מיוחד לקראת יום השואה – סיפור קצר מאת גפנית לסרי קוקיא על צייר כושל שהפך לרודן מפלצתי

מתוך קובץ הסיפורים “הים של וינה” כינרת, זמורה ביתן, דביר – מוציאים לאור, 2016

השעה כמעט עשר בבוקר, ויוזף שטרן ממהר אל הגלריה שלו. אין זה אולם מפואר, זהו חלל פשוט, ושטרן מעדיף לקרוא לו ‘החנות שלי’. הוא מאיץ את צעדיו. וכבר ממרחק הוא רואה אותו. צל שחור על רקע השלג הלבן; עומד כפוף ומכונס לצד דלת הכניסה; תחת בית שחיו חבילה. כששטרן מתקרב אליו עוד, הוא מבחין בשער ראשו המשומן ובלובן החולני של פניו.  האיש רועד מקור ורוקע ברגליו. החבילה שהוא מחזיק, שטרן רואה זאת בבירור כעת, עטופה ברישול בנייר עיתון. “שלום לך,” שטרן קורא אליו ומנופף בידיו בשמחה. “הר שטרן,” עונה לו האיש ביובש, בקול שקט. שטרן מגיע עד קרוב אליו ממש. הוא מוריד את כפפת ימינו, טופח בחיבה על כתפו של האיש ופותח לו את הדלת. האיש מחכך את ידיו העירומות זו בזו ונכנס אל החנות. שטרן נכנס אחריו. הוא מזדרז להדליק את האח. בינתיים פותח האיש את החבילה שלו, מוציא ממנה שלושה ציורים, מניח אותם על שולחנו של שטרן, מתיישב ומביט בהם כשעל פניו חיוך קטן. הוא נראה שבע רצון מהם. “אקנה אותם ממך,” אומר לו שטרן בעודו מתעסק באש ומבלי שהסתכל על ציוריו. הוא כבר מכיר אותם. רובם משמימים וחסרי מעוף. אבל לשטרן זה לא אכפת.

לפני כשנה הבחין בו שטרן לראשונה. הוא ישב על ספסל, בסמוך לחנות, ובשתי ידיו אחוזה היתה, פעורת פה וממתינה לנדבה, קופסת שימורים ריקה עשויה מפח. החליפה שהוא לבש היתה מרופטת, נעליו מסמורטטות ודקות מרוב שימוש, לחייו שקועות, עיניו עכורות, שער ראשו דבוק לקרקפתו – הוא נראה חולה.
    מה שמשך את תשומת לבו של שטרן אליו היה העובדה שבניגוד ליתר דרי הרחוב ומקבצי הנדבות שהוא ראה בסביבה, האיש החסר הזה לא החזיק בין שפתיו סיגריה ולא החביא תחת מעילו בקבוק. גם שטרן לא עישן סיגריות ולא שתה משקאות חריפים. בכל בוקר, בדרכו אל החנות, היה עובר על ידו, מיישיר מבטו קדימה, עוטה על פניו מבע של בהילות ועושה עצמו כאילו אינו רואה אותו. בערב, כשהיה יוצא משם, היה חולף על פניו שוב. לעתים העז והציץ בו מזווית העין, לראות, אולי בכל זאת זקוק הוא לאיזה דבר. ובאחד הימים נעצר. השעה היתה שעת ערב והקור קשה ורע. האיש, מכורבל על הספסל ועטוף במעילו, הכמיר את לבו של שטרן. שטרן טילטל אותו בעדינות עד שפקח את עיניו, ולקח אותו אל מסבאה קרובה, שם הזמין עבורו שתי קערות של מרק ירקות. האיש טרף אותן ונדם. נבוך ומבולבל, לא יודע מה יעשה בו כעת, הציע לו שטרן שייקח אותו אל אחד מן הפונדקים ברובע. הלכו. כשהגיעו לשם, העז שטרן והביט בו מקרוב, וראה, מבעד לזוהמה ולכפור, כי האיש אינו אלא בחור צעיר, בן עשרים בערך. רחמיו של שטרן איימו לפרוץ את חזהו. הוא שילם לבעל הפונדק, נתן לו בחשאי עוד כמה שטרות, וביקש בעבור הצעיר חדר נעים, מיטה נוחה, שמיכה מחממת ותה, ואולי, אם אפשר, גם מעט דייסה. בעל הפונדק התחייב בפניו של שטרן שלבחור לא יחסר דבר. חודש לאחר מכן הופיע הבחור הצעיר בחנותו של שטרן, ובחיקו ציור קטן מעשה ידיו. “צייר עוד מאלה ואני אקנה אותם ממך,” אמר לו שטרן, ומאז החל רוכש את עבודותיו. משהו בבחור נגע ללבו.

כשמגיע הבחור הצעיר אל החנות, נוטל ממנו שטרן את אחד מן הציורים שהוא מביא איתו, להעמידו לתצוגה. את היתר הוא מסתיר, אחר כך, במחסן. הוא מחליף מדי פעם ציור שתלה באחר, אך לצעיר הוא מספר שהוא מוכר אותם, את ציוריו, ובמחיר לא רע כלל, אף כי הללו הולכים ונערמים במחסנו, מעלים שם אבק ועובש קל.

