סיפור ליום השבת – פיצוצייה / ענת קוריאל

לריטה שטופת האור

חייה של פרידה מתנהלים זה זמן־מה בין שני רחובות. הרחוב שבו היא גרה עם בנה המכור ניר, רחוב שאליו היא מקיצה יום־יום בבהלה, והרחוב הניצב, שבו, בקומה ראשונה, בדיוק מעל פיצוצייה, מתגורר שנוא נפשה, אלי. הוא מי שהרס את בנה, מי שפיתה אותו לנסות רק פעם אחת כדי להתעופף לרקיעים.

מול המרפסת של אלי, במרחק מעבר־חצייה קטן, נמצאת מירי, חברתה הטובה של פרידה, בחנות "רק בשמחות". זו חנות בגדים למעוטי יכולת, המבוססת על תרומות של בגדי ערב. מירי מנהלת אותה מטעם העירייה. מי שיש לו אירוע משמח ואין בידו לשלם הון עתק למעצבת, שוכר לשבוע, תמורת סכום סמלי, שמלת־ערב או חליפה מהודרת.

יום־יום לפני שניר מתעורר חוצה פרידה את מעבר־החצייה הקטן, נושאת צלוחית מאפים מעשה ידיה, ניגשת למירי, חולקת עמה את המועקה ומקשיבה לעצה חכמה. לפעמים גם אמה הקשישה של מירי נמצאת בחנות, ושלושתן יושבות על כיסאות פלסטיק עד שהבוקר מתמוסס. אז ממהרת פרידה לבנה לבדוק באיזה מצב־רוח התעורר היום. הפחד הודף אותה קדימה בגבה ומאיץ בה. עליה לתמוך בניר וגם לפקוח עיניים, לכן התפטרה מעבודתה והחלה לחתום על דמי אבטלה.

הכול התחיל כשניר היה בסוף שירותו הצבאי. היא הרגישה שהוא משתנה: לא מביט לתוך עיניה, מתקשה להירדם בלילה, מקיץ בבוקר ופניו נראות מיוסרות, כמו אחרי מאבק שמתפתל בתוך הגוף. כששאלה שאלות הדף אותה, וכל מילה שאמר נדנדה אותה מצד אל צד כמו ערסל עשוי סיכות מתכת. היא הבינה שעליה למצוא בכוחות עצמה את הגורם להתרופפות היסודות.

באחד מסופי השבוע, ארבעה חודשים לפני סיום הצבא, הוא חזר הביתה, חייל קרבי בצנחנים, זרק את התיק בסלון והלך לשכב בחדרו. היא הוציאה מהתיק בגדי כביסה כרגיל, ומצאה שקית זוהרת בצבע סגול. היא חשבה שזה טבק, פתחה את השקית והריחה ריח לא מוכר, לא כמו הטבק שסבהּ נהג לעשן כשהייתה ילדה.

היא שמה את השקית הסגולה בצד, אבל הריח המוזר לא הניח לה. כאילו לחש לה: בואי תתעמקי בי ונראה אם משהו יחדור אלייך פנימה. לכביסה שהוציאה מהתיק הצבאי היה מגע אחר, כמו נמשחה בשמן. אולי מכונת הכביסה לא תעזור, חשבה. ניגשה לחדר של בנה ומצאה אותו ישן. מדי פעם זע בחוסר מנוחה, כאילו כאב מתפשט לזרועותיו ולגרונו, ואז נרגע. היא ניגשה אל בעלה והגישה לו את השקית:

"תראה מה זה".

"מוזר הריח".

"איך נדע?"

"תני לי כמה פירורים, אני אנסה ואדע".

פרידה הוציאה מהשקית מעט פירורים, לא יותר מדי, מה היא יודעת על החומר הזה?

בעלה ערבב את הפירורים עם טבק, גלגל בקפידה והחל לעשן. אחרי כמה דקות התחילו לזלוג דמעות על לחייו, דמעות שאי־אפשר לעצור. במשך שעתיים הביט בקיר האפור שבסלון וזלג. "אני לא יודע איך לסגור את המים האלה שרק יורדים ויורדים", אמר.

