הקדמה:

לפניכם חקירה שערך הסופר אהוד בן עזר על האמת ההיסטורית שמאחורי סיפור ידוע  ( עם הכותר  שהוא אולי הנורא ביותר בספרות העברית כולה ) שפורסם לראשונה  ב-1934( ב”מאזניים” כרך א’ תרצ”ד) כסיפור בדיוני של אשר ברש “איש וביתו נמחו”. סיפור שמתברר כעת שהתבסס על פרשיה אמיתית בהחלט שעליה ידע אשר ברש. 

המאמר פורסם במקור בעיתונות ב-1975 לרגל פרסום מהדורה חדשה של הסיפור כספר כיס בהוצאת “תרמיל” בעריכת ישראל הר.

אהוד בן עזר פירסם את המאמר שוב לאחרונה, יותר מארבעים שנה לאחר הפרסום המקורי, בשבועון שלו באינטרנט, ביחד עם מאמר נוסף, וקיבל שם כמה מכתבים שמוסיפים פרטים נוספים על הפרשיה ההיסטורית שמאחורי הסיפור. אנו מוסיפים גם אותם על מנת להאיר עוד את הפרשיה האפלה. 

אלי אשד 

אהוד בן עזר: האמת ההיסטורית מאחורי “איש וביתו נמחו” לאשר ברש

1934, 1975

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “דבר” ביום 23.6.1978 תחת הכותרת: “השלמה איטית עם המוות”.

הסיפור פורסם בספריית תרמיל בעריכת ישראל הר, פרסומי קצין חינוך ראשי / ענף השכלה, משרד הביטחון, תשל”ח, 1978, 108 עמ’.

מתכונתה הצנועה והיעילה של “ספריית תרמיל” (אשר חבל שאינה זוכה להפצה רבה יותר בקרב קהל הקוראים העברי, ובעיקר הנוער, שאינם נמנים על כוחות הביטחון) – מאפשרת להביא מדי כמה חודשים את הקורא לידי עימות מעניין עם יצירות של סופרים ידועים ופחות-ידועים, מקור ותרגום, בני-זמננו, ובני תקופות קודמות.

למסגרת הספרון הזה אין לצערנו דומה אצל הוצאות הספרים ה”אזרחיות”. למעט הדפסתה המחודשת של סדרת “דורון” ב”ספריית פועלים”, והספרונים היפים של מבחרי-השירה שיוצאים לאור בהוצאת “הקיבוץ המאוחד”. וחבל שרוב ההוצאות טרם קפצו על המציאה הזו, כי הספרון הוא מעין במת-יריד פופולארית ומפחידה גם יחד. הוא אינו מאפשר ליצירה להסתתר מאחורי מסכים של מכובדות, ייחוס ספרותי, וזכות-אבות, אלא זורקה לרחוב כמו ב”מערומיה”, וחושפה מנבכי ה”כל-כתבי” וממוצאיה הסולידיים, המגינים עליה ומשכיחים לעיתים את זיכרה גם יחד.

הופעת “איש וביתו נמחו” לאשר ברש במסגרת “ספריית “תרמיל” היא מבחן כפול לברש ולקורא, ובייחוד לקורא הצעיר בן-ימינו. נורית גוברין אמרה פעם בקשר ל”נדודי עמשי השומר” ליעקב רבינוביץ, כי יש יצירות-מפתח, רומאני-מפתח, שגורלם הוא שבעת צאתם לאור הכל יודעים על-פי מי גזורים גיבוריהם, עד שאין טורחים אפילו לכתוב על כך, ולאחר כ-40-50 שנה כבר כמעט אין איש שזוכר ויודע על-פי מי היו הגיבורים גזורים, וכך דווקא הידוע לכל נשכח מכל.

בוריס קלדם, גיבורו של ברש בסיפור “איש וביתו נמחו”, שהופיע לראשונה בשנת 1934, שב וחוזר בספרו המקסים של ברש “כעיר נצורה” (1945), באותו שם ודמות אופייניים. ומה שמסופר עליו שם יכול היה בהחלט להופיע – במקום המתאים לכך, כפרק ב”איש וביתו נמחו”, אף כי היה אולי פוגם מעט בשלמות הסיפור.