יוזף שטרן נולד וגדל בעיר. הוא רווק באמצע שנות הארבעים לחייו. בן יחיד להוריו. הוא איש אמיד. אחדים מן הציורים שבבעלותו הם משל גדולי הציירים. חנותו מוארת, מסודרת ונקייה, ורצפת העץ שלה ממורקת. היא מהדהדת את מראהו. הוא רזה, גבוה, ממושקף, עדין ומוקפד, וכל חזותו אומרת אצילות ויושרה. מאחורי גבו קוראים לו מכריו הנסיך מסבויה, הוא יודע. ואין הדבר נובע מדמיונו לנסיך: הנסיך הלוא היה מכוער, כך מגלים לנו דיוקנותיו, ואילו שטרן איננו מכוער כלל וכלל. אך הוא אינו טורח להכחיש את השמועות עליו. שטרן רחוק מלהיות שקרן. והבחור הצעיר? על חייו שטרן כמעט שאינו יודע דבר. הבחור לא מספר על עברו, ושטרן, שאינו חטטן מטבעו, גם לא שואל. הצעיר הזה מוצא חן בעיניו גם כך, ומה שהוא, שטרן, בכל זאת מצליח ללמוד עליו בחלוף הזמן, מגביר את חיבתו אליו. הוא סקרן, הוא אוהב מוזיקה, הוא מתעניין בהיסטוריה והוא חובב קריאה. יש לו ידע כללי נרחב. על אף מצבו הכלכלי הגרוע, הוא מתנהג ונשמע כאיש העולם המצפה מעצמו לגדולות. הוא צייר, הוא אומר. מטרתו היא להקדיש את עצמו ואת חייו ליצירה. לחיות ולסיים את חייו כאמן. שטרן מעריך מאוד את תכונותיו היפות של הצעיר ואת שאפתנותו, ומרבה לשבחו בפניו. ומה עוד? הבחור אינו שש לספר על עצמו, אבל בנאומים אינו חוסך. מלקט מידע מפה ומשם ונושא דרשות. רבים מן הדברים שהוא אומר אינם מקוריים, רבים מהם חלקיים, לא מדויקים, נשמעים כערבוביה של שברי רעיונות והגיגים ששמע או קרא עליהם, ולא תמיד הם מתגבשים לרצף מחשבתי ורעיוני אחיד, אבל שטרן הוא מאזין סבלני ובלתי ביקורתי בעליל. הוא אינו מעיר לו. נהפוך הוא. הבחור הצעיר יודע לדבר בביטחון כה רב, עד ששטרן, שגבוה ממנו בעשרה סנטימטרים לפחות, חש לידו קטן כל כך, כאילו הוא, שטרן, מביט בו מלמטה למעלה ולא להפך. נוסף לכך, שטרן הוא אדם נוח ופייסן מטבעו. לעולם יבחר שלא להתפלמס. יש לו נטייה להבין חולשותיהם של אחרים, להבליג ולסלוח, אף על פי שעל עצמו אינו חס. הצעיר הזה, הוא אומר לעצמו, ניצב רק בראשית דרכו. הוא עוד ישמע, ויקרא, וילמד. הוא ימצא ויגבש לו דרך.

