סיפור קצר ליום השבת – "מתנה" \ ענת קוריאל

שגיא, חבר ילדות שטייל באזורים כפריים באירופה, הביא לי שעון קוקייה במתנה, בית ציפור עשוי עץ בגוונים שונים, ונראה כעבודת יד מדויקת ומושקעת.

הדלת שממנה מגיחה הציפור אדמונית ובצדדיה עצי אשוח היורדים עד מעגל השעון, ותוחמים אותו. אמרתי לשגיא שאתלה את מתנתו מעל הכיריים, במקום הנראה כמיועד לה, וכשאני מבשלת, הציפור תצא לקראתי מדי פעם בפעם. שגיא אמר שהוא מקווה שהשעון לא יעלה בלהבות ושנינו צחקנו. הוא הוסיף ואמר שקנה לי את המתנה משום שאני חובבת קישוטים מעץ ושעכשיו הוא מקווה שאזכר בו לעתים קרובות. הקשבתי לו תוך כדי הכנת קפה שחור שהוא אוהב. הוא הראה לי בטלפון תמונה של החנות שממנה קנה את השעון: מסוג החנויות האפלוליות שבהן סבך של צמחייה ואוצרות מכל עבר, והדלת נטרקת בצלצול פעמון.

שגיא הלך, השעון כֻּוון ונתלה. חזרתי לעבוד על המחשב. אני כותבת עבודות סמינריוניות לסטודנטים שמתעצלים להכין אותן או שאין להם זמן. הפעם בנושא שירת ימי הביניים של יהדות ספרד. קראתי פרשנויות שונות וכמה שהתעמקתי, לא הצלחתי להוציא אף לא רעיון מקורי אחד, הכול כבר נאמר, ובכל זאת צריך לחדש משהו, חשבתי. קראתי שוב ושוב, השוויתי את הידע החדש למה שכבר ידוע לי, ערבבתי הכול בתקווה שהתמהיל יגיח כהארה. ובדיוק כשמשהו התחיל להיחשף, שמעתי קריאה מפתיעה. השעה הייתה אחת והתקשיתי להאמין שזהו קולה של הקוקייה: איפה הצהלה ואלמנט השעשוע? הקריאה כמו התגלגלה מעומק העץ והותזה החוצה לבשר על חוסר נחת. מי תכנן אותה כך? אדם שאינו מבדיל בין הומור לכאב או שאולי נהנה מן המחשבה שאנשים הקונים שעון שהוא כמו צעצוע יופתעו לשמוע בביתם קולות של חיה מקוננת? לא הצלחתי לחזור ולהתרכז בעבודה: שורות מצג המחשב ריצדו מולי, ואני הייתי אדישה אליהן, הקצוות שהפציעו קודם התפזרו לגמרי.

צץ בי רעיון: אם הקוקייה גונבת את המחשבות שלי, אני צריכה להקשיב לצליל אחר, אנושי, שיזין אותי, כתגובת נגד.

פרסמתי מודעה ברשת: מי שיש לו סיפור לספר ומבקש אוזן קשבת, יוכל למצוא אותה אצלי.

הראשון שפנה אליי היה גבר: הוא קרא לעצמו "שם טוב" והשאיר מספר טלפון סלולרי. טלפנתי והוא מיד הצהיר שהוא יכול לספר לי סיפורים מבוקר עד ערב, בתור מי שעובד כאב בית בפנימייה של בני נוער במצוקה. הוא אמר שיהיה מוכן לחשוף הכול בתנאי שבתמורה אספר לו את הסודות שלי.

"אילו סודות?" שאלתי.

"סודות ארוטיים," ענה, "מי היה הראשון שלך? מה את אוהבת שעושים לך? את אישה קרה או חמה? אם את קרה ויש לך ראש משוגע זה גם משהו."

אמרתי לו שהתנאי לא מתאים לי וסיימתי את השיחה.

השנייה שדחיתי הייתה אישה כבת חמישים וחמש. היא כתבה שהצעתי מעניינת, היא מובטלת כבר שנתיים, ונדמה לה שחשיפה כזאת יכולה לעשות לה טוב. היא לא אוהבת לשוחח ארוכות בטלפון ולכן היא מעדיפה להתכתב אִתי. היא טענה שבכתב היא מתבטאת טוב יותר. לרגע נמשכתי להכיר אותה, אבל רציתי לשמוע קול ברור, נרגש או מסתייג. להקשיב לטונים השונים שהיא משתמשת בהם כדי לתאר את חייה.

