית 2004 פנו רחל, יעל ודליה בבקשת עצה לכותב שורות אלה. ניסיתי לעזור להן כמיטב יכולתי. הפניתי אותן לכמה אישים שהיו יכולים אולי לסייע להן. במרץ 2004 נפגשו הבנות עם אפרים הלוי, שכשנתיים קודם לכן פרש מתפקיד ראש המוסד. לצערו, הלוי לא היה יכול להאיר את עיניהן בפרטים שלא פורסמו. אך הבנות לא הרפו. הייתה להן תחושה שמערכת הביטחון אינה ששה לסייע להן. תחושה זו התעצמה משום שבקשתן לפתוח בפניהן את התיקים החסויים בארכיוני השב”כ והמוסד נדחתה. הן עתרו לבג”ץ – שהורה למוסד ולשב”כ לפתוח בפני נציג מטעמן את התיקים שברשותם.
אולם גם כאן ציפתה להן אכזבה. החומר היה דל, וברובו נסמך על מה שהתקבל מחקירת ה־FBI ומשטרת מחוז מונטגומרי במדינת מרילנד. השלב הבא במסע לגילוי האמת היה לחזור למקורות. כלומר, לארצות הברית. בעזרת עיתונאים אמריקאים ובהסתמך על חוק חופש המידע נחשפו והותרו לפרסום בהשמטות קלות וצנזורה כ־7,000 מסמכים מתיק חקירת “מורדה”. התברר גם שהחקירה עצמה לא הייתה יסודית ואולי אף הייתה רשלנית. נמצא שחלק מהראיות והממצאים שנאספו נעלמו. אצל בנותיו של אלון או חלקן התעצמה האמונה בתיאוריית הקשר. זו באה לידי ביטוי בסרט של הבמאית ליאורה עמיר־ברמץ “מי רצח את אבא”, ששודר באפריל 2011.
את תיאוריית הקשר – יש לומר ההזויה הזאת – אפשר לתמצת כך: היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית, הנרי קיסינג’ר, רקם קנוניה עם שר הביטחון משה דיין, שלפיה ישראל תאפשר לצבא מצרים לחצות את התעלה ולפתוח במלחמה, שבעקבותיה יפתחו שתי המדינות במשא ומתן לשלום. אלון, על פי גרסה זו, חשף את המזימה ולכן נרצח.
בסרט הובא בין השאר ראיון עם חייל הלום קרב מחיל ההנדסה שטען כי פלוגתו קיבלה הנחיה ימים אחדים לפני מלחמת יום הכיפורים לפנות מוקשים באזור תעלת סואץ. לטענה זו של החייל לא נמצא אישוש משום מקור אחר. לא מסמך ולא עדות תומכת.
לאחר שפרסם ב־2007 מאמר על פרשת ג’ו אלון, שלח אדם גולדמן את מאמרו לקרלוס בבית הכלא הצרפתי. קרלוס, שמוצאו מוונצואלה, שבה גדל במשפחה מרקסיסטית (שמו הפרטי ניתן לו לכבודו של לנין), הצטרף לחזית העממית לשחרור פלסטין, ביצע כמה פעולות טרור בלונדון ובפריז נגד יעדים ישראליים ויהודיים והרג שני שוטרים צרפתיים. אחר כך הקים קבוצת טרור משלו, שמומנה בידי סדאם חוסיין ומועמר קדאפי ושירתה את מטרותיהם.
לשיא “תהילתו” הגיע כשחטף בשליחות החזית העממית ב־1975 בווינה את שרי הנפט של אופ”ק, ארגון יצואניות הנפט. אחד השותפים למבצע החטיפה היה טרוריסט סורי בשם קאמל חאיר בייק. קרלוס היה מבוקש במדינות רבות בעולם ונמלט על נפשו כחיה נרדפת, עד ששליט סודן עומר אל־באשיר הסגירו ב־1994 לצרפת.
גולדמן הופתע כשקרלוס ענה לו ב־2008 במכתב, שבו כתב כי יש בידו פרטים על פרשת רצח אלון, אך התנה את הסכמתו לספר את הידוע לו בתשלום. גולדמן סירב וניתק עמו את הקשר, אך סיפר על כך לאחד השוטרים שחקרו את פרשת אלון. השוטר העביר את המידע ל־FBI, והאחרון הטיל על אחד מסוכניו, יוג’ין קייסי, לחדש את החקירה. קייסי נשלח לפריז, ושם, בהסכמת שירותי הביטחון הצרפתיים וכחלק משיתוף הפעולה המודיעיני בין שתי המדינות, ניתנה לו גישה לקרלוס. קייסי, בעזרת מתורגמן, שוחח בשנים 2014 ו־2015 עם קרלוס שלוש פעמים בבית הכלא. כל חקירה נמשכה כחמש שעות, שבמהלכן הציע קרלוס לחוקרו סיגר קובני מסוג “קוהיבה”, שנחשב למשובח ביותר בעולם. קייסי נענה למחווה, והשניים עישנו את הסיגרים במהלך החקירה.
קרלוס סיפר לקייסי כי שמע מהסורי בייק, שנהרג לפני שנים בלבנון, שאכן ארגון פלסטיני ביצע את ההתנקשות באלון. על פי האסיר, איש הקשר היה פלסטיני, שהייתה לו חנות ספרים ברובע הלטיני בפריז, שפקדו אנשי שמאל ורדיקלים מכל העולם, בהם אמריקאים שהיו קשורים לתנועת הפנתרים השחורים. הפלסטיני חיבר בין תומכי הפנתרים לאנשי מבצעים פלסטינים.
למרות הספקות שהיו לקייסי, התברר שקרלוס דיבר אמת כשסיפר על חנות הספרים, בעליה ופוקדיה. שרותי הביטחון הצרפתיים העבירו לקייסי שמות של כמה מהאמריקאים שביקרו בחנות. קייסי שוחח עם שניים מהם, שהכחישו כל ידיעה על פרשת אלון. אחד מהם היה אכן איש הפנתרים השחורים. קייסי כתב על שיחותיו עם קרלוס בכתב עת לענייני טרור ורואיין בידי אדם גולדמן.
אף שהגיע בינתיים למבוי סתום, קייסי, המשמש כיום כמדריך חקירות באקדמיה של ארגונו, אינו מתכוון להרפות מהפרשה. בכוונתו לחקור בכיוון שטרם נחקר כראוי במהלך 2017, טרם יפרוש לגמלאות: בחקירה המקורית של ה־FBI גילו החוקרים את מיקום החנות שבה נרכש האקדח שבאמצעותו נרצח אלון. התברר לקייסי כי חלק מהרוכשים של אקדחים מסוג דומה היו אנשים בעלי עבר צבאי, או שהיה להם קשר לפעילים של ארגוני שחורים מיליטנטים או למעשי פשע אלימים. ה־FBI לא טרח לנסות ולאתרם. קייסי מקווה שהוא יצליח לעשות זאת.