אז הבינה פרידה. "הפירורים האלה ארסיים", אמרה. "הם כמו קליפות שאפשר לרקוח מהן תה שיָּמית אותך על המקום".

בימים הבאים התברר שהחומר הזה מכונה בשוק "מרשמלו", מכרו אותו בעבר בפיצוציות עד שכמה צעירים נפגעו באורח אנוש מהשימוש בו. "אין לדעת אילו חומרים מרססים לתוכו", אמרו לה יודעי דבר, "זה רעל טהור".

מאז הגילוי עברו על פרידה ייסורים וסיוטים. בעלה, שלא עמד במצב, עזב את הבית ועבר לגור אצל אחותו. הבן הלך והידרדר, התאשפז במוסדות גמילה, ובכל פעם שהחל להצטייר תיקון, בא גל של ייאוש ושל ויתור וטרף כל תקווה. היא כבר לא ידעה לאן להוליך את החיים, הדבר כבר לא היה נתון לשליטתה. הבן הוצא ממוסד הגמילה, טענו שקודם עליו לרפא את הנפש והם לא מטפלים בתחלואה כפולה. במוסד לבריאות הנפש אמרו שתחילה עליו  להיגמל, הם לא מקבלים מכורים.

"תחלואה כפולה". הביטוי הזה הבהיל אותה, מעולם לא נתקלה בו. הוא הבהיר לה את עומק ההסתבכות: בתוך גופו של ניר שוכנות שתי מחלות בעלות צרכים הפוכים; תרדימי אחת ותכף ומיד תתעורר השנייה בכוחות מחודשים. איך תדע להתמודד עם העוצמה הזאת? היא הרגישה שהגורל כפה עליה לצאת למשימה ללא הכנה או תכנון מראש. אבל זה הבן שלה, היא תנתק טלפונים ותתרכז רק בו, עד שתבין מה מפריע לו ומדוע נפשו זקוקה לחומרים הרסניים. היא תשב לידו ותטפטף לתוכו טיפות זעירות של נוזל החיים, גם אם תתייבש לבסוף לגמרי.

פרידה נכנסה הביתה ומצאה את בנה עומד במטבח, פותח וסוגר את התריס וחוזר חלילה, נרעש ממה שעיניו רואות בחוץ.

"הם מדברים עליי שם בחוץ", אמר ברוגז. תפס את אחד השלבים וטלטל אותו בחוזקה. "את רואה אותם? הם מדברים עליי".

היא כבר למדה לדעת שכאשר היא נדבקת בבהלה שלו המחשבות הללו מתגברות אצלו, לכן ריסנה את עצמה וענתה לו ברוגע: "אל תסתכל לשם, תסתכל בי, אני אימא שלך. תסתכל לי בעיניים ותזכור שאני תמיד פה איתך".

ברגע שביקשה את מבטו נרגע, שחרר את התריס ואמר: "טוב, אימא".

הוא יותר רגוע עכשיו, חשבה פרידה והחלה לבשל ארוחת־צהריים בתחושת הישג. היא גירדה שתי עגבניות גדולות, והחלה לשטוף כעשרים עלי גפן. ואז צלצל הטלפון. ניר ניגש לענות, היא שמעה  כמו זמזום חסר פשר, אך הנימה הייתה נינוחה למדי. פה ושם התגנב לאוזניה צחוק כמו גל קטנטן על פני מים שקטים. אחר־כך הוא סיפר שחבר שפגש בכפר הגמילה יצא לחופשה קצרה, והם רוצים להיפגש בחוץ. פרידה ענתה "לא" בנחרצות ואז הסבירה: "זה לטובתך. תזמין אותו לפה, אבל שלא יבוא עם שום שקית".

הבן התרגז וסינן לעברה: "את חונקת אותי. בכלא יש יותר חופש". טרק את דלת המקלחת ומיד נשמעה נעילה. אחר־כך היא שמעה גרירות קטנות, כאילו הוא מעביר ציוד ממקום למקום. היא דמיינה שהמקלחת היא סיפון אונייה, כדאי לתת לו להתרחק בשקט ולמנוע התלקחות. עוד מעט ישטפו המים הכל ויעבירו אותו למצב אחר.