שלישית פנתה אליי עדן: בחורה בת 28, אוצרת בגלריה. נכנסתי לראות את תמונותיה ברשת: האיפור, השֵׂער וההבעה נראים אחרת בכל תמונה, כאילו מדובר בנשים שונות. עד כדי כך המראה מושפע מן האווירה. פעם היא יושבת על מדרכה מחוץ למועדון כלשהו, מחופשת לשלגייה. שפתיה אדומות ופניה מהורהרים. פעם אחרת היא בפתיחת תערוכה, על הקיר כתוב באותיות שחורות שהיא האוצרת, לבושה באופן מחויט ומתמזגת עם הקהל. בתמונה השלישית היא כלה יפה בשֵׂער אסוף. את מחשופהּ מעטרת שרשרת אבנים זהובה. מחייכת בין שני דקלים. התמונות סיפרו לי על תקופות שונות המתפרשׂות על פרק זמן לא ארוך במיוחד. חשבתי על התדמיות המשתקפות על פנינו בתפאורה החיצונית. הרמתי את הטלפון מהשולחן, אך נתקפתי חוסר ביטחון. איך אני מצלצלת לאישה זרה לגמרי ומצפה שהזרוּת תתפוגג מאליה? הרי קשה כל כך להיפתח ואני מעולם לא דובבתי אדם לדבר. מצד אחר אני לא מכירה את עדן, אולי יש לה נטייה טבעית לשפוך את הלב? אחרי הכול, היא זו שפנתה אליי. כמה קל להצביע ברשת על אדם ולומר לו: אני רוצה להכיר אותך טוב יותר, ולמרות זאת הדרך לבניית יחסי אמון לא התקצרה.

למחרת צלצלתי אליה. קולה שטף אותי בחמימות. היא נשמעה לי כנה וחברותית. לא הייתה מבוכה אף לא לרגע. בכל שיחות הטלפון שבאו לאחר מכן הרגשתי שהיא לוקחת אותי לטיול יומי וכשאנחנו מגיעות ליעד, היא מאפשרת לי להסתובב בחופשיות. הייתי מחכה לצלצול שלה, כאילו היא מעבירה אליי חתיכת בד הגזורה לפי מבנה גופה ואני צריכה לתפור ממנו לבוש לעצמי.

הסיפור של עדן

הסיפורים נגררים עד שבא לך להוציא הכול. למשל, הנישואין האלה. אני גרושה מגיל 24, לא הסתדרנו בכלל והיו גם בגידות. ידעתי על שלו, והוא לא ידע על שלי. אידיאלי. למה התגרשתי? זו קלישאה: מחסור בתשומת לב. הוא מאוד השפיל אותי ורציתי לשמוע מילים חמות. הוא בא ממשפחה מסורתית, נולד באיראן. אימא שלו מאוד חזקה והיא לא אהבה אותי, כי הייתי קרירה. "למה את לא מבשלת? למה את לא מנקה?" הייתה מכניסה לי. אני שונאת לבשל ולנקות, הוא ידע את זה מראש.

יום אחד אימא שלו צעקה עליי שאני משמינה ולא נותנת לבן שלה סקס. זה לא היה נכון, שלוש פעמים בשבוע זה המון. עבדתי בכל יום שתים־עשרה שעות, למדתי, ועדיין עמדתי בזה. אפילו עזרתי לו להגשים פנטזיות, ארגנתי לו שלישייה בתור הפתעה. בעלי סיפר את זה לחבר שלו והחבר היה מופתע. "למה הוא כל כך מופתע?" היה שואל אותי, לא יודע להעריך.

כשהכרנו הוא כבר היה גרוש עם ילדה. הילדה הייתה מגיעה אלינו פעמיים בשבוע, התעקשתי שתבוא יותר, שילמד להיות אבא. אני עצמי לא חובבת ילדים, הם אוהבים אותי ואני אוהבת אותם פחות. כשהילדה הייתה באה, הוא היה הולך לישון, ומשאיר אותנו בסלון. ראיתי איתה סרטי ילדים שאני אוהבת לראות גם ככה. קניתי לה בגדים, תכשיטים וצעצועים, כל מה שהייתי מוצאת, קניתי לה. אני אוהבת לקנות מתנות. היא לא אהבה אותי במיוחד, את מרגישה מתי ילד קשור אלייך ומתי לא. הייתי נוקשה כי חינכו אותי שנימוסים זה חשוב. תמיד באמצע האוכל היא רצתה לקום וללכת, הייתי תופסת את היד שלה ואומרת: "שבי, כולם אוכלים." הנימוסים היו מלחמה. כשהייתי ילדה, שעות העינויים היו בין שתיים לארבע. אסור היה להשמיע ציוץ. צהריים אחד מצאתי אזיקי צעצוע, שמתי אותם על הידיים והם ננעלו. התקשרתי לחברה שאבא שלה נגר, לחשתי לו מה קרה והלכתי אליו. הוא לא הצליח לשחרר אותי. חזרתי הביתה והורדתי את הכלב עם אזיקים, רק כדי לא להעיר את אימא. כשחזרתי, המורה הפרטית לצרפתית הגיעה, היא ראתה שאני אזוקה, לא ידעה מה לעשות אִתי והלכה. סוף־סוף הגיעה השעה ארבע. אימא התעצבנה שלא הערתי אותה קודם אבל אני פחדתי. נסענו לתחנת המשטרה בהרצליה. שלושה שוטרים עמלו כדי לשחרר אותי. אחד בא עם צבת ענקי, שני השוטרים האחרים הרחיקו את האזיקים מהעור שלי, והצבת הענקי חתך.

