סיפור ליום השבת – "פיסות מידע" (חלק א) \ ענת קוריאל

איור: יסמין זינגר

לצורך כתיבת הסיפור ערכתי תחקיר נרחב. תודתי והערכתי למשתתפים שהקדישו לי מזמנם והעשירו את עולמי.

חלק א

אתה טובע בתוך חלום ארוך ובו אתה מטייל בחנות מתעתעת שנראית קטנה, אבל כל רגע צץ בתוכה עוד חדר, צומח מול העיניים עוד אגף ואתה מת להסתלק מהמקום הארור הזה. שומע קול מוכר ואהוב, הוא מתגבר. היא שרה לכבודך, אתה בן 54 היום. פוקח עיניים. בתך עומדת למרגלות המיטה, מחזיקה מאפין ריחני ובתוכו בוער נר קטן.

"מהר, אבא, תכבה. הנר תכף יימס, המאפין עוד חם". מריח קינמון וציפורן, ריחות אהובים. נושף על האש כדי לשמוע את מחיאות הכפיים שלה.

- "אבא, אתה ממש זקן".

- "אל תגזימי, יש יותר זקנים ממני. איפה אימא?"

- "הלכה. היא החליטה לעזוב אותך דווקא ביום ההולדת. סתם סתם, היא הלכה לקנות לך מתנות, אבל אל תגיד שגיליתי לך. טוב, אני זזה".

- "לאן ועם מי?"

- "נכון שאתה חוקר פרטי, אבל אני הבת שלך, שכחת?" הסטודנטית זורקת תשובה ומסתלקת לענייני יומה. המאפין מחמם את כף היד ואתה לא מתאפק ואוכל. הילדה הזאת יודעת להפוך קמח, סוכר וכמה תבלינים לממתק ממכר. פירור לא השארת. עובר למטבח להכין אספרסו, בדרך קולט את רעש המעלית החונה ואת סיבובי המפתח. אשתך עומדת בדלת ומחייכת חיוך ששמור לימי הולדת. מגישה שקית עם מתנות, ואתה פותח אותן ושומע הסברים: "פאוץ' כזה עוד לא היה לך, לא מרגישים אותו, תראה איזה בד גמיש. מתאים בדיוק למפתחות, לנייד ולכסף. את הישן תעיף, הוא מרופט לגמרי. את כוסות האספרסו קניתי לך כי אתה שובר אותן בקצב מסחרר, תראה אילו צבעים יפים. ואיך המעמד המגנטי? נכון יפה? זה בשביל הניירות הקטנים שאתה מפזר בכל הבית, ולקינוח שני סיגרים: אחד להיום ואחד למחר".

זהו, עכשיו רגל על רגל, העישון מחדד אותך ומפוגג לחצים. אתה מתחיל לפנטז על האי הטרופי שהטבק גדל בו. מעשן בשאיפות קטנות, שהטעם לא יהיה חריף מדי.

- "תן לטעום, נדב".

- "חכי לשליש השני, אז הוא הכי טעים".

זהו, נגמר. היא כבר ממהרת לעבודה ואתה צריך לסדר עוד איזה עניין קטן, לפרק כמה מצלמות. מתלבש חגיגי כיאה לילד יום הולדת ויוצא מהבית.

עוד לא התנעת וכבר טלפון מאחיך, שואל מתי תבוא אליו למחסן להרים כוסית. בדרך אליך, עונה. נכנס לאזור התעשייה לכיוון "מחסן המשקאות של בועז". מה כל הצפיפות הזאת? טור ארוך ומזדחל של רכבים. המבט נודד לעסקים הפזורים לאורך הרחוב: הם משנים את חזותם כל פעם קצת ואתה נהנה לסמן בראש את ההבדלים. מתוך הרגל מוצא לך איש לעקוב אחריו, נראה קצת תימהוני וסוחב תיק מגושם. מתחיל לסקור את הטיפוס ואז מתעשת: אתה לא בתפקיד היום. במעקבים אתה יודע איפה נקודת ההתחלה, אבל אין לך מושג לאן תגיע. לכאורה זמן שלא קורה בו כלום, אבל משהו מתרחש מעבר לחלון, למרפסת. אולי נכנסו מהחצר האחורית ולא ראית או שהאובייקט תכף יטוס לך על אופנוע ויאבד. מעקב זה מקצוע. צריך לדעת מה ללבוש ואיך להתנהג. לתת לבלונדיני גבוה לעקוב בכרם התימנים זה כמו לשים נוצה של טווס על הכובע.

הכביש נפתח. מגביר את הקצב לעבר האזור הישן יותר, פנייה שמאלה ואחיך עומד בכניסה חובש כובע גבוה של ג'וקר, ששפיצים ופעמונים מתנדנדים ממנו. לכבוד יום ההולדת.

הוא נראה מצחיק, העוברים ושבים מסתכלים בו ומחייכים. מזכיר לך איך בגיל שבע־עשרה בועז עשה הכול כדי להתבלט, דיבר בקול רם, צעק על אנשים, טרק דלתות.

- "מזל טוב אחי היקר, תן חיבוק".

עומדים בפתח מחובקים, זיעה מהולה באפטרשייב עולה מהבגדים, מחליפים משפטים על האישה והבת, על העסקים של אחיך שצברו תאוצה השנה. על דלפק העץ בפנים, ליד הקופה הרושמת מונח מגש של גבינות עובש, מסביב להן פֵּרות: פלחי מלון ואגסים. בקבוק היין פתוח ובועז מצהיר: "הכנתי קצת מהגבינות המסריחות שאתה אוהב". הוא מוזג את היין לשני גביעים. "לחיים. לחיים ארוכים וטובים". היין מוצלח והגבינות עשירות ונימוחות. טועם מהכול כדי לא לפספס. לפתע לופתת אותך פתיחות פתאומית, אולי זה היין, אולי זה היום הרגשני. אורלי נפלטת לך מהפה, כאילו עד לא מזמן עוד הסתובבה אתך. המבט של אחיך מופתע, הוא לא התכונן לשליפה הזאת, מסיר את כובע הג'וקר מראשו.

- "מה פתאום נזכרת באורלי באמצע החגיגה?"

- "יש לה יום הולדת מחר, הרי היא נולדה עשרים וארבע שעות אחריי ותמיד אמרנו שחבל שאין לי זיכרונות מהיממה ההיא כדי לספר איך נראו חיי לפניה".

- "עזוב את זה, עברו כבר עשרות שנים… זה כל כך רחוק…"

- "לפעמים אני עדיין מרגיש שאני מוכרח לגלות למה היא עזבה, לדעת את האמת. נשבעתי שלא לחקור ולא לחפש ואתה יודע כמה זה מנוגד לאופי שלי. אולי יום אחד אמצא את התשובה".

- "ונניח שתגיע לאמת? מה תעשה אִתה?"

- "זו שאלה שאני מפנה ללקוחות ששולחים אותי לעקוב אחרי נשותיהם ובעליהן. צריך לחשוב על זה כשהמוח עדיין צלול, לפני שהחשיפה לאמת מכניסה לסחרור".

נכנס למכונית, מיוגע מהשיחה עם אחיך. שעה במחיצתו נדמית לפעמים ליום שלם. נשאב לתנומה בתוך הרכב. פוקד על העיניים להישאר עצומות אך מתחת לעפעפיים הן ערניות לגמרי. אולי זה הזמן לבדוק את המשקפת החדשה שקנית אתמול, עוד לא פתחת את הקופסה. הנה היא במלוא הדרה. מושלמת לעריכת תצפיות. אחריות היצרן: שלושים שנה, בטח אתה תמות עוד קודם. מתגנבת אליך המחשבה שאם תצמיד אותה לעיניים, תראה לתוך עברך. המשקפת החדשה תגדיל בעבורך את הנער שהיית: בן שבע־עשרה, מסתובב בכיכר אורדע עם אורלי, הנערה שלך. אוכלים גלידה יחד. אתה מרגיש שהיא אוהבת אותך וכולך מרוכז בה. היא כל מה שאתה חולם: יפה, חייכנית וחכמה. אתם לומדים באותה הכיתה במגמת ביולוגיה. מחזיקים ידיים כל השיעור ובקושי מקשיבים, והמורים לא מפריעים. אתם במרכז התצפית, נהנים מתשומת לב ובו־בזמן מהתעלמות, כי החוקים לא חלים עליכם. אתה מרוגש. התאהבות ראשונה, ליטופים שמשאירים אותך מצומרר יום שלם. בניתם לכם עולם מלא דמיונות, רעיונות ונגיעה. חיפשת סימטרייה, דברים שמתמזגים זה עם זה – והמפגש הזה היה מושלם. האהבה נתנה לך ביטחון והתחלת לדבר בכיתה. תמיד הייתה לך ההרגשה שאתה חכם אבל לא העזת לדבר, וכשהתחלת שמת לב שמקשיבים לך. אחר כך אורלי הייתה מתייחסת למה שאמרת ומרחיבה את המחשבות שהיו לך. יום אחד מצאת בתיבת הדואר מכתב ובו קלטת שעליה אורלי מוקלטת מנגנת בפסנתר ושרה שיר שכתבה לך. שמעת את השיר שלה שוב ושוב.

אחרי הבגרויות אורלי נסעה לחיפה, סבתהּ נסעה לחופשה בחו"ל והשאירה בית ריק לחודש. נסעת אחריה. היא גרה במורדות הכרמל, בקומה השלישית. היו שם המון מדרגות מלמעלה ומלמטה ורק חתולים עיוורים הסתובבו שם. דפקת בדלת. היא חיכתה לך ופתחה במהירות. באותו ערב בישלה דג ברוטב חום, אכלתם מצלחות של זקנות מאירופה, ישבתם על כיסאות ברזל שהיו מקופלים במרפסת. ישנתם מחובקים במרפסת הפתוחה וכשהאור עלה הסתכלתם בנוף של חיפה ואורלי סיפרה על השכנים: כאן למטה גרה פנקיסטית אחת ולמעלה זוג רוסים עם ילד קטן, הוא בונה מנדולינות והיא מומחית לכלכלה קומוניסטית. התיידדת אִתם. לפעמים ירדת ברגל עד העיר התחתית לקנות בייגלה לכולם.

בצבא הייתם שני ג'ובניקים שמחכים לערב כדי להוריד את המדים, להתקלח ולהיפגש. שְׂערה הבהיר היה תמיד רטוב והתייבש בין אצבעותיך. בית הוריך הפך להיות המקום המועדף, היה לך חדר מרווח והייתה פרטיות. אצל הוריה היה צפוף. הם תמיד אכלו במטבח הקטן, סביב שולחן מכוסה שעוונית ובקושי היה מקום להזיז את הרגליים. דלת חדרה הייתה עשויה זכוכית. הוריה היו מופנמים ומסויגים, ואילו הוריך אהבו מאוד את אורלי והפגינו זאת. הם היו אומרים לה: "אימצנו אותך, את שלנו!" והיא הייתה צוחקת, מרוצה. אורלי הייתה הדבר החשוב ביותר, וההרגשה הזאת הייתה ברורה מאוד, ראית בעיניה את אותה שלמות.

בחופשת השחרור נסעת לשבוע לכנרת עם כמה חברים מהיחידה,  וסיכמת עם אורלי שתחפשו דירה קטנה לשניכם כשתחזור. חיכית לזה ונרדמת עם הציפייה הזאת כל לילה בשק השינה.

אך כשחזרת היא לא הייתה. צלצלת, חיפשת, שאלת. כל מה שנודע לך הוא שהיא נסעה לבת דודתה בשטוקהולם, ואין תאריך חזרה. שאלת למה היא נסעה ולא אמרה כלום, ענו לך: "נסעה להתאוורר". היית מוכרח לדבר אִתה, לשמוע ממנה על מה ולמה ההפתעה האכזרית הזאת, אבל לא נתנו לך את מספר הטלפון כי היא ביקשה במפורש שקט. אחר כך היו שמועות שערערו עוד יותר את מצב רוחך, אנשים שאלו אותך ברעבתנות מה קרה, ושלל העצות והדעות סיכלו כל ניסיון להתאושש. לבסוף חסכת כסף בעבודות מזדמנות יום ולילה, וללא כל היגיון ובלי כתובת נסעת לשטוקהולם. מה חשבת לעצמך, שתיתקל בה ברחוב? רצית להיות קרוב אליה בכל דרך. ירדת מהמטוס חולה עם חום. הקור היה מקפיא, המעיל דק ולא מגן. כובע הצמר נרטב לך, חתיכות קרח נכנסו לתוך הנעליים. מצאת חדר במלון עלוב אך מרכזי, ועטפת את עצמך בשמיכות. לילה שלם היית דבוק לחלון וצפית בטרקטורים מפנים שלג. בבוקר אנשים מכוסים היטב צעדו מהר. קו הרקיע צבע את השלג בצבע סגלגל, נטיפי הקרח שירדו מהבניינים נראו כמו שיני פיל ארוכות וחדות. השמש במקום הזה היא כמו זיכרון עמום. בארבעה ימים יצאת מהחדר רק פעמיים לקנות קצת אוכל, וחזרת לשמיכות ולחלון. כשחזרת לארץ נכנסת ישר למיטה. ישנת שעות אצל ההורים, וכולם עזבו אותך בשקט חוץ מאחיך שזמזם לך בראש דיבורים מציקים ומרושעים. "קום כבר, יא עצלן, תפסיק כבר לעשות את עצמך". הוא היה בן שבע־עשרה וחצי, חסון יותר ממך ודרש תשומת לב אין־סופית. לא יכולת לסבול אותו באותה תקופה, חלמת שאתה מתעורר ודבר ראשון מעיף לו סטירה.