הוא יצא נקי, לבוש ומבושם, ואמר: "בסוף אין לו זמן לבוא לפה. אני רק יורד למטה לדקה להגיד שלום, את יכולה לבוא ולראות". הם ירדו. הגיע אוטו שחור, הנהג לבש גופיית רשת צהובה, ומאחור ישב הבחור מכפר הגמילה. הבן נכנס לאוטו במהירות וצעק: "יאללה, סע מהר, נעוף מפה".

פרידה תפסה את הדלת בכל כוחה והחלה לדבר בקול רם ובשטף: "תעזרו לי. אל תיתנו לו להרוג את עצמו, תבינו אותי, אתם לא יודעים מה אני עושה בשביל הילד הזה. בבקשה. יש לכם לב, אני יודעת שיש לכם, תחשוב שאני אימא שלך", פנתה לנהג בצעקה, "ככה היית עושה לאימא שלך?" קול הצעקה הפך ליבבה מפלחת אוויר, ואז השתרר שקט שכמו סימֵן אובדן הבנה של המתרחש, או איזו הפתעה. היושבים באוטו נראו לפתע חסרי כוח רצון לעומת האם ששיקעה  את כל כוחותיה בדלת המכונית ופניה השתנו לבלי היכר מרוב מאמץ. הנהג הפר את הדממה ואמר לבן: "צא מהאוטו ותרחם על אימא שלך".

זו לא הייתה בקשה סתמית שהביעה היסוס, אלא לשון ציווי שניחתה על הבן, והוא יצא מהאוטו בפרצוף כעוס, נתן לאמו דחיפה והמשיך ללכת. פרידה ייצבה את עצמה והמשיכה ללכת אחריו ומבטה שומר כל צעד.

בבוקר ישבו שלוש הנשים – פרידה, מירי ואמה – על כיסאות פלסטיק לבנים בחנות "רק בשמחות", פניהן לחלון, ואכלו מהמאפים שפרידה הכינה בארבע לפנות־בוקר. מאפים שאכלה עוד בילדותה בהרי הקווקז.

"וואי, זה עם הירק הכי טעים", אמרה מירי, "איך אני אוהבת בצל ירוק".

אמה הסכימה איתה והזהירה מפני זלילת יתר.

"זה מטוגן בלי שמן", הרגיעה אותה פרידה, אך לפתע קפצה מכיסאה.

"מה קרה?" שאלה מירי בבהלה.

"הנה הוא! תסתכלו החוצה. במרפסת שמעל הפיצוצייה. זה המנוול שפיתה את ניר שלי לקחת סמים. יושב לו במרפסת ומתנדנד בערסל. הייתי בועטת בנדנדה שלו, זורקת אותו ישר לכביש".

שלוש הנשים יצאו מהחנות והסתכלו לעבר אלי שהתנדנד בהתמכרות, שקוע כולו בשעשוע הבוקר שלו, ולא הבחין בהן. לפתע שלח רגליים ארצה לעצור את הנדנוד, כאילו הוא תרנגול שחופר ברגליו למצוא מזון, ואחר־כך שב והגביה את רגליו והגביר את הנדנוד. כעבור רגע ירד מהערסל והחל לבעוט בו, להתנצח עם חתיכת בד. אוטובוס רעשני חלף ובאוויר נפרשה שכבת עשן. שלוש הנשים נכנסו בחזרה לחנות ופרידה צנחה על כיסא. תמיד כשמזדמן לה לראות את אלי היא חשה שהיא מתנפצת בתוכה. אמה של מירי גמרה לשתות את הקפה ואמרה בלחש סוד: "תתיידדי עם אימא של הבחור הזה. כשאמהות עושות יד אחת הילדים מתחילים להקשיב להן". פרידה חשבה בלבה: איזה רעיון חכם. היא נפרדה מהנשים ויצאה אל הרחוב, נבלעה  בבניין שאלי גר בו עם הוריו. זה כאן, אמרה לעצמה. לא היה שֵׁם על הדלת, רק תמונה של כלב שלשונו האדומה שלופה ומתעקמת בצורת קשת. היא הצמידה את אוזנה לעץ הכהה, אחר־כך צלצלה בפעמון, הצלצול דרך אותה, כאילו היא עומדת לגלות את צופנו של כתב סודי. אלי פתח את הדלת ושתק. ידו הימנית הונפה לעברה רועדת והוא שאל: "את מי את צריכה?"

"אימא נמצאת?" שאלה פרידה.

"היא במיטה, ישנה", השיב אלי.

היא הסתובבה ללכת, אך לא יכלה להתאפק ולסגת בידיים ריקות. בלי כוונה פלטה: "אתה יודע מי אני?"

"את אימא של ניר. מה שלומו באמת?"

"אתה יודע מה שלומו, הרי בגללך הבן שלי מכור", הטיחה בו, "תעשה לי רק טובה אחת: אל תחפש אותו, אל תצלצל אליו, תמחק אותו מהראש שלך".

אלי פער את עיניו והחוויר. אי־שקט השתלט עליו והוא החל לפסוע הלוך וחזור בכניסה לבית, רוקע ברגליו. לחייו העלו סומק.

"את מאשימה אותי? את לא מכירה את הבן שלך! את לא יודעת כלום מהחיים שלך! הוא זה שכל הזמן מצלצל ואומר לי: בוא, יש לי חומר מהאגדות, חללית לא תיקח אותך יותר רחוק. אני אומר לו, עזוב אותי מזה, תן להתנקות, והוא עושה את עצמו כאילו אין לו אוזניים"  – סיים את דבריו בצעקה ובעט בעציץ כבד. העציץ רקד והתיז כמה אבנים קטנות וחול.

אמו הופיעה, משפשפת את עיניה האדומות ומסלקת מהן קווצות של  שיער פרוע. פרידה התנצלה על ההפרעה, וכשביקשה להציג את עצמה קטעה אמו של אלי את דבריה: "אני יודעת מי את. למה באת? את רואה מה נהיה פה!"

"הבן שלי", אמרה פרידה בקול רועד, "גידלתי אותו להיות ילד טוב, לא ילד של פשע או של עבריינות. היו לו שאיפות ותוכניות, הוא היה מחייך הרבה ועוזר לי בכל דבר. מסרתי את הילד למדינה, לצבא הקרבי, במצב טוב, וקיבלתי ילד מכור. הנפש שלו נשברה בצבא ואף־אחד לא שם לב. כשגידלתי אותו אמרתי שהכל יהיה טוב ויפה, ותכננתי לחיות אתו בשקט. את עושה הכל כאימא, את משקיעה את כולך".

"את חושבת שאני לא השקעתי?" התפרצה אמו לדבריה, "גם הבן שלי ילד טוב, גם הוא שירת בקרבי. עכשיו תלכי מפה. לא יעזרו הדיבורים האלה".

אלי המשיך להתהלך בתזזיתיות, בפסיעות המבטאות מאבק והתכתשות, כמו מנסה להתרוקן מרגשות ולהגיע למצב של הקלה. הדלת נסגרה, אך פרידה המשיכה לעמוד, לא יכלה להרחיק את עצמה משם, היא חשבה על המילים: הריגות, התאבדויות, בריחות. מה עושים להם שם, בצבא? רצתה לדפוק שוב על הדלת, אך כבר לא בטחה באיש. אפילו הבן שלי משקר לי, חשבה. אולי הוא לא משקר, רק מתאווה להיות מישהו אחר. מתכנס בתוך דמות אחרת ומספר עלילות כדי להרגיע אותה. כך מצא דרך להכניע את התנגדותה למי שהפך להיות. אבל שקר הוא דבר שמנתק אותך מהשורש, ממקום החיבור. היחסים, זה מה שכאב לה יותר מכל. היחסים משנים לנצח את צורתם.

פרידה יצאה מהבניין ורצה לחנות של מירי, בדיוק יצאה משם לקוחה מחויכת ושתי החברות יכלו לדבר בפרטיות. היא סיפרה וסיפרה והרגשות התגעשו והפכו מרים. היא דיברה ודיברה ונענעה את גופה כמו כדי להיפטר ממה שנדבק אליה בשעה האחרונה. לבסוף קטעה אותה מירי ואמרה בקול נחוש: "לא רק הבן שלך מכור, גם את מכורה, ההתמכרות שלך היא בנך".