הבחור הצעיר מתחיל להתחמם. הוא מוריד את כובעו ומניח אותו על השולחן, אך נשאר לבוש במעילו הדק, שמתחת לו הוא לובש חליפה מתפוררת, סוודר מעקצץ וגופייה מצהיבה. בינתיים מסיים שטרן להדליק את האח ומתחיל לסדר את החנות. הוא עסוק מאוד. בימים שחנותו פתוחה אין לו בה שום עזרה. הוא זה אשר מאבק ומטאטא אותה, וקונה וגם מוכר בה. מדי ראשון בבוקר, כשהחנות סגורה והוא איננו, מגיעה אולה לנקות. אישה גוצה וחסונה כבת חמישים שפרנסתה עבודות ניקיון, ובידיה נמצא עותק של המפתח לחנות. את סכום הכסף שמגיע לה עבור עבודתה משאיר לה שטרן על שולחנו. לפעמים הוא משאיר מעט יותר. פעם או פעמיים עברה במחשבתו של שטרן האפשרות שיבקש מן הבחור שיסייע לו מעט בחנות, תמורת שכר, כמובן, אבל שטרן פסל את הרעיון. הבחור הוא הלוא אמן. פעם או פעמיים קיווה שטרן שאולי יציע לו הבחור עצמו באחד הימים מעט עזרה, לפחות עזרה סמלית, בהחזקת החנות ובסידורה. שטרן היה מתעקש לשלם לו על כך. אבל גם הפעם הזכיר לעצמו כי הבחור הוא אמן אשר כל עתידו עדיין לפניו.
    שעה עוברת. בקרוב יגיעו לקוחות. שטרן עובד במתינות יעילה. הוא עובר מפינה לפינה, מיישר, מוריד תמונה, תולה אחרת. הוא בוחר באחד מציוריו החדשים של הבחור הצעיר (קערת פירות ובה אגס צהוב, תפוח עץ אדום וענבים ירוקים) ומעמיד אותו לתצוגה במקום בולט, במקום ציור אחר שהוא מוריד מאחד הקירות. הצעיר יושב עדיין, שותק וממתין. הוא נראה עייף, כאילו היה ער כל הלילה. טבעות שחורות־ירוקות מקיפות את עיניו השקועות. שטרן מסיים את סידורי הבוקר ומתיישב בכיסאו. “ובכן, ידידי הצעיר, מה שלומך?” הוא שואל את הבחור. “טוב תודה, הר שטרן.” שטרן גם הוא איננו מגדולי הדברנים, אבל הצעיר הזה עולה עליו בשתקנותו, לפחות כאשר מדובר במשפטי נימוסים שכאלה. “היש איזה חדש בחייך?” שטרן מחליט לנסות ולעורר שיחה, והפעם בנימה אחרת מזו שהתרגלו אליה עד כה. סבור הוא שאולי היכרותם כבר מאפשרת גישוש ראשון לקראת שיחה פרטית יותר. זמן רב הוא מכיר את הבחור וקונה ממנו את ציוריו. “על איזה חדש, למשל, אתה שואל, הר שטרן?” תמה הצעיר. “על עבודה קבועה, נניח.” הוא זהיר מאוד, שטרן. על בחורות, למשל, הוא אינו מעז לשאול אותו. עם הזמן התוודע מעט אל הבחור, ואיזו תחושה שיש ללכת סביבו על קצות האצבעות עלתה בו. “אה,” אומר הצעיר ומניף את ידו בזלזול. ומדוע עליו לעבוד בעבודה ‘מסודרת’? שטרן רוכש ממנו את ציוריו, ואת הגלויות והציורים הקטנים יותר שהוא מצייר הוא מוכר פה ושם לתיירים או לסוחרי אמנות אחרים. זוהי פרנסה. ואיש אינו יוצא נפסד. שטרן הרי מוכר את ציוריו בכסף טוב, ובכסף שהוא עצמו מרוויח, הוא קונה לעצמו עיתונים, ספרים, ציוד ציור ומזון, שהוא אולי תפל אבל משביע, ויש ביכולתו אף להרשות לעצמו לשבת בבית קפה מדי פעם ולהזמין פרוסת עוגה. מה עוד הוא צריך? שטרן מזועזע. אפילו היה מוכר באמת את ציוריו של הבחור הצעיר, לא היה מקבל בעבורם כדי מחצית ממה ששילם לו בשבילם. והצעיר גם לא צייר הרבה ציורים מן הסוג שמכר לשטרן, ציורי שמן ורישומים גדולים בצבעי מים שידע שאפשר יהיה אולי למכור אותם ביותר מאשר הלרים בודדים. הגלויות שצייר ומכר לתיירים הכניסו לכיסו מעט מאוד. אם חושב הוא על עצמו כעל צייר, ואם אינו מוכן לעבוד בעבודה קבועה אחרת, מדוע אינו משקיע בעבודת ציור רצינית ומאומצת יותר? עצלות וחוסר מעש היו בבחינת בל יעלה על הדעת על פי החינוך שקיבל שטרן בבית הוריו. “ומה לגבי לימודים?” שואל שטרן. כן, מה באמת לגבי לימודים? הוא חושב בלבו. מדוע לא ילמד הבחור ציור במסגרת כזו או אחרת? הרי לא יוכל להמשיך לנצח לצייר כמו חובבן. עד מתי יצייר בצורה בינונית כל כך וימכור את עבודותיו בפרוטות? נכון, לזכותו יש לומר כי הוא אכן עושה את הדבר שהוא יכול להתפרנס ממנו בהיותו צייר בלתי ידוע, מצייר ומוכר גלויות לתיירים, אבל שטרן חש שהצעיר מסוגל ליותר מכך. אם יתאמץ ויצייר עוד, יוכל לחסוך אט־אט די כסף, מה שיאפשר לו לצאת ללימודים. כשיסיים את לימודיו, ידע בוודאי לצייר טוב יותר, ימכור את ציוריו במחירים נאים וישתכר היטב. אז גם יוכל לחיות מעט יותר ברווחה. אילו חשב שטרן שהבחור הוא מסוג האנשים המסוגלים להקשיב באמת ולקבל דעתו של אחר, היה אולי מרשה לעצמו להפנותו אל אחד ממכריו, ידיד שהוא מורה וגם צייר, או אולי היה ממליץ לו על מוסד לימודי מתאים. לאקדמיה לאמנויות יפות אין סיכוי שיתקבל. ייתכן שהיה מציע לו לגשת בינתיים ללימודים אחרים ולרכוש לו מקצוע. כל דבר שיהיה בו כדי לעזור בהבטחת עתידו יהיה מקובל. אך שטרן איננו מעז. יש במכרו הצעיר איזה קו של נחישות קרה, כמעט עוינת, קו שבגללו חושש שטרן להציע לבחור אפשרויות שונות הקשורות בעתידו ובהזדמנויות שאולי עשויות להיפתח בפניו. כמה חבל. מהלך כזה, לו התבצע, יכול היה לשנות את מסלול חייו של הצעיר. אפילו להטותו לחלוטין. הבחור אינו משיב לשאלתו של שטרן בעניין לימודים. הוא קם מכיסאו, חובש את כובעו, קד קלות ויוצא מן החנות בפנים אטומות ובלי לומר דבר. “הבט, אני מצטער,” שטרן קורא אליו מפתח חנותו, אך הבחור אינו עונה לו וממשיך ללכת. “אני מתנצל. לא הייתי צריך לומר לך דבר. אסור היה לי להתערב. לא היתה לי כל זכות לעשות זאת.” הבחור הצעיר מרים את ידו מבלי להביט לאחור. “בוא גם מחר.” שטרן מרגיש נורא. הבחור המסכן אינו אשם. בודד בעיר הגדולה הזו וללא כל הכוונה. מי יודע מה עבר עליו? ומניין בא? ומדוע עליו לחשוב כי הוא אינו מתפרנס בכבוד ובכוחות עצמו כאשר שטרן עצמו מספר לו כי הוא מוכר את ציוריו ובמחירים יפים? ומי זה שקבע כי אדם חייב לעבוד כדי להרוויח יותר מן הדרוש לו למינימום צרכיו? שטרן אינו יכול להפנות אצבע מאשימה אל איש מלבד עצמו. איש לא נכנס אל חנות הציורים שלו כל אותו היום.

