המאבק שבין היצר האלים הכאוטי לבין עידונו התרבותי של יצר זה, מכאן, והתנועה הדו-סיטרית בין האומנות לחיים, מכאן, הם שני הצירים המרכזיים של הרומאן.

על המתח בין כאוס לסדר

מוזס, במאי גרוש ומבוגר מוזמן לרטרוספקטיבה של סרטיו בספרד, וביניהם “הרכבת והכפר”. בתום הסרט, מתברר לצופים כי כמיהתם של תושבי הכפר הנידח, להסיט את הרכבת ממסלולה כדי לגרום לה לעצור אצלם בתחנה, גם במחיר של פגיעה בנוסעי הרכבת, יוצאת אל הפועל. רודריגז בח’ארנו, הספרדי המארח את מוזס, מגיב לסצינת ההרס בסיום ואומר: “הרי יש כוח מיוחד דווקא באיפוק, באיום מרחף בלבד – איום לא הגיוני, שמדמיינים אותו אבל הוא עדיין לא ממהר לשפוך דם ולזרוע הרס בקלות כזאת…” …”זה לא אני, מיתמם, הבמאי, אלו אנשי הכפר שהפילו אותה” (ע’ 92). הערתו זו של בח’ארנו באה לידי ביטוי הלכה למעשה ביצירת יהושע. ב”מסע הערב של יתיר” כמו גם ב”מות הזקן”, “גאות הים” וב”מול היערות” תשוקת האגרסיה אינה מתעדנת כי אם מגיעה אל פורקנה האלים. אולם, עם השנים נוכחותה של האגרסיה נותרת ככוח מאיים, המרחף באוויר, אך אינו יוצא אל הפועל, וכך ב”שלושה ימים וילד” היצר האלים אינו מגיע לידי מימוש, ודב, החפץ להרוג את בנה של אהובתו, על מנת להתקרב אליה, נמנע מלעשות כן. התעדנותה של האגרסיה מסיט את היצירה, למחוזות הריאליזם, כפי שמאבחן המארח הספרדי: “פנית עורף לסיגנון הסוריאליסטי והסימלי של סרטיך הראשונים והלכת והתמכרת לריאליזם קפדני וקיצוני” (ע’ 40). כמיהתו של מוזס הריאליסט, שוחר הסדר, לפגוש את הפרוע והכאוטי והצעיר מלווה גם בחשש מפני מפגש זה בין שני העולמות המנוגדים. חשש המתבטא בכעסו על השינויים שגרושתו עשתה בבית: “באמת הכאוס אצלכם כבר מעורר כעס […] הבית שעזבתי אותו מסודר נעשה מחסן פרוע” (ע’ 220).

המתח בין הכאוס לסדר הטוב שואף לנקודת איזון. או לפורקן, ומשאלה לא נמצאים נולדת האובססיה אותה אנו פוגשים בסרטים “”אובססיה” ו”הטיפול החוזר אל עצמו”. כשגרושתו של מוזס מספרת כי נכדם רוצה לנסוע לטיול בר-מצווה באפריקה, הוא נחרד: “אבל למה אפריקה. […] שיצאו לאירופה שיתנו לנער קצת תרבות, שיראו לו קצת קתדרלות, מוזיאונים […] ולא לאיזה אריה או קוף שהוא יוכל לראות גם בספארי של רמת גן” (ע’ 217).

על כוחה הרליגיוזי של האומנות ועל התנועה הדו-כיוונית בין האומנות לחיים

בהמשך הרומאן מתברר כי הצורך לפרוק את פנטזיית האלימות ב”הרכבת והכפר”, איננו רק ביטוי לפראות ראשונית של יוצר צעיר שהוריו נולדו במדבר. האלימות היא גם פורקן של המתח הנוצר בין היצר האגרסיבי לבין הצורך התרבותי בעידונו. מתח שהאובססיה מעצם מהותה המעגלית אינה יכולה לפרוק. באלימות זו מתבטא הצורך להתחבר לסבל כדי להתחבר למיטב שבך, כמשתמע מדבריה של רות, כוכבת סרטיו: “הרס ואסון משפרים ומעדנים את האנושיות” (ע’ 84). ועוד בהקשר זה אומר מוזס: “חרטה וכפרה, שרק הם הופכים את החמלה על הזולת לאמיתית ומפקיעים אותה מן החמלה-העצמית שרק מתחפשת לחמלה על אחרים” (ע’ 84).

לשאלת האשמה והכפרה אמר יהושע: “תרבות זו, החילונית והרציונאלית צריכה לתת מקום כלשהו לתחושת האשמה האישית הפעילה שמתוכה נולד המצפון ומתחזקת הסולידריות המוסרית והאחריות האנושית , שנותנות לעתים גם טעם של קדושה ולא רק טעם של חשיבות, אי אפשר להשאיר את האשמה ומירוקה לדתות בלבד”. מי שבנתה את רגש האשמה אצל מוזס היא רות, שביטלה צילום סצינה שהובילה למחלוקת בין מוזס לטריגאנו.

לאורך רוב הרומאן מתוארת רות כספק בשר ודם, ספק פרסונה קולנועית, כוכבת כנועה, הפועלת בהתאם להנחיות הבמאי. טריגאנו, התסריטאי אף הגדיל לעשות וכתב לה תסריט שהוא מציאות חלופית למה שנלקח ממנה בנערותה (אם, מלגה, צבא). אך עם תום הרומאן מתברר כי רות, איננה רק מי שלוקחים עליה חסות, היא עצמה נוקטת עמדה מוסרית ולוקחת חסות על הנערה המגלמת אותה בצעירותה, ומתעקשת לגנוז את סצינת הסיום בסרט. פעולה שגרמה לריב בין מוזס לטריגאנו. ופעולה זו משנה את חייהם של טריגאנו ומוזס, רות, בעצם, משתלטת על חייהם של שני האנשים שהשתלטו על חייה.

מוזס, מנסה למרק את אשמתו כלפי טריגאנו באמצעות הדת. בתא הוידוי הוא מספר למארחו הנזיר על חטאו, אך למרות זאת הוא אינו מצליח להתנקות מהאשמה. טריגאנו, ישראלי ספרדי החדש, אשר אינו חושש להתעמת עם הכוחות המטא-פיזיים, מנסה למרק את מוזס מאשמתו, לא באמצעות וידוי דתי, אלא בפעולה אקטיבית הנעה מעולם האומנות אל עולם המציאות, פעולת שיחזור החטא. מוזס מתאר ערוץ קשר נוסף בין האומנות למציאות: “כדי שהרוע שיתממש על המסך, יחזור מותש ומעוקר לחיים עצמם, וכך התכוון התסריטאי לגונן עליה” (ע’ 122). בדומה למה שכתב יהושע על סצנת העקידה ב”מר מאני”: “תחושתי היתה שהדרך להשתחרר ממיתוס מסוכן זה המתנפנף דרך-קבע כחרב מעל לראשינו, היא בהגשמתו המלאה הלכה למעשה”.

והנה הרעיון של ביטול החטא על-ידי מימושו כפי שהתבטא ב”מר מאני” מקבל ביטוי מורכב בסופו של “חסד ספרדי” כאשר מוזס הכפות יונק משדה של נערה כפרית, כמימוש של סצינת המחלוקת בין מוזס לטריגאנו. סצנת הסיום בה פוגש מוזס דמות בדיונית, מגשימה הלכה למעשה לא רק את כמיהתו של מוזס לברוח מהריאליזם לסוריאליזם, אלא גם את שאיפתו של יהושע עצמו לשלב ברומאן הריאליסטי שהוא כותב מימד סוריאליסטי, וכך דרך המבע מנהלת דיאלוג חוץ טקסטואלי עם תכני היצירה עצמה, כפי שראינו גם ברומאנים קודמים. סצנת סיום זו מנהלת דיאלוג על דרך ההיפוך עם סצנת הסיום של “דון קישוט”, שם דון קישוט הפנטזיונר, הופך לריאליסט ומבקש מקוראיו לא להאמין למה שקראו עד כה וב”חסד ספרדי” מוזס, הריאליסט, הופך לפנטזיונר המאפשר לבדיון לפלוש אל חייו. ורק כשמעז מוזס לחצות את הגבול בין מציאות לאומנות הוא פוגש את דולסיניאה מ”דון קישוט” ומשתחרר מכבלי הריאליה שחונקת אותו, ומאי-הנחת האובססיבית שלו. אי נחת שהיא תולדה של המאבק בין שאיפתו של היצר האגרסיבי לפורקן לבין הצורך התרבותי בעידונו.

באחת מרשימותיו כתב יהושע: “תחושת התבדלות – האמן כנגד העולם […] “האמן אינו יכול לחיות אלא בניגוד לחברה” ובהמשך שב ושואל בהקשר זה: “השאלה הנשאלת היא שוב: האומנם – רק או/או”?. שאלת האו/או, היא גם האם רק או פראות אפריקה או תרבות אירופה. האם ניתן להציב גבול שיחצוץ בין העולמות מבלי לרצות לחצות אותו. או שמא דווקא הצבת הגבול מלבה את תשוקת חצית הגבול ויוצרת אובססיה. והגבול הוא גם הגבול הפיזי – בין ישראל לפלשתין כמצוין בצילומי “הרכבת והכפר”, וגם הגבול אותו מציבה בפניו רות, כוכבת סרטיו. יהושע הולך ברומאן החדש והמרגש שלו עד הסוף ומחבר בין האומנות למציאות ומוכיח כי לא חייבים או/או. אפשר גם וגם. גם ריאליזם וגם סוריאליזם, גם בדידות וגם סולידריות, גם לקחת חסות, אבל גם לתת למישהו אחר לפרוש חסות עלי, אפשר גם מונותיאיזם אבל גם פאגאניות כפי שאפשר גם אפריקה וגם אירופה.ספרד, בה מתחיל הרומאן ובה הוא מסתיים, היא בעצם אפריקה ואירופה גם יחד ולכן החסד הוא ספרדי.

“חסד ספרדי” ,  מאת א.ב. יהושוע. הוצאת הספריה החדשה, 2011. בעריכת: מנחם פרי, 347 עמ’.

אבי גיל הינו דוקטורנט לספרות עברית באוניברסיטת ת”א וחוקר את יצירת יהושע מזה 20 שנה.  פירסם ביקורות ב”הארץ” “מעריב” ו”ידיעות אחרונות”.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתים עשרה − ארבע =