*

הוריי לא אהבו אותו כי כבר היה גרוש עם ילדה, בלי תואר ובלי עבודה טובה. הוא הרוויח שכר מינימום ב"מגה" ולא היו לו שאיפות. ההורים שלי מאמינים שבשביל כסף עושים הכול, אפילו עובדים בשתי עבודות. אני עבדתי אז במסעדנות ועשיתי כל תפקיד אפשרי. הוא היה חוזר מוקדם, הייתי מביאה לו אוכל מהמסעדה, אבל הפריע לו שלא אני בישלתי. בתקופה הזאת התפתחה אצלי חרדה כללית, הייתי בוכה ומוציאה הכול מפרופורציות. לא הבנתי מה יש לי: המוח התחיל לפעול במהירות וחשבתי על מיליון דברים בבת־אחת. הייתי רבה עם בעלי  בהתקפי זעם ורעידות. רבנו על כך שהוא בכלל לא רומנטי. אמרתי לו: "כשאתה מוריד את הכלב בבוקר, תקטוף לי פרח. תכתוב לי פתק כשאתה יוצא." הוא אמר שאין לו זמן לחפש עט ונייר. בבית הוריי היה הרגל שאם מישהו חולה, קונים לו מתנות ומפנקים אותו, ככה עשיתי כשהוא חלה. אבל כשאני הייתי חולה בשבתות, הוא פתאום היה יוצא לעבוד. אני מדברת מהר? אני מרגישה שהמחשבות מתערבבות בי ושאני ערֵמה מהלכת. את מה שאני מתארת לך עוד לא סיפרתי ככה אף פעם. סיפרתי חלקים לכל מיני אנשים, אבל עכשיו הכול גולש. שכחתי לומר לך שהשפל אז החריף כי הפסקתי לדבר עם הוריי. הם החליטו לעקוב אחרי בעלי, שכרו חוקר פרטי, ובאו לגלות לי שהוא בוגד בי. ראיתי את הסרטון שהחוקר צילם אולי 200 פעמים, ולא היה שם משהו מפורש מדי. זה היה קצרצר וחשוך מאוד. רואים שני אנשים רוכנים זה אל זה. נכנסתי למסכת של שבועיים שבהם לא ידעתי למי להאמין. בסוף הבנתי שבסרטון הוא רוכן אליה ולא היא אליו. הוא אף פעם לא נותן נשיקות על הלחי, אז זו הייתה נשיקה בשפתיים. הוא נשבע לי שלא קרה כלום והודיע שהוא מוכן לעבור בדיקת פוליגרף, כשקבעתי בדיקה הוא אמר שאם אני לא סומכת עליו, שום דבר לא שווה. כבר לא יכולתי, בכיתי וצעקתי: "אני רוצה שתגלה לי את האמת!" והוא ענה: "אני פוחד לומר לך את האמת כי אני יודע שתתגרשי ממני."

*

אחרי הגירושים הייתה תקופה של פורענות, בכל יום כמעט שכבתי עם מישהו אחר. הכרתי אותם דרך הרשת. הגברים סגדו לי. אני לא גבוהה ולא רזה, והופתעתי שאנשים יפים רוצים אותי ואני זו שמפסיקה את הקשר. הייתי עם שף חתיך. הוא מרח אותי בבקבוק שמן, הרגשתי כמו בובת מין שעושים לה מקלחת. יצאתי עם סטנדאפיסט: רגע אחד הוא היה מרתק וברגע השני בלתי נסבל, הידרדר לשיחה מגעילה על ענייני שליטה. הוא היה יכול לדרוש ממני באמצע נהיגה: "את עכשיו תעצרי בצד ותדברי אִתי". דיברנו ימים שלמים עד שזה נמאס עליי.

הגשמתי פנטזיות במקומות מוזרים, תחפושות, קשירות, משחקי תפקידים, הייתי התלמידה המרדנית והמורֶה העניש אותי, או שהייתי כנועה והוא ניצל אותי ולימד אותי לקח. הם היו קונים לי תחפושות. אהבתי מאוד להתחפש, כי לא צריך לחשוב יותר מדי כשיש לך תפקיד מוגדר. היו גם מפגשים מדכאים: הם התחילו לדבר על עצמם בלי הפסקה ולא הייתה לי סבלנות לשמוע. לא הסתרתי את חוסר הסבלנות שלי, כמה מהם היו נשואים וחיפשו אוזן קשבת וזה משהו שלא הייתי מוכנה לתת.

התחלתי טיפול באמנות אצל מטפל שהיה גם סקסולוג. בהתחלה הייתי אומרת לו: "חשוב לי שהפרטנר שלי מסופק ולא שאני מסופקת." האמנתי בזה לגמרי, לא הבנתי שאני בעצם אומרת שלא מגיע לי ליהנות. בעקבות הטיפול נהניתי יותר מהסקס, אבל עדיין האורגזמה לא עניינה אותי. לגברים שניסו לעזור לי לגמור הייתי אומרת: "זה בסדר, לא צריך." עד היום קשה לי לומר: "כן, זה חשוב לי." אני צריכה זמן וסבלנות, מרגישה לא נעים ומתייאשת.

