מקס בראנד.תמונה מהויקיפדיה

סיפור קצר מופתי של סופר מערבונים המפורסם בתרגומו של אבי גולדברג.

למרות ש” מקס בראנד ” ( שם בדוי של פרדריק שילר פאוסט ) נחשב לאחד מסופרי המערבונים הפוריים והחשובים ביותר רק מעט מיצירותיו תורגמו לעברית:ארבעה ספרים סך הכל :

עמק הזהב ,תרגם שלמה ערב ,הוצאת יהושע צ’צ’יק 1953

המצוד הגדול. עברית שלמה ערב הוצאת יהושע צ’צ’יק 1957

( שני הספרים האלו שייכים לסדרה אחת על עלילות הגיבור סילבר).
מונטנה /   עברית חיים בן יצחק ,ספרי  מצפן מספר 16 ,   [תשכ”ב] 1962 .
 דסטרי רוכב /   עברית חיים .בן יצחק ספרי  מצפן, מספר 20   [תשכ”ב]1962.

עטיפת ספרו המפורסם ביותר של “מקס ברנד ” “דסטרי חוזר”. אתר סימניה

וגם כמה סיפורים קצרים.

סיפורו הקצר המפורסם ביותר “יין במדבר” שפורסם במקור ב-1936סיפור זה מתאר בצורה אולטימיבית את מאבקו של האדם במדבר.

הסיפור תורגם לעברית כמה פעמים

  1. בקובץ
    מיטב ספורי עלילה /  בעריכת ברוך נאדל   ירושלים :   אחיאסף,   1960.

2. בקובץ:
מערבון :   מיטב המערבונים בכל הזמנים  עורך ומתרגם מרדכי (“ליבו”) ליבוביץ. ‬ ירושלים : כתר, 1993.

והנה הוא בתרגום חדש של אבי גולדברג.

מהדורה ראשונה של קובץ הסיפוריםש ל מקס ברנד “יין במדבר”
https://www.qbbooks.com/pages/books/19979/max-brand/wine-on-the-desert-and-other-stories

לא היה כל צורך להיחפז, מלבד תחושת הצמא, שטעמה כטעם המלח הנקרש במעמקי לועו. דוראנטה המשיך לרכוב באיטיות, כנהנה מדקות אחרונות של היובש לפני שיגיע אל המים הקרים בביתו של טוני. לא היתה כל סיבה להיחפז. היה לו יתרון של עשרים וארבע שעות לפחות, באשר הם לא ימצאו את גוויית האיש המת עד שיפציע הבוקר. לאחר מכן יחלפו עוד מספר שעות, והכל יתעכב עד שהשריף יארגן פלוגת רוכבים שתדלוק אחריו בנתיב הבריחה, או שהשריף ינהג בטיפשות וירדוף אחריו בעצמו.
כבר שעה שדוראנטה יכול לראות את הגלגל המכונף בתחנת הרוח של טוני, אך הוא לא יכול היה לראות את הכרם בן עשרת האקרים אלא לאחר שטיפס במעלה האחרון, כי הגפנים היו נטועים בבקעה שנסתתרה מעיניו.
“פני הקרקע הנמוכים בבקעה” היה טוני נוהג לומר “הם המקור למי הבאר הזורמים אליה מתחת לפני הקרקע ונקווים במעמקים מתחת לכרם בעונת הגשמים”.
מי הגשם נספגים בחול, מחלחלים בין הסלעים, ונקווים באגן טין עמוק מתחת לחול. במחצית העונה השחונה גם הבאר מתרוקנת, אלא שעד אז, הרבה לפני כן, ינצל טוני כל טיפת מים. הוא ישאב אותם מהבאר ויאגור את המים בתריסר מיכלים מפח גלי זול.

