הקדמה מאת אלי אשד

הסופר חנוך ברטוב, אחד הסופרים הבולטים והחשובים של “דור המדינה” דורם של משה שמיר ויגאל מוסינזון, נפטר בדצמבר 2016.

אי לכך אנו מפרסמים באדיבות הספרייה החדשה של הוצאת “הקיבוץ המאוחד” את אחד מסיפוריו הידועים ביותר, “דוברין האדם”, או כפי שנקרא בגרסתו הראשונית, “אדם ושמו דוברין”. הסיפור הופיע לראשונה ב-11 ביולי 1958 ב”משא”, מוספו הספרותי של העיתון “למרחב “, כאמור בשם “אדם ושמו דוברין”.

ב-1962 הופיע בגרסה שונה בשם “דוברין האדם” בקובץ סיפוריו של ברטוב לב חכמים, ובשנת 1992 נכלל בקובץ סיפוריו של ברטוב מוות בפורים.

הסיפור תורגם לפורטוגזית והופיע באנתולוגיה בעריכת ארנה גולן.

לאחרונה הופיע הסיפור בגרסתו הסופית בקובץ הסיפורים המסכם של ברטוב, “קריאה עיוורת”( “הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2013)

Image result for ‫דוברין האדם‬‎

כמו רוב יצירותיו של ברטוב, הסיפור מבוסס על מעשה שהפך לסיפור. “דוברין האדם” נכתב בעקבות מפגש של המחבר, חנוך ברטוב, עם  אדם בשם ראובן שיינצוויט, שהורשע בהריגה בפרשת הרצח בחולות תל נוף, פרשת ריגול נאצי ורצח של איש משכונת מונטיפיורי ליד תל אביב בידי סוחר אדמות עשיר מפתח תקווה, ששיתף פעולה עם רשת ריגול נאצית. שינצוויט שנמצא אשם במוות הוכנס לכלא לכמה שנים, לאחר משפט סנסציוני שריתק וזעזע את היישוב העברי בשנות השלושים.

לאחר שהשתחרר מהכלא הגיע שינצוויט אל הסופר חנוך ברטוב כדי לשכור את דירתו, וברטוב זיהה אותו מיד כ”גיבור” המשפט שאחריו עקב באדיקות כנער פתח תקוואי.

זוהי הסיטואציה האמיתית, וממנה יצר ברטוב את אחת מיצירותיו המופתיות, כשהוא משתמש בדמיונו הפורה לא רק לגבי מה שהיה, אלא גם לגבי מה שהיה יכול להיות.

איש ושמו דוברין / חנוך ברטוב

אבל תחילה יש להאיר את הרקע: לא מכירת הדירה היא ענייננו, כי אם הפגישה עם דוברין. המודעה שפרסמנו בעיתון היא שהביאה אותו לדירתנו.

ועוד: שהייתה דירת מרתף. עד שבא לא נמצא מי שעמד, ברצינות, לקנותה. עד היום אינני בטוח שדירה זו החלתה את ילדנו, אך מרגע שאמרו הרופאים, כי הרפואה אובדת עצות, אינה יודעת מה הביא עליו את מחלתו ואין לה דרך בדוקה לרפאו, התחלנו לתלות הכול בדירה. זו מחלה נדירה מאוד בארץ, הסבירו הרופאים, מקרה אחד על כארבע מאות אלף. בארץ קטנה כשלנו היא מכה בארבעה־חמישה בשנה. על נדירותה אין להצטער, כמובן, אבל בשל מיעוט המקרים אין לרופאים די ניסיון עיוני ומעשי. מדוע לקה בה דווקא ילדנו, הייתה השאלה שנקרה במוחנו, ואת התשובה מצאנו בזה שברגע של קלות־דעת קנינו לנו מרתף זה. אילו שקלנו פעמיים לפני שהסתבכנו במה שנחשב לקומת קרקע, לא היה לנו ילד חולה על מצפוננו. ברגע ההוא נפלה בלב שנינו החלטה: מוכרים, ומיד. פרסמנו מודעה בעיתון, שלוש שורות קצרות: שלושה חדרים והול גדול, וכתובתנו. פרט אחד העלמתי, שכן למדתי (מה שלא ידענו בבואנו לעיר), כי אפילו פחות־שבפחותים מפנה גבו לדירה שיורדים אליה. הכול רוצים דירה מעל לעמודים, ואם אין ידם משגת, שתהיה לפחות חצי קומה מעל לכביש. מצד אחר, אמרתי בלבי, לא אוכל להעלים זאת מעיני מי שיבוא לראותה, ולכן הוספתי “קומת קרקע”, ורק במחירה לא נקבתי. היינו נכונים לוויתורים גדולים, ובלבד שיבוא מישהו.

התגובה הייתה מידית להפתיע. המודעה התפרסמה בגיליון ערב שבת של עיתון הערב הנמכר מאז הבוקר, ודי מוקדם צלצל בפתח דירתנו הזריז שבזריזים. מי יודע איזו מציאה עלולה הייתה להישמט לו מבין אצבעותיו, חייכתי לעצמי כאילו צלחה בידי מתיחה, איך נבהל והקדים את כולם! קצת אחרי שנכנס זה לדירתנו, ניסר שנית הפעמון החשמלי, אחריו שלישי ורביעי. בשתיים אחר הצהריים נראתה הדירה כאילו נערכת בה קבלת פנים: זרים לנו וזרים זה לזה נכנסו ויצאו, התהלכו בין החדרים, בחנו בציפורן אצבעם את צבע הדלתות, הקישו על הקירות, הורידו את המים בבית השימוש, מנו את מרצפות חדרינו וחישבו את שטחו של כל חדר, וכל זה בלי לתת את הדעת עלי ועל אשתי, כמתהלכים במוזיאון, או במכירה כללית מטעם ההוצאה לפועל. פה ושם ניגש מישהו ושאל, “כמה אתם דורשים?”, אך פניו האטומות לא גילו אם דרשנו יותר מדי, או פחות מדי. האיש הניד בראשו, המהם משהו ובדק מה רואים מהחלונות הפונים אל הכביש. ידענו היטב מה הוא רואה: את רגלי ההולכים ושבים, את גלגלי האוטובוסים, את הענן השחור הנפלט מאחוריהם. אשתי ואני נדחקנו לאחת הפינות, ילדנו בין שנינו, צוחקים זה אל זה: פרסמנו מודעה קטנה בעיתון, וכאילו הפקענו כל זכות על ביתנו. המהומה שעשעה אותי, כמו הייתי ילד רעב לאורחים: יהיה שמח היום, אנשים יבואו ויבואו, ממש כנבואת חברים מנוסים: מודעה אחת ושלושה ימים ולילות לא תיפסק נהירתם של כל מיני. הייתי נכנע לתשוקה להרחיב את הדיבור על כל מי שבאו לבדוק מה אנחנו מציעים, אלמלא היה ענייני באחד מהם בלבד, בפגישתי המפתיעה עם דוברין. ורק כדי להדגים על מה אני פוסח: נכנס חייט נמוך וחיוור, שהכול נשא חן בעיניו, חוץ מבעיה אחת, האם יסכימו שאר הדיירים להפעלתה הממושכת של מכונת התפירה החשמלית. זו משבשת מעט את צלילם של מקלטי רדיו, כפי שטוענים השכנים בדירתו, היורדים לחייו ומאלצים אותו לחפש דירה אחרת. והן על מכונה זו פרנסתו, ואם ישבית אותה יגווע ברעב.

