חלק ב’ של מאמרו של ד”ר דוד אדלר אודות “אל מקום שהרוח הולך” מאת חיים באר

חלק א’ של המאמר

בספרו של באר יש הרבה יותר מהעלילה עצמה ושלל המעשיות והסיפורים הקטנים שמלווים אותה. כמעט לכל אורך העלילה ניתן להבחין ב”רובד משמעות נוסף”: אירוניה דקה או סמליות זכה או אולי שתיהן כשהן כרוכות יחדיו – וכל קורא יוכל לבחור לעצמו, על פי טעמו ונטיותיו, את המשמעות הנראית לו. אם כי לא כל קורא יבחין בכל “רובד משמעות נוסף” כשזה מופיע. וכי מה אמור לחוש הקורא כשהמדענית, אהובת האדמו”ר, משוררת לו “לא המתים יהללוך יה” בשפתו ובניגונו, כשזה שוכב חסר הכרה. וכי מה יחוש הקורא בעת הרהוריו של האדמו”ר “על הדמיון שבין אהבת גבר לאישה לאהבת האדם לאלוהים” וגם כשהוא קורא בלשון מקובלים: “תיכלל התשוקה התחתונה בתשוקה של מעלה בלא פירוד ויהיו לשלם הנקרא אחד, כמו שהיו מעקרן, והוא סוד הזיווג הנעלם….”.

באר מבקש לכרוך יחד את גאולת הגוף (האהבה) והרוח. את האחרונה המגיעה לשיאה בהעפלתו לראש ההר, מיטיב באר לתאר על מורכבותה המעורפלת ונשגבת ההוד, כשאת השראתו, התוכנית הפעם הוא מקבל מהמקורות.

בנוסף, יש בספר התייחסויות גלויות או סמויות לשאלות פילוסופיות עמוקות. כמו מצד אחד על גדלות הנפש “להיחלץ מתוך גופך שאתה כלוא בתוכו…..להגיע לגאולה רוחנית” ומצד שני “צדיק שלא טעם טעם חטא אינו יכול למלא את תפקידו כראוי”. וגם על תפקידו של האדמו”ר הצדיק במעגל הנס: בחינת “צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים.

נראה שגם הסופר הולך בדרכם של חסידים הסבורים “שכל מאורע בעולנו וגם הפעוט שבהם אינו מקרי” וכך גם כל שם (והשם “מקום” בשני הספרים בכלל זה). אך לעיתים נדמה שה”מקריות” מתוכננת ואז זה עלול להפריע, כמו בתפרים גלויים של חליפה מהודרת. וכדי שה”מקריות” תהיה שלמה האדמו”ר נפטר ביום “הסתלקותו של “היהודי הקדוש” לגנזי מרומים.

אחת הסיבות שאני ממליץ בחום לקרוא את הספר הזה, נובעת מלשונו של באר – זו לשון מרתקת, מענגת, לעיתים קסומה. איני מצפה לזיקוקין. איני חסיד המליצות. די לי בכך שהוא עושה בחירה נכונה ומדויקת במילה, צירוף-מילים, ביטוי, מהמבחר העצום העומד לרשותו לשרתו – זו הנאתי הצרופה. והמבחר אכן עצום ורב. הוא עושה שימוש נרחב במכמני השפה לא רק במידה שאינה מצויה אצל סופרים אחרים אלא במידה שממש לא תשוער: מקרא ופוסקים, משנה ותלמוד, לשון חכמים ראשונים ואחרונים, אמרי חסידים ופניני מגידים, עגת חצרות חסידים (“פושטאקעס”) ולשון עדות החרדים (“שיחותיו הליליות עם פייגי בשעת הֶרגל-דבר”), וגם לשון סוד הקבלה מהסידור ומהמחזור אך גם מהשפה העברית המתחדשת ומעגתה העכשווית. כשהוא מצליח בקסם כישרונו לרקחם לשפה אחת ודברים אחדים – ללשון שוטפת ומובנת – הרחש העולה מהרקיחה המופלאה הזו הוא מענג.

הדמיון הלשוני בין ספרו זה לקודמו הוא מעניין. יש אפילו כאמור משפט כמעט זהה: “זו שעת רצון הרצונות, רעווא דרעווין כלשון הזוהר…. והפליגו אל מרחביו העוטים סוד של חקל תפוחין קדישין כדי לחזות בחברתם של בני היכלא דכסיפין בזיווֹ של הזעיר אנפין” (“לפני המקום”) לעומת “שעת רצון הרצונות, רעווא דרעווין בלשון “הזוהר”, ויחד עם בני היכלא דכסיפין יצאו השניים אל מרחביו עוטי הסוד של חקל תפוחים קדישין לחזות בזיוו של הזעיר אנפין” (בספר זה).

בבסיסה זו לשון מאוד עשירה, מדושנת, מגוונת, אפילו גבוהה, לעיתים גבוהה מדי. אך לדעתי, בתפארתה, השפה אינה גבוהה מדי ובודאי אינה מליצית אלא שפה יפה, עשירה ומדויקת הזורמת בקלילות: “….הגניבה מבטים חטופים בשניים העומדים מחרישים וצינורות הניאון של מועדון החשפנות שמעבר לרחוב מַזים עליהם ועל תרמיליהם נתזי אור כחולים ואדומים לסירוגין”. או “התשוקה העצומה שחומֶרֶת בו מנעוריו לחיים שיש בהם אהבה”. מלה אחת הקולעת לחוט השערה בכל משפט “מַזים” ו”חומֶרֶת” – עושים את זה. לא צריך יותר מזה והדוגמאות רבות.