דוראנטה, צייר אבי גולדברג
דוראנטה, צייר אבי גולדברג

צינורות דקיקים היו מעבירים את המים מהמכלים אל הגפנים, ומאפשרים לשתילים ללגום מעט מפעם לפעם, גמיאה שיש בה כדי להותירם בחיים עד לחורף, כאשר השמיים מתקדרים בפתאומיות מעליהם, וביום נובמבר אחד ניתך הגשם מטה, והאדמה המשתוקקת משמיעה קולות רמים כשהמים מרווים אותה. דוראנטה שמע בעבר את הלחישה שמשמיעה האדמה כשהיא גומאת את מי הגשם בחורף, אך לא ראה את המקום של טוני באמצע העונה השחונה. תחנת הרוח נראתה לדורנטה כחותם קדוש, ומכלי המים החדגוניים מצופי הזפת היו ברכת האל.
אותה שעה הייתה הזיעה מציפה את גופו באשר האוויר בבקעה בה ניטעו הגפנים עמד חסר תנועה. חם ודומם כקערת מרק, כעין החֲמִיצָה. גם הגְּפָנִים היו מאובקות בשכבה אדמדמה שנחה עליהן. הן היו עלובות למראה, כצמחים גוועים. בציר הענבים הסתיים, ונדרכו ליין, ורק עלים נפולים השתרבבו כבלויי סחבות.