ודוגמה שנייה של מה שאפסח עליו: בא אדם, כפות ידיו השחירו עד אל מתחת לעור, ככל הנראה מחומר שהוא עובד בו, הן וציפורניו, וראשי אצבעותיו סדוקים כאילו נחתכו בסכין. פתחתי את הדלת, ואתו נכנס עם רב, ילדים, חתנים, דודות. כל החיים אנחנו מצטופפים בדירת חדר אחד, הסביר, וכל הזמן מחפשים קצת רחבוּת. שמנים אנחנו, ברוך השם, וצריכים שטח!

ובאה אישה חביבה, שוורידים כחולים משורטטים על מצחה השקוף, כמו על אהילים של מנורת שולחן דולקת. אני גננת, הזדהתה בקול רך ומזמר, בעלה עומד בצד, ידיו אסופות על אחוריו ועיניו משוטטות לאיטן מקיר אל קיר, מהרצפה אל החלונות. איזו דירה אידיאלית, התפעלה האישה. אפשר לעשות אותה לגן ילדים למופת! והחצר! האם יתנגדו השכנים לגידור חלקנו בחצר לגן הילדים שלנו?

באו שני זוגות צעירים מהמעברה הקרובה, ולפני שלחץ בוהן על הפעמון, נשמע רעם אופנועים נוחתים כזוג מפציצים. ובא מתווך דירות, שביקש לבדוק אם המודעה בעיתון תניב לו איזו פרנסה. ובא זקן חולה לב, הוא והזקנה שלו. הרופא, גילה בחיוך מפויס עם גורלו הבלתי נמנע, אסר עליו את המדרגות.

באו ויצאו כל מיני, מבטיחים לשקול ולשוב. ואני, כאמור, שמחתי בתכונה. דחוקים בפינה עמדנו שנינו, מתבוננים וכמעט שוכחים את ההחלטה להיפטר בכל מחיר מדירה זו. מעודי לא השתבחתי בחוכמת הפרצוף, אבל באותו יום הימרתי בלי משים ביני לבין עצמי. כל מי שנכנס ניחשתי מי הוא ובמה הוא מתפרנס, אם תישא הדירה חן בעיניו או לא, האם יעמוד על המקח, או יסתלק אחרי מלת נימוס, שקר מוצנע או גלוי. ואשר למכירה, עניין זה לא הטריד אותי כלל, אולי מפני שבעיניי הייתה הדירה כאילו כבר נמכרה. שיערתי, שבנסיבות אלה נזהרים הבריות מגילויי התלהבות, מונים כל חיסרון, קטן כגדול. להפתעתי, לא הסתיר רובם את התרשמותו מהמחיר הנמוך שנקבנו בו. דווקא תגובה זו העליבה אותנו. כפושטי רגל נהגנו, כנמלטים ממגיפה, בהולים להיפטר מדירה מרווחת בפחות משווה פרוטה, ובלי לחשוב מה נוכל לקנות בכסף זה. ההדגשה החוזרת, ש”המחיר לגמרי לא גבוה”, מילאה אותי חרטה על העניין כולו, ולאחר זמן הודתה גם אשתי, שברגע מסוים התפללה, שאיש לא יגיע לכלל קנייה.

זה הרקע לפגישתי עם דוברין, וראוי לציירו בכמה קווים ולהבליט בכך מה שעמדתי להתנסות בו. תפילת אשתי התקבלה. יום השישי הארוך הגיע לסופו. השבת נכנסה, והעם הרב נעלם כלעומת שבא. להרגשה שנשארנו וסחורתנו בידנו לא היה יסוד, אבל את הדירה לא מכרנו. בקומת קרקע שמתחת לעמודים, בזוויות החדות בין החלונות לפיסות השמים במזרח ובמערב, יש רק שעות קצרות של שמש. בחוץ האיר אולי היום, אבל בדירתנו שרתה אפלולית. אשתי נכנסה למטבח, להכין ארוחת ערב. הדלקתי חשמל, וישבתי לקרוא את עיתוני השבת. לא היה לנו במה לנחם זה את זה.

“מי ירצה לגור במרתף?” אמרה תוך כדי האכלת הילד, לא כתפילה, שלאחר זמן גילתה לי, שלא תימכר.

“לא צריך להתייאש”, אמרתי מה שאומרים במקרים כאלה. “מאתיים אלף, או מי יודע כמה, קוראים עיתון זה ביום שישי. יבואו מחר. יבואו מחרתיים”.

אלה היו סתם דיבורים. מה זה חשוב אם בכל זאת יופיע איזה עלוב נפש ויושיענו, אם אכן יופיע. העם הרב שפתחנו לו את דירתנו רחרח, מישש, דרש וחקר, הפנה לנו עורף ונעלם, השאיר אותנו עם ודאות אחת: שוכני מרתפים אנחנו. עיני היו נעוצות באשתי, שישבה ותחבה את כפיות האוכל אל בין שיניו המרדניות של ילדנו, נאבקת בו ואומרת שוב ושוב:

“אכול. אכול. אם אתה לא רוצה להיות חולה כל החיים”.

רגש סיוטי אפף אותי. ואם לא יימצא קונה לדירתנו. ואם ניאלץ לשבת ולחכות עד שנצליח לעבור, כשאר בני אנוש, לדירה אנושית? קלות דעת רגעית שיבשה שוב את חיינו, וזאת לאחר שהחלטנו סוף סוף, שמספיק ודי. מעתה נחיה כמו כולם, חיים רגילים, נחיה כאילו בא שלום על ישראל, ומעתה ועד עולם נתנהל כמי השילוח ההולכים לאט. קומת קרקע נמוכה, אמרתי בלבי באותו יום הפקרי, ודווקא מרצון, ודווקא מתוך זלזול, היא היא הבחירה החופשית. ומה יצא? שוכני מרתפים אנחנו, וראה כל אלה שדירתנו הייתה מזולזלת בעיניהם. רק עצב ודיכאון הביאה לנו המודעה. אמנם, כנבואת ידידינו, באו אנשים בשבת וביום ראשון והטרידו את מנוחתנו. מי היה מאמין, שרבים כל כך מחפשים דירה, אך לא את דירתנו! צדקו ידידינו וכן אשתי, לאחר שלושה ימים נפסק הזרם. מי ירצה לגור במרתף?

לפיכך, לא הבנתי תחילה מה רוצה האיש העומד בדלת. “העומדת עדיין דירתכם למכירה?”

“מה?”

לא זו בלבד שבתוך תוכי השלמתי עם כישלון המכירה, אלא שהעומד בדלת היה כל כולו נבדל מהרבים שהקדימוהו: איש גבוה בחליפה אפורה־פחמית, ראשו קצת נכפף אלי, אם בשל גובהו או בשל גילו, שלא האמנתי שזו אכן שאלתו:

“לא אתם פרסמתם מודעה בעיתון־הערב של שבת?”

“כן־כן, אנחנו”, המהמתי בנימוס, עיני שבות ומודדות אותו. למכירת ביש זו, לעג בתוכי קול, חסרה רק בדיחה שכזאת. פסעתי הצידה, ואתי הדלת. האיש נכנס, צעד שני צעדים פנימה ועמד באמצע ההול, מצמצם עיניו להרגילן לאור המועט. בחוץ בער עדיין הקיץ, אבל אצלנו הייתה אפלולית צוננת. אי־נעימות אחזה אותי, כנתפס בהונאה, מבטיח דבר אחד ונמצא מוכר את זיופו. איש כמותו לא בא, אלמלא הרשימה אותו המודעה. עמדתי והמתנתי למוצא פיו, אך בלבי כבר ידעתי מי האיש. כדרכי עם שאר הקונים־בכוח, ניחשתי את מקצועו, מעמדו החברתי, מוצאו. ניחוש ראשון אמר: פקיד אנגלי. אלא שזו שטות גמורה. מזמן אין בארץ אנגלים ואין מנדט בריטי. ועל הכול, העברית שלו, שדי היה במלים הספורות שהשמיע כדי לדעת שהוא צבר בן צברים, עברית של צאצאי הפרדסנים בשפלה ושל האיכרים במושבות הגליל, זו שבצליליה מתנגנות ערבית, יידיש וכזרעי פרג זרויות בה מלים מימי הברון רוטשילד, כפומידור, פיוש ושפונז’ידור. אלא שזה אינו פרדסן ולא איכר, אולי עורך דין או פקיד גבוה לשעבר בממשלת המנדט, שהפנים את הליכות האנגלים. ואם לדייק: שופט לשעבר. ולא שלום אלא מחוזי. שטות, נפנפתי את ניחושי לבי, לשעברים כמותו יושבים לבטח בבתי אבן בירושלים, או בדירות נאות בלב תל־אביב. לא, שללתי את הרהורי לבי, אין הוא מי שבימי האנגלים ישב על כס המשפט.

