“המוות חי, אני שומעת” – כותבת המשוררת ללי ציפי מיכאלי בספר שיריה החדש ‘צייר אותי בוערת’, (כרמל 2008), ובכך נותנת ביטוי לאוקסימורון השולט ביצירתה: המוות חי מאוד אך גם התשוקה בוערת. הגעגועים למוות שזורים בגעגועים לגוף. אנו מכירים את המחוזות האלה: ארץ הרומנטיקה הגדולה.

קובץ השירים שלפנינו הוא אכן מסע פנוראמי בנופים ביוגראפיים, נפשיים ולשוניים. מה שמאפיין אותו הוא מימד הנוודות. הנווד הרומנטי נע בין קופנהגן, טביליסי, לונדון ותל אביב, תר אחר אורגזמת המשמעות, מחפש פשר למסעו, רוצה לקרוא לכאב ולתאווה בשמם: “להפריך אותי מול ערמות הזבל היום/לא אוכל לצלוח רק אני לחצות את המוות חי/הלַילבד” (שם 18).

יש רק אפשרות אחת לצלוח את המוות ולהישאר חי. הדבר אפשרי אם המוות יהפוך למילים; הגוף הממשי, הבוער בתשוקה למאוויי המוות, יהפוך אז לגוף מילולי, גוף מילולי שהוא מנחתו של המשורר, פשר געגועיו האינסופיים. בשיר הפותח “צייר אותי בוערת” מבקש האני השר להישרף אט אט באש התשוקה. האש אמורה ללחך את מצודת הגוף: ראש, גלגל עיניים, גבעות, הצוואר בואך דרכי עפר, מותניים, בטן “פלגי שדות ועמקי אהבה”. מצודת הגוף עולה באש מצמרת הראש ועד כפות הרגלים. לכאורה לפנינו שיר הנותן ביטוי לחוויית שיא ארוטית, ואולם משמעותו העמוקה של השיר אינה מסתיימת במישור הארוטי. מדובר כאן לא בגוף הממשי אלא בגוף המצויר, אותו מדמה המשוררת לציור של רומא הבוערת לצלילי הנבל המטורף של נירון קיסר. הגוף עובר המרה מגוף אורגני לגוף ציורי, ומגוף ציורי לגוף סימבולי – גוף משמעותי. הגוף הנשרף הופך לתמונת רומא הנשרפת, והתמונה ממירה עצמה לזיכרון: “כמו אויר שמי יישרף/משמעותי תתפזר מאפרי/איזשהו פשר מגידיי יוּתר.” כל המהלך הפיזי מכוון אפוא אל התמונה ואחר-כך אל השם. הגוף העולה באש מגלה גם את השם שהוא הייצוג הסימבולי של הגוף השרוף. הבעירה מסתיימת באפר, ואולם התהליך כולו כרוך באלכימיה: הגוף הנשרף הופך לאפר, ומן האפר נחלצת איזו משמעות. הגוף עולה בלהבת האורגזמה, אך סופה של זו באורגזמה של הפשר: “איזשהו פשר מגידיי יוּתר”.

בשיר אחר – גוף – אנו נחשפים לחילופי דברים דומים בין הגוף הפיזי לסימבולי, בין הגוף לרוח. הטון כאן משעשע ואירוני – בחוסר האונים הקומי להתיר את הפקעת בין הגוף לרוח: “מה פתאום החלטתי לקחת גוף/גופיפון שלי המטופח/שאני משקיעה בו/משקיעה בו כ”כ למען הרוח/למען הרוח גוף/גוף” (שם, 52). הגוף הוא תמיד אקט סימבולי שמסתיים תמיד ברצון לברוא טכנולוגיה חדשה שניתן לצקת בה את הסימבוליקה של הרוח.

מהי הרגשתו של הקורא כשהוא צולח את ים האוקסימורונים של מיכאלי? דומה כי הוא שותף לאותו מסע של נוודות מטאפיזית המרפרפת בין עולמות: העולם הרומנטי המודרניסטי המבקש באופן כה נמהר למלא אחר התשוקה, להבקיע את תשוקת הגוף לעבר תשוקת הרוח; ומצד שני, העולם הפוסט-מודרני המחבר בין הקדוש לטריוויאלי, בין מכה, ירושלים, לבין טיסה במחלקת תיירים (לקבל אישור לטיסה, לקבל OK, לקבל אישור על הקוסמוס). התוצאה היא מסע בין תשוקות הרואיות לבנאליות המתחלפות במהירות לאיננו. הפאתוס הרגשי עובר תהליך של הרחקה אסתטית, ההופך אותו לטקסט, לתמונה למטאפורה נוספת בתוך תרבות עמוסה באייקונים מזדמנים. ולבסוף קיימת האירוניה – האירוניה שהיא פרי ההיסוס ביחס לאפשרות להתיר פשר מן הקלידוסקופ המתואר. ואולם האירוניה היא מן הסוג העמוק יותר: זו אירוניה שדוחה את המשמעות הגלויה בשם המשמעות החתרנית המסתתרת מאחוריה. האירוניה היא רדיקלית משום שהיא דוחפת אל עבר הניהיליזם: האם יש בכלל איזשהו פשר למסע הקסם המסתורי?

“צייר אותי בוערת” מאת ללי ציפי מיכאלי, כרמל 2008, 64 עמ’

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע עשרה − 2 =