(הערת המערכת : רשימה של אהוד בן עזר לפענח את “כעיר נצורה” תוכלו למצוא כאן

הופעה כפולה זו של קלדם מעלה רושם ברור מאוד, כי דמות חיה של אדם בדמותו, מראשוני תל-אביב, שימשה לברש ציר מרכזי לרקום סביבו את עלילת הסיפור. האנשים שקראו את הסיפור בשנות ה-30 (למאה ה-20) בוודאי ידעו במי מדובר, וגם אם לא ידעו, הנה הרקע היה קרוב ומוכר להם.

כיצד יתקבל הסיפור בהדפסתו המחודשת כיום על-ידי דור ושני דורות של קוראים, שכל אותו הווי רחוק כיובל שנים ויותר מחייהם שלהם?

המבחן הוא אפוא לסופר ולקורא גם יחד. האם יוצא סיפורו של ברש ממסגרתו הלוקאלית? (“הכרוניקה העיתונאית של תקופתו”, כפי שכינהו דוד אבידן מתוך איזו העמדת-פנים תמוהה, כאילו אינו מבין את ההבדל בין כרוניקה עיתונאית לספרות, או כאילו הוא סבור שהכתבות העיתונאיות בימינו הן על רמה כה גבוהה שניתן להשוותן להישגי העבר של הספרות העברית).

האם יאהב הקורא בן-ימינו את הסיפור הנדיר והמיוחד הזה?

על השאלה השנייה קשה כמובן לענות, כי התשובה צריכה להיות מבוססת על ניסיון התקבלותה של היצירה כיום, אך דומני כי על השאלה הראשונה אפשר לענות בחיוב גמור. כל קריאה חוזרת ב”איש וביתו נמחו” שבה ומעלה ריגושים ומכניסה להלך-נפש של הזדהות עמוקה עם התהליך הגופני-הנפשי המתחולל בבוריס קלדם, עד שמביא אותו להתאבדותו במלון הארדינג שבמושבה הגרמנית.

בוריס קלדם הוא דמות שאינה יוצאת-דופן בתקופת העליות הראשונות. כמוה ודומות לה אנו מוצאים בשפע בספרות התקופה, אלא שהדימוי ההיסטורי-הקולקטיבי-הלאומי הולך ומשכיח את חיוניותן של הדמויות הללו, וזאת בגלל מיתוס “האבות המייסדים”, שכולם כביכול טלית שכולה תכלת של סבל והקרבה. בוריס קלדם חולה הסיפיליס אף הוא מבוניה של תל-אביב ושל ארץ-ישראל, ודמותו החיונית, הציורית, הטראגית, יש בה משום זוהר מיוחד דווקא על רקע הרצון הלאומי לראות רק באור אידילי ורומאנטי את התקופות ההן.

יליד רוסיה, בוריס קלדם הוא איש שהמזרח והמערב מפרכסים בדמו, שראשיתו דם קל, חובב נשים וחיים טובים, וסופו דם מורעל, מוח מפרכס, ומחשבות מפרפרות ותועות, המביאות אותו להתפוררות נפשית-איטית על רקע מחלת-המין שחלה בה בליל-הילולה בביירות, בשנות מלחמת העולם הראשונה.

בוריס הוא טיפוס של הרפתקן טוב-לב, אולי אפילו תמים-במהותו, שמבקש בעצם להיות נדיב ורחב-לב כלפי הסובבים אותו, אך בגלל תכונות אופיו סופו שהוא גורם רעה לאנשים הקרובים לו, או מביא אותם לגרום רעה לו. את כל נשותיו הוא מאמלל, וכל שותפיו מרמים אותו ומציגים אותו לבסוף ככלי-ריק. עיקר כוחו ותוקפו בשנותיה הראשונות של תל-אביב, בימי מלחמת העולם הראשונה. בוריס מוצא מסילות ללב המזרח, יודע כיצד להתהלך עם ערבים, תורכים, ויהודים, ומכוח היותו בן-בית בכל החוגים הללו, הוא מצליח במסחרו ובונה לעצמו בית נאה בשכונה החדשה, שהיא ראשיתה של תל-אביב.