“מותר”…

לא שאלה אלא פסיקה, קולו בוטח וידו מצביעה על החדרים.

“בהחלט. כמובן”, מיהרתי להורות לו את הדרך, וכמו לפנותה. לפתע התכווצתי למישהו קטן ואווילי, אך לא עלה בידי לרסן את עצמי. בזריזות מודגשת פתחתי לו את דלת חדר הילדים, המואר והמאוורר בחדרינו. ריווחתי את הפתח, והוא נכנס לפני, עיניו לוטפות במתינות כל מה שראו, כך עד שעצר באמצע החדר. לא שופט, פייסתי את לבי, אך בלי ספק אדם, שמעמדו הרוחני, אולי אף החברתי, גבוה מזה החומרי. הן במודעה פירשתי: “קומת קרקע”. אולי עיסוקו במדעים, קרוב לוודאי מדעי הרוח. לא מורה, בטוח שלא. אדם זה שתק הרבה, העדיף להאזין, אולי לעיין בספרים. הייתי משער, שהוא פרופסור־לשעבר שעלה ממרכז אירופה, שכן הוא דומה לפרופסור הנערץ עלי, שכל פעם שנקריתי לחדר העבודה בדירתו הירושלמית, מצאתיו יושב בחליפתו האפורה הכהה, בצווארון מעומלן, בעניבה, בנעליים ממורקות, ואפילו לא עסק אלא בעיון בכתוביהם של בעלי השו”ת. אבל העברית שבפי האדם שלפני אינה מרכז אירופה, אלא עברית של בעלי שורשי עמוקים בארץ. “זה חדר הילדים”, פסק.

“כן. אשתי נסעה עם ילדנו לבית הוריה, ועוד מעט ישובו”.

“חדר נאה”, סיכם את מראה עיניו. חיוך דק כרישום עיפרון נתווה בשפתיו. רק עכשיו שמתי לצרותן, להתקפלותן כלפי פנים, שפתי זקן. לא, שפתי שתקן. לא, שאפתן. לא, רשע. והן גבר נאה הוא וכלל לא זקן. לא נאה, אלא קומתו ההדורה של מי שאינו מוחל על כבודו ואינו מקבל מרותו של שום אדם ושום רעיון. דווקא מפני שהוא בולע את שפתיו, שהאף מעליהן גדול ובשרני. בין זקני המתיישבים במושבתי לשעבר היו לא מעטים כמותו. הוא אינו כמותם, אופקיו רחוקים מהישג עיניו. טעיתי, אין הוא מהמעיינים בהיסטוריה. אולי נהה לאחת האמנויות. עיניו קרות ומפולסות, עיני מבקר המשליט סדרים באמנות:

“חדר נאה”.

כשהסיר את מגבעתו הרכה, גילה שער שיבה גזוז, חריץ זיעה לרוחב המצח. אינו אץ להסתלק, מיהרתי להקיש. רוצה לראות את הדירה כולה, או אולי התעייף. הזיעה.

“יש כניסה נוספת מצד החצר”, וניגש אל הדלת. הקדמתי אותו ופתחתי את מנעולה. עיניו סרקו את החצר האחורית. “ויש עוד שני חדרים”, פסק שוב.

“כן, זו דירה מאוד גדולה, שטח עצום”. נלעג הייתי בעיני על לשון המתווכים שתפסתי, והוספתי: “רק חבל שהיא נמוכה כל כך”.

הוא נתן בי את עיניו הקרות, גבוה מעלי, מחייך בסלחנות, אולי תוהה מה ראיתי צורך להתנצל:

“גם מחירה נמוך”, החזיר עיניו אל החצר המאפירה, אל העשבים השוטים, שגבהו בחורף ונשרפו והשחירו בקיץ, אל השיטה שהפריאה בינינו לבית הגבוה מעבר לגדר. לעזאזל, אמרתי בלבי, למה דווקא בשעה זו בא, כשממלא צל הבית הגבוה את הדירה ואת החצר. טוב, סנטתי בעצמי, אין חשש שיקנה את דירתנו.

“נעים פה”, אמר ואת עיניו לא גרע מהחלון. “האפלולית הצוננת. והרצפה. שנואות עלי רצפות תלויות בחלל, קומה על קומה. כאן יש אדמה מתחת לרצפה”.

פתאום חשתי גם אני מה שלם השקט מסביב, מה עמוקה השלווה. גם אוטובוס שעבר בחזית השאיר אחריו יותר שקט. עכשיו, בשחזרי את דבריו אלה, אני יודע, ששמעתי צליל מוזר מתחת לפני דבריו. אבל אז רק זקפתי אוזן תמהה, מתרכז בעיקרם המפתיע: המרתף המחורבן מוצא חן בעיניו. “האם מעמדכם הוא של בית משותף או של חברת מניות?” עד לאותו רגע לא העסיקה שאלה זו איש מהרבים שהציצו לדירה לפניו. באתי במבוכה. קניתי את הדירה. שילמתי את מחירה לבעליה הקודמים, היא בבעלותי החוקית, אך תשובה לשאלתו אין לי. משכתי בכתפי: מה ההבדל?

עיניו ציפו לתשובה ברורה. פרצופו העלה משום מה בזיכרוני את דיוקן אספסינוס קיסר, זה שבספר הלימוד של פרופסור צ’ריקובר על רומא העתיקה. אותן שפתיים מקופלות פנימה, אותו אף איכרי, אותו מבט חסר רחמים. מוכרח הייתי לבצר עצמי כנגדו, לבטל את כוחו.

“מה זה חשוב, בעצם?” חייכתי, מזלזל בנושא כולו. “מאוד. מידת הבעלות על דירה ואופיה של אותה בעלות נקבעים על־פי הסטטוס המשפטי, והרישום כחברת מניות יוצר מצב שונה מעיקרו מזה של בית משותף”.

“לי אין בזה צל של מושג. את הדירה קניתי. היא שלי. ואני יכול למכור כרצוני”.

“לעולם אינך יכול לדעת. נכון שאתה מחזיק בדירה ומתגורר בה. אבל סטטוס של חברת מניות מקובל בבתים רבים בשל יתרונות מסוימים המוקנים בו לבעלי הדירות, ומאידך גיסא הוא כולל ויתור על זכויות חשובות. אין הוצאות טאבו בהעברה, והמיסוי נמוך יותר, ולעומת זאת מופקע מידיו חלק מהבעלות הגמורה. אין הוא רשאי למשכן את דירתו, או להעבירה לאחר אלא בהסכמת חברת המניות. הבדל תהומי”. יותר משכריתי אוזן לתוכן דבריו, ריתקו אותי ניסוחם המוקפד ודרך השמעתם. במתינות דיבר, בורר כל מלה, ומצרפה כלבנה נוספת בקיר שמקימים טיעוניו. ניע שפתיו היה מצומצם כדי כך, שכאילו מאליהם יוצאים הדברים מחריצי שפתיו. ראיתי אותו יושב על כס המשפט, קורא פסק דין, מלה בסלע. שום אמוציות. שיבחתי את האבחון הראשוני שלי: זהו ג’נטלמן אנגלי זקן מהז’ורנלים של חייטי עילית. שנית, אמרתי בלבי: משפטנים אינם קונים דירת מרתף, או קומת קרקע, רק משום שהרצפה נחה על האדמה. ואז צץ במוחי הסבר משכנע למצבו הכספי הדחוק, הסבר שצריך היה לעלות מיד: כשנוסדה המדינה, סגרה מנהיגות היישוב חשבונות עם ג’נטלמנים שבנפש חפצה שירתו את האנגלים, וכנראה היה נגדו תיק פתוח ומיד הודח, ובתנאים משפילים. מי יודע היכן התגורר עד היום ומדוע נראית לו הירידה לדירתנו כמין עליית מדרגה? כן, זה הקונה לו חיכינו. את כל רצונו נמלא ובלבד שיקנה, לכל הרוחות!

“אם זו הבעיה המטרידה אותך, אברר מיד אצל שכן, חבר הוועד”, הצהרתי.

“אכן, זו בעיה!” הדגיש את דבריו, כמענה לנימת הביטול במה שאמרתי, שאחת היא לי באיזה סטטוס מאוגד הבית. אני לא כל כך חכם, שידרו דבריו. “אני מתעניין בדירה, אך עלי לדעת לאשורה את מידת בעלותך, ואם ארכוש אותה, את מידת בעלותי. על אדם להיות בעליו הבלעדיים של כל נכס”.

אלוהים! אפשר למות מצחוק. על אדם להיות בעליו הבלעדיים של כל נכס. נוגה ונלעגת נשמעה שפתו היוריסטית הדקדקנית בחצי המרתף שלנו, שאיש לא רצה לקנותו. הסגנון והמקום. פני השופט, החליפה האנגלית החמורה, המשפטים המסוגננים בקפדנות, בעד החריץ בשפתיו, כאילו הרגע הוא ממציא אותם, ובאמת אינם אלא נוסחים דהויים של מרוץ הרבים להיות אחד ונכסיו, אחד ונכסיו.

לא צחקתי. האיש פשט יד, משך מכוננית הצעצועים של ילדנו סחרחרת פלסטיק וסובבה באצבעותיו. הן היו גדולות, מתרחבות בראשיהן, קמוטות ורפויות עור של מי שהרבה שנים עבד עבודת כפיים במעדר, פטיש, או גרזן. מתי עבד כך, תהיתי, עיני באצבעותיו המסחררות את צעצוע הפלסטיק, אצבעות זקנות שדמן אבד באור הדועך של חדר ילדי, מתי עבד שופט זה בידיו?

“האמן לי”, אמרתי. “אינני מצליח להיזכר, אבל ודאי יש גם לנו עותק של החוזה. קל לבדוק”.

“איש צעיר אתה”. בכך גילה פעם ראשונה שהבחין באישיותי המסוימת, אף שקולו שב להיות קולו של דיין היודע מה קל משקלו של הניגון לעומת כובדו של התוכן. “אבל עוד תלמד, שכאשר נכנס אדם להתקשרות, תהיה אשר תהיה, לכל תכלית שלא תהיה, חובה עליו להקפיד, שענייניו יהיו מוגנים מבחינה חוקית בכל עניין ועניין. לעולם אין אדם מסוגל לחזות כל סיטואציה, שעלול יהיה להיקלע לתוכה, ולפיכך יסתום מראש כל פרצה שהוא מבחין בה, ומצד אחר ידאג להשאיר לעצמו יד חופשית. כשיגיע לאותו מצב לא חזוי, לא תהיה לו כל יכולת לסובב את הגלגל לאחור. כל אפשרות”. פתאום נתקפתי פחד, בלי לדעת מפני מה. האיש חולה, לחש בי קול. אולי דעתו משובשת, ואולי מסתתרת לה סיבה אחרת, אך ברור שמשהו אינו בסדר במשפטים היוצאים מחריץ שפתיו. לא הגבתי, וגם הוא השתתק. עמדנו שנינו בחדר המחשיך. אשתי נסעה עם ילדנו אל הוריה והבית ריק. רק האוטובוסים שעברו ברחוב הרעידו את הקירות. כך עמדתי עד שהתנער, והחזיר את הסחרחרת למקומה על הכוננית:

“אפשר לראות את יתר החדרים?”

חצינו את המטבח ואת חדר השינה ונכנסנו ל”סלון”, החדר ששימש לנו למגורים, עבודה ואירוח. החלון האפיל כבקבוק דיו. אהבתי שעה זו, שהחוץ אינו מזכיר בה היכן אנו גרים. כדרכו, השיט האיש מבט בחדר וברהיטיו המעטים, מיטה, שתי כורסאות קלות, מושבן קלוע רצועות פלסטיק אדומות, שולחן, כיסא וארון ספרים, תפארת ביתנו. הארון השתרע על קיר שלם. מזמן הבחנתי, שבני האדם מתחלקים לרעבי ספרים שתאוותם רודה בהם, ומיד הם נצמדים למדפים, ועיוורי ספרים, שאפילו לכלל הצצה אינם מגיעים. נראה מה יעשה השופט, אמרתי בלבי.

השופט, כך כיניתי אותו שוב בלבי, ראה את הארון, אך את מבטו לא קירב לשמות הספרים. שפתיו המקופלות פנימה, נחרצו בעווית חיוך.

“סלח לי”, אמר. הנה ישמיע משהו בעניין הארון. סיגלתי עצמי ללשונו:

“הסליחה נתונה”.

“מה זה, כך, מין עמודים שחורים, מדפים מרחפים – – ”

“מין ארון”… החזרתי חיוך רחב.

“מין מודָה?” מרחוק בחן מבטו השופט את ארון הספרים, כמבקש לעיין מחדש בחומר ההוכחות בטרם יפסוק את דינו. “מודה? מודה זה הריק המוחלט. בפריז, לפני שנים, היו – דאדא, פוטוריזם, כל מיני… מה רע בסתם ארון ספרים?”

“ארון הוא רהיט עם דלתות, סגור”.

“יש זמן סגור ויש פתוח, הזמן הזה”, הרחבתי עוד את חיוכי. נעם לי להאזין לו, לא בזכות התוכן, אלא מפני שהשלימו ואימתו את דמותו של השופט, שצייר דמיוני (ובו ברגע התגנבה למוחי היפוכה: מה אני יודע על דמות השופט? פעם אחת, בנעוריי, עמדתי למשפט על עבירת תנועה ברכיבה על אופניי. שופטים נוספים פגשתי רק בסרטים). אנשים כמותו, אמרתי עכשיו בלבי, הוצבו להגן על הצברי הניסיון האנושי, על הערכים שעיצבו אחרים, על נוקשות המסגרות הקיימות. אלה המקצצים ידי מורדים, מהווים חומה שתנציח את היש. זה עַם זה, השופטים!

“אפשר לשבת?”

לבושתי, תפסתי רק עכשיו, שלא הצעתי כיסא לאיש, שנראה בן שישים ויותר, אולי משום שנראה גדול וחסון. שעה ארוכה הוא עומד על רגליו, ומי יודע אם לא היה עליו לצעוד גם בדרכו לכאן. צריך הייתי להתעורר למראה חריץ הזיעה במצחו, כשהסיר את המגבעת. הוא צנח לתוך אחת מכורסאות הפלסטיק ואת ראשו היטה לאחור. לא היה אל מה להישען בגבה הנמוך של הכורסה, והוא שב וזקף את ראשו, נשען על ידיו, זקן, עייף ומפחיד. במה עסקו לא מעט כפות ידיו המרמזות על עבודה במעדר, פטיש, או גרזן? מה משהה אותו עכשיו בדירתנו? והעברית שלו, זו המעצבנת אותי מפני ששמעתי ממש אותה מילדותי, מה היא מלמדת?

