רועי "צ'יקי" ארד ציירה קרן כץ .
סקירה על :
"החלום הישראלי " מאת רועי צ'יקי ארד הוצאת עם עובד –חרגול 2010. עורך אלי הירש ,278 עמודים
רועי "צ'יקי " ארד פעיל ידוע מאוד בתחום התרבות התל אביבית פירסם לאחרונה קובץ סיפורים בשם "החלום הישראלי " שבו הוא יוצר מעין ז'אנר חדשש בספרות הישראלית לפחות שלו אני מציע לקרוא "אימה בסבאבה " ובו מתגלות נטיות סדיסטיות מבוהקות לצד חוש הנומור שחור שבשחורים.
בשנת 1992 הופיעה במגזין התל אביבי "העיר" כתבה של העיתונאי יורם בר בשם "אני רוצה למות מהר, כדי שלא יצחקו עלי". בכתבה דיווח בר כי " זן חדש של ילדי רעש מתפתח בבאר שבע והנציג של הזן החדש עונה לשם רועי ארד ( 16 וחצי ) ". בר מספר בכתבה כי רועי ארד הנ"ל הוציא לאור "פנזין " ( שם שלקוח מעולם חובבי המדע הבדיוני ומשמעותו מגזין פרטי המוצא לאור בידי חובבים) בן עשרה עמודים שעונה לשם "סוס "מגזין שהוגדר על העטיפה כ"עיתון זרם תת –תרבות האינדים בין בני דורו שלו ( " "אני ,מה אני יודע . אני זקן אני. בדור שלי ,כמו שאומרים הזקנים הקלאסיים , אף אחד לא היה מסומם כתוצאה משימוש יתר באינפורמציה לא מסוננת . לא ידענו כלום אנחנו .אפילו לא חלמנו על כבלים. כשרצינו להתעדכן היינו נוסעים לעמק החולה מייבשים עוד קצת את הביצה ושולים מן הבוץ השחור איזה גיליון של "מלודי מייקר " או של "ווליום "מה שהצליחו להביא המשוריינים באותו יום") ובין בני הדור החדש המתוחכם "המחוברים קודם כל למקינטוש שלהם ושהאישונים שלהם מורחבים מרוב בהייה במסך " כפי שסומלו בעיניו בראש ובראשונה בידי רועי ארד .
בר דיווח לקוראים שהפנזין הנ"ל"עמוס בהגיגים מבולבלים ובהתחכמויות סופר מתחכמות". הוא תיאר את הכתבות השונות במגזין שכללו מאמר בשם "הזיקנה כמחלת מין " ( שכללה את הציטוט שעל שמו נקראה הכתבה של בר ) ארד הסביר לבר בשיחה טלפונית ש"הוצאת עיתון היא הדרך הזולה ביותר להיות קדוש ". הוא הבטיח שבגיליון הבא הוא יכניס כתבה על טחורים ש"זה נושא שמעניין את הנוער מאחר שהעתיד הוא טחורים וחוקן".
הסופר הצעיר אתגר קרת ( שרק החל להתפרסם אז בתקשורת ובספרות ) כעבור כמה חודשים פירסם עוד כתבה על אותו רועי ארד והפנזין שלו שבהחלט הוסיפה למעמדו.מאז אותה הכתבה חלף יותר מעשור . יורם בר העיתונאי הלך לעולמו.
ואילו רואי ארד הוסיף לעצמו את הכינוי "צ'יקי" , עזב את באר שבע ועבר לתל אביב והפך שם לאחד האושיות של העיתונאות ועולם התרבות האלטרנטיבית בתל אביב שאליה השתייך בר במקור , ולדמות בולטת וידועה ב"סצנה " התל אביבית שם הוא עומד במרכז קבוצה שלמה של אנשי תרבות שונים שאיתם הוא יוצר אירועים ספרותיים ותרבותיים שונים.
רועי צ'י'קי ארד הפך עבור רבים למייצג האמיתי של ה"תל אביביות " שאין משמעותה רק לגור בעיר תל אביב משל היה זה עוד מקום מגורים ,אלא היא אורח חיים בוהמייני מוקצן במיוחד והקדשת העצמי לעולם הספרות האמנות והתרבות על כל נגזרותיו.
במשך כעשר שנים ארד היה העורך של המגזין המצויין "פירמה " של העיתון הכלכלי "גלובס " והוא אחד האמנים היותר רב תחומיים בישראל . הוא שולח את ידו באמנות במוזיקה ,ובקולנוע ובספרות . והוא היה חבר בולטת בקבוצה הספרותית "האקדמיה החופשית " ( לשעבר קבוצת "אוניברסיטת שינקין " ) הוא דמות פעילה ברשת ,. וכיום הוא פעיל בולט של קבוצת "גרילה תרבות " קבוצת משוררים ויוצרים שונים העוסקת בפעילויות מחאה והפגנות על עוולות שונות כנגד יהודים ערבים ומהגרים.
ארד התפרסם במיוחד כאשר היה אחד מזמרי להקת "פינג פונג " שייצגה את ישראל באירוויזיון של שנת 2000 ועוררה שערורייה כאשר הניפה בגאון את דגלי סוריה על הבמה ,והוסיפה חטא על הפשע והיגיעה לאחד המקומות האחרונים בתחרות . כתוצאה מפשעים אלה זכו חברי הלהקה לגל של התקפות ארסיות שתרמו רבות לפרסומם, " על מופע האימים שלהם באירוויזיון ( שהונצח בסרט תיעודי ) אפשר לאמר שהוא הוסיף הרבה צבע לאותה תחרות משעממת עד מוות בדרך כלל. ארד ועמיתיו הואשמו אז בידי גורמים שונים בביזוי שמה של מדינת ישראל בהתנהגותם המרדנית והלא מקובלת וכדוגמה קלאסית להתדרדרותו של הדור הצעיר.
אישור למעמדו הבולט של ארד בתרבות הישראלית הצעיר הופיע ב-2003 ב" הספר "מה אתה יותר יהודי או ישראלי " בעריכת חנוך דאום . בסדרת "יהדות כאן ועכשיו בספר הסבירו שורה של עיתונאים צעירים את עמדתם בסוגיה מורכבת מאוד זאת מי בהצלחה גדולה למדי ומי הרבה פחות . שאחד המאמרים המוצלחים ביותר בספר הוא זה של רועי ארד שהוא בעצם שורה של קטעים קצרים ומצחיקים מאוד על התנ"ך שזר יתקשה מאוד להבינם. נראה שגם העורכים של הספר התרשמו מאוד מהקטעים הנ"ל ,בכל אופן הם שמו את פניו של ארד על העטיפה לצידם של זיגמונד פרויד, דוד בן גוריון והרבי מלובביץ' כנציג הישראלי והישראליות החדשה . מסתבר שבר לא טעה בהבחנה שלו לגבי רועי ארד ב-1992 .
הוא ביים וכיכב באחד הסרטים הישראלים המעניינים ביותר שהוסרטו בשנים האחרונות "זהירות מצלמה " על חייו של אבי סרטי המתיחות בישראל "מקס טונה שרייבר. סרט שבו עסק בז'אנר חדש בישראל "המוקודרמה " סרט כביכול דוקומנטרי על נושא דמיוני. הוא פירסם גם ספרי שירים שבו כתב שירים שהתבססו על סגנון שירה יפני.
לארד מגיע הקרדיט על כך שהוא כמעט לבדו הוציא את השירה העברית מ"עידן החושך " שבו הייתה שרויה בשנות התשעים והפך אותה מחדש לעכשווית ואופנתית ( עבור חוגים צעירים מסויימים לפחות ) הודות לכתב העת שלו "מעיין " שהחל לצאת לאור ב-2005 שהוא מבוזה בפי רבים אבל תרם לעולם את המשורר "צאלה כץ" ( ובשמו האמיתי ערן הדס) ..
האם הוא גם משורר שמעל לבינוני ?
על כך חלוקות הדיעות ביותר. ועל כך כבר קמו ונפלו דיונים שלמים בבתי קפה על רקע שולחנות הרוסים..
אולם יש המעריכים מאוד את הפואמה של ארד"הינשוף" חזיון אימים על הקניון שבסביבת מגוריו של ארד בבאר שבע שאף שימש כהשראה לקבוצת מגזין השירה "דקה"..
"רובים וכרטיסי אשראי " קובץ שירה של רועי ארד.
והוא ללא ספק אחד ממשמיעי השירה הטובים ביותר שלנו בשיטת ה"ספוקן וורד".
הוא פירסם גם שני ספרי סיפורים.
ב2000 פירסם ארד בהוצאת "שאדוריאן " את הספר "הכושי " שכלל את הנובלה הגרוטסקית "השיננית " על אדם שחייו משתנים כתוצאה משרבוט מכתב המלצה על מברשת שיניים ישנה. בנוסף כלל אותה ספר שירים קצרים בסגנון הייחודי לארד "הקימו " שהוא מעין גרסה ישראלית של סגנון ה"הייקו " היפני שממנו ארד מושפע מאוד.במקביל להקרנת סרטו , ולהצגה של עוד תערוכה של יצירותיו , ארד פירסם ספר שני בשם "אירובי " ( הוצאת שדוריאן , 2003 )
זהו ספר מעניין לקריאה , ומבדח למדי דבר שבכל תקופה אחרת היה נחשב לדבר של מה בכך . אבל דווקא העובדה שבתקופה קשה כמו זאת מישהו הצליח להוציא תחת ידיו ספר שיש בו חוש הומור פעם היא בגדר בל יאמן , דומה שארד הוא אחד משומרי גחלת ההומור בספרותנו. ובכך הוא ממשיך את סירובו העיקש לקחת את עצמו ברצינות סירוב שניכר היטב באירוויזיון
ולאחרונה יצא לאור קובץ סיפורים חדש של ארד.ובכמה מהסיפורים לפחות יש שיפור לעומת מה שכתב עד כה.
חלומות ישראליים
בספר הסיפורים החדש של ארד "החלום הישראלי " ( הוצאת החרגול -עם עובד 2010) רוב הסיפורים לא באמת מחזיקים מעמד כיצירות ספרות.
כל הביקורות שמו לב בעיקר לסיפור הראשון בקובץ שעל שמו הוא נקרא העוסק ב"עלייתה ונפילתה" של אשת התקשורת טלי פאפו מעין רכילאית על שונאת אדם בסגנון של גפי אמיר בימי השיא של המקומונים ובו מן הסתם ארד מתאר את המיליה המוכר לו היטב אבל אם כי התיאור נראה מדוייק הסיפור הוא משעמם וחסר דרמה אמיתית והדמויות אינן מעוררות שמץ של עניין חוץ מלמיעוט הברנז'אי שינסה לנחש למי מתכוון ארד מבין אנשי המיליה האמיתיים.
כך גם סיפור אחר "בחירות מקומיות "שלטענת ארד ( שאולי היא נכונה ואולי לא. אצלו לעולם אי אפשר לדעת ) מבוסס על המציאות ומתאר את המפגש של כתב צעיר עם פוליטיקאי בבאר שבע עיר הולדתו של ארד שבמהלכו הוא מגלה את חייו המיניים הפרברטיים של אותו פוליטיקאי. אם זאת הייתה רמת כל הסיפורים אז הקובץ לא היה שווה התייחסות.
אבל .. ישנם שני סיפורים שעולים על כל השאר בספר.
איש הבושם
צ'יקי ארד.צילם יהודה לחיאני
אחד מהם הוא "דומני " ( שהופיע קודם לכן בגרסה מקוצרת ב"מעיין ") המתאר את סיפור חייו ומותו של איש ספרות וותיק "בושם פינקלמן " וחבורת המעריצים מלחכי הפינחה שלו,קבוצת משוררים וכותבים כושלים כולם שעימם הוא נפגש מידי שבוע בבית קפה זה או אחר על מנת לנאום בפניהם על ענייני השעה ולרקום מזימות שונות שיחזירו אותו למרכז תשומת הלב הציבורית שעייפה ממניו מזה שנים.
למי שמכיר היטב את הסצינה הספרותית התל אביבית ברור שבושם פינקלמן הנ"ל מזכיר בהרבה יותר משמץ את איש הספרות גבריאל מוקד ואת חבורת מקורביו סופרים ומשוררים ( שגם כותב שורות אלו נמנה עליהם מידי פעם בפעם ) שארד מציג אותם בצורה מרושעת ונבזית במיוחד אבל מדוייקת למדי.חיבבתי את הסיפור אבל לא בגלל שהוא טוב במיוחד,הוא לא, מאחר שהדמות של פינקלמן היא יותר מידי חד מימדית כמו בגלל משחק הניחושים שמתלווה אליו :למי רועי ארד מתכוון בדמות הזו והזו ? זאת לא סיבה טובה באמת לקרוא סיפור.אבל עדיין אהבתי.
אימה בסבאבה
צילום אסף עברון
סיפור המופת בספר הוא הסיפור המסיים "איש עקרונות" והוא לדעתי יצירתו הטובה ביותר של ארד עד כה בפרוזה. אבל צריך קיבה חזקה עבורו.זהו סיפור מסוג שקשה למצוא כמוהו בספרות העברית ניתן לקרוא לז'אנר שארד ממציא עימו ( בעברית לפחות ) "אימה בסבאבה".
הז'אנר מופיע כבר בספר קודם של ארד "אירובי " ( שדוריאן 2003) שבו יש קטע שם מתואר בפירוט כיצד נחתכת ידו של ידידו של המספר, יוסקה , קטע שהוא בה בעת סדיסטי ומצחיק. ארד ממשיך משם הלאה לסיפור שכל כולו תיאורים מעין אלה.
זהו סיפורו של מובטל שמוצא עבודה כשמירה על שתי בנותיו החמודות של מיליונר. והללו ככל שמתקדם הסיפור מתגלות כנחמדות פחות ופחות עד לסיום המזוויע באמת המלא וגדוש בדם קטשופ ואיברים וראשים חתוכים.המעניין בסיפור שאף אחד, לא הדמויות ובוודאי לא הסופר לוקחים את הזוועות המתוארות ביותר מדי ברצינות והכל מוצג ברוח טובה ובהומור דק כמו סרגל או עבה כמו פיל ובסבאבה.
האסתטיקה של הסיפור היא אסתטיקה של זוועה שבה כל פרט משרת את מטרת המחבר להוציא כמה שיותר אימה וסדיזם משולב בהומור שחור משחור והוא אינו סוטה ממטרה זאת משל היה מעין מרקיז דה סאד תל אביבי.וזאת כנראה תרומתו המקורית ביותר של ארד לספרות העכשווית.
ראו גם
הסרט "זהירות מצלמה " של רועי ארד