בערב סוגר שטרן את החנות והולך לבקר אצל הוריו. השלושה משוחחים על ענייני היום. שטרן מעדכן את אמו ואת אביו במתרחש בחנות ובחדשות בעולם האמנות. לפני כמה ימים הגיעה אל סיומה התערוכה ‘מאנה והפוסט־אימפרסיוניסטים’ שהתקיימה בגלריה גרפטון בלונדון, תערוכה שכונתה ‘שערורייתית’ בפי רבים ועוררה מחלוקות ומהומה רבתי, והוא מספר להם עליה בהתלהבות. “הצייר ומבקר האמנות הנודע רוג’ר פריי, מי שאירגן את התערוכה ומי שהיה, אגב, הראשון שהשתמש במונח ‘פוסט־ אימפרסיוניזם’, בחר להציג בה עבודות של מאנה, סזאן, גוגן, ואן־ גוך, מאטיס ופיקאסו; גם של סרה ושל סיניאק ו…” לאחר הדברים הללו הוא משתתק. הוא אינו מסתיר מהוריו דבר כמעט, אך על ידידו החדש הוא איננו מספר להם. לא להם ולא לאיש ממכריו, רובם חבריו לעסקים. איזה חוש פנימי מכוון אותו שלא לספר על הבחור הזה לשום אדם. הוא מהרהר בציוריו של ידידו הצעיר: כנסיות, טירות, מבנים ציבוריים, נופים עירוניים יומיומיים ונופי טבע. הוא כמעט שאינו מצייר אנשים, ואם הוא מצייר אותם, נראה כאילו עשה זאת בחוסר חשק. הסימבוליזם שלו פשוט, קל להבנה ואינו מעורר עניין. הוא חסר סגנון אישי, וכמו לגבי מרבית הדברים שהוא מאמין בהם ומדבר עליהם, גם בציירו הוא למעשה מעתיקן. חקיין. מחקה את קודמיו, ציירים בני המאה התשע־עשרה, מעתיק מגלויות ישנות. מדוע אינו מעז להתקדם ברוח הזמן? האם אינו ער לשינויים המתרחשים סביבו? מדוע מתעקש הוא להיצמד אל רוחות העבר ולשמר אותן, כאשר אפילו בז’אנר הזה, הקלאסי, שהוא דבק בו, הוא אינו מוצלח כל כך? נראה כי אין הוא יודע להעריך נכונה את מידתן האמיתית של יכולותיו האומנותיות, וכי אין הוא מודע למגבלותיו. הוא כה בטוח בעבודותיו, עד שאין ולו פרצה אחת בנפשו אשר מבעד לה יוכלו לחדור פנימה דברי ביקורת או עצה. אך שטרן איננו יכול לכעוס עליו בשל כך. לקות הראייה של הצעיר הופכת אותו, בעיניו הרואות של שטרן, לאנושי יותר דווקא, ולא ל’מלא בעצמו’, למשל, תכונה שגם היא, לדעתו של שטרן, חפה מכל פשע במהותה. ובכל זאת, חבל לו על שאינו יכול לשוחח עם הבחור ולהאיר את עיניו. אולי מוטב לו שיבחר להיות אדריכל: רישומי המבנים שלו אינם רעים כלל. אחרי ארוחת ערב אצל הוריו, מתכונן שטרן לשוב לביתו. הוריו מפצירים בו שיישאר, אבל הוא מסרב בנימוס. אירועי הבוקר טורדים את מנוחתו. הוא הולך הביתה. כשהוא מתקרב אל בניין מגוריו, הוא רואה את הבחור הצעיר עומד בפתח. שטרן נבהל. מה הוא עושה פה? מה הוא רוצה? שטרן אינו זוכר שהראה לו את ביתו, או שנתן לו את כתובת מגוריו, או שהזמין אותו אליו. “הר שטרן,” קורא אליו הבחור, “סלח לי אם נבהלת.” שטרן נעצר במקומו. “רציתי לבקש סליחה.” שטרן מתרכך ומחייך אל הצעיר בהקלה. “זה בסדר, ידידי,” הוא אומר לו. “ובכל זאת, לא היתה כל סיבה להתנהגותי הגסה. קבל נא את התנצלותי,” הבחור אומר בתוקף. “התנצלותך התקבלה.” הם עומדים זה מול זה ושותקים, ושטרן מרגיש שיש עוד איזה דבר שטרם נאמר. הוא מריח באוויר ציפייה. הוא מסיר את כובעו, ממעך אותו בין ידיו, שוקל אם יזמין את הבחור לעלות אליו לדירתו, ולאחר מחשבה מחליט שמוטב לא לעשות זאת. כשהוא מאחל לידידו הצעיר המשך ערב טוב וליל מנוחה, נדמה לו שהוא מבחין אצלו במפח נפש או אף בעלבון. הבחור הולך משם. שטרן יודע שלא עשה לו כל רע, ואף על פי כן הוא מרגיש אשם. אולי בכל זאת היה צריך להזמין אותו אליו?

שטרן נמצא בחנות הציורים שלו, אבל היום אין לו כוח לעשות כלום. geschlossen. הוא עייף. הוא הופך את השלט שעל הדלת. סגור. הוא פתח את החנות שלו כשהיה בן עשרים וחמש. תמיד היתה לו ‘עין טובה’. הוא נהנה מהעבודה שלו. הוא אוהב אותה. הוא עובד קשה. הוא איש של עבודה. הוא איננו מצָנט במובן המלא של המילה, אבל יש לו שניים־שלושה בני חסות, ציירים נזקקים ומוכשרים, שאותם הוא מזמין מדי פעם לארוחה. עם אף אחד מהם, כל כמה שהוא מחבב אותם, לא נקשר בקשרים ולא פיתח תחושות של חברות. לאף אחד מהם הוא לא משלם כסף חינם. הם אמנים מבטיחים באמת, כך הוא מאמין וחושב. הוא לא מזמין איש מהם למשקה. הזמנה מן הסוג הזה שמורה אצלו לידידים, לעמיתים וללקוחות ותיקים. לא כך ביחסיו עם הבחור הצעיר, ידידו החדש. כלפיו הוא חש אחריות, חובה ואיזה צורך מתמיד לתת. מניין תחושת ההכרח לעמוד לרשותו, אף כי כלל לא נדרש ולא התבקש לכך, ובעוד הבחור עצמו אינו מגלה כלפיו כל רגש של קרבה ובעצם אינו מגלה שום רגש כלל? נקישות רמות מחרידות אותו ממקומו. מישהו דופק בחלון החנות. מי הוא זה אשר דופק כך? זהו ידידו הצעיר. הוא מציץ פנימה. שטרן שמח לראותו. הוא מכניס אותו אל החנות ומושיב אותו ליד האח. “שב פה, התחמם,” הוא אומר לו, טופח לו על שכמו ומציע לו כוס תה. בקפה, ממש כמו שטרן, הבחור אינו נוגע. הבחור הצעיר מספר לשטרן כי מצבו רע. המקום בו הוא גר צפוף, לא מחומם דיו. מיטות הקומתיים צרות, והמזרנים הדקים שעליהם ישנים הוא ושכניו נמאסו עליו. אין לו די אוכל. הלוואי והיו לו עוד חומרים לצייר, כי אז היה מצליח להתפרנס יותר. שטרן מבין: זוהי כפי הנראה הסיבה שבגללה הבחור אינו מרבה לצייר. שוב הוא נמלא רגשי אשמה. כיצד לא הבין זאת קודם? צריך היה לחשוב על כך בעצמו ולתת לו הלוואה. אולי יציע לו, אם וכאשר תבוא העת, ‘מלגת’ לימודים צנועה. כעת הוא מציע שייתן לו מקדמה. הבחור ירכוש בעזרתה כל מה שנחוץ לו, ויוכל להתחיל לעבוד מיד. הצעיר מסרב. הוא איננו מוכן לקבל כסף חינם. שטרן מוציא צרור עבה של שטרות ודוחף אותו בכוח לכיס מקטורנו של הבחור. הצעיר הנבוך אומר תודה. כעבור יומיים הוא חוזר, ומניח ציור בצבעי מים על שולחנו של שטרן. בציור נראה הבחור כשהוא יושב על גשר עשוי אבן, רגליו משתלשלות מטה ברפיון, מתחתיו נהר. הוא לבוש בחליפה חומה שנראית גדולה עליו בכמה מידות. הוא חסר אף ופה, מבטו מהורהר. ראשי התיבות של שמו וצלב חקוקים מעל ראשו. “ציירתי אותו באביב שעבר.” לבו של שטרן נשבר. כמה ימים אחר כך מגיע הבחור שוב, ומביא איתו שני ציורים חדשים. האחד, ציור בצבעי מים של בית־חווה, והשני, עשוי אף הוא צבעי מים, ציור של אגרטל עם פרחים. שטרן יודע שקשה מאוד יהיה לו למכור אותם, כנראה אף בלתי אפשרי לנוכח המהפכות המתחוללות בעולם האמנות. הצעיר מבקש ממנו שייקח את הציורים ויקזז את ערכם מכספי המקדמה שנתן לו. שטרן מתרשם ונרגש. הבחור הזה הגון. אין בכך שום ספק.