ופתאום חזר לחילופי הדברים לפני ארון הספרים:

“ביתו של אדם מה הוא באמת? בצעירותי הרביתי לנסוע. טולוז, למשל. לא פריז. טולוז. או קופנהאגן, או פראג. בית אינו סחרחרת פלסטיק, שקונים וזורקים. ארון ספרים הוא בית. ארון ספרים מעבירים בירושה. וכאשר לכך מתכוונים, מתקינים לו גב מסיבי. אין ארון כזה בלי דלתות זכוכית סגורות היטב, שלא יחדור אבק ויאכל את הספרים. בעברית אין מבחינים בין האוס לבין הום, זה בית וזה בית. אני מזדמן עכשיו לדירות החדשות, הכול צעצועים, אבק צבעוני. הכול תלוי על בלימה האם מצחיקים אותך דבריי?”

באמת הצחיק אותי. קינאתי ביכולתו לראות כך, לדבר כך: “אין לי תשובה. אני משער, ששומרי חומות צופים כליה לחיים שאינם מוקפים חומה. ואילו בעשרים השנים האחרונות”…

“על מה שקרה פה בעשרים השנים האחרונות אין לי מושג, ואין זה מעניין אותי!” זעף קולו ובאגרוף קמוץ הלם במסעד הכורסה. “את חיי העולם אין מונים כמו לירות, בעשיריות. מונים אותם בדורות, במאות שנים. באלפים”.

“אבל, עובדה,” לחשתי, נזהר שלא לפתוח ויכוח חדש ולהעליבו. “הרהיטים הדניים, הטרנזיסטורים היפניים, הסוודרים הצרפתיים, הסרטים האיטלקיים והג’ז הרוסי. הכול השתנה. הסגנון כולו – ”

“שום סגנון! שום דבר. רוח־עוועים ממלאת את הבתים. אני מזדמן עכשיו לדירות שונות. וזה לא ייאמן. לא עם, לא תרבות, לא כלום. האם ביקרת פעם באלכסנדריה?”

“לא, למה?”

“באלכסנדריה יש פסלי אבן, אנדרטאות ברונזה, בניינים כמו בפריז ופקידים אנגלים, אבל המאסרי, המצרי עצמו – חביבי”…

ופתאום דמם, כמי שסטה מהנושא ואמר לא מה שהתכוון לו. ואכן, גם אני הבחנתי במשהו שצרם את אוזני, בלא לדעת מה הוא, רק זה שקולו נשמע כשל מי שעבר ניסיון קשה ביותר. לא, שופט אינו, בשום פנים לא. דור שני או שלישי לילידי הארץ הוא, בזה אין אפילו צל של ספק. באיזו טבעיות נהגית בפיו העברית, רהוטה וציורית, פטורה מאותה קקופוניה של צלילי כל הגלויות, עברית שורשית שבתשתיתה מתנגנות ערבית פלחית ואידיש ירושלמית. אחד מאותם צאצאי קולוניסטים שהגביהו אבר ופרחו למקומות זרים הוא, אחד השבים לירושלים “מאונגלזים” עד צוואר וממשלת המנדט נוטה לראותם כ”כמעט משלנו?” ושמא מאלה שסיבה אחת ליציאתם ולחזרתם, תאווה לממון. רק בערי אירופה גילו, שמחמת סכנה המרחפת שם על היהודים, אין היום טובה לעסקים מתל־אביב של בנייה מבוהלת לנמלטים משם ובאים לכאן, הם ו”ליפטים” גדולים מדירת חדר וגדושים בכל טוב הבורגנות היהודית הנרדפת, ובכיסם טמון עדיין צרור זהבם?

לא רק אלה ואלה, ואלמלא גמרתי בדעתי, שהאיש הוא פרי ארצנו, הייתי רואה בו איש הקבוצה השלישית, רופאים, משפטנים, אדריכלים, מוזיקאים ושאר בעלי מקצועות חופשיים. כיוון שזו הייתה דעתי, שתקתי בציפייה לבאות. “שום מודה!” חזר באחת לנושא שהסעירו. טוב היה לשמוע זקן זעף ועייף זה מטפטף מלה אחר מלה, כמשמיע פסק דין. לא כאחד המאמינים הקנאים דיבר, גם לא כמי שניצב בקו הגנה אחרון על רעיון מובס.

“אני מזדמן לבתים שונים בעיר. על מה שאתה מכנה ‘מודה’, הם יודעים רק מה שראו חדש אצל שכנים, בסינמה, בעיתונים. אנחנו, דורנו, לא חיפשנו דירה, בנינו לנו בית. איש אינו גר היום בביתו. עוקרים מדירה לדירה, מתגלגלים ממלון לאכסניה, לחאן, כל מקום הוא בית, וההשקפה ששררה בעבר, ‘ביתי הוא מבצרי’ פסה מהעולם. כולם אורחים נוטים ללון. שטיח פרסי, ידידי הצעיר, יישאר ב’מודה’ עוד אלף שנים. אבל מי שאחת היא לו אם בעלים של ממש הוא על דירתו או איזה אורח־פורח, אם בית דירות זה רשום כבית משותף או איזו חברת מניות – -”

וכאילו אין לו מה עוד לומר, השתתק. אני עמדתי בהחלטתי עד שהוסיף, כמשפט אחרון:

“מאיזו ארץ באת אתה?”

“מארצך, אדוני, מכאן”.

“אתה?” מבטו השופט הבהב באור אפור, ובמלה אחת זו היה אצור כל הבוז שבעולם. מבטים כאלה היו ודאי קולוניסטים צעירים, על פרדיהם הלבנים, נותנים באבי.

“מאיזה יישוב?”

אמרתי.

האור האפור, הקר, לא היה טעות. עכשיו דלח פתאום, היה לפחד. עיניו כהו, כמעט השחירו. אף אני, למען האמת, הייתי כמי שספג מכת חשמל, וסיפורו של היושב מולי רץ בדמיוני כחתול לריחו של עכבר.

“שם כמו זה שבמודעה אינו מוכר לי”.

“אתה בן מושבתנו – ” ספק אמרתי, ספק שאלתי.

הוא לא אמר הן ולא אמר לאו. שהוא מילידי הארץ ומבני מושבתנו כל כך מובן מאליו אצלו, רגזתי עליו בלבי, אף שידעתי שלא באלה מסתתר סיפור חייו. דבר איני יודע עדיין על האיש, שבא לקנות את דירתי.

“אתם – – המשפחה – – מהחדשים, כלומר”…

“לא מהפרדסנים”, נידבתי לו מידע מדויק. “לא. הורי עלו רק לפני שלושים וכמה שנים”.

“רק אז”, דימיתי לראות בעיניו את שובו של האפור והקר. “כבר שנים לא הייתי במושבה, שנים…”

“מה שם משפחתך?”