*

אם את שואלת, אז הילדוּת במשפט אחד היא מעברי דירות: ראשון, ערד, הרצליה. עברנו בעקבות העבודה של אבא. בערד היה לו מפעל אלקטרוניקה גדול. בקומה למטה היו המון מכונות ועובדים הרכיבו מעגלים, ובקומה למעלה היו משרדים. הייתי באה לשם הרבה. אהבתי את ערד, הגענו אליה בדיוק כשהיא הפכה לעיר, בטקס היינו אורחי הכבוד וקיבלנו מתנות מראש העיר. כולם הכירו את המשפחה שלי.

כילדים נהנינו בעיר הזאת כי בגיל הזה כל אחד רוצה להיות ילד רחוב, להסתובב בלי נעליים ולשחק בחוץ במלחמות, ובערד יכולנו לעשות את זה בלי פחד. הבית שלנו היה גדול ויפה, בחוץ הייתה גינה, מעבר לגדר היה ואדי – הייתי קמה בוקר ורואה את רועה הצאן בוואדי.

בימים בהירים ראיתי את ים המלח. על גבול המדבר הנוף מרהיב והאוויר טוב, ולמרות שאני אסתמטית, לא השתעלתי שם.

היו בבית מדרגות ענקיות מעץ, לקחנו מזרנים והחלקנו עליהם או שעלינו והתיישבנו על הגג. נהניתי שם. היו לי המון חברים והייתי אהובה ופופולרית.

ואז אבא מכר את המפעל ונאלצתי לעזוב את כל החברים. עברנו לגור בהרצליה ושם עשו לי את המוות כי הייתי החדשה מערד, עיר נידחת שאיש לא שמע עליה. הילדים עשו עליי חרם, הידרדרתי בלימודים והמורים שנאו אותי. זו הייתה תקופה שחורה: בלי חברים, בלי עידוד. נשארתי הרבה בבית, ואימא הטילה עליי להשגיח על המנקים: זוג, בעל ואישה, ובבית היו שלוש קומות. האישה ניקתה למטה, שם היה אחי. בקומה האמצעית הגבר ניקה ושם אני הסתובבתי: ילדה בכיתה ו'. יום אחד ישבתי על הספה והוא התחיל לדבר אִתי אנגלית. שאל שאלות ונגע ברגלי. הכלב היה לידי, הזדקף מיד, והאישונים שלו התרוצצו. הוא החל לרטון. הרגעתי את הכלב, שקט, שקט, המנקה הכניס את ידו מתחת לכותונת שלי. הבנתי שמשהו לא בסדר וקפאתי. הכלב נבח והעיר אותי, אמרתי: "לא, לא…" וברחתי לקומה השלישית לטלפן לאימא. היא אמרה לי לנעול את עצמי בחדר עם הכלב. אחרי כמה דקות אחי דפק ואמר לי מעבר לדלת שהמנקים הלכו ולא יחזרו עוד. כשאימא חזרה הביתה היא הביאה לי קופסת תכשיטים ואמרה לי: "אל תעשי מזה סיפור, זה קורה לכל אחת." שמעתי את אחי אומר שהמנקה טען שאני פיתיתי אותו. יש במשפחה בדיחה שעוד מהבטן הייתי מינית ולא ידעו אם אני בן או בת כי הידיים היו בין הרגליים. אחי נזכר בבדיחה ואמר: "לא פלא שפיתית אותו." שמעתי את זה ומאוד כאב לי.  אבא שלי אמר: "עכשיו את יודעת שאת אישה." נפגעתי מכולם. לא הבנתי למה הם לא הולכים למשטרה, למה הם לא מגנים עליי. קיוויתי

שאבא שלי יגיד: "בא לי לרצוח אותו", אבל זה לא קרה. עד היום אני לא מבינה למה אף אחד במשפחה לא אמר לי שאני לא אשמה.

יש בי ייאוש: קשה לי להאמין שדברים יסתדרו: בן־זוג, קריירה, משפחה. אני בספק לגבי עצמי. כשהייתי בתקופות טובות, כל הסובבים אותי היו בתקופות רעות וראיתי אותם נופלים אחד־אחד. פעם חידשתי את הקשר עם אהבה אחת ופתאום כל החברות שלי נפרדו מבני־זוגן באותה שבת. כשמצאתי עבודה טובה, ראיתי שאחרים התפטרו או שהייתה להם הרעה משמעותית בעבודה. אני מנסה להוציא את זה מהראש, אבל זה מוכיח את עצמו בכל פעם מחדש. חשוב לי שלאנשים סביבי יהיה טוב, אבל נראה לי שמבחינה קוסמית זה בלתי אפשרי.

* * *

שבועיים של שיחות: המונולוגים שלה לעומת שאלותיי הקצרות, לא רוצה להפריע לה להשתחרר. מוצאת את עצמי להוטה להקשיב לרשימות הקטנות האלה שעדן עורכת לעצמה ונאספו במהלך החיים.

לפעמים המונולוג מתחיל מנקודת שפל ומסתיים במצב רוח מרומם, תחושה של התעלות נפשית. אני שומעת את השינוי בקולה ומתמלאת שמחה, אבל כשהשיחה מסתיימת, יורד עליי ריק: ההקשבה הזאת מזינה ומכלה בו־בזמן.