בחודשים הבאים מצייר הבחור הצעיר בקצב של שתיים־שלוש גלויות ביום, כך הוא מספר לשטרן. הוא ממשיך להגיע אל החנות, מדי כמה ימים, ומביא עמו עוד ועוד ציורים מן הגדולים יותר שצייר. רק לעתים רחוקות מאוד מצליח שטרן למכור אחד מהם.

תשעה ימים חלפו מאז הפעם הקודמת בה הגיע הבחור אל החנות, ושטרן מודאג. במהלך החודשים האחרונים הצליח הצעיר להתגנב אל לבו ולעורר בו רגשי ִקרבה מסתורית. כאילו הופיע פתאום בחייו איזה אח צעיר. או אולי בן מאומץ. אילו ידע היכן הוא גר, אולי היה הולך אליו. ביום העשירי הבחור מגיע סוף־סוף. הוא חולה מאוד. הוא קודח. שטרן משכיב אותו על הספה שבחנות, מתיישב לידו על כיסא ומתחיל להתייסר. בוודאי חלה כשהגיע לחנות בערב, לפני עשרה ימים. כעת הוא ישן. שטרן מסתכל בו:
מיהו הצעיר הזה? איזה מין ילד הוא היה? מי הם הוריו? לאן ימשיך מכאן? לאן ילך? מה יעשה עוד בחייו?
סומק חם, חלק ובוהק אשר מרטיט את הלב נפרש על לחייו. כולו עור ועצמות, פיו יבש ומתקלף, ואף על פי כן, יפה הוא בעיניו. אפו חטוב, נשימתו רכה. לפתע מתרומם הוא באחת ומתיישב, זקוף, על הספה. ברק נראה בשמים, אך הרעם שבעקבותיו איננו נשמע. כמה מוזר. מביט הוא דרך שטרן, שב ומשפיל את ראשו מטה, אל הכר. נרדם. אפילו בשנתו הוא נראה משועמם. ושטרן? כמעט מאוהב. מכסה את אורחו בשמיכה קלה ופונה, בקושי, בחזרה אל ענייניו.

ערב אחד חוזר שטרן אל ביתו, ושוב הוא רואה את הבחור עומד ומחכה לו למטה. זוהי כבר הפעם השנייה שהוא ניצב שם ללא הזמנה. הפעם נראה לשטרן שהצעיר שרוי במצוקה אמיתית. הם לוחצים ידיהם. המרווח שביניהם מתמלא בדממה מכבידה. הבחור הצעיר נועץ מבטו בשטרן, עד שהלה חש אנוס להזמינו לעלות אליו הביתה. הם יושבים זה מול זה בסלון. הבית של שטרן נקי ומחומם היטב. הוא עמוס בחפצי אמנות ונוי. ציורים, פסלים, שטיחים, וילונות, כריות ובדים. נעים להיות בבית של שטרן.

    “אתה רוצה לשתות משהו?”

    .   –  .

    “אתה רעב?”

     .  –  .

    “אתה זקוק לכסף?”

     .  –  .

    “חסר לך משהו?”

    .  –  .