לתומי הצגתי את השאלה, לשייכו לוותיקים, שאת שמות כולם ידענו. הן בכניסתו לא הציג עצמו כלל. שם משפחתו של אחד מצאצאי המייסדים מספר לבניהם של מי שהתיישבו במושבה בשנים מאוחרות, כמו אבי ואמי, מלווה את תולדותיה הבדוקות או הבדויות לשם הפיכתן לסיפור מופת. רק כאשר נותרה שאלתי בלי תשובה, נדלקה במוחי נורה אדומה. לתומי שאלתי אך ורק משום שלאחרונה ניעור בי איזה צורך לדעת הכול על מושבת ילדותי ונעוריי, אנשיה והוויית החיים בה. ימים רבים מדי הפניתי את גבי אל ממש זה, אלי עצמי, ובכל מי שפגשתי ומצאתי שהוא מתגורר במושבה היום או חי בה בעבר, נתליתי כבקצה חוט, שיוליך אותי בחזרה אל מה שבאיוולתי מחקתי, אל פשר היותי מי שאני. לא הרפיתי וחזרתי על השאלה:

“מה שם משפחתך, אדוני?”

הוא הפנה גבו אל ארון הספרים ואת מבטו נעץ בי, איש גבוה בחליפה אנגלית כהה, ראש סוסי נוטה כלפי מטה, קלסתר אספסינוס קיסר, ובאבק של היסוס, המהם מלה אחת: “צוהר”.

צוהר אינו שמו, צעקו באוזניי השמות המצולמים בזיכרוני, שרץ עכשיו מרחוב לרחוב, בחול האדמדם, על מדרכות העץ, בדרך הסלולה אבנים גדולות, בכבישי האספלט, בבתים שמעבר לדקלים, לברושים, לעצי הפיקוס למיניהם, לעצי האיקליפטוס והאזדרכת, עבר על פני הבתים צהובי הקירות וכבדי החלונות הנושאים את שמו של הברון, על פני בתי החומר המטים לנפול, עצי התות הענפים ברחבה שלפני ספריית גוטמן, טיפס ועלה למה שהיה כרם השקדים.

כמו במסדר זיהוי עמד האיש שהציג עצמו בשם צוהר, זיכרוני מעלה באוב את הזמן הנשכח, שסוף סוף אני צמא לפגוש בו מחדש ולגעת במה שחשבתי שנשל מעלי. ידעתי שעלי לקבל את השם כאמירתו ולבלום את פי, אבל תאוותי לחשוף את שנאווה לו דומייה, גברה על נימוסיי הטובים. “כן, אבל בין ותיקי מושבתנו לא היה, למיטב זכרוני, שום צוהר. מה היה שמה המקורי של משפחתך?”

“דוברין”.

משנפרץ הכול, ראיתי בוודאות את מבטו השופט דוהה ושוקע לתוך עצמו, נהפך לאבן אפורה. למאזין לדברים אלה קל לומר: לא הייתי צריך לאנוס אותו להזדהות. אבל מי היה מעלה בדעתו מה נורא השם, שהעלים עד לרגע זה? מי בכלל השתוקק לעמוד פנים אל פנים מול דוברין החי, הממשי?

ואולי לא בגלל שדחקתי בו, אלא פשוט החזיר פניו מארון הספרים ומבין שפתיו הדקות, המקופלות פנימה, סינן:

“דוברין”.

וזה הכול.

כלומר, אילו היה לכולנו זיכרון ילדות משותף, אילו נשא השם דוברין אותה משמעות, שכל השנים השתמרה בזיכרוני, היה מגיע כאן הסיפור לסופו. מי ישכח את אגדות האחים גרים, בחוברות דקות ומנוקדות, מאוירות בנפשות ממש? משראינו פעם את המכשפה האופה ילדים, איך תימחה מזיכרוננו? האגדות מקיפות אותנו מסביב, כמו היער את כיפה אדומה, שמות נבלעים כגלולות, נימוחים ומחלחלים בעצמותינו, עד שאנחנו, הנשארים לכאורה מי שהיינו תמיד, אחרים לגמרי.

זה דוברין.

ודי בהשמעת השם. למלה נוספת אחת אין מקום.

ואולם, כמה מכלל המאכלסים היום את ישראל נמנים עם מי שחיו כאן בשנה הנוראה ההיא וזועזעו עד היסוד מפרשת הרצח – רצח אחד ויחיד, ראשון בחיי הילד שטרם הגיע למצוות. בעיתונים לא נכתב לכאורה דבר זולת פירוט מהלכו של משפט, שבו נאשם איש יהודי ברצח בכוונה תחילה של איש יהודי. היישוב כולו, חש אותו ילד, מלווה יום יום כל תהפוכה במהלך משפטו של הרוצח בלי לפסוח אפילו פעם אחת על שמו: לא הנאשם ברצח, אלא הרוצח דוברין. עיתוני הימים ההם היו דלי עמודים, בין ששה לשמונה, אך הואיל ואירוע חסר תקדים כמו זה הפנט את היישוב היהודי כולו, הקדישו עיתונים רזים ודלים אלה עמוד שלם לפרטי התנהלותו של הדיון המשפטי. מי יזכור היום כמה שבועות וחודשים עקבו אלפים ורבבות אחר כל טיעון שבמפתיע שלפו משרווליהם התובע והסניגור, אחר כל הטיה בחקירות השתי וערב. עד לרגע האחרון סירבה המושבה להאמין, שצאצא של משפחת דוברין, אחת הנכבדות והאמידות בראשוני הפרדסנים, הוא הרוצח השפל של יהודי, שהמשפט גילה שהיה ידידו הקרוב ושותפו לרכישות קרקע נרחבות מאפנדים ערביים.

כך עד שנגזר דינו למאסר עולם.

וזה עדיין אינו העיקר.

יתר על כן. בלבי היווה אותו רצח חריץ גבול בין מה שקדם לו לכל התנסויותיי הרבות, בשתי מלחמות כבימי שלום, בשנים שלאחריו. הן הייתי, במובן מסוים, מעורב אישית בפרשה זו. קובי חפץ, בנו של הנרצח, היה חברי הטוב, ודוברין, הרוצח, היה דודו של קובי, אחי אמו ציונה. דוברין סיפור הבלהות.

והנה עומד לפני ארון הספרים בדירתנו קשיש בחליפה אנגלית כהה, גבוה, הדור ושותק, שבסכלותי ניחשתי פעם ועוד במה עסק, מה בעברו הביאו לירידה עד לדירת מרתף־למחצה. כשאין כל חיבור בין מה שנסדק בלבי באותה שנת ילדות, אי אפשר להבין מה עבר בי לשמע השם דוברין, דוברין האדם.

בן אחת־עשרה הייתי, ועל דוברין ידעתי ממה ששמעתי אצל קובי. הואיל והוא אז חברי הטוב ביותר, מאז נעלם אביו נמצאתי מעורב בהתרחשויות, ממש מיום אל יום. תחילה הוערך היעלמו של האב למסתורין, החל בספר “באין משפחה” וכלה ב”דויד קופרפילד”. תור האימה, זו שלדידי היא חריץ הגבול בילדותי עד אז ומאז, בא כעבור חודשים, כשנמצאה גווייתו המתפוררת בפרדס המשפחה, בבור שנכרה מתחת לאשכולית. מושג הרצח נעשה רק אז לממשי, לאביו של קובי חברי, איש גדול בכובע פקק ומכנסי רכיבה, זרועותיו דשא חרוך ועיניו ירקרק שקוף. מאותו יום לא הפסקתי לחטט במעשה נורא זה ולתהות, מי רצח את אביו של קובי וקבר אותו בבור שכרה בפרדס של משפחת דוברין מתחת לאחד מעצי האשכולית? בטח איזה ערבי, שעבד אצלם. וכל משך המשפט לא הפסקתי לחטט בפרטי הפרטים, שיום אחד נזכרו בעיתונים ויום לאחריו החליפום אחרים. והיו השמועות, שהביאו ילדים לכיתה, וכן השמועות שנלחשו בין אבא לאמא ובשבתות בינם לבין שאר מבוגרים.

ואז התרחש מהפך מחריד מכול. החשוד הערבי שוחרר ובמקומו נעצר איזה ברונשטיין, שאין לי מושג מאין צץ ומאיזו סיבה שמה עליו המשטרה את ידיה. ופתע פתאום יצא גם הוא לחופשי ואת מקומו בחדר המעצר תפס לא אחר אלא דוברין, אחי אשתו של הנרצח. ברונשטיין, שכאילו בלעה אותו האדמה, זכה למעמד של עד מלך מטעם התביעה ועדותו הביאה להרשעתו המלאה של דוברין, שבאחד השלבים העיד הוא נגד ברונשטיין וגם הביא להפללתו. איני יודע לומר בוודאות שרצח יהודי בידי יהודי לא קדם לו ביישוב כולו, אבל אצלנו במושבה פסקו כולם שנבלה כזאת לא נעשתה מיום שנוסדה לפני חמישים שנה ויותר, קל וחומר אח הקם על גיסו, בעלה של אחותו, ורוצחו. רק פרשת קין והבל שווה לו, אמרו במושבה, והכול יודעים במה העניש אלוהים את רוצחו של הבל.

שום מקרה אינו דומה ממש למקרה אחר. מכאן, סיפור מהתנ”ך. ומכאן, זה קרה בימינו, אצלנו במושבה. אביו של קובי, חפץ, גר מעבר מזה למגרש הריק, ודוברין, הרוצח, מעבר מזה. ולא סתם אחיה של ציונה דוברין היה, אלא אחד המשובחים בבני המייסדים היה, איש העולם, התגורר באנגליה ובדנמרק, דיבר שפות, מכר הדרים, קנה קרקעות. גם אישה הביא משם, סיפרו, ובשובו לארץ נענה לרצון אשתו, את ביתו לא מכר ונטל חלק בעסקי המשפחה, אך את מגוריו קבע בתל־אביב.

מעשה קין והבל, כפי שלימד אותנו המורה, אדון הורביץ, וכפי שסייע אבא בידו, עמוס דרושים, שהקהו את חריפות הרצח, מוטיבים מיתיים כמאבק בין עובדי האדמה לרועי הצאן, עלבונו של קין על שאלוהים לא שעה למנחתו, וכן גם אותה תמיהה על אלוהים ששאלתו המיתממת, “אי הבל אחיך?” מסגירה מה שלא היה לו שום צורך לשאול. לא מאמריקה בא פתום והוכה בתדהמה, והיודע סוף דבר מראשיתו, ידע היטב מה עתיד קין לעולל, ואצבע לא נקף. לילד בגילי לא היה קל להתייצב לימין זה או זה, ואף חמלה התגנבה ללבי על הנדון להתהלך כל ימיו ואות קין במצחו.

בן אחת־עשרה הייתי, ואת דוברין לא ראיתי מעודי, אף שמעתה ידעתי עליו הכול. איך קם אדם, שאלוהים בירכו בכול, ורוצח את גיסו? פרטי המעשים חזרו ונשנו במהלך המשפט, והמושבה מוכת ההלם לא הפסיקה לחטט בהם בצל האיקליפטים, בבית הכנסת, בבית הספר, ואורה הירוק של מנורת הנפט בצריפנו. סופר, איך הולידו את החשד ברצח מסגרות משקפיים שנמצאו לא רחוק מעץ האשכולית וציונה חפץ פסקה, שמשקפי בעלה הם; איך התגלו בבור הדשן שברי כובע “הלמט” ומכנסי רכיבה חתוכים לגזרים; באיזה אופן הוכיחו חוקרים לבית המשפט, שפטיש צר של נגרי תיבות אריזה הוא שניפץ את גולגולתו של חפץ. העיקוב אחר מהלך המשפט הובהר מה זימן ביום הרצח את הגיסים לפרדס המרוחק, סיפר הפועל הערבי הוותיק מתי הורה לו דוברין לכרות בור לכל מה שנשל ונגזם והרקיב בפרדס, זה שדוברין טמן בו את גיסו, ובגומת השקיה ודרכים נוספות מחה כל זכר לבור. הוכח, שהכול תוכנן מראש בדייקנות רבה על מנת שמאליה תפנה החקירה לעבר ברונשטיין, שאכן היו לו, לטענת ההגנה, מזימות רצח משלו. הפנייה זו מצד דוברין נעשתה בהנחה ודאית, שרצח גיסו יצעיד אל הגרדום דווקא את הצלע השלישית, ברונשטיין. פרטי הפרטים נספגו בי, ושוב לא הרפו. דמיוני לא פסח על רגע מרגעי הזוועה, והואיל ואת דוברין עצמו לא ראיתי אף פעם, צייר במוחי מפלצת נוראה, רוצח גיסו בפטיש של נגרי תיבות אריזה. “ולמה”, ישבו הנשים בערב בחצרנו, פתח הצריף, ותהו כלפי הכוכבים, “למה? אדם שיש לו כסף כמים, טובל בכבוד עד צוואר, ואשתו, אומרים, יפהפייה. למה?”

“מפלצת”, השיבו אחרות, “חיה צמאת דם”.

והנה, כעבור שמונה־עשרה שנים, או יותר, ניצב כאן, בדירתי, איש זקן בחליפה אנגלית, גבה קומה ועיניו שופטות, ואומר מלה אחת:

“דוברין”.

רגע לא ידעתי מה לעשות בעצמי. הפחד זחל ועלה, צפוי מזמן, ולא יכולתי לגרשו. כאילו רק הלילה באוני סיוטי הרצח הראשונים של חיי, חרץ בי רק קול אחד: לא. לא ייתכן, התאמץ הקול לגרש מתוכי מה שאירע ואין עוד למנוע את התרחשותו, לא ייתכן שבאכזריות ללא רחם נהפך השופט שבא לקנות את דירתי לרוצח ההוא, דוברין.

אלא שאין אמת אחרת, ידעתי, ככל מה שבאני מאז המשפט ועד לפגישה זו. אין דוברין אחר. ברגע שקרא בשמו ראיתי את קובי, בן אחותו, ואת דמיונו לדודו. הדוברינים בעלי גוף גדול ועיניים קרות. עיני קוזקים, נוהג היה אבא לומר על כמה בני ראשונים כמותם. בעורקיהם מפכה דם קוזקים, אמר לעתים במין בוז של יוצא עיירה פולנית, ואש חומה ניצתה בעיניו היהודיות.

עכשיו אני יודע מה הייתי צריך לעשות ברגע שאמר, דוברין. יימח שמו וזכרו, התהפך בי קול כמו חרב. כל מה שהתנסיתי בו, דמות דוברין הרוצח את גיסו קדמה לו בלבי. כאשר בקמפורוסו נשרף בובי חברי כמה שעות אחרי שנשלח להחליף אותי, ואחרי אינסוף ניתוחים שב בלי אוזניים, בלי אף, באצבעות מעוותות, בעיניים כבות – כבר קדם לו דוברין. ובשוב השיירה הדלה שלנו מכפר עציון לירושלים, ובמבואות בית־לחם קידמו את פנינו חמישה מחסומים ומטר יריות, ונוסף על אלו שנשארו מוטלים במשאיות עוד שניים הפקרנו לגורלם על גל אבנים, ורק עצמותיהם נמצאו כעבור תשע־עשרה שנים בצד הדרך, כבר אז היה רצח לתושב ותיק בנפשי, לא עוד זוועה נעלמה, אלא אפשרות שנוסתה, נסיבתית, מוסברת, ובמקרים מסוימים כמעט בלתי נמנעת.

הנה: המשחק באסם של סבא דוברין. לאחר שנעלם חפץ, עברו אשתו וילדיה לבית אביה הזקן. הן באותה כיתה עם בנם הבכור, חברי הטוב קובי, למדתי. בחצר סבו היינו משחקים במחבואים, ב”סמל”, בהקפות, אוכלים קלמנטינות, אשכוליות דם, אננס וגויאבות ומכינים שיעורים. זמן מה לאחר פסק הדין ושילוח דוברין למאסר־עולם, בראנו משחק חדש. רפת בטון גדולה הייתה בחצרו של סבו, ועלייתה (ה”בוידעם”) שימשה לאחסון תבן לבהמות, כלים ואביזרים שונים. למנוע הפתעות, היינו מגביהים את סולם העץ ומשחקים את מעשה הרצח, מחקים את מהלך המשפט. אחד הילדים היה משחק את דודו של קובי, דוברין הרוצח, ילד שני את אביו של קובי, הנרצח חפץ, ושלישי את ברונשטיין. שאר תפקידים צורפו לפי מספר הילדים שהיו בסודנו ובאו. דווקא קובי הוא שהמציא את המשחק ועורר אותנו לשחק בלי סוף. כך עד שהתלקח ריב, שהביא לנטישת המשחק ולקץ החברות ביני לקובי. וזה רקע הריב: לשם גיוון היינו מחליפים תפקידים. סיבה נסתרת וחשובה יותר הייתה נטיית כולנו להתחמק מתפקיד הנרצח. קובי עצמו הרחיק לכת וסירב בעקשנות למלא בתורו את תפקיד הנרצח, אביו. הילדים לא הסכימו לוותר לו, התחיל ריב, וכדי להקניטו החליטו להפסיק בכלל את המשחק ברצח, שקובי יתפוצץ.

עכשיו, בדירתנו, לא התאפקתי, על אף שידעתי בדיוק מה אני עושה, ואמרתי לדוברין:

“למדתי עם קובי באותה כיתה”.

“הוא היה ילד מחונן מאוד”, אמר בפנים חתומות, וקולו נטול הרמות, כמניח את המלים על סרגל, מלה אחר מלה. לא נרמז בתגובתו, שהיטיב להבין למה התכוונתי בציון קרבתי לבית הנרצח:

ידוע לי שאינך אלא רוצח. קובי חברי הוא בנם של אחותך וגיסך, האיש שרצחת מתוך איזה מניע שנשאר סתום גם לאחר שנשלחת למאסר עולם על רצח בכוונה תחילה. כסף לא חסרת. על חלקך בירושה לא ערער איש במשפחה. אם כן, מה הניע אותך, אם לא שד שבלע את דוברין האדם והותיר ממנו רק חליפה אנגלית כהה?

היות ולא נרמז, הוספתי:

“בעל אופי מאוד מיוחד היה אחיינך. הרבה זמן היינו חברים הכי טובים”.

“אופי!” מגבעתו הייתה בידו, ועכשיו חבש אותה במתינות, כיסה על שערו האפור, הגזוז עד סמוך לשורש, ובתיתורה הגן על עיניו מאור החשמל הזורם מהתקרה. הברת צחוק אחת נפלטה מהסדק שבין שפתיו החשוקות ומקופלות פנימה:

“אופי! כאילו אמרת: ‘עיניים ירקרקות, שקופות היו לו’. ודאי יש לו עד היום, אם הוא בחיים”.

במקומו עמד, אך פנה אל היציאה, כאומר: אלך, ברשותך.

במה מסיימים חילופי רמזים אלה, שנכון יותר היה להימנע מהם. נורא לעמוד כך ולהמשיך ולנהל עם רוצח כזה שיחה שתחילתה הייתה עם שופט. מדוע אין פני הדברים מתרים בנו מראש על מה שמאחוריהם. כלפי חוץ שמרתי גם אני על שלוותי. שכן במפורש לא אמרנו זה אל זה דבר. רק במשתמע הבנתי, שגם אחרי שחרורו לא הסירה המשפחה את החרם הגמור שהטילה עליו. הושטתי לו קנה, ועד היום לא ברור לי מה דחף אותי למחווה זו, שלא היה ראוי לה:

“מישהו מבני המושבה, שעד היום אני נתקל בהם, סיפר לי, שקובי למד בחוץ לארץ, משפטים, כמדומני, וכששב לא דרכה רגלו במושבה. יותר לא ידע. כשחזרה הבריגדה לארץ בתום המלחמה, עליתי לירושלים, וזהו זה”.

אגב צעידה אל היציאה הפתיע אותי שוב דוברין:

“כן, משפטים. אבל לי סוּפַּר, שהבחור עוסק אך ורק בצבירת נכסים”. ומתוך איזו כוונה, שניתן לפרשה כך ואחרת, העיר, והסדק בין שפתיו נהפך לחיוך מר: “והוא מקפיד על בעלות מוחלטת שלו בלבד על כל נכס”.

“נכסי משפחת דוברין?” פלטתי על כורחי, אך מכוחו של זעם שנצבר בי משנתי האחת־עשרה, ובכוונה עזה להוציא מלבו כל אשליה, שנשכח שמו של הנרצח, גיסו חפץ, או שנסלח כהוא זה לדוברין הרוצח, או שהתרככתי למראה הזקן בעל חזות השופט, שבא לקנות את החצי־מרתף שלנו. אותן שלוש מלים באו לשדר:

טוב מאוד עשה קובי. מצוין עשה. אותך הותיר עירום ועריה, כאומר, לך אין עוד חלק ונחלה במשפחה ועד עולם לא יהיה. היום אני הוא המשפחה, ולא רוצחו של אבי, אחי אלמנתו. לחסר הרחמים, אין רחמים.

“כן”, אמר, והוסיף אגב קידה קלה, כמו בכניסתו: “עוד אשוב לדירתך. היא טובה בעיני”.

“בבקשה”, שמרתי על שגרת הנימוס, אך לשוני בעטה בה:

“אבדוק את הסטטוס המשפטי, ואדע באיזה בית אני, במשותף, או בחברת מניות”.

בצעדים זהירים יצא לחדר המדרגות, וקצת מאחור עליתי בהן גם אני. שוב הציפו אותי, על אפי ועל חמתי, חמלה עליו וזעם על עצמי. לשם מה צריך הייתי להטיח בפניו, שזיהיתי בו את דוברין הרוצח? מה הייתי חסר, אילו לא האזנתי לנאום הסניגוריה, שנשא בלא להשמיע מלה מפורשת אחת? מה אכפת היה לי לראות בו סתם איזה דוברין, לא לגלות שדוברין הסיוט נראה כאחד האדם, יותר מזה, מי שהוא משכמו ומעלה, שופט בדימוס?

כשיצאנו את הבית והגענו לרחוב, ביקש שאשוב לדירה והוא יצעד עד לתחנת האוטובוסים הקרובה. לא התעקשתי ללוות אותו עד לאוטובוס. ידעתי שלא ישוב, ולא נתראה עוד.

לבדי עם חטאי נשארתי. איש זה הכניס ראשון רצח לנפשו של בן אחת־עשרה, מעשה קין והבל חדל להיות אגדה מספר בראשית והיה לזמן הווה. אלא שלי לא הייתה צריכה להינתן הרשות לראות את האות במצחו. אדם אמר, דוברין, כדי שאראה בו אדם, ומאז לא שכחתי, שדוברין האדם הוא רוצח.

מתוך ‘קריאה עיוורת’ מאת חנוך ברטוב, בעריכת אבנר הולצמן, הספרייה החדשה (הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), 2013.

ראו עוד על פרשת הרצח העומדת מאחורי הסיפור:

הרצח בחולות תל -נוף

כתבה גדולה של אלי אשד על חנוך ברטוב וספרו “פצעי בגרות ” ראו:

הלוחם “הצבר ” העברי והשואה באירופה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

10 − שש =