אני חוזרת לנקודת ההתחלה, כששגיא הביא לי את המתנה: תלשתי את הסרט באצבעות רועדות מהתרגשות, הוא זוכר אותי תמיד, מהילדות, נייר העטיפה סירב להיקרע.

ההמשך ידוע ולאחר מכן שני קולות הסתערו על חיי: הקוקייה – קולה חד ונוקב, ועדן – קולה חם ומהפנט. אחד מצמרר והשני מערסל. הקוקייה חיה בתוך ביתי, אמנם בחדר משלה אך היא פורצת ממנו בכל פעם מחדש בסערה. ועדן, לעומת זאת, חיה במרחב שלה שלא ראיתי מעולם, ורק הדמיון מאפשר לי לשוטט איתה באותו חלל ולשתות איתה קפה בלי לגעת בספל. אני שומעת את נביחות הכלב שלה ומצליחה להרגיש את פרוותו מתחת לכף ידי.

בעוד הציפור מופיעה בזמנים קבועים ולא מתעייפת, עדן הולכת ופוחתת: בימים הראשונים שמעתי בקולה את החיוּת, את היצר לומר הכול, ללא היסוס. ואילו עכשיו קולה מתעייף, השיחות מתקצרות ומתרבות שתיקות המקרבות את הסוף. עוד מעט תרד עליי בדידות ואז קולה של הקוקייה יישמע ביתר שאת. למה ציפור העץ הזאת מציקה לי? אולי משום שבניגוד לרצוני היא תובעת ממני תשומת לב. בחצות היום היא יוצאת וקוראת שתים־עשרה פעמים ויש לי מספיק שהות לבחון אותה; רק עכשיו אני רואה כמה היא זקנה: עיניה עכורות, לחייה שקועות, ואת ראשה עוטפת מטפחת צהובה שמבליטה את קשישותה.

לא רק שהמנגנון המכני מזכיר את חלוף הזמן, גם המראה החיצוני של היצור הזה מחריד, רושף בתוך אוזניי: הנה עוד שעה חלפה ואת לא הספקת כלום. כבר היום שלך נגמר, השבוע, השנה… והכול – בצווחה.

אולי אני צריכה לזרוק את המתנה לפח או להשאיר אותה בחוץ על אחד הספסלים, מישהו בטח כבר יאסוף אותה. אני פונה להוריד אותה מהקיר ולפתע נכנסת הודעת טקסט: זו עדן, היא מודה לי על הכול, על השבועיים האלה. היא צריכה עכשיו זמן לעבד את התהליך שעברה, נפרדת ממני במילים: "לא שפטת אותי, דיברתי בלי עכבות, מרגישה משוחררת."

שבועיים של שיחות שציפיתי להן ופרֵדה שלמעשה נקבעה מראש. ניסיתי לשים את עדן בטריטוריה שהקציתי לה כמו כדי לשמוע על תלאותיה ועם זאת להישמר מהשפעתן עליי. למרות שהקשבתי לצפונות לבה בעניין ובאכפתיות, לא הרגשתי שיש לי זכות להתערב ולהשפיע, יכולתי לתת מעצמי יותר, לקרב אותה עוד – הרי היא הפקידה בידיי את סודותיה – ועכשיו אני מביטה בסודות שלה כאילו הם ציורים בתערוכה, מתאווה להוסיף בהם נגיעות משלי.

התמקדתי בעדן כדי להרחיק התמודדות אחרת. נכשלתי. אי אפשר לברוח לתמיד אל עולם הדמיון של מישהו אחר.

אני מפוזרת, מרחפת בין רצונות שונים שמבליחים לרגע ונעלמים. בכל פינה בבית יש התחלה של משהו ואין התקדמות. הטלפון דומם ואני מחזיקה אותו כמו מראה שתענה על שאלותיי. לצלצל לשגיא? הרי הכול התחיל מהביקור שלו, והוא מכיר אותי כל כך טוב. אני לא צריכה ללכת סביב כדי שלא ייפגע. מקישה את המספר והוא עונה מיד. שומעת את חיוכו: למרות שהוא איש של מסעות וחופש יש לו תמיד זמן בשבילי. הוא מספר לי על הטיול הבא שהוא מתכנן, וצוחק על עצמו שפעם היה לוקח תרמיל ונעלם אך כשהגיע לגיל ארבעים התחיל לחפש נוחות, חדר טוב, מיטה מפנקת. לא מספיק לו להחליף נוף ולפתוח מזרן. "תיסע לבדך?"

"כן, עוד לא מצאתי מישהי שתסכים להתרוצץ אתי."

סיפרתי לו על כל מה שהתרחש אצלי מאז ביקורו האחרון. על עדן, על ההסתייגויות שלי מהקוקייה, והוא ענה, ספק בצחוק וספק ברצינות: "תמיד נוכל לעשות מדורה נוספת, זוכרת את המדורה שלנו?"

בטח שזכרתי. זה היה בל"ג בעומר בבית הספר היסודי. החלטנו לפרוש מן המדורה הקבוצתית ולעשות, רק שנינו, מדורה אחרת, מיוחדת, שבה נשרוף כמה דברים לא מיותרים, שמסמלים תלות או חולשה מסוימת. מצאנו פינה מרוחקת ומבודדת, ערמנו קרשים והדלקנו אש. כל אחד הביא למדורה שלושה דברים. ראשונה, זרקתי לאש חגורה אהובה שקיבלתי ליום ההולדת דווקא מילדה שרציתי לשכוח.  ריח גומי התפשט באוויר, עשן סמיך התקדם במהירות לעבר פניי אבל הוויתור על החגורה צרב לי יותר. שגיא השליך לתוך העץ את סלסִלת סיכות השֵׂער של אמו – היא התעסקה עם הסיכות האלה ללא הרף, נעצה או הסירה אותן, והתעלמה ממי שביקש את תשומת לבה. האש רקדה ופלטה מטח של גצים כאילו היא מופתעת ממה שניתן לה. כל מה שהשלכנו באותו ערב נאכל במהרה אך המעשה שלנו גרר אחריו תוצאות ותגובות, ואנחנו נאלצנו לספוג את התוכחה.

*

שגיא

לפני שאת עושה צעד שאולי תתחרטי עליו, אספר לך על נסיבות קניית המתנה, שתדעי מה מסתתר שם… יש לך זמן לזה?

הגעתי לאיזו עיירה יפה ושלווה בגבול עם אוסטריה. לפי המדריך שקראתי התרגום של שם המקום הוא "בית השוערים", השם עורר בי מחשבות: האם לשוערים היה אזור מגורים נפרד, מעין אגף למשרתים? בספר היה כתוב מעט מאוד על העיירה הזאת וקרוב לוודאי שזרים לא מוצאים בה עניין מיוחד. לא מצאתי שום פרטים להיאחז בהם. היה עוד דבר משונה: הבתים בצילום שבספר נראו קודרים ונטולי קישוטים, בעלי קווי מתאר צרים וחדים, אך מולי ניצבה עיירה בסגנון אחר לגמרי: בתים נמוכים בצבעי פסטלים רכים וציורי קיר רומנטיים. חשבתי לעצמי: או שטעיתי והגעתי לעיירה אחרת או שספר המסע הזה לא אמין. אז סימנתי לי מטרה: לאתר את הבתים המצולמים בספר. לא היה את מי לשאול. התחלתי לסייר בעיירה, מחפש מקום מרכזי יותר, אולי המרכול המקומי או בית קפה. לפתע, מתוך שער שעליו התנוסס פסלון דתי, הגיח צעיר ניאו נאצי כבן עשרים, לבוש חולצה אדומה שעליה מצויר צלב קרס. הוא היה חסון ופניו נראו כעוסים. נבהלתי ממנו. על החולצה שלי היו כתובות המילים: "שלום עכשיו". הצמדתי את תיק הצד לבטן להסתיר את הכיתוב. לא היה לאן לברוח, היו רק חצרות פרטיות. אחרי כמה מטרים הגיח עוד צעיר גלוח ראש והצטרף לחברו, כמו בתזמון מדויק. הוא לבש חולצה דומה והניף דגל לבן עם סמל שחור של צלב שמש. לאחר מכן הצטרף עוד צעיר ושלושתם צעדו בקצב אחיד, הצדיעו במועל יד וצעקו ססמה גזענית. אחד מהם סקר אותי מכף רגל ועד ראש ונעץ בי מבט נוקב. לא העזתי ללכת מהר מדי, חשבתי שאם לא אזהר מספיק ואפגין ביטחון או אחשוף את פחדיי, עוד אהיה השעיר לעזאזל שלהם. האיום היה גדול כי לא היה שם איש חוץ מאתנו, ובמקום קטן כזה זָר תמיד יבלוט. התאמצתי להסדיר את נשימותיי, ואז נגלה אליי שביל: ירדתי מהדרך הראשית ופניתי שמאלה לתוך מעבר מקומר שבסופו ניצבה חנות אפלולית, כמו מצודה רנסאנסית קטנה. הדלת הייתה חצי פתוחה, נכנסתי פנימה. המוכר, שהיה רכון על ספר חשבונות, בירך אותי ושב לעיסוקיו.

הבטתי סביבי: בחנות היו עתיקות יפהפיות, צעצועי עץ וחפצי נוי, בובות מהודרות וגם שעוני קוקייה. לא ידעתי מה אני מחפש חוץ מתחושת ביטחון וכשהמוכר שאל אותי באדיבות איך אפשר לעזור ראיתי דווקא אותך מול העיניים, היית כל כך קרובה וממשית… כנראה הייתי חייב להיזכר בך כדי לחזור לעצמי. אמרתי שאני מחפש מתנה לאישה מיוחדת והוא חייך והציע לי כמה הצעות. לבסוף הגענו לשעונים, הבחירה הייתה לי קשה אך למוכר הייתה המון סבלנות. ההססנות שלי דרבנה אותו לעזור לי, והוא הצביע על השעון שלך ואמר בביטחון: "אם היא מיוחדת, זו הקוקייה שלה."

זהו, החנות הזאת הייתה לי הצלה, ואת תמיד צצה בחיי בנקודות מפנה.

עכשיו את מכירה את התמונה הרחבה, משהו השתנה?