באר כדרכו נותן לעיתים יותר מזה. בעיקר כשזה נוגע לענייני תשמיש המיטה, אז הוא קורא דרור ללשון חיה ועסיסית יותר: “וידה היוקדת, הלחה, בקשה את איברו הדגול מרבבה. מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים”. וכן “הוא שומע אותה, את סלנה המופקרת, צוהלת כסוסה מיוזנת”. וגם “..וירד אליה. ‘סלה, אני אוהב אותך,’ שמעה אותו קורא לה ממעמקים” (לזכותו יאמר שכאן באר אינו מפרש: “כמו שנאמר: ממעמקים קראתיך יה”). או: “הצדיק שהתאווה לכבוש את סלנה בסערה כשל. קשתו שנמתחה שבה לקדמותה”.

שפתו מגוונת. לעיתים הוא מעדיף להשתמש בשפה פשוטה, כמעט ז’ורנליסטית (“תגובתו המחוכמת של הצדיק, ככל מהלך טקטי מהיר, הפכה את הקערה על פיה”). וכשהוא מתאר עניינים עכשויים כמו אימוץ השם ה”צנתר האלוקי” הוא משתמש אפילו בעגה (“יעקוף אותם בסיבוב” – אותם, את ה”רנטגן” ודומיו, כמובן). פה ושם הוא משבץ גם חידושי לשון בשפת יום-יום (“לשלטט” מול מרקע הטלויזיה, שבאמת אולי עדיף על “לזפזף” הנפוץ). אך לעיתים מאוד רחוקות הוא עושה שימוש גם בלשון כלאיים שקצת צורמת: “ואם תמצא חפץ בסטוּץ קצר” כחלק מדו-שיח שקיים הרבי עם עצמו (מהיכן למד הרבי מילה זו?).

באר הוא כאמור קוסם לשוני. אין סופר שכותב כך כיום, לחסד ולשבט. הוא מרחיב את גבולות השפה, כמעט עד גבול האפשר אך לעיתים בהפריזו, הוא עלול להרחיק קוראים שמורגלים לשפה גמישה שלא לומר רזה ולכן שטחית ותכליתית יותר. לעיתים נדרש מהקורא לא רק ידע לשוני (“עימץ עיניו” – לא טעות. סגר עיניו. “ואמהות המביאות בניהן בחוצֶן” – בחיק הבגד הקדמי) אלא גם ידע עיוני רחב, כאילו היו כל הקוראים בוגרי החוג ל”מחשבת ישראל” לפחות (למשל “שידו לא משה מידיהם של שי”ר ורנ”ק” – שפירושו שהיה קרוב לחוגי “ההשכלה”). גם כאן יפה הוא עושה אילו לא הקצין והפריז ובכך היה מתקרב יותר אל הקורא המצוי.

ואיך אתה מסכם במשפט אחד את הביקור הראשון שלך במרכז להאסה?” שאל מורה הדרך ההולנדי את הרבי, גיבור ספרנו, והוא עונה “….כמו להתהלך בחוצות אור כשדים ….. ולהציץ לחנות הצלמים של הכהן הגדל תרח בן נחור”. וראוי לשאול, האם תחושה זו של חזרה במכונת הזמן לא יכולה להיות גם תחושתם של חלק מהקוראים. שאילו נשאלו שאלה דומה היו אולי עונים: כמו להתהלך בסמטאות אוסטילה, ביחוב, רוז’ין וכל עיירות היהודים בפולין ובגליציה וגם, כן גם, בבני-ברק. וגם, כן שכחנו, בערבות טיבט.

חיים באר אינו תמים, הוא אמנם בחר ביודעין בדרך זו של שיבוץ ה”מעשיות”, אך הוא מודע כנראה למה שעתידים להטיח כנגדו המבקרים. כאן אין הוא אומר זאת ישירות כמו ב”לפני המקום”, אך ממה שהוא אומר על גיבורו ניתן להשליך גם על ספרו: “מה יש שם עמוק בפנים, מתחת לכל אוצרות המורשת התרבותית הזאת? או, בנוסח הומוריסטי יותר, איזה פרצוף נגלה אם יגלח ג’ייקוב אייזיק הורוביץ את זקנו?”. שהרי גם הספר, כמו הרבי, מורכב מפסיפס של פסוקים ומאמרי שפר ומסיפורי חסידים וממשלי דרשנים. “ומה נגלה אם נסיר מן הבצל גלד אחר גלד? לפי השיטה שלך לא יישאר בסוף בצל”. כך גם באשר לקורא: אם הוא לא ייהנה מהגלדים (ה”מעשיות”) איך יוכל להנות מעלילות הספר? לא שאין עלילה, יש ויש, אלא שנראה שהסופר כיוון אולי גם לכך שגלדים אלה הם לא רק “עצם התודעה והמהות” של הגיבור אלא גם “עצם התודעה והמהות” של הספר.

באר אולי גם משיב למבקרים האנינים שעתידים לצוץ, וגם כאן בדרך עקיפה ורמוזה, באמצעות דבריה של סלנה כנגד מורה הדרך: “אצלך הכול חייב להיות נקי וסטרילי וריק. ולכל זה יש מחיר – ניכור וריחוק ועקרות”. ספרו של באר אינו נקי ובודאי אינו סטרילי וריק. הוא מלא להתפקע בעלילות ובמרקחת מילים, ולמרות מגרעותיו, הוא אינו עקר, הוא אנושי, עסיסי, צפוף, חם, מלא דמיון ופורץ גבולות. מומלץ.