הכרם של טוני, צייר - אבי גולדברג
הכרם של טוני, צייר – אבי גולדברג

דוראנטה רכב אל חצרו הפנימית של בניין נמוך קומה. צמחים השתרגו משלושת עברי החצר הקטנה, ועליהם לבלבו פרחים לבנים. דוראנטה לא ידע את שמו של הצמח. עלי כותרתו לבנים וליבתו הזהובה הפיצה מתיקות לאוויר החצר. דוראנטה תיעב מתיקות, היא רק הגבירה את צימאונו.
הוא השליך את המושכות מידיו ופסע אל תוך הבית. מצנן המים עמד מחוץ למטבח. שתי קערות מאבן נקבובית ניצבו שם, כלים רבי שנים, והמים חלחלו וזוקקו דרכן ושמרו על תכולתן הקרירה. הקערה משמאל החזיקה מים, וזו שמימין הכילה יין. ליד כל קערה תלוי היה על יתד פח גדול לטבילה. דוראנטה השליך את כיסוי הקערה שמשמאל פנימה וטבל בנוזל עד שחש בקרירות הנעימה על פרקי ידיו.
“היי, טוני,” הוא קרא, מתוך גרונו הניחר, אך הקול שהגיח מהגרון המאובק נשמע כגניחה. הוא לגם וקרא שוב, בבירור, “טוני!”
נשמע קול מרחוק.
דוראנטה יצק על עצמו את פח המים השני, והריח את האבק האלקלי שניגר מבגדיו. נדמה היה לו שהחום קורן כמו אור מבגדיו, מגופו, אור שנספג באפלולית הבית הקרירה. הוא שמע את רגל העץ של טוני נוקשת על הקרקע, דוראנטה גיחך, ואז נכנס טוני בגרירת רגל והטיית גוף שאפשרו לו להתנועע על רגלו התותבת הנוקשה. פניו החומות המזיעות בהקו כאילו קרן אור יחידה קרנה עליהן.
“אה, דיק!” הוא אמר. “דיק קשישא הטוב! … כמה זמן חלף מאז שראינו אותך. הגעת לבסוף! …
ג’וליה הייתה כה שמחה! כן היא הייתה כה שמחה לראותך!”
“היא לא כאן?” שאל דוראנטה והסיט את ראשו באחת מפח הטבילה המטפטף.
“היא נסעה לנוגאלז” השיב טוני.
“נעשה פה כה לוהט״ אמרתי לה “את עלי לנוגאלז, ג’וליה, מקום בו תמיד נושבת הרוח, היא התייפחה אבל אני הכרחתי אותה לנסוע”.
“היא בכתה?” שאל דוראנטה.
“כן , היא נערה טובה ג’וליה”.
“כן. אני בטוח שהיא טובה,” אמר דוראנטה.
הוא קרב את הפח אל שפתיו אך לא גמא לרגע. הוא גיחך, פניו התרחבו מדי. אחר כך הוסיף: “לא היית מגיש קצת מים לפרד שלי, טוני?”
טוני יצא כשרגל העץ מקישה בעמימות על רצפת העץ, הלמות הנקישה נבלעה ברכות האבק בחצר. דוראנטה מצא את הערסל בפינת המרפסת. הוא השתרע עליו והתבונן בצבעי השקיעה השוטפים את ערפילי האבק המדברי שהתרוממו אל קו האופק. המים נספגו בגופו, רעב החל להציק לו, ואז נשמע רחש המחבתות במטבח וקריאה בקולו הצוהל של טוני “מה היית אוכל דיק? יש לי בשר חזיר. לא רוצה חזיר? אכין עבורך שעועית מקסיקאית טובה. חריפה. הא הא אני מכיר את דיק קשישא, יש לי מלא יין טוב עבורך דיק. טורטיות? אפילו ג’וליה אינה יכולה להפליא כמוני בהכנת טורטיות. חריף? הא הא, ומה דעתך על ארנב צעיר חמוד שראשו מפוצפץ על ידי קליע?”
“מרובה צייד?” גנח דוראנטה.
“לא, לא, אני הורג אותם ברובה” אמר טוני.
“אתה הורג ארנבים ברובה?” חזר אחריו דוראנטה, שגילה לפתע עניין.
“זה הרובה היחיד שיש לי,” אמר טוני.
“אם אני מעלה אותם על הכוונת, הם גמורים … רגל מעץ לא יכולה לצעוד רחוק מאוד … אני חייב להרוג אותם במהירות. אתה מבין ?
הם מתקרבים לעבר הבית עם זריחת השמש, אוזניהם דרוכות מורמות ואז אני יורה בין האוזניים”.
“כן כן” מלמל דורנטה. “במרכז הראש”, הוא נרגע, אך בזעף העביר את ידו על פניו ועל ראשו.
טוני החל להוציא את האוכל לפטיו, והניח אותו על שולחן עץ קטן; פנס תלוי על קיר הבית הטיל אור עמום על השולחן בחצי מעגל. הם הסבו לשולחן ואכלו. טוני קרצף את עצמו לקראת הארוחה. שערו היה ספוג במים והוחלק לאחור על גולגולתו העגולה. גבר במדבר מוכן לשלם חמישה דולר עבור המים הרבים שנדרשו כדי להשרות בהם שיער כזה.
הכול היה נינוח. טוני ידע לבשל, וידע מתי למזוג את היין לכוסות.
“זה יין ישן, יין של אבי, יין בן אחת עשרה שנים” אמר טוני,
“תביט באור דרכו, אתה רואה את החום הזה בתוך האדום? זה החלק הטוב של היין שהופך אותו לרך כל כך, אבי אמר את זה תמיד”.
“מה הרג את אביך?” שאל דוראנטה.
טוני הניף את ידיו והתבונן בהן כאילו היה מקשיב להן, או שהוא מפיק מהן תובנה.
” הַמִּדְבָּר הרג אותו. מצאתי את הפרד שלו. גם הוא היה מת. המימייה שלו נזלה, הוא היה רק חמישה מייל מכאן כשהעַקָבִים הנחו אותי אליו״
“חמישה מייל? …רק שעה מכאן …אל אלוהים” אמר דוראנטה. הוא התבונן בעיניים פקוחות לרווחה.
“ככה? פשוט נפל ומת?” שאל.
“לא” השיב טוני “כשאתה מת מצמא, אתה תמיד מת בדרך אחת…ראשית אתה קורע מעליך את חולצתך, לאחר מכן אתה קורע מגופך את הגופייה. זאת על מנת להתקרר.. והשמש יוקדת ואופה את עורך החשוף …ואז אתה הוזה שיש מים בכל מקום, אם רק תחפור די עמוק. אתה מתחיל לחפור. האבק סותם את נחיריך. אתה מתחיל לצרוח. ציפורניך נשברות בחול ובשרן נחשף מתחת לעור שנקרע עד העצם”.
הוא לגם בחופזה מהיין.
“בחיים לא ראית מישהו גווע מצמא במדבר, איך אתה יודע שהם צורחים?”
שאל דוראנטה.
“יש על פניהם הבעה של צריחה כשאתה מוצא אותם” אמר טוני.
“קח עוד יין. המדבר לא יוכל להשיג אותך כאן לעולם. אבי לימד אותי איך להרחיק את הבית והכרם מהמדבר. אנחנו חיים כאן לא רע, הא?”
“כן” השיב דוראנטה, הוא התיר את צוארונו “כן לא רע בכלל”.
לאחר מכן הוא ישן היטב בערסל, עד שקול ירייה העיר אותו והוא ראה את צבע השחר בשמיים. השמש הייתה קערה ענקית, לרגע הוא חש כאילו ריחף מעליה מסתכל לתוכה. הוא קם וראה את טוני מגיע אוחז בארנב באוזניו, את הרובה אחז בידו השנייה.
“אתה רואה” אמר טוני “ארוחת הבוקר באה והזמינה את עצמה!” הוא צחק.
דוראנטה בחן את הארנבת בשקידה. היא הייתה שמנה וראויה למאכל והיא נורתה בדיוק במרכז ראשה. צמרמורת אחזה בגופו של דוראנטה, והוא התרחץ בזהירות לפני ארוחת הבוקר, הוא האמין שגופו יוותר צונן למשך היום כולו. גם ארוחת הבוקר הייתה מצוינת: חמיטות, וארנבת ממולאת בפלפלונים ירוקים, ורבע גלון קפה חזק. לפני שסיימו את הארוחה, הכתה החמה דרך החלון המזרחי, והם החלו להזיע.
“תראה לי רגע את הרובה שלך, טוני , בסדר?” שאל דוראנטה.
“תוכל להתבונן ברובה שלי אבל אל תגזול ממנו את מזלו טוב” צחק טוני.
הוא הביא את הווינצ’סטר בעל מחסנית של חמישה עשר כדורים.
“הוא טעון במלואו?” שאל דוראנטה.
“אני תמיד טוען אותו מיד כשאני שב הביתה” השיב טוני.
“טוני בוא איתי החוצה” ציווה דוראנטה. הם יצאו מהבית .השמש הפכה את זיעתו של דוראנטה למפל חם ואז ייבשה את עורו כך שבגדיו היו שקופים.
“טוני אני חייב להיות ממש מרושע” אמר דוראנטה “עמוד כאן במקום שאני אוכל לראות אותך. אל תנסה להתקרב …עכשיו הקשב…השריף יגיע לאורך הנתיב הזה מתישהו היום, במרדפו אחרי. הוא ימלא לעצמו ולחבורתו די מים מהמכלים שלך. ואז ימשיך בעקבותי לאורך המדבר. הבנת? הוא ימשיך כל עוד ימצא מים כאן. אלא שהוא לא ימצא כאן מים”.
“מה עשית דיק המסכן?” אמר טוני “תראה …אני יכול להחביא אותך במרתף היין הישן מקום שאיש לא ימצא אותך”.
“השריף לא הולך למצוא כאן מים” השיב דוראנטה “זה יהיה ככה”.
הוא הצמיד את הרובה לשכמו, כיוון, וירה. הכדור חדר לבסיס מיכל המים הקרוב, כתם כהה בתבנית חצי סהר נקווה על החול מתחת לדופן המתכתית.
טוני ירד על ברכיו “לא ,לא דיק! דיק רחימאי!” הוא קרא “תראה, כל הגפנים, כולן ימותו מצמא. הן יהפכו לעץ יבש ,דיק”.
“סתום את הפה” אמר דוראנטה “עכשיו משהתחלתי אני דווקא נהנה מכך”.
טוני נפל על פניו ואטם את אזניו בידיו. דוראנטה קדח את המיכלים בכדורי רובה, אחד אחר השני. לאחר מכן נשען על הרובה.
“קח את המימייה שלי ומלא אותה מהקערה הצוננת, מלא אותה עד תומה טוני”.
טוני נתרומם, הוא הרים את המימייה והתבונן סביבו, הוא לא הביט אל המיכלים מהם זרמו המים ברעש אל האדמה סביבם והרוו אותה, אלא אל שורות הגפנים. ואז פנה והלך פנימה. דוראנטה התיישב על הפרד. הוא העביר את הרובה לידו הימנית ושלף אקדח קולט כבד מנרתיקו. טוני שב, נגרר אליו ראשו חפוי. דוראנטה הביט בו בזהירות כשאקדחו מופנה אליו, אבל טוני מסר לידו את המימייה מבלי להישיר מבט אל עיניו.
“הצרה אתך טוני” אמר דוראנטה, “שאתה פחדן. הייתי נלחם בעדת חתולי בר בידי החשופות לפני שהייתי נותן להם לעשות מה שאני עושה לך. אבל אתה יושב על אחוריך ומתיר לי לעשות ככל העולה על רוחי”.
לא נראה היה שטוני שומע בכלל. הוא פשט את ידיו אל עבר הגפנים “או אלי” אמר טוני, “תיתן להם פשוט לגווע?”.
דוראנטה משך בכתפיו. הוא שקשק במימייה לוודא שהיא מלאה. היא הייתה מלאה עד כלות עד שלא אפשר היה לשמוע את קול הנוזל המשתכשך.
הוא הפך את פניו של הפרד ודרבן אותו לקצב רכיבה קליל, כשחלף חצי מייל מהבית הוא זרק את הרובה הבלתי טעון לארץ. לא היה הגיון לטלטל אתו את המשקל המיותר הזה, וטוני עם הרגל התותבת שלו לא יגיע ממילא למרחק כה רב מהבית.
כעבור רכיבה של מייל נוסף בערך הביט דוראנטה לאחוריו, וראה תמונה רחוקה קטנה של טוני מרים את הרובה מהאבק, ומבטו הרציני מופנה אחרי אורחו הנעלם באופק. דוראנטה זכר את הנקב המושלם הקטן שחצה את גולגולתה של הארנבת. לאן שלא יתקדם אי פעם, דרכו לא תוביל אותו שוב אל הכרם במדבר. אבל אז הוא החל לדמיין לעצמו את השריף ופלוגת הרודפים מגיעה אל ביתו של טוני, והוא פרץ בצחוק רם. השריף והפלוגה יוכלו להתכבד בהרבה יין, כמובן, אבל ללא מים אין כל יכולת להמשיך במרדף במדבר, אפילו לא כשאתה רוכב על סוס או פרד.
דוראנטה טפח על הדופן העגולה של המימייה המלאה שלו. אולי, הרהר, הגיעה העת ללגימה הראשונה, אך הוא העדיף להתאפק ולדחות את העונג עד שהצמא יגבר.
הוא נשא את עיניו לאורך השביל המאובק. בסמוך לשביל היו פזורות פה ושם עצמות. הן היו פזורות כך שיחדיו הצטרפו וסימנו קו אחיד שעינו כעין הגיר, שהיה שרוע בנינוחות מוזרה לאורך מדבר האפצ’ים, ומצביע לעבר ההבטחה הכחולה והקרירה של ההרים. למחרת בבוקר הוא יהיה שם.
זאב ערבות פרץ בריצה מתוך מערה ורץ, הוא נראה כמו עננת אבק אפורה נישאת ברוח. לשונו משתרבבת כמו סחבה אדומה מצד לועו, ופתאום דוראנטה חש ביובש עד מח שדרתו. הוא הסיר את המכסה מהמימייה והרים אותה. היה לה ניחוח חמצמץ, יתכן שאריג השק הישן העוטף אותה החמיץ מיושן. ואז הערה בבת אחת את הנוזל הפושר אל פיו, הוא בלע אותו בטרם יזהירו אותו חושיו. זה היה יין. מבטו נדד אל ההרים. הם היו כחולים ונחו בשלווה מרוחקים כמו שהיו עם שחר של אותו בוקר. עשרים וארבע שעות הוא יהיה ללא מים, רק יין.
“מגיע לי,” אמר דוראנטה. “בטחתי בו שימלא את המימייה … מגיע לי. קללה על ראשו !”.
בכוח רצון אדיר הוא השתלט על הבהלה. הוא לא יגע ביין עד הצהריים. ואז ילגום לגימה קטנה אחת. הוא ישרוד.
השעות חלפו. הוא הביט בשעונו וגילה שהשעה היתה רק עשר. והוא היה בטוח שהשעה קרובה לצהריי היום! הוא שחרר את מכסה המימייה ושתה מהיין בחופשיות. לפתע הרגיש כי הוא זקוק לכך יותר מאשר קודם לכן. הוא הגיר בלהיטות את תכולת המימייה אל קרבו. הוא שקשק אותה והיא הייתה קלילה להחריד.
פעם אחת הוא סובב את הפרד ושקל אם ישוב על עקבותיו, אבל הוא יכול היה לזכור את ראש הארנבת בבהירות, את הקדח ממש במרכז ראשה. זכר את הכרם, את שורות הזמורות הישנות משתרגות, מעוותות, מסוקסות, שקליפתן נושרת מעליהן. כל גפן הייתה עבור טוני נפש חיה, ודוראנטה גזר על כולן מוות.
הוא שוב התבונן אל כחול ההרים. ליבו פעם בחזהו בפראות, באימה. אולי היה זה הפחד ולא יניקת אותו אוויר יבש וקטלני שגרם ללשונו להידבק לחיכו.
היום התארך. הוא חש בבחילה רוחשת בבטנו, הבחילה התחלפה בכאבים חדים. כשהביט מטה, ראה שדם הכתים את מגפיו. הוא דרבן את הפרד עד זוב דם שפרץ אדום מצלעות הבהמה. הוא הזדעזע והיה עכשיו כרוכב על סוס נדנדה שבור. ההכרה הכתה בדוראנטה כי הוא דרבן את הפרד לדהרה במשך זמן רב מידי. הוא עצר. הפרד עמד, רגליו מפוסקות לרוחב .. ראשו היה מוטה מטה. כשהוא גחן מהאוכף, ראה שפי הבהמה פעור.
“הוא עומד למות” אמר דוראנטה ” איזה טיפש הייתי …”.
הפרד לא מת, לפחות לא עד לאחר השקיעה. דוראנטה נטש הכל מלבד אקדחו. הוא המשיך ללכת נושא במשקל האקדח במשך שעה, ואז הטיל גם אותו, בתורו. ברכיו הלכו וחלשו וכשנשא את עיניו אל הכוכבים, הם נצנצו אך לרגע, לבנים וצלולים, ואז הסתחררו כבמסלולי מרוצים קטנים ששורבטו באדום.
הוא השתרע. הוא עצם את עיניו בציפייה שהטלטלה שאחזה את גופו תפוג אך היא לא חלפה. כל נשימה שנשם בחושך הייתה כמו שאיפת אבק שחור.
הוא התרומם והמשיך, מתנודד. לפעמים מצא את עצמו רץ.
“לפני שאתה מת מצמא, אתה משתגע”. הוא כל הזמן נזכר באמירה. לשונו ​צבתה. לפני שהיא תחנוק אותו, הוא היה כורת אותה עם הסכין שלו והדם היה מסייע לו, הוא יכול היה לשתות אותו. ואז נזכר שטעם הדם מלוח.
פעם, בילדותו, הוא רכב עם אביו במעבר הרים והם השקיפו מטה באגם הררי שצבע מימיו כעין הספיר, מאה אלף, מיליון, טונות של מים צוננים כשלג …
כשנשא את עיניו עכשיו מעלה, לא היו כוכבים; וזה הפחיד אותו נורא. הוא מעולם לא ראה לילה כה קודר במדבר. עיניו בגדו בו. הוא התעוור.
כשהבוקר הפציע, הוא לא יכול היה לראות עוד את ההרים. לא היו עוד כוכבים ולא רוח . האוויר עמד ללא ניע כמו מים בשוקת, והוא היה כפסולת שהצטברה בתחתיתה.
הוא אחז בצווארון חולצתו וקרע אותה כך שמדולדלת הייתה כשתי סחבות ממתניו.
הוא לא יכול היה לראות את האדמה וכשהמשיך, מעד על הסלעים. אבל לא היו כוכבים בשמיים. הוא היה עיוור: לא הייתה לו תקווה יותר מאשר לחולדה בבאר.
“אה, הַשֵּׁדִים האיטלקים יודעים להרעיל יין שמשתק את החושים או אחד מהם” וטוני בחר לעוור את דוראנטה.
הוא שמע קול פכפוך של מים. הייתה זה חריקת החול העמוק והרך עליו הוא פסע ; חול כה רך שאדם יכול לחפור אותו בידיו … והוא הלך במעגלים סחור סחור עד שקרס ומת.
אחר כך, כעבור שעות רבות, מתוך השמים הסומים הקודרים החל הגשם לרדת. הוא ירד תחילה בלחישה ואחר כך כמלמול עדין, כמו קולות משוחחים, אבל באחריתו, בדיוק עם שחר, הוא שאג בקול כמו פרסותיהם של עשרת אלפים סוסי מלחמה. אפילו בעת שניתך המבול הרועם מצאו בעלי הכנף הגדולים, אלה שראשיהם עירומים ואדומים, וצוואריהם גרומים, את דרכם למקום אחד במדבר האפאצ’י.

“המצוד הגדול ” ספר של מקס ברנד בעברית אתר “בוקספר ” 

צפו בדיון בסיפור 

האתר הרשמי של מקס ברנד 

מקס ברנד בויקיפדיה 

מוות במדבר, צייר - אבי גולדברג
מוות במדבר, צייר – אבי גולדברג

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן