המאמר הבא עוסק במוסד שהוא אולי, אחד המוסדות החשובים ביותר בתרבות ובהוויה היהודית, מוסד שבהחלט קשור לנימים רבים במורשת היהודית ובהיסטוריה היהודית, ועם זאת הוא מוסד שלאנשים רבים בחברה היהודית ישראלית המודרנית הוא ממלא רק חלק קטן מחייהם. לי אישית, כבעל תשובה, בית הכנסת הוא מוסד שעדין זכור לי כארץ לא נודעת, שהיית צריך לדעת כללים רבים כדי להסתדר בו. אם נחשוב על זה, מצד אחד היחס אל בית הכנסת הוא יראת קודש. יש דברים שאסור לעשות בו, כמו לאכול ולישון. אבל מצד שני, נדמה לי כי אין בית כנסת כיום שההגדרה ההלכתית שלו היא של בית כנסת. נדמה לי שבתי הכנסת של היום נמצאים בגדר של בית מדרש, שבו כן מותר לאכול ולישון.

מכל מקום, מאמר זה יתאר צד אחד מן הקוטביות הזאת שבין קצותיה עומד יחסינו כלפי בית הכנסת.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם: חוויית בית הכנסת באשכנז

ג’פרי וולף

במשך יותר מאלפיים שנה, עומד בית הכנסת במרכז ההוויי היהודי.[1] כידוע, בית הכנסת מילא בתודעת היהודים במהלך הדורות, את מקום בית המקדש. חז”ל המחישו את תפקידו המיוחד של בית הכנסת כשקראו לזה האחרון, ‘מקדש מעט,’ על פי דברי הנביא יחזקאל (יא:ו): “לָכֵן אֱמֹר כֹּה-אָמַר ה’… כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁם”. אמנם, משמעותו הפשוטה של הפסוק היא שהקב”ה יהיה לעם ישראל למקדש מעט, כלומר נוכחותו תהיה מורגשת בתוכם.[2] אולם צמד המילים “מקדש מעט” נתפרש בספרות חז”ל כשם נרדף לבית כנסת. זיהוי זה נמצא כבר בתרגום הארמי ליחזקאל (שם): ‘ויהבית להון בתי כנישתא תנין לבית מקדשי’ (=ונתתי להם בתי כנסת במקום בית מקדשי), והוא מופיע ביתר שאת בתלמוד: “ואהי להם למקדש מעט, אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל” (מגילה כט ע”א).

מה בדיוק סימן צמד מילים זה עבור היהודי המצוי במהלך הדורות ובגלויות השונות? לפי התורה, בית המקדש נועד לשמש מקום מפגש ישיר בין אדם לבוראו, שנאמר: “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” (שמות כה:ח). באיזו מידה אכן פירשו היהודים וחוו את השהייה בבית הכנסת ככניסה ל”מקדש מעט” וכאתר שבו שכנה השכינה במלוא עוזה ? האם ניתן לשחזר את מצב הרוח של יהודים בעבר ולהציץ לתוככי עולמם הרגשי והרוחני לחוות, ולו במקצת את שמצאו בין קירות הבניין הזה?[3]

משימה זו היא בהחלט אפשרית לפחות לגבי עדה אחת, באיזור אחד, ובתקופה אחת.[4] כוונתי ליהודֵי אשכנז, אלה שחיו בצפון צרפת ומערב גרמניה, בין השנים 900 – 1300 לסה”נ, אבותיהם ואימהותיהם של יהודי מרכז ומזרח אירופה. הם הבינו את הזיהוי של בית המקדש עם בית הכנסת הבנה מוחשית וכמעט מילולית. כך, לדעת רש”י (1040 – 1105 לסה”נ) הפירוש החזל”י לפסוק מיחזקאל איננו מדרש (כפי שהוא נראה על פני הדברים) אלא משקף את פשוטו של מקרא. רש”י כל – כך משוכנע שזה המצב עד שהוא אפילו מחזק אותם. בפירושו ליחזקאל (שם) הוא כותב: “לבתי כנישתא דאינון יתבין תניין לבית מקדשא” [=(אהיה להם) לבתי כנסת שהם יושבים שנית (בלבד) לבית המקדש. הדגשות שלי-יג”וו]. דבריו מבליטים עד כמה חש רש”י את הזהות הקיימת בין ביהמ”ק לבין ביהכ”נ.

יחס מיוחד זה לביהכ”נ התבטא בנורמות הלכתיות, ויותר מזה במנהגי הקהילות באשכנז. יחס זה הוא אשר עומד מאחורי ההקפדה על דיני טומאה וטהרה בכל הקשור לכניסת נשים נידות ויולדות לבית הכנסת קודם טהרתן, והוא הסיבה למנהג שכוהנים לא נשאו את כפיהם בכל יום <כשהם בירכו את ברכת הכוהנים – י”ל>, כיוון שלא נהגו לטבול במקווה קודם לכן, מנהג שנשמר בקהילות אשכנזיות עד עצם היום הזה.[5]

אולם, התפיסה שמעמדו וקדושתו של ביהכ”נ כמעט שווים למעמדו וקדושתו של ביהמ”ק התבטאה יותר מכל במנהגים שונים ומגוונים, המבוססים על ההנחה שהשכינה בכל תפארתה ובכל עוצמתה החוויתית, שורה בביהכ”נ כמו בביהמ”ק. כך, נסתפק בכמה דוגמאות מייצגות:

1) לפני כל ארון קודש יש וילון רקום שתלוי לפניו. אולם, רק האשכנזים תולים מעליו עוד וילון אופקי, הנקרא ‘כפורת.’ וכל – כך למה? כי בבית המקדש היתה כפורת מונחת על ארון העדות, עליה התורה העירה (שמות כה, כב): ‘ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארן העדת את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל.’ כנראה שציפו שהשכינה תשרה מעל ארון הקודש, כמו בבית קדש הקדשים. ושמא יטען הסקפטיקן, ויגיד שמדובר בסתם אזכרה, הרי אזהרה חמורה מתחילת המאה הי”ב בעיר מיינץ, ערש היהדות האשכנזית:[6] ור’ חזקיה…וגם בברכת התורה משתחוים לכבוד התורה כשמחזירין אותה אומר יהללו להודיעך שלא בשביל אלהות שבתורה הוא משתחוה אלא להקב”ה הוא משתחוה ששכינתו שורה עליה‘[הדגשות שלי- יג”וו].

2) הנכנס לבית הכנסת היה משתחווה (ואולי אפים ארצה), בדיוק כפי שהיה נהוג בכניסה לביהמ”ק.[7] את המנהג הזה הזכיר רבי יהודה החסיד (נפ’ 1217), כמסיח לפי תומו:

המכבד (ז”א המטאטא) הבית כנסת ומוציא עפר לחוץ אינו צריך להשתחוות שהרי כתיב (תה’ צו:ט) “הִשְׁתַּחֲווּ לַה’ בְּהַדְרַת-קֹדֶשׁ”. אבל כשכבר הוציאו לחוץ ישתחווה… ואם הולך אחורי בית הכנסת מחויב להשתחוות על מפתן השער ויצא, וכתיב “וְהִשְׁתַּחֲווּ עַם-הָאָרֶץ פֶּתַח הַשַּעַר הַהוּא בַּשַּבָּתוֹת וּבֶחֳדָשִׁים לִפְנֵי ה'” (יח’ מו: ג).[8]

חידושו של ר”י החסיד, מחברו של ספר חסידים, היה בפטור שהעניק למכבד את ביהכ”נ מהחובה להשתחוות. הוא הניח כמובן מאליו שכל הנכנס והיוצא מבית הכנסת חייב להשתחוות לכיוון הארון. כדי להקל על שרת ביה”כ, פסק החסיד שכל עוד שהלה מתעסק בתחזוקת הבנין, אזי הוא פטור מכריעה. רק ביוצאו סופית, ייפטר מהקודש בהשתחוויה. בקטע הנוכחי, מצא ר”י החסיד את היסוד למנהג זה בפסוק מספר יחזקאל: “וְהִשְׁתַּחֲווּ עַם-הָאָרֶץ פֶּתַח הַשַּעַר הַהוּא בַּשַּבָּתוֹת וּבֶחֳדָשִׁים לִפְנֵי ה'”. אותו פסוק, המתייחס לבית המקדש, מובא בפרקי דרבי אליעזר (מדרש שרב היה השימוש בו באשכנז) כדי לנמק את החובה להשתחוות לפני שערי בית המקדש:

ר’ יהודה אומ’ בחדשים ובשבתות ישראל יושבים שם ורואין את הדלתות נפתחין מאליהם ויודעין ששכינתו של הב”ה שם, שנ’ “כִּי ה’ אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ” (יח’ מד:ב) מיד כורעים ומשתחוים לפני הא-להים, וכן לשעבר וכן לעתיד, שנ’ “והשתחוו עם הארץ פתח השער ההוא בשבתות ובחדשים”.[9]

3) המשנה (מגילה כד ע”ב) קובעת: “כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו. רבי יהודה אומר: אף מי שהיו ידיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו”. בימי קדם, הכהנים לא היו מכסים את ראשיהם וידיהם בטליתות, כנהוג היום. כל כהן היה נושא את כפיו מעל ראשו ומברך את העם. מכיוון שכך, כהן שהיו ידיו פגומות היה מנוע מלברך. הסיבה לכך, לפי הפרשנים הקלאסיים, היא החשש שהמומים שבידי הכוהנים יסיחו את דעת המתברכים מהברכה (ואולי כדי למנוע מבוכה מהכהן).[10]

אולם, רש”י פירש בדרך שונה לגמרי: “לפי שהעם מסתכלין בו, ואמרינן (=ואנו אומרים) במסכת חגיגה (טז, א): ‘המסתכל בכהנים בשעה שנושאין את כפיהן עיניו כהות, לפי שהשכינה שורה על ידיהן'”. רש”י הניח שהשכינה ממש ריחפה מעל ידי הכוהנים, הן בבית הכנסת הן בבית המקדש. לכן אין זה נאה שידיו הפגומות של כהן תשמשנה בסיס להשראת השכינה. פירוש זה, שוב, רק מסתדר עם האמונה העמוקה והמוחשית שרווחה בקרב יהודי אשכנז בימי הבינים, שהשכינה ממש שורה בתפארתה בבית הכנסת.[11]

4) במהלך השתוללות המגיפה השחורה באירופה (1348 – 1349 לסה”נ), נרצחו רבבות יהודים בגרמניה שהעלילו עליהם שהרעילו את הבארות והשחיתו את האויר וכך גרמו למגיפה שחיסלה כמעט מחצית מאוכלוסיית אירופה. כשוך הגזירות, התפנו חכמי ישראל הנותרים, ובראשם הרב יעקב סג”ל (מהרי”ל, נפ’ 1429), לשמר את מסורות אבותיהם ולשקם את חיי קהילותיהם ההרוסות. בחיבורו הגדול, ספר מהרי”ל, אנו מוצאים את הקטע הזה המתעסק במהגי ניחום אבלים בשתי קצוות גרמניה (איזור הריינוס ואוסטריה):

אך גם בני אושטרייך יושבים עמו (ז”א עם האבל) בחצר בית הכנסת כמו שעושים גם כן בני ריינוס. ואמר ששמע מרבו מהר”ש (הרב שלום מוינר- נוישטט) כשנפרד אז מן האבל היה אומר, ‘מי ששיכן שמו בבית הזה הוא ינחמך.’ ושאלו: מה שיכן שמו שייך בבה”כ שלנו, דהא דאיכא (ז”א שהשימוש במשפט זה שמופיע) במדרש לומר כן היינו בבית המקדש…והשיב לו דבית הכנסת מקדש מעט.

מנהג זה[12] כבר מוזכר במאה הי”ב. לכן אפשר להניח שהוא היה קיים לפחות מאז תחילת המאה הי”ב.[13] המנהג מבוסס, אף הוא, על כך שבית הכנסת הוא סוג של בית מקדש ובו שורה השכינה. הוכחה לצדקת מסקנה זו אפשר לראות בשימוש של יהודי גרמניה באותו משפט ניחומים שנאמר במקדש דווקא: “מי ששיכן שמו בבית הזה הוא ינחמך”. כלומר יש במעשה זה לא רק משום “זכר למקדש” אלא אף “מקדש מעט”, מקום השראת השכינה בפועל.

הרגשה כה חזקה של אימננציה א-להית בקרבם, גרמה ליהודי אשכנז חוויה מיוחדת בכניסתם לבתי תפילתם ולשָהותם שם. האמונה העמוקה והתמימה ש”בכל מקום שגלו – שכינה עמהן” ממש (מגילה כט ע”א ), תרמה רבות לעומק עולמם הרוחני והעבירה להם התעלות רוחנית של ממש (וגם תרמה רבות לכושר העמידה שגילתה קהילה קדושה זו בעתות משבר ובאתגרי היום-יום).

שאלתם של בני אוסטרייך למהר”ש נוישטאט במחצית השנייה של המאה ה-14 (“מה שיכן שמו שייך בבה”כ שלנו?”) מסמנת את דעיכתה של אמונה זו, בעקבות הטלטלות הרבות שעברו יהודי גרמניה באותם ימים והמעבר מזרחה.

כדאי בכל זאת לשאול: איזה מחיר רוחני שילמו אותם יהודים (וצאצאיהם) באותה דעיכה ובעקבותיה?


[1] בית הכנסת משך הרבה תשומת לב מחקרית והגותית כאחד. ראה ביבליוגרפיה י’ תבורי, רשימת מאמרים על בתי כנסת, באתר: http://www.daat.ac.il/daat/bibliogr/tavori-2.htm#1.

[2] ראו רד”ק, שם.

[3] ראה ר’ קראוטהיימר, בתי כנסת בימי הביניים, ירושלים: מוסד ביאליק תשנ”ד.

[4] אני חייב להודות שבחוגים אחרים, מצומצמים יותר, אפשר לבצע תרגיל דומה, דוגמת מקובלי צפת. המיוחד שביהודי אשכנז בימה”ב, מדובר בחוויה כללית המשותפת, דמוקרטית יותר.

[5] בניגוד, למשל, ליוצאי פרס שאצלם הכהנים מברכים את העם כל יום (כפי שההלכה מחייבת). התייחסתי לאלה במאמרי “בית הכנסת באשכנז: דימוי והלכה”, כנשתא , ב (תשס”ב), עמ’ ט’-ל’. ראו גם, י”מ תא-שמע, “מקדש מעט: הסמל והממשות”, כנסת עזרא: מחקרים המוגשים לכבוד פרופ’ עזרא פליישר, בעריכת ש’ אליצור ואחרים, ירושלים תשנ”ה, עמ’ 351–364. הדברים כאן יורחבו מאד בספר שאני עסוק בשלבי הכנתו האחרונים.

[6] הרוקח השלם, הל’ ברכות, הקדמה. הרב חזקיה הוא הרב חזקיה בן נתן אחי גדול חכמי גרמניה בדור שאחרי גזירות תתנ”ו, ר’ אלעזר בן נתן (ראב”ן).

[7] השווה, כמסיח לפי תומו, רמב”ם, הל’ תמידין ומוספין פ”ג ה”ז והי”ז. וגם פרקי דרבי אליעזר פ”נ.

[8]      ספר חסידים (וויסטינעצקי-פריימאן), סי’ תצב. היום מקובל להתייחס להרבה סעיפים בספר חסידים כמשקפים נורמות מקובלות בקרב יהודי אשכנז ולאו דווקא חידושים מבית מדרשו של רבי יהודה החסיד.

[9] פרק נ.

[10] השוו ירושלמי, מגילה פ”ד ה”ח (דף ע”ה ע”ג), ותוס’ חגיגה דף טז ע”א ד”ה בכהנים.

[11] השוו א’ גרוסמן, ‫ אמונות ודעות בעולמו של רש”י, אלון שבות תשס”ח. פירוש רש”י גרם לכל-כך הרבה אי‑נחת, שהתווספה תוספת לפירושו למגילה שמטרתה להגביל את דבריו לבית המקדש בלבד. ראו א’ ארנד, פירוש רש”י למסכת מגילה, ירושלים תשס”ח, עמ’ 226 הע’ 5.

[12] , אף הוא בפרקי דרבי אליעזר,  פרק י”ז (סוף).

[13] ספר ראבי”ה, ח”ג, עמ’ 549–550.

ראו גם:

בית כנסת בויקיפדיה

דר’ ג’פרי וולף

ג’פרי וולף בפייסבוק

2 תגובות

  1. להלן מספר הערות

    א. מוזכר לעיל, המנהג שכוהנים לא נשאו את כפיהם בכל יום . ראשית המנהג הזה קיים עד היום, בכל הקהילות מחוץ לארץ ישראל, ואף בארץ ישראל, מצפון לחיפה (חוץ ממירון) לא נושאים הכוהנים את כפיהם בכל יום, רק בשלשה רגלים. ובאשר להסברו של ירון בסוגריים, הרי שהוא מוטעה. ירון מסביר שהכוהנים לא נשאו את כפיהם כשהם בירכו את ברכת הכוהנים, ואין זה נכון, אין מושג של ברכת כוהנים [בסדר התפילה] בלא נשיאת כפיים, וכשכותבים שלא נשאו את כפיהם, הכוונה שהם לא ברכו כלל.
    ב.בכניסה לבית הכנסת אך בעיקר ביציאה ממנו, משתחוים קמעא, בהטיית הראש, וזה הלכה פשוטה בכל מקום, בדברי ר’ יהודה החסיד, מדובר רק על היציאה.

    יש לי עוד מספר הערות על מאמר זה, אבל נשאיר גם לאחרים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש + שמונה =