"כן," אמרתי ללא היסוס, "הצליל, הצליל השתנה."

אודות ענת קוריאל

ענת קוריאל היא סופרת, משוררת ועורכת אתר השירה "ליריקה" (יחד עם רונית ליברמנש). הוציאה לאור את ספר הפרוזה "חתכים" ("הספריה החדשה", 1999). פרסמה שירים בעיתונים ובכתבי עת שונים. סיפוריה מתפרסמים ב"יקום תרבות". גדלה ברמת גן ומתגוררת כיום בכפר סבא. אימא לאיתמר וליואב.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

20 תגובות על סיפור קצר ליום השבת – "מתנה" \ ענת קוריאל

  1. מאת לאה צבי (דובזינסקי):‏

    וואאוו……קראתי ולרגע לא נעצרתי, נסחפתי לתוך הסיפור ממש הרגשתי שאני בתוך סרט וחיה את הדמויות המענינות שבסיפור, כל דמות מעניינת בפני עצמה והכול שזור בסיפור בצורה מדוייקת והתיאורים הנפלאים כאילו קמים לתחייה בסיפור. אהבתי מאוד הסיפור שומר על הסקרנות ולוקח למימד מאוד מיוחד. נהניתי מאוד . תודה

  2. מאת כינרת מעיין:‏

    קראתי בנשימה עצורה את הסיפור- עורר והידהד בבי עולם מרתק…ומסקרן..כמה יפה הכתיבה וכמה מענגת הקריאה

  3. מאת חגית מ.:‏

    נשאבתי לתוך הסיפור עם הרבה עניין וסקרנות. אהבתי את זוויות ההתבוננות השונות על הדברים. סיפור בתוך סיפור…
    והסוף הכי מתוק.
    מרגיש לי שאפשר לעשות מזה ספר. לרווח ולשטוח עוד ולהעמיק את הדמויות והקשרים ביניהן.

  4. מאת ע.:‏

    סיפור קלאסי של ענת.
    כלומר בכל רגע הפתעות ולעולם לא צפויה השורה הבאה.
    ממריאים למחוזות אחרים.
    והכל שוטף ומרגש.
    מקסים

  5. מאת זיוה גל:‏

    מוטיב הזמן מקבל מימד נוסף בדך הטיפול של הסופרת בו.
    "…שהוא מקווה שהשעון לא יעלה בלהבות ושנינו צחקנו" הנה רמז מקדם להתפתחות העלילה.
    שעון הקוקייה אין לו צליל יפה. יש לו צליל מקונן. הפחד מפני הזמן
    חבוי פה מאחורי המילים כמשמעות סמויה
    טכניקת המבנה של מספרים שונים אמנם מוכרת אך מותאמת בכישרון רב והיטב לסיפור
    כמו כן יש לשים לב לנוכחות הכפולה בסיפור של עדן ושל הקוקייה
    "ולאחר מכן שני קולות הסתערו על חיי: הקוקייה – קולה חד ונוקב, ועדן – קולה חם ומהפנט. אחד מצמרר והשני מערסל. הקוקייה חיה בתוך ביתי, אמנם בחדר משלה אך היא פורצת ממנו בכל פעם מחדש בסערה. ועדן, לעומת זאת, חיה במרחב שלה שלא ראיתי מעולם, ורק הדמיון מאפשר לי לשוטט איתה באותו חלל ולשתות איתה קפה בלי לגעת בספל. אני שומעת את נביחות הכלב שלה ומצליחה להרגיש את פרוותו מתחת לכף ידי."
    ואולי שני הקולות האלה קיימים בתודעת המספרת הפותחת וגם סוגרת את הסיפור
    למדורה הפרטית של המספרת ושגיא זורקים חפצים שמזכירים אירועים שרוצים לשכוח.
    כל הסיפור הוא התמודדות עם אירועי החיים עם הזמן שעובר, שמתקצר. הזמן המזקין. והקוקייה היא סמל למה שקשה להביט או להאזין לו ורוצים להשליכו מהזיכרון. אבל התהליך שעוברת דמות המספרת גורם לה לעבור שינוי להאזין לצליל מאחורי הדברים כפשוטם. יופי של סיפור ענת. עמוק כמוך. תודה

  6. מאת זיוה גל:‏

    צ.ל.: "בדרך הטיפול של הסופרת בו" ולא כמו שכתבתי בטעות הקלדה.

  7. מאת דפנה עשת שרון:‏

    קראתי את הסיפור בנשימה אחת!
    נהניתי מאד.סיפור בתוך סיפור.
    ל״ג בעומר חל בשבוע החולף ותהיתי מתי נכתב הסיפור.
    אהבתי את הדרך בה הועברה תחושת הבטחון
    אשר מקנה המספרת לשגיא.

  8. מאת שרי:‏

    ענת
    כתיבתך נפלאה ומעניינת.
    מתוך הסיפור עולות אלף ואחת תהיות, באשר לסופרת ועולמה..לחבוי ולנגלה.
    יש את החיים הגועשים מחד, לעומת החיים הרגועים וחסרי החיות מאידך..
    המון תהיות, המון תובנות ובעיקר שאפו אחד..
    אהבתי

  9. מאת רונית פורת:‏

    שלום ענת,
    אהבתי מאוד את הסיפור. הוא אישי, מרתק, קולח. בעיקר אהבתי את השזירה של הסיפורים אד בתוך השני. תודה

  10. מאת ענת קוריאל:‏

    קוראים יקרים, תודה רבה על הקריאה והתגובות. אפרופו המטאפורה המרכזית פה: ביום שבו פורסם הסיפור השעון שלי
    החליט על דעת עצמו שעכשיו חורף והוא נסוג לאחור בשעה. לאחר כמה שעות, ללא כל התערבות מצידי, הוא חזר לעצמו ושוב לימד אותי שגם בחפצים יש חיים…שבוע טוב לכולם

  11. מאת רות יהל:‏

    מקסים…לדעתי הפואנטה בסיפור הינה שהכל בעיני המתבונן/באוזני השומע עפ"י הנסיבות……

  12. מאת חנה טואג:‏

    סיפור מיוחד וכתיבה רהוטה, ענת, יפה ארגת את שני הסיפורים זה בזה, וכמו שכתבו לפני המציאות היא בעיני המתבונן

  13. מאת דפנה כהן:‏

    ענת את כותבת נפלא ואני קוראת בהנאה. סיפור שלוב בסיפור וכל אחד עומד בפני עצמו.
    קראתי בנשימה אחת, פעמיים. רק רוצה לבקש- עוד….

  14. מאת אורנה ריבלין:‏

    סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור . צורת כתיבה המאפיינת את סיפורייך:היא כמו חלקים תואמים של פאזל בתוך מבוך מסקרנת את הקורא ולא מאפשרת הסרת העיניים ותשומת הלב מהקריאה .
    תודה רבה על ההזדמנות לקרוא כאן .

  15. מאת עודד אל-יגון:‏

    על אף שהסיפור מעניין, התקשיתי לעקוב. יותר מדי ארועים שכל אחד מהם יכול לשמש בסיס לסיפור נפרד.

    • מאת אביבית:‏

      מסכימה למרות שלא הצלחתי לקרא מעבר לחצי.
      אולי יש שם התרחשות מעניינת אבל הכתיבה ממש לא טובה.

  16. מאת גלית סליקטר:‏

    המעבר משעון הקוקיה שריפרר אל תרבות הבאת מזכרות מחו"ל, ובכללם גם שעוני קוקיה מצועצעים – לניאו נאצים ולפחד – מפתיע ומטלטל, ומשנה את הצליל גם באוזן הפנימית. סיפור נפלא שהדהד ונשאר איתי ימים רבים אחרי הקריאה.

  17. מאת זאב פלדינגר:‏

    הכתיבה של ענת קוריאל מאוד מקורית בעיניי. הסיפור המרכזי, כפי שאני רואה את זה, הוא הסיפור של עדן. אהבתי את היחס בין שגיא ושעון הקוקיה לבין עדן. כלומר, בעזרת השעון, שאפשר לראות אותו גם כדבר מטאפורי, ובעזרת הניגוד של מה שהמספרת קיבלה ממנו לבין מה שהיא קיבלה מהשיחות עם עדן, אפשר יותר להבין את סיפורה של עדן, וכיצד הוא משפיע על המספרת. המקוריות היא גם בדרך שבה ענת מציגה את הסיפור של עדן, לא בגוף שלישי, אלא בגוף ראשון, שבו עדן מספרת את הסיפור לסופרת, ובעיקר בכך שיש כאן למעשה כמה דמויות עם סיפורים משלהם, וכולם יוצרים סיפור אחד שמתנקז כולו בנפש הסופרת. לכן אני לא מסכים עם המגיב עודד שכתב ש"יותר מדי ארועים שכל אחד מהם יכול לשמש בסיס לסיפור נפרד", משום שהיופי והייחוד הוא השילוב ביניהם. גם אני ונראה שגם כל שאר המגיבים קראנו בנשימה עצורה בלי שום בעיות לעקוב ולהבין. להפך. לדעתי הסיפור כתוב בצורה מובנת ומובנית וברורה מאוד, כך שאפשר לקרוא אותו גם בקלות, גם בהנאה, וגם ללמוד ממנו. אין כמו הסיפורים של ענת קוריאל. כל פעם שמתפרסם סיפור חדש שלה זאת חגיגה. אם יום אחד היא תוציא ספר עם אוסף סיפוריה, אהיה הראשון לקנות אותו.

  18. מאת דב ליפשיץ:‏

    הקוקיה בתור מטונימיה, חפץ שהוא סמל ואשר מניע את העלילה בכוח מחוגיו, קולותיו והקצב שבו. הקוקיה משכילה לאחד סביבה שלוש דמויות מרכזיות: המספרת, עדן ושגיא שנעים על ציר הזמן של השעון. כפי שהקוקיה מזמרת את קולותיה המונוטונים, כך עדן 'מזמרת' את סיפורה ולאחר מכן שגיא שקנה את המתנה כשמאחוריו סיפור.

  19. מאת אביבית:‏

    סליחה, אבל הכתיבה ממש גרועה, לא הצלחתי להמשיך ולקרא.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*