אך בעבור הצלחתו ואהבת החיים שלו והיותו איש-רעים לבילויים ולהוללות – סופו שהוא משלם מחיר נורא. המחלה שהוא נדבק בה לילה אחד בבית-זונות בביירות, בבלותו בחברת קציני-צבא תורכיים, היא ראשית ירידתו, שנמשכת עוד כ-10-15 שנים. אשתו השנייה, והבן שעמד להיוולד לה, מתים משום שהדביקם במחלתו זו. בתקופת הבריטים אין הוא מצליח לחזור למעמדו הקודם, כי פסו דרכי הבאקשיש וההתרועעות עם הקצינים והפקידים התורכיים. אשתו השלישית היא מטורפת-למחצה, אשר מכרסמת בנפשו, ומחישה את תהליך ההרס-העצמי שלו.

קלדם, במחציתו השנייה של הסיפור, עד יום-מותו, הוא דמות רדופת-חטא, מתייסרת ברגשי-אשמה, ומבקשת לעצמה כפרה אמיתית המתבטאת בכמה אופנים: הפיוס וההשלמה עם ליאה, אשתו המטורפת-למחצה, אשר באין לו צאצאים הופכת הדאגה לה, גם מבחינה כספית, למעין חוב-של-כבוד אצלו, צורך מוסרי להותיר אחריו רושם מהוגן. ומעבר לכך, זוהי התכלית היחידה והאחרונה שנותרה לו כלפי העתיד.

והאופן השני של רצון-הכפרה מתבטא בהחלטתו לשים קץ לנפשו. החלטה זו אינה פרי של ייאוש בלבד, או של רצון להעניש את הזולת, אלא היא פרי פחדו של קלדם מפני איבוד שפיות-דעתו, בהשפעת המחלה המכרסמת את מוחו, ומשום כך מופיע המוות כגאולה, כאקט של רצון חופשי שיש בו כפרה מלאה על החטא ועל בזבוז החיים, שלו ושל אחרים בעטיו, בעוד אשר המשך חייו בדרגת ניוון מתקדמת נראה בעיני עצמו כחטא וכאיוולת, ואולי גם כחוצפה כלפי סביבתו.

אינני זוכר מעמדים רבים בספרות שבהם תהליך השלמה איטי זה עם המוות, המוות-מידי-עצמו, מקבל מימדים מרגשים ומשכנעים כאלה שבסיום סיפורו של אשר ברש. ניתן להעלות על הדעת, לשם השוואה, אולי רק את הפרקים האחרונים מ”טה דאום” של ברליוז או מן הרקוויאם של פורה, כדי לחוש את החגיגיות של הצער, את שוועת קולו של היחיד, ואת היופי הנשגב שבכל הפרטים, הזעירים והגדולים, שמרכיבים את תמונת קיצו של קלדם. ארוחתו האחרונה, התבוננותו בקוף שבחצר, כיצד הוא מרווח את רגליו הנתונות בגרביים, כיצד הוא שוחט את ידיו, כל אלה מרכיבים תמונה מיוחדת במינה הנחרתת בזיכרון לבלי הישכח.

תמונה כזאת, מבחינת פרטיה החיצוניים, יכולה להופיע גם בכרוניקה עיתונאית (ולא אתפלא אם בדיקה מדוקדקת בעיתונים היומיים מן התקופה ההיא תמציא לנו כרוניקה על מעשה שאירע כך בדיוק, כמסופר בתחילת סיפורו של ברש) – אך שום כרוניקה לא תיתן לנו את נפשו של קלדם כפי שהצליח לעשות זאת אשר ברש בסיפורו הבדוי. וראוי לחזור ולתת תודה להוצאת “תרמיל” שנתנה בידי הקורא העברי אפשרות לחזור ולהיפגש, או לפגוש בראשונה, פנינת-ספרות זו.