אחר כך חזרה לשגרה, חברים באו לבקר, יצאת וחזרת ושוב חיפשת עבודה כמו החברים שסחפו אותך אִתם ושמו חיץ בינך ובין אירועי העבר. חבר אחד אמר לך אז: "בוא אתי לצפון לתחזק מטע זיתים". הלכת אתו לעבוד עבודה פיזית קשה, הסם הכי טוב. התעוררת כל יום אחרי השינה הכי טובה, חצי שעה לפני הזריחה, אכלת ארוחת בוקר שכללה לחם, גבינה ושמן, וצעדת למטע, מרחק של שלושה קילומטרים מהמגורים או שתפסת טרמפים. שום דבר לא דוחק בך, אתה יושב, מעשן ופתאום מוצא את עצמך זוחל בין העצים כדי לגזום "חזירים", הענפים האלה שלוקחים את כל המשאבים של העץ. זוחל וגוזם, הכול בשכיבה תחת העץ או בישיבה מזרחית מול העץ. יש נחשים וקני צרעות. עקיצה של צרעה כואבת כאבי תופת, אבל הייחוד שלה הוא שקוטרו של הכאב הוא הצר ביותר בעולם. כואב לך במילימטר, כְּאב שמשתק את כל הגוף. אתה מסקל סלעים גדולים כדי שאחר כך יבוא טרקטור. בימים של השקיה הולך עם צינור באורך של 500 מטר. אחרי יומיים של השקיה יש לך מתמטיקה בראש, ואתה יודע איפה אתה נמצא ביחס לעולם ולצינור. אין סיכוי שעץ יתקע לך את הצינור, הרי הלכת מספיק אחורה ומספיק ימינה ועשית בדיוק מה שנדרש ממך. אין קולות אנשים, אין כביש, רק שמש אדירה קופחת מעל ואתה עומד ומשקה. אתה יכול לכוון את הצינור אל השמים והמים נשפכים עליך נעימים וקרים, איש לא בודק את ההספק שלך.  הסולם במסיק בגובה השמים ואתה מסרק את העצים. הזיתים נופלים על יריעה ומפיקים צליל מיוחד, טיק טיק טיק – ועוד זיתים נופלים. ככה מחמש בבוקר עד הצהריים ואז אתה נרדם בצל העצים או הולך לחדר עד חמש ואז יורד לעוד שעתיים של עבודה. באת לחודש ונשארת לחצי שנה כדי לשכוח. כאן התחילו חייך הבוגרים.

חלק ב של הסיפור

אודות ענת קוריאל

ענת קוריאל היא סופרת, משוררת ועורכת אתר השירה "ליריקה" (יחד עם רונית ליברמנש). הוציאה לאור את ספר הפרוזה "חתכים" ("הספריה החדשה", 1999). פרסמה שירים בעיתונים ובכתבי עת שונים. סיפוריה מתפרסמים ב"יקום תרבות". גדלה ברמת גן ומתגוררת כיום בכפר סבא. אימא לאיתמר וליואב.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

11 תגובות על סיפור ליום השבת – "פיסות מידע" (חלק א) \ ענת קוריאל

  1. מאת לאה צבי (דובזינסקי):‏

    ענת, ענת, מהר את ההמשך…….נשארתי עם הלשון בחוץ ועם ראש מלא תרחישים …..סיפור נפלא ,קולח, מותח, מסקרן , אני ממש חייתי את הסיפור כאילו שאני בסרט ,בזכות התיאורים הנפלאים שלך….אהבתי…..אהבתי ממתינה להמשך. תודה.

  2. הכתיבה של ענת מיוחדת. היא מסקרנת, סוחפת, מרתקת ותמיד משאירה טעם של עוד. בלשונה העשירה היא יכולה לתאר אפילו עניין נדוש וטריביאלי בצורה מהפנטת ומרתקת. הקורא נסחף אל תוך סיפוריה וגומע בשקיקה כל משפט, כל מילה וכל אות.
    ענת קוריאל היא סופרת מוכשרת ומחוננת, סיפוריה שובי לב ועין, ולי יש הכבוד והעונג לשתף אִתה פעולה ב"ליריקה" ואף לערוך את סיפוריה. כבוד גדול בעבורי לערוך סיפורים של סופרת מוכשרת כמוה.

    תודה לך, ענת.

    • מאת ורד זינגר:‏

      הערת עורכת הלשון של "יקום תרבות":

      כל הטקסטים ב"יקום תרבות", לרבות כל הסיפורים, נערכים על ידי, מלבד סיפוריה של ענת קוריאל, שאותם אני נועצת כפי שהם ומוסיפה להם איור, כיתובים מתאימים וכו'.

      מובן שאני עוברת עליהם כדי לוודא שלא נותרה בהם טעות הגהה, ואם זאת קיימת – אני מתקנת אותה.

      זאת, על פי בקשתה, שאותה אני מכבדת.

      בברכה,
      ורד זינגר

    • מאת גלי:‏

      מסכימה עם כל מילה. אכן סופרת מחוננת. כתיבה משובחת וסוחפת. ממש תענוג.

  3. מאת כינרת מעיין:‏

    ניפלא ינת…אילו תיאורים מענגים…אכן כתיבה קולחת וסוחפת ..מתי ההמשך?….אהבתי מאד…

  4. מאת ענת קוריאל:‏

    תודה לכולם! חלק ב' יעלה ביום שישי הבא.

  5. מאת אביחי קמחי:‏

    מקורי ומסקרן, אכן סיפור לשבת מחכה לקרוא את ההתפתחות בשבת הבאה. מצפה להפתעה

  6. מאת עידית ברק:‏

    ענת , קראתי בבת אחת, נשארתי סקרנית עם טעם של עוד . נהדרת !!

  7. מאת שרה:‏

    ענת, קראתי בנשימה אחת את הסיפור. לא היו פסיקים, לא נקודות , רק רצון לגמוע את הסיפור , שנכתב באופן ציורי ומרתק. אני סבורה שאם הספור היה מתפרש על פני עמודים שלמים היה זה רומן נפלא. אוהבת כתיבתך! כנה, ברורה ולא מתפלמסת במילים יהירות. נפלאת..

  8. מאת זאב פלדינגר:‏

    כרגיל נהנתי מאוד לקרוא את הסיפור מאת ענת קוריאל. הסיפור כתוב בצורה מיוחדת לדעתי לא רק בגלל שהוא כתוב בגוף שני, אלא גם בגלל הצורה שבה הוא כתוב בגוף שני. כל זמן הקריאה ניסיתי לנחש מי מספר את הסיפור. נראה שזה הגיבור מספר לעצמו את הדברים, אך אני סקרן לראות אם יתברר בחלק הבא שזה מישהו אחר מספר לו, או שזה נשאר לפרשנות הקורא, או שזה לא משנה….
    אהבתי את הפרוט של הדברים שהם לכאורה טפלים, אך תורמים לעלילה, כמו הפרוט של השכנים בבניין, או מה היה לארוחת בוקר לפני היציאה לעבודה.
    והכי חשוב- זה מרתק ואפשר ללמוד הרבה מהסיפור על הלכי מחשבה של בני אדם. מי שנכנס לסיפור, קשה לו להפסיק.

  9. מאת רונית פורת:‏

    ענת, הסיפור סוחף, מרתק, נהניתי מאוד. מחכה בכיליון עיניים להמשך.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*