הלוחם "הצבר" העברי והשואה באירופה: חנוך ברטוב ו"פצעי בגרות"

Image result for ‫פצעי בגרות ברטוב‬‎Image result for ‫חנוך ברטוב‬‎

מאת אלי אשד

הסופר חנוך ברטוב נפטר בדצמבר 2016 ומאמר זה מוקדש לזכרו. במשך שנים נחשב לאחד הסופרים החשובים בישראל, ורבים מהספרים שפרסם היו בגדר "אירועים" ספרותיים. ספרים אלו התבססו על חייו.

בביקור אצלו בדירתו ליד אוניברסיטת תל אביב ב-2010, שערכתי עם ד"ר אמנון סטופ, שוחחתי עמו על יצירתו ועל חייו. ברטוב הודה בפניי כי הוא מתקשה להמציא עלילות בדיוניות, אם כי כמובן לא כל מה שהוא כותב התרחש במציאות כפי שתואר, אלא בדרך כלל עובר שינויים מהותיים ב"מעבדה" במוחו של היוצר. אבל בסיס אמיתי – תמיד ישנו.

שוחחנו עמו על חייו ועל יצירותיו, ונדהמנו מספרייתו העשירה והעצומה. כמה מיצירותיו אני אוהב במיוחד: סיפור קצר אחד בשם "דוברין האדם", המבוסס על פרשייה אמיתית – המפגש של ברטוב עם אדם שנמצא אשם ברצח במשפט סנסציוני, שנים קודם למפגש (הנה קישור לפרסום ב"יקום תרבות").

נוסף לסיפור הקצר הזה, אני אוהב במיוחד שני ספרים שלו:

Image result for ‫דדו חנוך ברטוב‬‎Image result for ‫דדו חנוך ברטוב‬‎

"דדו: 48 שנה ועוד 20 יום" (ספרית מעריב 1978, ובמהדורה מורחבת בשנת 2002). מדובר בביוגרפיה  בשני כרכים של רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, דוד "דדו" אלעזר, יצירה מופתית בספרות הצבאית שלנו, המתארת בחלקה השני המרתק מאין כמוהו, המצמרר ממש, את חייו של דדו יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, במהלך 20 הימים של מלחמת יום הכיפורים. מובן שביוגרפיה זאת שנויה מאוד במחלוקת באשר לאמיתות העובדות שבה.

המהדורה היוונית של "דדו"

נשמעו קולות (למשל ובעיקר של אריאל שרון) שזאת ביוגרפיה מטעם המשפחה, או יותר נכון מטעם ברטוב עצמו, כמי שקם להגן על זכרו של ידידו דדו. בזמן שקולות אחרים שיבחו את האמינות של הצגת העובדות בביוגרפיה.

אולם אולי יותר מכל יצירותיו, אני אוהב את הרומן האוטוביוגרפי "פצעי בגרות" (עם עובד, 1965) שתיאר את חוויותיו של "צבר" במלחמת העולם השנייה, ואחריה כחבר הבריגדה היהודית באירופה.

גילוי נאות, האהבה הזאת קשורה לענין שלי בספרי הסטלגים – ספרי סקס וסדיזם על שבויים במלחמת העולם השנייה, שנכתבו בידי סופרים ישראליים בשמות בדויים. אלו הם ללא ספק הנושא מעורר תשומת הלב ביותר שכתבתי עליו, ראשית בחוברת בשם "ברוכים הבאים לסטלג 13", לאחר מכן בפרק בספר "מטרזן ועד זבנג : סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( 2003), ושמשו בסיס לסרט תיעודי של ארי ליבסקר. הענין שלי בספרי הסטלגים התעורר לאחר שקראתי את ספרו של חנוך ברטוב "פצעי בגרות". משהו שם על רצון הנקמה בגרמנים, וגם בגרמניות, הזכיר לי מיידית את ה"סטלגים".

הסקרנות שלי עוד התחזקה כאשר קראתי את מאמרו של בנו של ברטוב, חוקר מלחמת העולם השניה עומר ברטוב, שבו הזכיר את הסטלגים, והכל התחבר אצלי אז למה שהפך בסופו של דבר למחקר מקיף על ספרות הסטלגים.