תל אביב בראשיתה
תל אביב בראשיתה 1909-1934

חלק שני: סיפורו  האמיתי של קלדם

מתוך “תל-אביב בראשיתה, 1934-1909”, סידרת עידן 3, העורך: מרדכי נאור, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ”ד, 1984

ציונה רבאו, שחיברה אף היא ספר זיכרונות חביב, וחשוב מבחינה היסטורית, על נעוריה בעיר – ‘בתל אביב על החולות’ (ציונה רבאו-קטינסקי: ‘בתל-אביב על החולות’, הוצאת מסדה, רמת-גן, 1973) – סיפרה לי כי קורותיו של קלדם נכתבו בעקבות חייו ומותו של אדם ושמו קרצ’מר, מראשוני תל-אביב.

תל אביב על החולות
תל אביב על החולות של ציונה רבאו

בוריס קלדם הוא דמות שאינה אולי יוצאת-דופן בתקופת העליות הראשונות. כמוה, ודומות לה, אנו מוצאים בספרות התקופה, ובספרי זיכרונות, אלא שהדימוי ההיסטורי-הקולקטיבי-הלאומי הולך ומשכיח את חיוניותן, גם בחטאיהן, של הדמויות הללו, וזאת בגלל מיתוס ‘האבות המייסדים’, שממרחק הזמן הם כולם כביכול טלית שכולה תכלת של סבל והקרבה וחוסר פניות אישיות. בוריס קלדם, חולה העגבת, היה אף הוא מבוניה של תל-אביב ושל ארץ-ישראל, ודמותו החיונית, הציורית והטראגית, יש בה משום זוהר מיוחד דווקא על רקע הרצון הלאומי, הקרתני מאוד, לראות רק באור אידיאלי ורומאנטי את תקופות הראשית ההן.

אדון ק. מנחלת בנימין/ציונה רבאו

מתוך כתב-העת “עתמול”, 5.5.1987

בדרך המלך הישנה מתל-אביב ליפו, לאחר שעוברים את שכונת נוה-צדק, מגיעים לבית מידות מפואר, מוקף גדר אבנים גבוהה אשר מעליה מתנוססים צמרות עצים עבותים – זהו “בית-לורנץ”, בית הקפה של השכונה הגרמנית שמעבר הצפוני של הדרך. בילדותי דומה היה לטירה אפופת סוד. בשנות השלושים נפתחה החצר לקהל רחב ובגינה הגדולה שמאחורי הבית היתה מסעדה מפוארת (לאחר קום המדינה שימש הבית כמסעדה לחיילים).

מול בית לורנץ, שנקרא על שם בעליו הראשונים, נשקפו גגות אדומים מבין צמרות האורנים והברושים של המושבה הגרמנית. בשבתות אביב, כשניחוח פריחת הדרים מילא את האוויר, נהגנו לצאת בחבורות אל המושבה הגרמנית ולהסתכל שם בעץ העבות בעל שורשי-אוויר ענקיים אשר השתלשלו מצמרותיו ומצאו להם דרך אל האדמה. נהגנו להיאחז באותם שורשים ולטפס עליהם כאילו היו חבלים בחדר ההתעמלות שלנו בגימנסיה.

כאן, במושבה הגרמנית הקטנה והרוגעת, נמצא בית מלון קטן, בן קומותיים, והוא חבוי בצל עצים גדולים. מרפסות צרות בעלות מעקות עץ הקיפו אותו סביב סביב. בימי ילדותי, בתקופה התורכית, היה אותו בית אפוף סודות והייתי מנסה לדמיין לעצמי את המתרחש מאחורי דלתות הזכוכית הצבעוניות, ועוקבת אחרי הנשים המפורכסות שהיו מסתובבות שם, אחרי הקימאקאם התורכי מושל יפו, שביקר שם יחד עם פקידים תורכיים אחרים, או אחרי הזוג המעורב – גברת בת למשפחה חשובה בתל-אביב ואפנדי ערבי אציל ויפה-תואר אשר נשבה בחינה ונשאה לו לאישה, ומהלכים רבים היו לאותו אפנדי בבתי החברה הגבוהה דוברת הרוסית של תל-אביב הקטנה.