שתיקה מתוחה ממלאה את החדר ושטרן איננו יודע מה עוד יאמר. הוא מהדק את משקפיו אל פניו בעוצמה כה רבה, עד שהם חותכים חריצים בצדי אפו. מהפחד לטעות, לדרוך במקום שאסור לו, הוא בוחר שלא להשמיע אף הגה. מה רוצה ממנו הבחור? לא צריך היה להזמינו אליו. זיעה קפואה מבצבצת מעל שפתיו של שטרן. חם לו. משהו איננו כשורה. הוא מכחכח בגרונו ומבקש סליחה. הוא ניגש אל חדרו. זה ייקח רק רגע. הוא מוכרח להסיר את העניבה. הוא משתהה בחדרו כמה דקות, שואל את עצמו מה יעשה, וכאשר הוא חוזר אל הסלון, הוא מגלה שהבחור הצעיר אסף את חפציו והלך. שטרן נועל את דלת ביתו במנעול ובשרשרת. בלילה, הוא חולם חלום. בחלומו שומע שטרן דפיקות עזות המעירות אותו משנתו. הוא קופץ ממיטתו ומסתכל בשעון המעורר. השעה שלוש לפנות בוקר. הוא לובש את חלוק השינה שלו בחיפזון. “מי שם?” הוא שואל בחשש. “זה אני, הר שטרן.” מה?! בשעה כזו?! שטרן מתלבט. אובד עצות. חושש לפתוח, אבל עוד יותר חושש ממה שיקרה אם לא יפתח. הוא מחליט שיפתח את הדלת. הבחור הצעיר נכנס אל ביתו של שטרן בסערה ומתחיל להתהלך בו כאילו היה בביתו שלו. הוא ניגש אל המטבח, נוטל תפוח עץ מן הקערה שעל השולחן, משפשף אותו על צד מכנסיו ונוגס בו. עסיס התפוח נוזל על סנטרו, משם אל צווארו והלאה במורד אל חזהו. הוא חוזר אל הסלון ונעמד מול המראה. בשרוול חולצתו הוא מוחה מפניו את מיץ התפוח, מתבונן בעצמו בהנאה, עושה פרצוף מלא בחשיבות ומסדר מעט את שערו. אדון הבית. שטרן יושב על הספה שבסלון ביתו והוא המום ומפוחד. אינו זז ואינו מוציא מילה מפיו. לבסוף, כשהוא אוזר כוחות ואומר בקול חורק: “הבט נא ידידי, אני מצטער אם…”, מתיישב הבחור על הספה, לידו, מתקרב אליו לאט־לאט עד שנצמד, תופס בלחייו בשתי כפות, לוחץ את פיו שלו אל שפתיו הקפוצות של שטרן, מפלס בלשונו, בכוח, דרך אל לועו, בוחש ובוחש וממלא אותו ברוק. שטרן נחנק. הוא דוחף את הצעיר, ממלמל התנצלות על אי־ההבנה שאולי נוצרה, על כך שהטעה אותו, ומבקש ממנו ללכת. הוא נושך את אמתו. האם חלמתי? כן? לא? הוא מתחיל להתאושש. תחילה מטושטש, וכעבור זמן־מה ער לחלוטין, הוא נמלט מבין מלתעותיו של הסיוט, מזנק וקם, ומגלה שהוא רטוב כולו. לאט הוא נרגע, ואת מקום הבלבול והאימה תופסת תחושת כלימה שורפת. הלוא מן הצעיר הזה נעדרו לחלוטין כל דחף או תשוקה או אף צל של נטייה מינית, כזו או אחרת. שטרן הבין זאת כבר מזמן. והוא מודה: האיש הגס בחלומו היה לא אחר מאשר הוא עצמו. אדון הבית. בוש בהתנהגותו הכל כך בלתי מתחשבת, שלא לומר תוקפנותו, טורפנותו, רעבתנותו המתנפלת, הוא הולך אל המטבח, שותה כוס מים ונשאר עומד שם עד הבוקר.

השניים לא מדברים על הגעתו הבלתי צפויה ועל עזיבתו הפתאומית של הצעיר, ובימים הבאים מתנהג הבחור כאילו לא היו הדברים מעולם. שטרן עצמו כלל אינו מעלה בדעתו להעלות את הנושא. לאחר מחשבה עמוקה, ולאור החלום, הוא מבין שפגע בבן חסותו. הרי לא היה צריך להזמינו אליו הביתה. כיצד יכול היה להיות טיפש כל כך? מה עוד יכול היה לחשוב בחור צעיר על גבר בן יותר מארבעים שאין איתו אישה? האם חשד בשטרן שכך הוא, שטרן, מצפה ממנו שיכיר לו תודה? האם בשל כך הגיע באמצע הלילה לביתו של שטרן עד שנבהל וברח? כן, זה בהחלט ייתכן. סבור היה, כנראה, שמילת תודה לא תספיק. לקנות תשורה קטנה, שלא יהיה בה די, בוודאי התבייש. ולהפגין רגשות מעולם לא ידע. שטרן כבר נוכח לדעת זאת.

כמה מוזר הוא הבחור הזה. דומים הם במובנים מסוימים ועם זאת כה שונים. לאחרונה חש שטרן באיזה צל שמרחף מעליו כמעט בכל פעם שהצעיר נמצא בסביבתו, ואף על פי כן הוא איננו מצליח להינתק ממנו. ביקוריו מעיקים עליו. משהו בו מציק לו. אם כן, מדוע הוא נשאר? הוא אינו יכול לחדול לחשוב עליו. מה יש בו, בבחור הזה, שמטלטל אותו כך? מוטב היה אילו לא הכיר אותו כלל. אבל אולי אם יגלה סוף־סוף מי הוא באמת.

בערבים הבאים בהם מגיע הבחור אל החנות, ולאחר שהוא הולך משם, ממהר שטרן לנעול ויוצא לעקוב אחריו. הוא רואה את הצעיר מתהלך ברחובות העיר, לבוש בתלבושת הג’נטלמן המרופטת שלו, צועד באיזו נחישות ונדמה כאילו יש לו מטרה, אלא שלרוב הוא אינו מגיע לשום מקום ואינו נפגש עם איש. לפעמים הוא נכנס לאופרה, לפעמים לבית קפה. לא יותר. לא כלום. לא חבר קרוב, לא חברה, לא ידיד להתרועע. באמת אין לו לאן ללכת. והיכן הוא מתגורר? ערב אחד ממשיך שטרן ועוקב אחריו, אבל הפעם אל תוך הלילה. מאוחר מאוד מסיים הבחור את שיטוטיו והולך לבדו, בתחפושת האדון שלו, העלובה, המגוחכת, עד שהוא נעצר ליד בית מחסה אחד. הוא מביט לצדדיו, משתעל אל תוך אגרופו הקמוץ ונכנס. שטרן נדהם. ומה עושה הבחור בימים? שטרן אורב לו בוקר אחד ליד בית המחסה וממתין. הצעיר, שיוצא משם רק בשעת צהריים מאוחרת, כשהוא לבוש כאמן, בכובע ברט שחור לראשו וגלימה בצבע ארגמן לכתפיו, פוסע במרץ. ולאן הוא הולך? לשום  מקום מוגדר. אבל בבוקר אחר, כשהוא נשבע לעצמו שהפעם הזו תהיה האחרונה, שטרן עוקב אחריו שוב, וכמה הוא מסתקרן כאשר הוא רואה את הבחור הצעיר נעצר בפתחו של בניין מגורים אחד ופונה אל השוער. דקתיים אחר כך, כשנוטל הצעיר מידי השוער את־חפירה ומגרפה ומתחיל לפנות את השלג, יוצא לבו של שטרן אליו. הוא חש כאילו היה הבחור בנו שלו, וכמעט מתמוטט.

יום ראשון נאה, והשניים יוצאים לטייל לאורך הנהר. שטרן עליז, וגם ידידו הצעיר מחייך ונראה נינוח. הם מתיישבים על אחת הגדות. הבחור מוציא מכיס מקטורנו חופן של פירורי לחם וזורק למים. עשרות דגים שמנים, חלקלקים, אפורים־חומים, מתגודדים סביב המזון. כמה נחמד הוא הבחור הזה. והנה הוא זורק אל הדגים שוב, ושוב, אבל הפעם רק פירור אחד. פניו נוהרות. הדגים נחבטים זה בזה, קופצים מעלה וצוללים במים, פותחים את פיותיהם הרחבים ומכשכשים. נלחמים ביניהם. ֵהי, מה אתה עושה? איזה מין משחק הוא זה? המחזה מעורר בשטרן פלצות. אבל כשהוא מביט בידידו הצעיר, הוא נחרד לגלות כי זה, לא רק שאינו נמלא גועל, אלא ממש נהנה, כמעט מאושר, ומרותק מהמתרחש — הוא ממשיך. שטרן איננו מסוגל להתבונן עוד. הוא קם ממקומו ומתרחק משם. הבחור הצעיר מוסיף לשחק עוד שעה קלה. כשהם נפרדים איש לדרכו, הולך שטרן אל ביתו נרעד. תחושה רעה מלווה אותו. “שטויות של איש צעיר,” כך הוא מנסה לפטור את העניין בינו לבינו כשהוא עושה את דרכו אל ביתו, אבל כשהוא נכנס פנימה, קול אחר אומר לו: “ברח מיד.”

בכל פעם שהם נפגשים נדמה לו, לשטרן, שהבחור הצעיר איבד עוד משהו, או שנעשה חסר סבלנות כלפיו. אולי נמאס עליו? לפעמים שטרן מפחד מפניו, לפעמים כועס עליו, אבל על פי רוב הוא מרחם עליו. הוא מבין אותו. כיצד יוכל להתנהג אחרת איש חשוך כל כך? כזה שאין לו כל שייכות? כל מטרה ברורה? כל אמונה? שטרן איננו מסוגל לדמיין לעצמו כיצד היה הוא מתנהג במקומו של הצעיר. כן, זה הולך ומתברר לו ככל שהוא מכיר אותו וככל שהזמן עובר. התנהגותו המשונה, המידרדרת של הבחור, נובעת ודאי מחוסר ביטחון וממחסור ביציבות בחייו. ובעצם, לא. בעצם הוא, שטרן, אשם בכול. הוא האיש שמשנה את דעתו מדי רגע. נפשו שלו היא ההפכפכה, המתהפכת: לא ייתכן שהבחור הזה קהה לחלוטין. הייתכן שחש בלבטיו?

השניים מוסיפים להתראות, אבל עם כל שבוע שעובר, הם מתראים פחות ופחות. הצעיר כמעט שאינו מצייר, או אולי הוא עדיין מצייר, אך חדל למכור לשטרן מציוריו. כך או כך מתמעטות הסיבות שלו להגיע. כשהוא לא בא, שטרן מתגעגע. כשהוא בא, שטרן מייחל לרגע בו ילך. כשהוא הולך, שטרן נושם לרווחה ואז שוב מתגעגע, ומבקש בלבו שיחזור. מדי בוקר הוא נשבע לעצמו שיינתק ממנו אחת ולתמיד, אבל בדרכו אל החנות הוא מתחרט. הלוא אין לו מושג כיצד יעשה זאת. ככל שהוא חושב להתרחק ממנו, כך הוא רוצה להתקרב אליו יותר. וכך הוא נשאר. רק עוד קצת.

זה כמה חודשים שהבחור אינו מגיע. נעלם. שטרן נלחם בעצמו ואינו מחפש אחריו, עד שיום אחד הוא מופיע בחנות. “באתי להיפרד ממך, הר שטרן,” הוא אומר, “אני נוסע.” שטרן נמצא עם לקוח, אבל לבחור הצעיר, כך כנראה, זה לא אכפת. “אני עוזב,” הוא ממשיך. שטרן מסמן לו שימתין. האמת? הוא מתרגש לראותו. הוא מדבר עם לקוחו וניכר בו שהוא מנסה לזרזו, עד שסוף־סוף עוזב הלקוח את החנות.

    “שלום לך ידידי.”

    “שלום, שלום.”

    “אתה נראה טוב.”

    הבחור הצעיר באמת נראה טוב. הוא נראה בריא יותר. הוא גידל לעצמו שפמפם קטן. בלוריתו הבוהקת מודבקת לו שמאלה על מצחו.

    “תודה לך, הר שטרן. אני נוסע. באתי לומר לך שלום.”

    “נוסע? מדוע? מתי? לאן?”

    הבחור מביט סביבו באדנות.

    “לא באת כבר ימים רבים!”

    .  –  .

    “דאגתי לך!”

    .  – .

    “יכולת לתת סימן חיים!”

    הבחור מפטרל בחנותו של שטרן ומפגין איזו שררה. הוא מתיישב בכיסאו של שטרן, מסלק פירורי אבק בלתי נראים מדש חולצתו ומעלעל בדפים על השולחן שלפניו. שטרן ההמום והנעלב בולע את רוקו, שהחמיץ בינתיים, מאחל לידידו בהצלחה ושואל אותו שוב, מתי הוא נוסע, לאן ומדוע, ואם יזדקק לכסף או לכל עזרה. “כסף? כסף לעולם אינו מזיק. אבל אני, הר שטרן, איני זקוק לחסדיך,” עונה לו הבחור, בנימה אשר גורמת לשטרן להתבייש על ששאל. הצעיר מבקש כוס מים. שטרן מגיש לו ומתיישב מולו. הבחור מרים את הכוס בזרת מורמת ולוגם מתוכה באנינות. שטרן מתנועע בכיסאו באי־נוחות. “נלך יחד לאכול? בבקשה! אני מזמין.”

הם יושבים במסבאה קרובה ואוכלים פשטידה של ירק. הבחור נמנע מלאכול בשר. “מטעמי מוסר, מצפון ואידיאולוגיה,” כך סיפר פעם לשטרן. גם שטרן צמחוני. ומאותן הסיבות בדיוק. הצעיר הזה גם אוהב בעלי חיים. “בבוא היום אאמץ לי כלב.” לפתע הוא מתחיל לדבר. מדבר ומדבר, אבל עיניו אינן מכוונות אל שטרן. הן נעוצות בנקודה בלתי נראית אי־שם. על מה הוא מדבר? הוא מדבר על כל הקורות אותו מאז התראו הוא ושטרן בפעם האחרונה. הוא מספר על הצגה שראה, על ספרים שקרא, על הפגנות שהיה עד להן ועל מניפסטים שהלהיבו את רוחו. על הכול הוא מדבר כשהוא קופץ, כהרגלו, מנושא לנושא ומעניין לעניין, ואת שטרן אוחזת בעתה. שטרן מכיר היטב את רעיונותיהם ואת תפיסותיהם של כמה מן האנשים שידידו הצעיר מצטט בהערצה. לפתע נוצרת סביבם התקהלות קטנה. הצעיר נעמד ומתחיל לשאת דברים. האנשים מאזינים לו כמהופנטים. הוא הולך ומתלהט, הולך וגועש בשצף. את שטרן הוא מזעזע. כל היתר נראים מתלהבים. כשהוא מסיים, פורץ קהלו הקטן בתשואות, ושטרן מוצא את עצמו נאלץ להביא את כף ימינו אל כף שמאלו ולהצטרף אל מחיאות הכפיים. מבטו פונה כה וכה במבוכה. הבחור הצעיר נרעד מעוצמת המעמד. רק בקושי הוא מצליח להתיישב בכיסאו. מישהו שולח אליו יד ותומך במותנו, לעזור לו. מישהו אחר טופח על שכמו. קריאות עידוד ותרועות הידד נשמעות מסביב. שטרן נטוע בכיסאו ואינו מסוגל לזוז. מלא אימה ומשותק מפחד הוא אומר: “אתה בהחלט יודע כיצד להלהיב את הקהל.” הבחור מודה לו ומחייך בצניעות, בהכרת תודה מבוישת. אבל יש שם עוד משהו. שטרן מתבונן בצעיר. והנה, יש בו כעת איזו גסות חדשה, איזה חוסר ליטוש ששטרן לא הבחין בהם עד כה. הוא מביט אל תוך עיניו. הן כחולות, הוא יודע, אבל עכשיו הן נראות לו שחורות משחור ומרושעות. עד לא מזמן היה נזקק ואומלל כל כך. כל ישותו אמרה רקַ יְתמּות. את המעשים המשונים שעשה, עשה בגלל ילדות שהיתה בו. מה קרה לו מאז ראה אותו בפעם האחרונה? כיצד הוא מדבר? הוא השתנה. שטרן מסתכל בו כשהוא לועס. רגע. האומנם ייתכן שבעצם טעה בו מלכתחילה? שבבחור לא השתנה דבר? האם אפשר שהיה ונשאר מי שהוא? מי שהיה תמיד? האם אפשר שרוח התקופה והנסיבות הן אשר שיחררו את החיה שבמקום אחר, בזמן אחר, היתה אולי נשארת רדומה? כן, זה ייתכן. את הסימנים שראה עד כה, יכול היה שטרן לפרש גם אחרת. הבחור מסיים לאכול. הוא טופח על פיו במפית ומתנצל. הוא ממהר לתפוס את הרכבת למינכן, לשם מועדות פניו. “למינכן?! עכשיו?!” כן. עכשיו. לא, שטרן ממלמל לעצמו, הוא מעולם לא היה מפלצת, וגם כעת הוא אינו מפלצת. הרי הוא רק בחור מסכן. כיצד יכול היה לחשוב עליו, אפילו רק לרגע, מחשבה אחרת. אל לו לייחס חשיבות לדברים ששמע זה עתה. בסך הכול הוא עדיין ילדון ואין לו שום מושג על מה הוא בכלל מדבר. ניזון מכל הבא ליד ונסחף בזרם. הוא עוד יגדל ויתפכח. “אל תלך. עוד לא. הישאר עוד קצת.” הבחור הצעיר מביט בשעונו. “לא, לא,” הוא אומר. “רק עוד קצת,” שטרן מבקש. “אני ממהר.” שטרן מרגיש אבוד. “אולי נחרוג ממנהגנו ונרים כוסית יחד? לחיי הצלחתך?” הבחור הצעיר פוער את עיניו בבעתה. “בשום פנים ואופן לא! עיקרון הוא עיקרון!” הוא אומר לשטרן בפרצוף זועם ונגעל. “אלווה אותך.” שטרן כמעט יורד על ברכיו. “לא, לא.” שטרן מצמיד את כפות ידיו זו לזו ומקרב אותן אל חזהו בתחינה. “אולי בכל זאת. אנא. בשם הידידות שהיתה בינינו. בוא ניפרד כמו שצריך.” הבחור עונה ב’לא’ חד ונחרץ. דמעות עולות בעיניו של שטרן. האין כל ערך לקשר החברות שנרקם ביניהם? “לא!” הבחור קם ממקומו. “אם אמהר, לא איאלץ להצטופף בתוך קרון אחד יחד עם עדר של זרים. לא. אני אתפוס לי מקום במחלקה הראשונה,” הוא אומר וקורץ אל שטרן, ושטרן נתקף, משום מה, לא רק צער של פרידה ואובדן, אלא גם חרדה שכמוה לא חש אף פעם בימי חייו. חרדת אימים אפלה.

הערת הכותבת:

בעת שהותו בווינה, היו כמה מחבריו של היטלר הצעיר חלק מסוחרי האומנות אשר רכשו ממנו את ציוריו וגם חלק מלקוחותיהם, יהודים.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן