לפני כמה ימים ביקר בישראל סופר פנטזיה אמריקני העסוק כעת בכתיבת סדרת סיפורי מתח המבוססים על המיסטיקה של עמים שונים. אחד הספרים הבאים בסדרה יתבסס על מיסטיקה יהודית וכדי לחקור את הנושא כהלכה הוא החליט לבקר בישראל ולחפש מומחים בשני נושאים שבהם יש לו עניין מיוחד – הגולם והדיבוק. נושאים אלה אמורים למלא תפקיד נכבד בספר הנ”ל.

שמי הועלה לפניו כמומחה לנושאים אלו, וכך מצאתי את עצמי יושב בבית קפה עם הסופר ומסביר לו בסבלנות נושאים אזוטריים שונים הקשורים לגלמים ודיבוקים, ומעלה הצעות כיצד אפשר להשתמש בהם בצורה סיפורית.

אני גם אמור להרצות על נושא זה לפני תלמידי יידיש באונ’ באר-שבע, לרגל הקרנת סרט יידיש מפורסם בשם זה משנות השלושים של המאה הקודמת בכיתתם.

הדבר מעניין מאחר שבעשרות השנים האחרונות כל הסיפור ונושא “הדיבוק “נראה היה כ”פָּאסֶה” כמשהו שיש להכניסו לבויידאם, לשכוח ממנו ולעבור הלאה בעידן הרציונלי המדעי שלנו. ניתן לומר בבירור, שיש פרץ של התעניינות בנושא זה בשנים האחרונות, בדומה לזה שיש בגולם.

ייתכן שהדבר נובע מכך, שבעולם שוב החל להתחדש העניין בעיירה היהודית, במיסטיקה, בשדים ובדיבוקים. שוב החלו לשמוע על גירושי דיבוקים מנשים המתבצעים בידי מקובלים ידועי שם, למרות שדומה היה שהנושא נעלם לחלוטין מזה מאה שנה. אפילו הרבי מסטמאר, הקנאי שבקנאים הדתיים הציע לאחוזת דיבוק שהביאו לפניו לגירוש, שעדיף שתלך לפסיכיאטר טוב.

כך היה גם בארה”ב לפני שהוצג שם בראשית שנות השבעים סרט בשם “מגרש השדים” שתיאר תופעה, שדומה היה שנשכחה מהעולם של גירוש שדים שהשתכנו להם בגופות בני אדם. הדבר נעשה על-ידי כמרים בעלי מומחיות מיוחדת בנושא, וכנראה  בגלל הסרט יש כיום מאות ואלפים מקרים של גירושי שדים מידי שנה. התופעה שדומה היה שפסה מהעולם, היא כיום חיה, קיימת ופעילה מאוד.

בשל כך, בשנים האחרונות המחזה היהודי המפורסם מכולם חזר אל התיאטרון הישראלי בגרסאות שונות.

המחזאית רינה ירושלמי העלתה גרסה משלה של הסיפור הקלאסי של אנסקי, המבוססת על עיבוד מודרני. כמו כן, הועלתה הצגת יחיד נשית בנושא. הבמאי אמיר אוריין מעלה באופן קבוע הצגה מעניינת במיוחד בנושא זה.

מכיוון שהנושא נראה כפופולארי יותר מאי פעם, הנה חלק ראשון בסדרה של מאמרים שיעסקו בנושא הדיבוק וגילגוליו בתיאטרון.

אך תחילה יש לברר מהו בעצם דיבוק ?

מהו דיבוק

דיבוק בפולקלור היהודי  הוא רוח שנכנסה לאדם ומשתלטת עליו. הרוח גורמת למחלת נפש, מדברת מגרונו ויוצרת אישיות חדשה ונפרדת הנראית כסכנה לכלל הציבור ולא רק לזה שנכנסה לתוכו.

כאשר אנו שומעים לראשונה על “דיבוקים “ביהדות, מדובר בתופעה שונה במקצת מזאת שאנו מכירים ממחזהו המפורסם  של ש. אנסקי.

בברית החדשה  בסיפורים על ישו שמגרש שדים מדובר בשדים ורוחות רעות, ישויות זרות ולא אנושיות  בבירור ממימדים אחרים. המילה” דיבוק” לא קיימת שם. לכך הייתה ונשארה הכוונה בתיאורי ההשתלטות” של שדים בנצרות מאז ועד היום, כפי שאפשר לראות באותו סרט המפורסם שהפך לתופעה ויצר מחדש את תופעת “מגרש השדים”.

ביהדות מדובר בתופעה שונה מאוד ומאוחרת באופן יחסי.

האמונה ביהדות באפשרות גלגולן של רוחות מתים בגופות בני אדם חיים מתועדת מאז המאה ה- 13 כחלק מתורת הגלגול שחדרה ליהדות בהשפעת ספר הבהיר הקבלי 13.

רק מהמאה ה-16 מימי המקובלים, האר”י הקדוש מצפת ותלמידו חיים ויטל,  החלו  לדבר  בעקבות תורת גלגול הנשמות של האר”י  על רוחות של מתים שחודרים משתלטים על האדם.

החדירה לא הייתה חייבת להיות תופעה שלילית דווקא. ביהדות קיים מושג בשם “עיבור טוב” שבו רוחו של צדיק טוב חודרת לגופו של אדם חי, מסייעת לו ומגבירה את כוחותיו הטובים.

אלא שאותנו כאן מעניין הצד השלילי של התופעה “העיבור הרע” או הדיבוק   מילה “שנכנסה” לשימוש   ביידיש בין יהודי גרמניה  ופולין במאה ה17. “והוא חדירת נשמתו של רשע מרושע שמת באדם חי ונסיונו להרוס את האדם הזה ואולי אף אחרים דרכו…

הוצאת דיבוק.

הדיבוק היה מגורש בידי צדיק “בעל שם ” שלא היה  משמיד את הרוח הרעה ולא מגרש אותה “סתם”   אלא מוצא לה “תיקון” הומני  על ידי כך שהיה מאפשר לה להתגלגל בגוף חדש או שולח  אותה למנוחתה בגיהנום (מנוחה שהיא זמנית בלבד מאחר שהשהות בגיהנום ביהדות בניגוד לנצרות היא זמנית בהחלט).

המידע שהדיבוקים היו מוּסרים  בזמן הטקס של גירושם על העולם הבא היה עוזר לחיזוק האמונה אצל החיים שלמדו שיש דין ויש דיין.

ההנחה הייתה  שהדיבוק ממרק את עוונותיו כדי שיוכל להיכנס לבסוף לגיהינום שם נחסמה כלפיו הדרך ולכן נאלץ להתנהג כפי שהתנהג.

למה דיבוק ?

מה היו אותם  העוונות  הנוראיים שבהם חטא המת שהפך הדיבוק ?

הללו השתנו מדור לדור למשל חטא של אכילת  בשר ודגים ביחד, או אכילת מאכלות אסורים בכלל. גם חילול שבת הביא לגלגול כדיבוק. גם מי שבליל סדר לא קרא בהגדה אלא רק שתה יין ולא התפלל תפילות מנחה ומעריב הפך כתוצאה מכך לדיבוק. כמו גם מי שחטא במכירת בשר טריפה, בגניבת נזק לכספי ציבור ובשריפת בתי כנסת.

הדיבוקים כללו גם את מי שחטא בפוליטיקה לא נכונה, את מי שלעג לרבנים גדולים וסתם התנגד לראשי הקהילה ועל כך שילם לאחר המוות.

עבירות חמורות יותר בעינינו שהפכו רוח לדיבוק וגם שכיחות יותר היו עבירות ניאופים מסוגים שונים עם אשת איש והולדת ממזרים, שלא לדבר על סטיות מיניות מסוגים שונים, בגידה בבעל, סקס עם נוכרים וסקס בזמן וסת. גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. וגם התאבדות. המרות דת לנצרות ולאסלאם – כל אלה יכלו להפוך אדם לדיבוק.

אלו שנכנס בהם הדיבוק היו לפעמים חוטאים גם הם, אבל לפעמים טהורים, והיו מקרים שדיבוקים טענו שנכנסו באנשים בגלל חטאי הוריהם. אבל ברגע שנכנסו לגוף היו מסיתים את המארח לדברי עבירה שונים כמו המרת דת וכו’.

אם היה ספקות בדתו של הרוח היו שואלים אותו שאלות בענייני אמונה.

מאידך לפעמים הרוחות התגלו כחוזרים בתשובה בלב שלם.

פעם הציעה דוכסית נוצריה לחולה דיבוק להמיר דתו הוא השיב שכבר המיר דתו בחייו (ולכן הפך לדיבוק)  ואין דעתו להוסיף חטא על הפשע. היהודים ראו בזה קידוש השם מצד הדיבוק.

קורבנות הדיבוק

לרוב יש הבדלים מעניינים בין המינים של הדיבוק וקורבנו.

הקורבנות  של הדיבוקים רובם המוחלט היו נשים, ולרוב או כמעט תמיד נערות בגיל ההתבגרות בדומה לנערות שהביאו לציד המכשפות המפורסם בעיירה סאלם בארה”ב במאה ה-17, או לחילופין, כלות ונשים צעירות אחרי נישואין.

גם  הזכרים המועטים יחסית שסבלו מדיבוק היו כמעט כולם נערים צעירים, לפעמים ילדים קטנים בגילאי שש  עד עשר. ברובם היו מבני שכבות חברתיות נמוכות .

לא ידוע על סובל מדיבוק  שהיה תלמיד חכם או בכיר בעדה. הללו כנראה היו מעל לדיבוקים שלא העזו להיכנס בהם בגלל מעמדם הרם. ללמדך שישנם הבדלי מעמדות גם בעניין הזה.

מין הדיבוקים

בניגוד מוחלט למינן של הקורבנות, נראה שכתשעים אחוז מהרוחות היו גברים. ואם  כי פה ושם יש סיפורים על רוחות נשים וגם נשים שנכנסו כדיבוק בגברים! אלו מקרים נדירים ויוצאי דופן .

לרוב מסתבר שהדיבוקות ידעו את מקומן ולמי מותר להיכנס ולמי לא. ונראה שרוחות גברים העדיפו באופן עקרוני להיכנס לגופן של נשים ולא דווקא לזה של גברים אחרים.

לפעמים היו נכנסים רוחות של לא יהודים, אבל גם זה במקרים נדירים, וכנראה קרה בטעות. הרוחות הלא יהודיות העדיפו להיכנס בבני דתם בדרך כלל. מה שמעורר ספקולציות, שאולי רוחות של בני דתות מסויימות מעדיפים להיכנס רק לאלו שהם קרובים להם בתרבות ובאמונה.

איך מגרשים דיבוק ?

בספרות היהודית מהמאה ה-16 יש דוחו”ת מפורטים של גירושי דיבוק עד לדיוק של שעות ודקות.

גירוש הדיבוקים היה בגדר מקצוע שדרש ידע מפורט ומסובך…

לרוב, היו פונים בעניין לרבנים שהיו אמורים להיות מומחים בנושא, אבל קרה שלפעמים היו פונים גם לנוכרים שנודעו בכישוריהם בתחום. כמו שייחים מוסלמים.אולי מאחר שאצל המוסלמים היו פרשיות רבות יותר של דיבוקים והעריכו שהשייחים הללו יוכלו לטפל גם ביהודים.

מגרשי הדיבוקים היו לרוב מקובלים בעלי שם, רבנים ומנהיגים  ידועים וצדיקים חסידיים. אפילו על הרב קוק שסיפרו שעסק בהוצאת דיבוקים ולפעמים קרה שהדיבוק עצמו ביקש שרב נודע יוציא אותו מהגוף שבו השתכן, כאילו זילזל ברמתם של אלו שיצאו כנגדו והעדיף להתמודד עם יריב בעל רמה גבוהה יותר…

לגירוש הדיבוק היו כללים ושלבים מדוייקים .

השלב הראשון :

ללמוד את שם הדיבוק וכך להשיג עליו שליטה.

הדיבוק כמובן היה מנסה להסתיר את השם בכל דרך עד כדי המצאת שמות בדויים. לפעמים אולי בגלל בושה  בחטאיו בעולם הזה ורצון לסוכך על בני משפחתו.

לרוב, המגרש היה  צריך להכריח  את הרוח לאמר את שמו על  ידי השבעות ועישונים מגופרית בנחירי

הגוף דבר שהיה גורם עינויים איומים לחולה שהיו מכריחים את הרוח לגלות את שמו.

תהליך הגירוש היה מורכב ביותר והיה מעין מלחמה עם עליות וירידות התקדמות ונסיגה. הרוח עושה הכל – משקר ומערים כדי להישאר בגוף ויהי מה,  והרב היה עושה הכל כדי להוציאו משם. זה נעשה על ידי תפילות שונות ובכוח שמות קדושים משולבות ברוב בתקיעת שופר סמוך לאוזן החולה. יחד עם החרמות ונידויים שונים לרוח אם לא יצא.

אבל החרמות היו יכולות לעבוד רק אם ידוע היה שם הרוח…

לפעמים היו מגרשים את הרוח במכות ממש בגוף החולה במיוחד אם ידעו באיזה  האיבר הוא מסתתר או אז היו מכים איבר זה. מאחר שההכאה הייתה מכאיבה לדיבוק.

בשיטה אחרת השתמשו רק עם כלו כל הקיצים והדיבוק התעקש להישאר בגוף ויהי מה וללעוג לכל המאמצים לסלקו.

שיטה זו הייתה בגדר הנשק הסופי של המגרש…

היא התבצעה על ידי הרחת שורשים ועישונם  באדי גופרית והגשתם לאפו של החולה מה שהיה אמור היה להביא לבריחתו של הרוח. אלא שלעיתים זה עלול להביא למות החולה כתוצאה מהאדים האיומים.

לעיתים היה הרוח דורש כתנאי לעזיבתו את גוף החולה דברים מסויימים שיביאו להזכרת שמו  וכשהבטיחו למלא את דרישותיו היה יוצא ללא בעיות.

למשל אמירת תור תפילות וביצוע מעשי צדקה בשמו. והיה רוח שביקש אמירת קדיש במשך שנתיים לזכרו. והיה רוח שביקש שהילד הראשון שיוַלד לחולה יקרא על שמו.

מאיזה איבר יצא הרוח הייתה שאלה נכבדה שכן יציאתו הייתה עלולה לגרום נזקים לחולה מאחר שנחשב לבעל מימדים גופניים גדולים. ולכן דרשו שהרוח יצא רק מהאצבע הקטנה ברגל שמאל בדרך שלא תזיק לחולה, ולא מאיבר עדין שהיציאה עלולה להזיק לו. הרוח עצמו ברשעותו העדיף לצאת מאיבר עדין דווקא ועל כך היה צריך לנהל מו”מ שלם. לפעמים יצאו מהערווה או מפי הטבעת. אלא שגם ביציאת הרוח עדיין הוא לעלול לפגוע בנוכחים ובחפצים לפני שיצא סוף סוף לרווחת הכל  דרך החלון שהושאר פתוח במיוחד.

לאחר היציאה היה החולה אדם חדש שלרוב לא זכר כלל את האירועים. ומצבו הגופני והרוחני השתפר.

אבל.. היו  גם מקרים שבהן רוחות  חזרו לגוף החולה לרוב בגלל שזה הפר הבטחה שניתנה לו לפני היציאה, והיו גם חולים שלא הצליחו להוציא את הרוח והם מתו, אבל לרוב גירושי הדיבוקים היו מוצלחים.

כמדומה שבראשית המאה העשרים התופעה כמעט נעלמה כנראה  בגלל ההחלשות הכללית של האמונה בעל-טבעי וברוחות, ופחות ופחות ידוע על אנשים שהיה צורך לגרש מהם שדים. מקרה נודע שבו הביאו נערה תימניה לרבי מסטמאר הוא שלח אותה מיד לפסיכיאטר…  נראה שכך היה מאז עם כל שאר האנשים שהיה בהם דיבוק.

ובסך הכל במסורת, הדיבוק הוא תופעה שלילית בלבד ובהחלט לא חיובית. דיבוק חיובי ורומנטי היה בגדר תופעה שאיש לא שמע עליה.

זאת עד שהגיע המחזאי ש.אנסקי ויצר את היצירה המפורסמת ביותר על הדיבוק שבו גם שינה לחלוטין את תדמיתו. ובימינו המחזאי-במאי אמיר אוריין ששב ושינה את תדמית הדיבוק בהצגה משלו.

אבל זה כבר נושא למאמר אחר שתוכלו לקרוא כאן :

הדיבוק של תיאטרון הבימה 

.

וראו גם:

הדיבוק בויקיפדיה

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A7

בויקיפדיה באנגלית

http://en.wikipedia.org/wiki/The_Dybbuk_(play)

דיבוק במסורת היהודית

סקירה על הדיבוקים 

כיצד חזרו טקסי הדיבוק לחיינו

תומאס מאן על הדיבוק

הדיבוק סביב הדיבוק

לקריאה נוספת

גדליה נגאל, סיפורי “דיבוק” בספרות-ישראל, הוצאת ראובן מס, 1994

בוסקילה, רויטל טלי    סיפורי דיבוק כמקורות היסטוריים :   דו”חות גירושי דיבוק ומשמעותם להבנת קהילת צפת במאה ה16 /     עבודת גמר (מ”א)–אוניברסיטת בר אילן, תשס”ז 2006
‬ 

6 תגובות

    • את העבודה ניתן להשיג באוניברסיטת בר אילן במדף עבודות התזה. בהצלחה (התזה מאוד מעניינת כדאי לקרא)

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 × שלוש =