ה"צבר" בגרמניה – חיי הבריגדה בספר "פצעי בגרות"

Image result for ‫פצעי בגרות ברטוב‬‎Image result for ‫פצעי בגרות ברטוב‬‎

"לעולם לא אחזיר פני לשם", לוחש אני על הזיכרון השותת, אבל מחשבותיי נהפכות לנציבי מלח ועוד אני לוחש עליו. כמו על דם כחול אשרי שלא טרפתי את נפשי בגרמניה, וזו נותרה מחוצה לי, אהיה אשר אהיה.

(הסיום של "פצעי בגרות" מאת חנוך ברטוב)

הסיפור "פצעי בגרות" (עם עובד ,1965) היה ונשאר אחד מספריו הידועים והמוערכים ביותר של ברטוב, ואולי הידוע והמוערך שבכולם. הספר נמכר בכ-70 אלף עותקים והודות לו העז ברטוב בן ה-39 להמיר את תוארו המקצועי מעיתונאי לסופר. הספר זיכה אותו בפרס שלונסקי ותורגם לאנגלית  ולרוסית.

בספר זה מציג ברטוב חוויה לא ידועה של הלוחם בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, עד לפרסומו בספרות העברית. הספר מתאר את מסעה של פלוגה בבריגדה היהודית, מיום סיום מלחמת העולם השנייה, המשך לאיטליה, לערש השואה אוסטריה, ולגרמניה. בסיפור זה, אולי לראשונה, הוצג בספרות העברית נושא פליטי השואה, כפי שהם נראים בעיני הצבר הארץ-ישראלי בגולה, ולא דרך הפילטרים של ספינות המעפילים – שהם שלב אחד קדימה.

במרכז "פצעי בגרות" עומד אלישע קרוק, צבר צעיר שכל כולו מלא באידיאלים של הצבריות, ושל הצורך להיות לוחם אמיץ, זה היודע לשמור את רגשותיו לעצמו, על מנת להתמודד עם הגויים כשווה בשווה. זה העולה על היהודים הגלותיים, בז להם, ומתרחק מהם (שמזכירים יותר מכל אחד אחר את האב שבו הוא מתבייש). אולם בהדרגה הוא מוצא שלבו יוצא אל יהודי הגולה, וכי הוא מזדהה דווקא איתם ועם תרבותם, וכי הם מייצגים את היהדות יותר מאשר התרבות הצברית דקת השורשים מהארץ.

גיבור הספר אלישע קרוק מבוסס כמובן מאליו על דמותו של חנוך ברטוב עצמו, כמעין שיקוף דמותו שלו, אבל לטענת ברטוב השיקוף אינו מדויק לחלוטין.

Image result for ‫פצעי בגרות ברטוב‬‎

קרוק מתואר כדמות שספגה בבית האב בפתח תקווה את רוח התורה והמסורת, וכשבגר ניסה להשתחרר מהם, אולם ללא הצלחה יתרה. אלישע שנא את עצמו ואת חינוכו, וכמו חבריו החיילים, חתר להתדפק אל שעריה הנעולים של החברה הלא היהודית, אלא שגם במקרה זה לא נחל כל הצלחה. אלישע נשאר טיפוס השונה מרוב חבריו, לא רק בשל גילו הצעיר מחבריו, אלא גם בשל תמימותו. יהדותו השנואה עליו הייתה לו כ"אש עצורה בעצמותיו", אש שלא נתנה לו ליהנות מן החיים ומן ההנאות שהיו פרושות לפני חבריו האחרים.

כאשר המספר, אלישע קרוק, יוצא מדי פעם מהווי חיי הפלוגה שבה הוא משרת, כדי למצוא ניצולים מהמחנות, הוא נתקל בחוויות מזעזעות שונות הקשורות ליהודים ולסבלם. באירופה מתגלה לפניו, לראשונה, הטרגדיה היהודית, שבארץ ישראל יכול היה רק לקרוא עליה בעיתונים, ולא להבין באמת מה קורה, כשבמסגרת חיפושיו נפגש הוא עם אחיו מן היערות וממחנות אושוויץ. בתחילה הוא מוצג כמי שלבו "אטום" כלפי היהודים בגולה, כמי שסבור שכל העבודה, למען ריכוזם והעלאתם של היהודים לארץ ישראל, שייכת לבני הקיבוצים ולא לו כאיש הבריגדה, שמתפקידו רק להילחם בנאצים. אולם די מהר "נפתח לבו" אל אחיו היהודים. את הפליטים, שלמד לזלזל בהם ולהתנשא מעליהם, הוא מקבל יותר ויותר, וזאת דווקא כשחזה בהם במצבם הגרוע שאליו נקלעו במאורעות המלחמה.

כך מתוארת בספר הפגישה בלילה עם בא כוח "חטיבת השרידים", יהודי יליד פולין ופרטיזן, זה הנלחם בנאצים מהמחתרת, המחפש את אנשי ההגנה והבריחה, ושמשאיר רושם רב על הלוחם הארץ ישראלי.

כן מתואר בספר הזעזוע הגדול שבפגישה עם ילדי היהודים מפולין. אלישע קרוק נרגש מהתוודעותו לילדים האומללים האלו.

הרצון לנקמה

Image result for ‫פצעי בגרות ברטוב‬‎

הנושא המרכזי השני של הספר (לצד המפגש הצברי עם פליטי השואה) הוא פגישתם של הצברים מארץ ישראל עם העם הגרמני, ועם "שאיפת הנקמה הלופתת בעצמות". כשמחבר הספר שוקל ברצינות לבצע פעולות של נקמה בגרמנים, אך נכשל בכולן, הוא מגלה שכיהודי אינו מסוגל לבצען למרות כל רצונו.

כאשר נודע לחיילי הפלוגה שהם מגיעים לגרמניה, מיד עולה וצף בהם רגש מתלהם – הנקמה. אולם המפקד בבריגדה, תמרי, שמזהיר מפני כל ניסיון נקמה, עומד כחומה בצורה בפני כל ניסיונות הנקמה. תמרי טוען שתפקידו של היהודי אינו לנקום, אלא להינצל. הנקמה, לדעתו, שייכת לרוסים ולאמריקאים בלבד, שהם אלו ה"מוכשרים" למעשים מעין אלו. היהודים הלוחמים, בנסותם להידמות לגויים, אכן רוצים להתעלל באויבם השנוא, כפי שהגויים אכן עושים, אולם אין הם צולחים במשימת ההתעללות, הם נהפכים להיות "אימפוטנטים" שאף אינם מסוגלים לאנוס גויות נאציות כהלכה.

המאבק מגיע לשיאו בשני אירועים:

  1. במסדר שבו שתי גרמניות מנסות לזהות חיילים שהתעללו בהם, אולם ללא הצלחה, פשוט מכיוון שהחיילים האונסים אינם עומדים במסדר הזיהוי.
  2. אלישע קרוק נחלץ להציל את בתו של נאצי, איש אס-אס, מאונס מידי שלושה חיילים יהודיים, שפרצו לביתה ומנסים לאנסה לעיני אימה. מעשה של שגרה עבור החיילים הרוסים, או אף האמריקאים, אולם אלישע קרוק, שניסה לגור באותו הבית, הבריח את חבריו ביריות אזהרה.

"עכשיו אני יודע כי אנחנו נידונים להתהלך עם צלם ה' על מצחנו כאות קין. לא יכול לא מסוגל לראות ילדה נאנסת לא מסוגל, נשמה יהודית זכה.״

בפרק הסיום הוא מוסיף ואומר:

"אוי לי מרוחי הרפה שאינה יכולה לשפוך דם נקי ולעולם לא תנוח לי מרתיעתה."

Image result for hanoch bartov

אלישע קרוק, שמרד בתרבות אביו ובמסורת היהודית הגלותית, בז ונרתע מכל מה שאביו ובית אביו מייצגים, מגלה שאינו מסוגל להשתחרר מהם. המרד בבית מתגלה ככישלון קולוסאלי, ואלישע קרוק חוזר, גם אם לא בלב שלם, לאותם קודים מוסריים שאביו הנחיל לו, החודרים לבשרו ממש גם אם זה כנגד רצונו.

אלישע וחיילי הבריגדה נרתעים מעצם הנקמה, זאת בשם מצפונם ובשם החובה הלאומית שלא לחבל, במעשים חסרי אחריות, במאמצי ההצלה של שארית הפליטה, וגם משום שבסופו של דבר הם היו ונשארו יהודים מהמין הגלותי, ואינם באמת גזע ארץ-ישראלי צברי חדש, כפי שחשבו בטעות שהם.

למעשה, הנרטיב של הספר הוא על כישלון הצבר, זה המגלה שלמרות רצונו, אינו יכול לברוח מיהדותו החונקת. כל מה שנותר ליהודים הוא לזכור שהנקמה היא מעשה שאינו נתון בידיהם.

הצברים, קובע ברטוב בספר, למרות שלפעמים קיים בהם הרצון להידמות לעמים אחרים, אינם ישויות אחרות וחדשות כפי שהיו רוצים להיות. הישות הקודמת, זו היהודית, עדיין שולטת בם ובמחשבותיהם.