"למה את מתכוונת?"

"תפסיקי כבר לנסות להחזיר אותו לתלם, תראי איך את עושה בשבילו הכל, דואגת לו כל היום, לא נותנת לו עצמאות. זו התמכרות של אימא לילד.

"אני מכורה, כן!" השיבה פרידה והתנערה מדברי חברתה. "זה הילד שלי, איך אשחרר אותו בזמן שהוא מכור? איך אוותר עליו? אם היה חזק לא היה מתמכר".

"תראי לו שאת ממשיכה בחייך ואל תתערבי בכל דבר".

"אבל איך? איך? כל הריכוז שלי מופנה רק אליו. את יודעת כמה זמן לקח לי ללדת אותו? שלושה ימים! נתנו לי כל יום זריקת זירוז ולא הצלחתי ללדת. אחרי שלושה ימים עמדו מעלי שתי אחיות ורופא ואמרו את המילה: ניתוח. נבהלתי ומרוב פחד ילדתי. גם עכשיו אני פוחדת. אני לא מפסיקה לפחד".

*

מירי ישבה בחוסר מנוחה, רגלה הימנית נעשתה קופצנית וכמו פקדה עליה: "צאי החוצה לעזור לפרידה". בדיוק מתחת למרפסת של אלי המכור סידר מר פיצוצייה עיתונים והוציא החוצה סחורה מתוקה שתפתה את הילדים השבים מבית־הספר. היא נזכרה שאת המרשמלו הזה, הסם הנורא, צעירים קונים בפיצוציות, ועלה בדעתה שאולי המוכר הזה אשם בכל. מי האדם הראשון שאלי פוגש כשהוא יוצא מביתו? מר פיצוצייה, כמובן. אחרי מי הילדים באזור כרוכים? אחריו! היא רואה אותם מקיפים אותו כל יום אחרי שעות בית־הספר, קונים ממנו דברי מתיקה, ונדמה שאינם רוצים ללכת הביתה. למה שילדים ובני נוער יכרכרו אחרי אדם בן ארבעים?

ביד רועדת צלצלה לפרידה לספר על חשדותיה. פרידה אמרה שזה לא הגיוני, כי אם היה המוכר עבריין, הוא היה עושה הכל כדי להצניע את עצמו, ולא היה לובש בגדים צבעוניים וחריגים. "תראי איזה כובעים יש לו", אמרה, "פעם הוא אדמירל, ופעם הוא פיראט. ראית כבר את כפתורי הזהב שלו? לא, זה לא הוא".

"הוא בטח מטעה בכוונה", אמרה מירי בפסקנות ולא נרגעה מהגילוי. לאחר השיחה החלה לתלות את השמלות המשומשות שהגיעו הבוקר.

הדלת נפתחה ואמה נכנסה עם צלחת גדושה לביבות חמות טובלות ברוטב גרגירי חומוס. "בואי, מותק, תאכלי ארוחת־צהריים".

מירי התיישבה ואכלה ברעבתנות. הרוטב ניתז סביב שפתיה והיא לא מיהרה ללקק אותו, שכן סיפרה בקול חנוק על מר פיצוצייה ועל חשדותיה. רצתה לקבל אישור. "המוכרים בפיצוציות הכי גרועים", קבעה האם מבלי לנמק,  אבל למירי נשמעה קביעתה  מבוססת.

"אני אלך לעשות לו מבחן", אמרה מירי, "חכי ופה ותשמרי על החנות". כשחצתה את הכביש כבר ידעה מה תאמר לו, ונותר לה רק להסדיר את נשימתה.

היא נכנסה ואמרה למוכר "צהריים טובים" בחיוך פתייני.

"במה אפשר לעזור לך", שאל בענייניות.

"בא לי מרשמלו", אמרה בטון צופן סוד.

המוכר הניח על הדלפק שקית מרשמלו של עלית בצבעים ורוד־לבן. מירי רמזה לו שהיא להוטה אחר מרשמלו מסוג אחר, לא מהסוג הנפוץ והבנאלי, אך הוא, כמסרב להירמז, רק החל לפרט שהוא מחזיק רק מרשמלו של "עלית" כי זה מה שהילדים הכי אוהבים.

"אני צריכה משהו טוב", אמרה בתקווה שהווידוי הזה יהפוך אותו לשותף. אבל הוא רק ענה לה, כמו מבעד למחסום: "אז תקני שוקולד בלגי".

שום רמז או חיוך מתוק לא העבירו את המוכר אל צידה  והיא יצאה מתוסכלת. חשבה על כל הסבל שמישהו יכול לסבול בחייו כי אדם אחר מפריע לתהליך התיקון.

בחנות שאלה אותה אמה בקול נלהב ומסוקרן: "נו, גילית משהו?" והתאכזבה מהתשובה. אחר־כך התלוננה, "בזמן האחרון די ריק פה פה, אף אחד כבר לא מעוניין בבגדים המשומשים האלה. כנראה כולם התעשרו בין לילה". היא הביטה סביב בבוז והחלה לפצח גרעינים.

בעשר בלילה אמר ניר: "אני חייב להתאוורר, יוצא לעשות סיבוב".

"אני אבוא איתך", השיבה פרידה בקול חסר ביטחון.

"לא צריך, תני לי לנשום. את לא בוטחת בי! בתוך שעה אני בבית".

"צא ואל תסתבך. תראה איך השתפרת. אל תהרוס הכל!"

"טוב, אימא".

הוא יצא לבוש נקי, מפזר קלות בושם וחיוך.

"קח טלפון".

"לא צריך, אני תכף חוזר".

היא לא נעלה אחריו את דלת הכניסה.

ניר לא חזר גם אחרי שלוש שעות. באחת־וחצי בלילה יצאה לחפש אותו, אך הפעם לא הייתה מסוגלת לנחש מקום, החוש האמהי שהוליך את רגליה בעבר הכזיב. היא רצה בקו מעגלי למקומות הרגילים: מסתור תחת בניין שכולו פיגומים, מקלט מוכר סמוך לשם, גן משחקים שספסליו עקורים ומוזזים והקרקע שלו מדיפה ריח של איזו תמיסה.

מיואשת צלצלה לאביו של ניר ודרשה ממנו לצאת ולחפש, בלעה את מלמוליו הקנטרניים ואת זרם הניבולים ששפך עליה, צלצלה למשטרה להודיע שבנה נעדר, ומי שענה לה צחק: "גבירתי, הבן שלך לא ילד קטן, בטח מצא בחורה. אם לא יחזור בעוד יומיים, נדבר".

היא נזכרה במשפט שמירי אמרה לה פעם וחיזק אותה: "כשאת נמצאת מול מצב לא נוח או קשה, תחשבי שאת בעיר הרוסה ושוממת ויש לך זכות להתחיל לבנות משהו חדש". ועוד אמרה לה מירי: "אל תהיי כנועה, מתרפסת, מקבלת כל מה שאומרים לך, כי ככה לא תביני איזו אימא את ומהי התכונה המיוחדת שלך".

זרם המחשבות נקטע כשאבא של ניר התקרב לעברה בחשכה וצעק: "הוא בחנייה של הבניין, שוכב שם, לכי אליו!"

"ככה עזבת אותו? איך לא הרמת אותו, איך לא בדקת את הדופק, שוכב בחנייה מסטול, כולו לבוש שחור, מכונית תכף תדרוס אותו", צעקה והחלה לרוץ. השנאה והמצוקה חיזקו את כוח עמידתה.

היא מצאה את בנה בתנוחה עוברית, גופו רועד ונשימתו שורקת. נתנה לו שתי סטירות והוא התעורר.

אנשים שהציצו בבוקר מחלון־הראווה לתוך החנות יכלו לראות את מירי ופרידה מחובקות, ממאנות להרפות. לקוחה שהגיעה לשאול שמלת ערב ויתרה, כי הרגישה מיותרת בנוכחותן. פרידה נחה בין זרועותיה של חברתה וסיפרה על ימי ילדותה בהרי הקווקז: משפחתה גרה על החוף בקומה רביעית. איזה יופי היה שם, נוף של ים והרים, עליות ומורדות ובתים קטנים, מיוחדים. בקיץ, בבקרים, היה אביה דג דגים, והיא, במרחק, הייתה טובלת בים. אפילו שהייתה רחוקה  מאביה הוא היה תמיד בטווח ראייתה, זה היה הביטחון שלה. יום אחד היא תלמד להיות ככה עם בנה.

החברות נפרדו ומירי יצאה לעשן סיגריה. במרפסת ממול ראתה את אמו של אלי משקה צמחים, עיניה מכווצות מסנוור ותנועותיה לא מדויקות. מתחת טאטא מר פיצוצייה את הכניסה לחנותו. על המדף בחוץ סידר בזריזות אצבעות סוכריות על מקל במתקן דמוי חצי עיגול. כל סוכרייה נראתה כמו קרן שמש המייחלת לחמם יד קטנה. פתאום ראתה ילד כבן עשר יוצא מהחנות, עוזר לסדר סחורה לפי הוראות המוכר. מה זה? אין בית־ספר היום? מי מעסיק ילד קטן? הרהרה. לקראת הצהריים החליף המוכר חולצה. כעת לבש חולצה צהובה ובוהקת ובמרכזה התנוסס שפם מסולסל.

הילדים שגמרו ללמוד צצו מרחוק והחלו לצעוד לעבר  הפיצוצייה. המוכר יצא לקראתם והם חיבקו אותו וטפחו על גבו. קנו ממתקים והמשיכו בדרכם שמחי לב. חייל שעבר שם קרא למוכר מבחוץ: "אחי, איך התגעגעתי אליך!" הם החליקו כפות ידיים כמו חברי ילדות, והמוכר דחף לידו של החייל פחית שתייה לדרך. אחר־כך שרק אלי שריקה רמה מהמרפסת, והמוכר יצא, פיתל את ראשו לעבר הקריאה וצעק: "עוד מעט, גבר".

בערב נגמרו למירי הסיגריות. היא נכנסה לפיצוצייה, שהמתה ילדים. אחד מהם פתח את מקפיא הארטיקים, והמוכר שקלט אותו בזווית עינו, סגר את זכוכית המקפיא בחבטה ואמר בכעס: "אמרתי לך שהארטיקים מקולקלים, לך מפה!" מירי נרעשה אך לא חשפה את רגשותיה. היא שיקרה למוכר ששכחה את הכסף, ויצאה. רק משפט אחד ניקר במוחה ולא הרפה: "הוא מסתיר במקפיא שלו סמים". בדרך צעקה לאמו של אלי, שהיתה שוב במרפסת, לרדת מהר.

בתוך עשר דקות התאספו בחנות "רק בשמחות" פרידה, אמו של אלי, ומירי, שסיפרה על חשדותיה. הן היו מבולבלות ולא ידעו להחליט אם עלו על פושע או שהן שופכות את דמו לחינם.

פרידה אמרה: "הבן שלי כבר מכור, מה יעזור אם נתפוס אחד כזה, יש עוד אלף כמוהו".

אמו של אלי תמכה בה ואמרה: "אני מיואשת".

"די, די", צעקה מירי, "לא נשב פה בחיבוק ידיים ונבכה כל היום. צריך לדרוש תשובות! תראו איך הילדים מעריצים אותו, זה מסוכן".

כך הן צעדו לכיוון הפיצוצייה, נחושות להוציא את האמת.

אודות ענת קוריאל

ענת קוריאל היא סופרת, משוררת ועורכת אתר השירה "ליריקה" (יחד עם רונית ליברמנש). הוציאה לאור את ספר הפרוזה "חתכים" ("הספריה החדשה", 1999). פרסמה שירים בעיתונים ובכתבי עת שונים. סיפוריה מתפרסמים ב"יקום תרבות". גדלה ברמת גן ומתגוררת כיום בכפר סבא. אימא לאיתמר וליואב.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

12 תגובות על סיפור ליום השבת – פיצוצייה / ענת קוריאל

  1. עוד סיפור מרתק, סוחף ומרטיט מבית היוצר של קוריאל. כתוב נפלא, מדויק וקולע, כמו כל סיפורייך.

    תודה!

  2. מאת ארלט:‏

    סיפור מהחיים על באמת. ללא הצטעצעות מיותרת. כתוב בפשטות כובשת ומכמירת לב על בני אנוש בנפתולי חייהם וכאביהם. תודה לך, ענת, ותודה ליקום תרבות.

  3. מאת לאה צבי (דובז'ינסקי):‏

    אוי ענת, קראתי בשקיקה את הסיפור הקשה ומיד עלו בי תמונות, נזכרתי בבן כיתה שהגיע מסומם וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אדם שפוך , עלתה בי תמונות האימהות כמו לביאות נלחמות על ילדן. כתוב נפלא וסוחף. תודה ענת.

  4. מאת כנרת מעיין:‏

    יאויי..ענת יקרתי…אני האמצע..קוראת לאט ומתענגת-כתיבתך נוגעת ניפלאה וסוחפת…לא רוצה לסיים…מקסימה שאת. .נוגעת ללב

  5. מאת אוולין כץ:‏

    סיפור מרתק קולח כתוב בשפה של היומיום מתאר תמונת מצב של התמודדות לא פשוטה של שתי נשים אויבות-חברות לאותו גורל בהיותן אימהות לילד מכור לסמים.
    הסיפור אותי טלטל כל חלק שבי בהיותי אם לילדים, בהיותי בסבתא לנכדים
    למרות קשיי הראיה שלי קראתי אותו ברצף עד הסוף לאחר שהעברתי אותו לתכנת WORD
    תודה לך ענת יקרה.

  6. מאת עלי ארד:‏

    וואו,
    טוב, זה לא הכי פשוט ככה לכתוב את הדעה שלי אחרי שקראתי יותר מפעם אחת ובכל פעם מצאתי עצמי מתרכז במילים ולא שם לב למה שמסביב.
    אפילו קשה לי לכתוב באמת לאן המילים לוקחות אותי, אך הן לוקחות , ובהחלט מבהירות שאין כמו בחירה בחיים.
    סיפור מדהים.

  7. מאת זאב:‏

    עוד סיפור נהדר מאת ענת קוריאל. חשבתי רק לקרוא פסקה או שתיים ולהמשיך לקרוא את שאר הסיפור מאוחר יותר אבל לא יכולתי להפסיק. אני אוהב במיוחד בכתיבה של ענת קוריאל שרואים כמה רבדים בסיפור. מצד אחד יש סיפור עם עלילה שמפתיעה את הקורא מחדש. כמו למשל שחשבנו שאלי הוא זה שהסית את ניר, עד שמתברר שזה כלל לא נכון. מצד אחר רואים תמונת מצב, על דברים שקורים מתחת לאפנו בערים שבהם אנחנו חיים, כמו שאמרה פרידה "יש עוד אלף כאלה. רובד אחר הוא על רגשותיה של אם, איך שהיא מחד גיסא רוצה לעזור לבנה, אך מאידך גיסא היא לא יודעת מה הגבול שמותר לה להתערב, כמו שהעירה חברתה. רובד אחר הוא על חברות בין הנשים. חברות אמיתית ואיכפתית. אחד הסיפורים הקצרים הטובים ביותר מאת ענת קוריאל לדעתי. תודה ענת

  8. מאת שלהבת:‏

    יש המשך??

  9. מאת רחל אשד:‏

    קראתי פעמיים והתרגשתי מאד, ממקום של מכורה לשעבר לטבק. תאוריך ענת מדויקים וחסכוניים, הסיפור מכאיב ונוגע ללב. יישר כוח!

  10. מאת אורנה ריבלין:‏

    סיפור מצמית . מכמיר לב . רקום ברקמת החיים . ניכר שמלאכת הכתיבה היתה מלאכת מחשבת והדיוק באמירה הינו עמוד התווך של הסיפור כולו .
    תודה על שאת מספרת אמת נוקבת ומצמיתה כל כך באופן כה מדוייק .
    יישר כוח !

  11. מאת ענת קוריאל:‏

    תודה לכולם מקרב לב

  12. מאת חגית קבריטי לוי:‏

    ענת,כתמיד כתיבתך מופלאה ומושכת להמשיך לקרוא עוד ועוד. תודה

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*