במלון זה, אשר עם תום השלטון התורכי איבד מחינו, וירד מגדולתו, ופסק להיות שומר סוד מיסתורי, שם קץ לחייו אדון ק. ההדור והמקובל מאוד בבתי תל-אביב.

בית ברחוב צנוע

אדון ק. הקים את ביתו המפואר דווקא ברחוב נחלת-בנימין הצנוע, אשר רוב תושביו היו בעלי מלאכה או סוחרים זעירים, שלא כבני אחוזת-בית תל-אביב, שתושביה היו אמידים ונכבדים והסתכלו בזילזלול-מה על משתכני נחלת-בנימין.

בתיו הקטנים של רחוב נחלת-בנימין ניבנו על-יד הדרך, גדרות עץ היו להם ויושביהם נהגו לצפות מן המרפסות והחלונות אל המתרחש בבתי השכנים, ולהחליף דברים זה עם זה מבית אל בית ומשני צידי הרחוב, ואנו הילדים מקפצים היינו מגדר לגדר וממרפסת למרפסת, משתובבים ומעלים עלינו לשעה קלה את חמת המבוגרים.

אולם אדון ק. כאחד האצולה נהג וביתו נראה יוצא דופן ברחוב: הבית עמד בתוך גינה גדולה ויפה, גדר סורגים יפה ומחוטבת הקיפה את ה”נחלה”, ויצרה גבול בל יעבור בינינו – “פשוטי עם” – לבין הבית שנראה בעינינו כבית נסיכים. מרפסת עגולה וגדולה עיטרה את הבית, ושיחי שושן מטפס זחלו עליה מסביב, ואף הסתירו את הנופשים על כסאות הקש שבתוכה. רוח אגדה היתה נסוכה על אותו בית.

כאן בבית זה התקיימו נשפי-החשק של “חברה טראסק” הראשונים, חבורת העליזים המבוגרת. כאן נפגשו הצעירים מה”אצולה” הרוסית, שתו והתהוללו, רקדו וחיזרו אחרי נשים, ואימי עמדה על יד גדר ביתנו, הסתכלה על הבית שממנו עלה אור רב ונשמעו מצהלות חוגגים, והנידה ראשה בהשתוממות על הקורה שם.

אדון ק. היה תמיר ושפם קטן עיטר את שפתיו. הוא הרשים מאוד את נשות תל-אביב, והיו לו קשרים עם כמה וכמה מהצעירות הנאות שהיו מקובלות עלינו כ”קלות דעת”. הוא נסע הרבה למרחקים לרגל מסחרו, אבל את טיב פעילותו לא ידענו, והדבר היה סוד לבני נחלת-בנימין: ממה הוא חי ובמה הוא סוחר או עוסק?

אישה מקושטא

יום אחד הפתיע את כל אנשי הרחוב, עת חזר מאחת מנסיעותיו ועימו אישה קטנה, שקטה, ועיניה גדולות וירוקות. הוא סגר את האישה בבית, מאחורי מסך השושנים – ואיש לא הצליח להחליף עימה מילה. אנשים התלחשו והשמועה עברה מפה לאוזן – ואולי ביוזמתה של שכנתנו גב’ ס. החקרנית והקנאית – כי הוא מצא את אשתו באחד ההרמונות בסטמבול, היא קושטא, שילם עבורה כופר, לקחה עימו, ונשאה לאישה.

כל השמועות גירו את סקרנותנו הילדותית, הרבינו להציץ מבעד לחריצי הגדר הגבוהה, כדי לראות את האישה המיסתורית. לעיתים ראינו אותה בחטף, מסתובבת בין שיחי השושנים, לבושה חלוק משי דק, שצבעו כחול כעין השמיים, ביישנית ומהלכת באיטיות. על ידיה היו כפפות לבנות והיא קטפה במספריים את השושנים. יש וניצבה במקומה מהרהרת, מבטה תוהה ועצוב ופיה ממלמל מילים בשפה זרה.

וברחוב סיפרו כי האדון ק. ממשיך להתהולל, וכשהוא חוזר מאוחר בלילה לביתו, אינו שם לב לאשתו, ומתייחס אליה כאל רהיט יפה המקשט את חדריו.

ילדה הייתי ולא הבנתי הרבה, אבל הרגשתי את הכאב, הבדידות, והעלבון, אשר קיננו בלב אותה תורכייה שקטה. פעם העזתי ונכנסתי לחצר וניגשתי אליה. האישה נרתעה קמעה, אולם אזרה עוז, הילוכה היה מדוד ואיטי, ועיניה נדלקו, אף דמעה התנוצצה בזוויתן. צמותיה היו עבותות, והיא לבשה שמלה ארוכה. היא ליטפה את ראשי, חזרה לבית לרגע ושבה ובידה כד גדול ועליו ציור, בצבעים כחולים וירוקים, של אישה ליד באר. מתוך רמזיה הבנתי כי ציור הכד הוא מעשה ידיה. היא נתנה לי במתנה את הכד, ושלחתני אל שער החצר, ופחד כמוס בעיניה.

בדידות וגעגועים

לימים חלתה האישה חולי אנוש, ושוב התלחשו הבריות וסיפרו מפה לאוזן, כי היא נמקה אט בצערה, בבדידותה, ובגעגועיה, והם שגרמו למחלתה. בשכונה סיפרו על השכנה ס. היהירה והיפה, אשר קינאה באישה, ועכשיו בימי חולייה, באה לבקרה. האישה החולה – כך אמרו – הזדקפה במלוא קומתה והצביעה על פתח היציאה.

האנשים סיפרו גם על הבעל הסורר, אשר התחרט על יחסו, שׂם לילות כימים, וסעד את אשתו על מיטת חולייה עד אשר החזירה נפשה לאלוהים. אדון ק. מכר אחר-כך את ביתו ונעלם מנופה של תל-אביב.

בשנת 1925 – שמעתי כי ק. חלה קשה, נשאר עזוב, עני, וגלמוד, ושם קץ לחייו בחתכו בתער את עורקי ידיו, בחדר מוזנח ושומם באותו בית-מלון רוגע ונשכח במושבה הגרמנית בדרך ליפו.

אחרי שנים קראתי את סיפורו של אשר ברש “איש וביתו נמחו” וידעתי, כי אותו איש הוא-הוא האדון ק. גיבור ילדותי.

איש וביתו נמחו

(התוספת של עורך ומייסד “עתמול”, שלמה שבא, על “איש וביתו נמחו” ועל ציונה רבאו, באותו גיליון, 5.5.1981).

“איש וביתו נמחו” הוא אחד מסיפורי ארץ-ישראל הנודעים של אשר ברש. הוא מספר על בוריס קלדם, איש תל-אביב הקטנה ומה עלה בגורלו. קלדם בא מרוסיה, דרך קושטא, איש טוב שידו פתוחה לכל אדם, אוהב חברה, וחגיגות, ונשים. קלדם לומד מהר ערבית ומתחבר עם צעירי יפו הנכבדים ועם צעירי תל-אביב. הוא יבואן של כל מיני סחורות ידועות ובלתי-ידועות, ויש שאמרו כי הוא שולח ידו גם במימכר סמים.

קלדם הוא בין הראשונים – לפי המסופר – שקנה אדמה באחוזת-בית, והוא מקים שם את ביתו, בתוך גינה גדולה. הוא נשא אישה בביירות והביאה לתל-אביב. במשך הזמן הוא מתחיל להכותה. לא עובר זמן רב והיא חולה לפתע ומתה.

במלחמת העולם הראשונה עורך קלדם עסקים טובים עם הצבא התורכי והקצינים הגרמניים והאוסטריים שבארץ. הוא עוזר לידידיו, ומרבה לנסוע לרגלי עסקיו לדמשק ולקושטא. ויום אחד הביא משם אישה חדשה, אליגרה, ספרדייה ממשפחה מיוחסת, אישה אריסטוקראטית ונאה. משגירשו התורכים את תושבי תל-אביב, כשהאנגלים הגיעו לגבולה הדרומי של הארץ, יצאו גם קלדם ואשתו לחיפה וגם שם חי ברווחה. אליגרה נכנסת להריון וקלדם מובילה לקושטא. הוא חוזר לחיפה ומקבל מברק כי מתה בלידתה.

אחרי המלחמה חזר לתל-אביב. התחיל בעסקים, ויום אחד הביא ממצרים אישה שלישית – ליאה. זו החלה להתייחס אליו בזרות ובאיבה. קלדם מסתבך בעסקים, חולה, ואשתו מתפייסת ומטפלת בו בחיבה, כאם בילדה. מצבו הכספי הולך ורע, הוא לוקח הלוואה, ומשאיר לאשתו 200 לירות, נוסע לבית המלון במושבה הגרמנית ושם מתאבד.

קלדם נקבר בבית-הקברות של תל-אביב ליד הקיר בשורת המתאבדים. ליאה, דעתה נטרפת עליה, והיא מוחזרת על-ידי אחיה למצרים. ואילו הבית היפה של קלדם – שהקבלנים לטשו אליו עיניהם כבר זמן רב – נהרס והולך ועליו יקום בית גדול. נמחה שמו של קלדם.

ציונה רבאו
ציונה רבאו

ציונה רבאו ( 1907-1995) 

ציונה רבאו, לימים אשתו של פרופ’ ארווין רבאו, בת למשפחת שרתוק, באה בילדותה לתל-אביב (היא נולדה בכפר הערבי עין-סיניה שליד ירושלים, שם חיה משפחת יעקב שרתוק – אביו של משה שרת – שנתיים). היא זוכרת את תל-אביב מבראשית ואף חיברה ספר על תל-אביב הקטנה (“בתל-אביב על החולות”). היא זוכרת את מי ששימש כדגם לגיבורו של ברש, גיבור תל-אביב הקטנה (אבל הוא לא גר ברחוב הרצל כמו בסיפור של ברש, אלא בנחלת-בנימין), גם שמו לא היה קלדם, אם-כי החל באות קו”ף. ציונה מספרת כאן על האיש שעל פיו יצר ברש את סיפורו.

שולה וידריך, חוקרת תולדות תל-אביב ומדריכה במכמני עברה, איתרה את סיפורה של ציונה רבאו ב”עתמול”, וגם מחפשת את תיעוד ביתו של קרצ’מר בנחלת בנימין. כתבה כמה מכתבים בענין ב 2017:

שלום אהוד,

קרעצמער מופיע במפקד תושבים משנת תרע”ה ברשימת התושבים בנחלת בנימין. אין לי את כל המפקד אבל לפני שנים העתקתי אותו בכתב ידי. כמובן שאין מס בית אבל נראה שזה מס 40. לפי מסלול הפוקד.

מצריך עוד בדיקה.

ברשימת (מצורף) בלנס (מאזן) שכונת תל אביב מיום כ”ט אלול תר”ע הוא מופיע ברשימות שהן כנראה סוג של מיסים לשכונה. כך שהוא אכן היה.

אנסה מחר לאתר אותו בתיקי בניין באתר הגנזך הטכני.

בכל מקרה אני מאוד אוהבת את סיפורי אשר ברש, כי זה מבצע בלשי לאתר את גיבורי סיפוריו שהוא נהג לשבש את שמם, ובזמנו כולם ידעו על מי מדובר.

ידוע לי שנפתלי טוקר עשה עבודה על שינוי שמות גיבורי סיפוריו. למשל ד”ר ציפין היה ד”ר חיסין, ועוד.

שלחתי לך גם את זיכרונות רבאו במייל הקודם.