אלישע קרוק הוא צבר צעיר שכל כולו מלא באידאלים של הצבריות ושל הצורך להיות לוחם אמיץ. אולם בהדרגה מוצא שלבו יוצא אל יהודי הגולה, ומוצא שתרבותם מייצג אותו יותר מאשר התרבות הצברית. הצבר הגאה, מגלה שלמרות הכל אין הוא בן גזע ארץ-ישראלי חדש ואמיץ, ואין לו את הכוח לשאת שנאת נקם לאויב הגדול ביותר שקם על העם היהודי כדי להשמידו. המסקנה בסופו של דבר היא, שנגזר על הצבר לגלות בתוכו את היהדות, על אף שניסה להיפטר ממנה.

במציאות אנו יודעים כל התיאור הזה של אי היכולת לבצע נקמה בנאצים אינו מדוייק כלל וכלל. היו מעשי נקמה של לוחמים ארץ ישראליים בפושעים נאצים בסוף ולאחר המלחמה. ידועים לנו  כמה מקרים, וכנראה היו הרבה יותר ממה שנדע אי פעם. היה ניסיון מפורסם כיום של הלוחם אבא קובנר ועמיתיו להרעיל מים באיזורי מחנות שבויים נאציים ובכך להביא למותם.ניסיון שלא צלח אבל אם היה מצליח היה יכול להביא למותם של מאות ואולי אלפים.

מתום עד תום | חנוך ברטוב

כמעט 40 שנה לאחר פרסום "פצעי בגרות", כתב ברטוב  ספר המשך  בשם "מתום עד תום" (זמורה ביתן, 2003), שזיכה אותו בשנת 2006 בפרס עגנון היוקרתי לספרות מטעם עיריית ירושלים, ובו הוא מסיים את הסאגה של אלישע קרוק מ"פצעי בגרות". מדובר בהמשך קורותיו של חייל הבריגדה מפצעי בגרות לאורך שנות מהמדינה עד לרצח רבין. הספר מתמקד במסכת חייו המיוסרת של קרוק עם בת זוגו לאורך יובל שנים, עד רגע מותו.

בקובץ המאמרים שלו "אני לא הצבר המיתולוגי", מספר ברטוב על אחת מהחוויות שאותה חווה כחייל הבריגדה באיטליה, כאשר נתקל ביהודים פליטים שהתרשמו מכך שבא מארץ ישראל. ברטוב רומז בסיפורו, שתאוותו האישית להימלט מדימוי היהודי ולהיהפך למשהו אחר, כמעט פגה מאז, כשהוא חי עדיין כאן, והוחלפה בלהיות ישראלי נטו. מסקנתו של ברטוב היא כי יש לנטוש את דמותו של הצבר המיתולוגי, ולחזור אל היהודי מרובה הפנים הישראלי-הממשי, האמיתי מאוד, שהוא הריאליה של חיינו ולא המיתוס.

במאמר אחר, בספר "גרמניה תמונות על תמונות", עוסק ברטוב בשאלת היחס המסובך שבין מדינת ישראל המודרנית וגרמניה. הוא מספר שלאחר הפגישה הטראומטית שלו עם ניצולי השואה, בזמן שירותו בבריגדה כפי שתיאר ב"פצעי בגרות", נדר שלא ישוב יותר לגרמניה לעולם.

בינתיים עשו החיים את שלהם, וחל פיוס בין גרמניה וישראל (לפחות מערב גרמניה ודוד בן גוריון המדינאי היהודי, הגדול מכולם, שהכריז שאכן יש גרמניה אחרת). ברטוב מספר שהוא עמד בנדרו וסירב לבקר בגרמניה, אך לבסוף חזר אליה בשנות השמונים, והתאכזב לגלות שיחסם של הגרמנים לישראלים וליהודים הוא כיום יחס נורמאלי של אדישות, ורוב הסופרים הגרמניים רואים במדינת ישראל כארץ רחוקה ובעייתית, השוכנת אי-שם מחוץ לטווח עניינם.

לברטוב חשוב היה מאוד לקבוע, שבניגוד לטענה, גם של הוגים ישראליים חשובים אחרים, כמו נתן זך, שהישוב היהודי היה אדיש למאורעות השואה באירופה והיה מרוכז רק בעצמו, הרי שהמדובר הוא בגדר דיבה רעה, והוא מביא את עצמו ואת התנסויותיו בבריגדה כעדות לחוסר השחר בדיבה רעה זו.

ברטוב ציטט את מכתביו מהבריגדה, אשר מהם מתגלה עניינו העמוק ביהודים ובתרבות היהודית שאותם פגשו אנשי הבריגדה במסעותיהם, ועל הזעזוע הנורא והעמוק שחוו, כשנתקלו בממדי הטבח ועוצמתו. במכתבים אלה דן ברטוב באם בכלל אפשרי הוא להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, שבה העם יהודי אינו רוב ושכשאיבד את העורף המספרי שהיה לו בגולה.

ברטוב מביא את הדיברות שיצרו מפקדי ההגנה, שהבריגדה ושהחיילים נשבעו לקיימם בטקס מיוחד שאותו שיבץ ב"פצעי בגרות":

  • זכור עת ששת מיליון אחיך הטבוחים.
  • שמור על השנאה לדורות כלפי שוחטי עמך.
  • זכור שהינך שליח העם במערכה.
  • זכור שהחייל בגרמניה הוא חייל כיבוש יהודי.
  • זכור הופעותיך בחטיבה על דגלה וסמלה לעיני העם הגרמני בארצו נקמה היא.
  • זכור שליחותך הצלת יהודים עליה מולדת חופשית.
  • חובתך מסירות נאמנות אהבה לשרידי המחנות והגולה.

באותה שיחה שניהלתי עמו, הסביר ברטוב שהוא עצמו, שנולד בארץ בפתח תקווה כ"צבר", רואה בהתקפתם של הוגים וסופרים מודרניים, כמו נתן זך, על הישוב היהודי בתקופת השואה, שכביכול היה אדיש לשואת היהודים באירופה, בגדר השמצה בזויה, והוא מביא את עצמו כהוכחה חיה לחוסר הנכונות של השמצה זו. שהרי הוא עצמו, ברגע שנפגש עם שרידי השואה והעם היהודי בחו"ל, שינה מן הקצה את כל עמדותיו לגבי הצבר לעומת יהודי הגולה.

ברטוב מתאר כיצד בעקבות הפגישה עם היהודים בגולה, חדרה לו ההכרה הברורה לראש –  שאנשים אלו הם אחינו. "לא היינו ראשי בצל ולא ראשי כרוב, היינו בני אדם צעירים רגישים מעורבים, חלק מאיתנו גם אינטליגנטיים, ראש החץ של העם היהודי והתמודדנו בעוצמה עם מה שקרה לעינינו".[

ברטוב מסיים וקובע – שכל האומר שבשנות הארבעים והחמישים והשישים, היינו אטומים לשואה, מתכחש לעיקר מהותו של דור שלם בארץ, ומוציא עליו דיבה הנובעת מטמטום, רשעות, או מתוך עיוות פנימי את הרעה בדיבות.

האיש כאמור, נפטר, ודומה ש"הצבר" שאותו הציג בספריו נפטר עמו, או בכל אופן כך חש שיקרה, כפי שעולה מהדברים שאמר לי באותה פגישה בלתי נשכחת.

ראו גם:

הפתיחה של "פצעי בגרות"

דף הספר "פצעי בגרות" בהוצאה

אדם ושמו דוברין: סיפור מאת חנוך ברטוב

ציפו לצבר עברי וצמח לו יהודי: שורשיו של חנוך ברטוב

חנוך ברטוב בוויקיפדיה

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים . קישור קבוע.

תגובה אחת על הלוחם "הצבר" העברי והשואה באירופה: חנוך ברטוב ו"פצעי בגרות"

  1. מאת ארז לנדוור:‏

    פצעי בגרות הוא ספר שגם אני אוהב וראוי להזכיר סצנה משעשעת המתרחשת בפתיחתו: הגיבור נקלע באיטליה בין חיילים אפרו-אמריקאים שלאחר ששומעים שהוא מארץ הקודש רואים בו את הנביא דניאל.

    לגבי אדישות הישוב לשואה, עצם העובדה שחייל בבריגדה מזדעזע ממנה רק כשהוא חווה בשרידיה אינה סותרת עובדה זו. היא אפילו מחזקת אותה. ידוע שלפחות עד משפט אייכמן רוב הישראלים לא רצו לשמוע את החוויות של ניצולי השואה והתייחסו אליהם באטימות ובאדישות. הגישה של חנוך ברטוב היתה יוצאת מן הכלל ונבעה כאמור מנסיונו האישי.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*