שלום אהוד,

חרשתי את תיקי הבניין, והייתי אומרת שהאיש וביתו נמחו גם מתיקי הבניין. במפקד התושבים שהעתקתי בזמנו מופיעים השמות האלה ברחוב נחלת בנימין לפי סדר זה: פדידא, קרצמר, שטרן, זיידמן ועוד.

לפי תיקי הבניין פדידא בנה את נחלת בנימין 35, שטרן בנה את נחלת בנימין 31, וזיידמן את נחלת בנימין 29, מצאתי כמעט את כל תיקי הבניין המופיעים ברשימת מפקד התושבים בנחלת בנימין, כולל את קטינסקי  במספר 41 ועוד.

אבל לא קיים תיק בניין בו מוזכר קרצמר. אני חושבת שהוא היה חייב להיות בקרבת מיספרי הבתים 35-29.

בנוסף בדקתי באתר העיתונות ההיסטורית ולא מצאתי.

אנסה מחר לברר עם הארכיון ההיסטורי.

שלום אהוד,

מצאתי במפקד תושבים של 1915 את קרצמר בנחלת בנימין. לצערי לא נרשם שמו הפרטי ולא מיספר הבית. הוא היה אמור להיות לדעתי במספר 26.

אבל הנה הוכחה שהוא היו היה.

במפקד תושבים נוסף מ-1917 מצאתי שהיה אדם בשם קריצמר אהרון ללא כתובת, כי זה היה בתקופת הגירוש.

אני נוטה להאמין שזה הקרצמר שלנו ושמו הפרטי אהרון.

חיפשתי בעיתונות התקופה ולא מצאתי בשנת 1925 תיעוד על התאבדות במלון הרדג במושבה הגרמנית.

 

מערכת “יקום תרבות” :

עד כאן המידע שבידינו נראה עם כך שדמות הגיבור של “איש וביתו נמחו” התבסס על דמות אמיתית בהחלט בשם אהרון קרצ’מר, שחי בתל אביב בנחלת בנימין ואולי התאבד כמתואר בסיפור.  

קראו עוד על אשר ברש:

סיפורי אשר ברש ב”יקום תרבות”

אהוד בן עזר על “לפענח את כעיר נצורה” של אשר ברש 

נורית גוברין – להבין את אשר ברש

עופרה מצוב-כהן “לחזור אל אשר ברש”

אלי אשד “שיח העידנים” של אשר ברש 

 

״איש וביתו נמחו״ של אשר ברש

הפוסט הקודםהתערוכה ״מרחבים במשבר״ במוזאון חיפה
הפוסט הבאהספנים הויקינגים וגילוי האיים איסלנד וגרינלנד
אהוד בן-עזר
נולד בפתח-תקוה בי' בניסן תרצ"ו, 2 באפריל 1936. בן לאחת המשפחות שיסדו את המושבה הראשונה בשנת תרל"ח (1878). סבו, יהודה ראב (בן-עזר), היה ממייסדי המושבה, ודודתו, אסתר ראב, היתה המשוררת הארצישראלית הראשונה. אהוד למד בגימנסיה המקומית 'אחד העם', ולאחר שגורש מבית הספר סיים את לימודיו התיכוניים ב'תיכון חדש' בתל-אביב. שירותו הצבאי עשה בנח"ל והיה מראשוני קיבוץ עין גדי (1955 עד 1958). למד פילוסופיה כללית ועברית, וקבלה, באוניברסיטה העברית בירושלים. כן היה מדריך ומורה ביישובי עולים בנגב ובסביבות ירושלים. מ-1966 מתגורר בתל-אביב. נשוי ואב לבן. ב-1976 וב-1991 זכה בפרס היצירה ע"ש לוי אשכול מטעם ראש-הממשלה. טיפל בעזבונה הספרותי של דודתו, המשוררת אסתר ראב. בפברואר 2005 ייסד עיתון אישי המופץ למנויים "חדשות בן עזר - מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח".

תגובה אחת

  1. ספר נפלא
    תודה שהבאתם את מאמרו של בן עזר שהוא תמיד מרתק ומלא ידע העבר
    גמר חתימה טובה
    אבי

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן