סיפור קצר ליום השבת – "הגישושים של קיץ 89'", חלק א' \ ענת קוריאל

לחברי היקר, מנחם פרי, שנתן לי אומץ לכתוב

חלק א'

מיכל תיארה לעצמה את אופי מקום העבודה, מנוסח המודעה, מקולו המתפתל של בעל המקום, שרצה למשוך אותה לבוא והבטיח כמה פעמים שהיא תהיה מזכירה כמו בכל משרד אחר: תענה לטלפונים, תדריך את הלקוחות ותו לא. מכיוון שלא הבינה מההסבר שלו כיצד להגיע, הוא הציע לה לקחת אוטובוס לתחנה המרכזית. משם יאסוף אותה, ויכיר לה את הסביבה. לפני שיצאה מביתה החלה לפחוד. היא עושה טעות, קובעת עם זר, אולי אפילו עבריין שצריך להיזהר ממנו. אך בכל זאת התחנה המרכזית היא מקום הומה. אם הוא ייראה לה מסוכן תמצא כבר דרך לחמוק ממנו. כמו שידעה תמיד לבלבל את הבנים שרצו בקרבתה, גרמה להם להאמין שהם רצויים ובסוף בדתה סיפור כדי להתחמק.

מיכל אמרה לבעל המקום שהיא אחרי צבא כדי שיחשוב שהיא תעבוד אצלו לאורך זמן, אך רק עכשיו סיימה י'ב ויש לה עשרה חודשים פנויים עד הגיוס. רצוי שיהיו מסעירים.

באוטובוס היא מצטמצמת על הכיסא, מבטים סוקרים את פניה היפים, ריסיה מזדהרים באור השמש.

בתחנה המרכזית סבבו אותה אנשים אצים וממהרים, היא שמחה שאיננה כמותם. נעצרת לחפש טלפון ציבורי.

הטלפון הציבורי הראשון היה תפוס. אישה אחת דיברה בלהט ולא עשתה כל סימן שהיא עומדת לסיים את השיחה. בטלפון השני לא היה צליל חיוג, הוא נראה חבול: מישהו כנראה הלם בו. מיכל תהתה האם כל אלה הם סימנים המבשרים לה אזהרה ועליה לחזור הביתה. היא החלה לנחש את שאלות הוריה שיבררו איך היה הריאיון. תמיד תוכל לומר להם שהעדיפו מישהי אחרת על פניה.

הטלפון הראשון התפנה, חייגה והוא ענה לה, בירר היכן בדיוק היא נמצאת, והיא נשארה להמתין.

כשהגיע, לחץ את ידה בחום ואמר לה שהוא מקווה שהעבודה תמצא חן בעיניה. המשרד נמצא בתוך דירה, הבנות חברותיות והוא משתדל שכולן יהיו מרוצות. קוראים לו דניס. היא שאלה איזה מן משרד זה והוא ביקש להיות איתה גלוי לב. הוא אמר לה: אל תיבהלי, זה מכון. מכון עיסויים, אבל את לא צריכה לעשות שום עיסוי. את רק צריכה לענות לטלפונים, להסביר ללקוחות איך להגיע ולמלא טבלה. אני מבטיח לך ומתחייב בפניך שזה הכל. מיכל בחנה אותו: הוא היה רזה ונמוך למדי. פניו היו מחוטטים אך הודות לצבע עורו השחום החטטים לא בלטו. לבוש בפשטות פרט לנעליו המצועצעות שזקרו שפיץ שהתקפל קלות בעת ההליכה. פיו חשף שיניים מקולקלות אך מיכל ציינה לעצמה שלא נודף ממנו ריח רע. הוא נראה לה כבן ארבעים.

היא בקשה ממנו שיראה לה את הכיוון למשרד ויזכיר לה את הכתובת. היא כבר תגיע בעצמה, לאחר שתקנה משהו שאינו סובל דיחוי. הוא אמר לה בקול מרגיע: את לא בוטחת בי. אם את רוצה אשלח אליך את אחת הבנות, אולי איתה תרגישי בנוח. מיכל היססה מה להשיב לו, אך דניס לא נתן לה שהות להתמהמה, הסביר לה בליווי תנועות ידיים היכן נמצא המשרד ואמר שתחכה כמה דקות ואחת מן הבנות תבוא לקחת אותה. הוא החמיא לה על עדינותה ודיבורה היפה ונשבע שבנות רבות רצו במשרה אך הן לא נראו לו מספיק ישרות. הוא צריך מישהי טובה והגונה שיוכל לסמוך עליה שלא תעשה טעויות ברישומים, שתדבר יפה ללקוחות, אחת שאפשר להעריך ולכבד את נימוסיה.

בתום דבריו, מיכל הנהנה בראשה, וכשנותרה לבדה להמתין, לא עלה בדעתה לקום וללכת. היא כלל לא חשה את ההמולה סביב, הצעקות, חריקות הרכבים היוצאים ונכנסים. ריח מתקתק שטף את אפה, אולי מישהו הבעיר קטורת ברחוב. משהו החל להתהוות בה כאילו יד מטפיזית קולעת בשערה צמה נסתרת. מיכל התנערה והזכירה לעצמה שהיא עומדת להיפגש עם מישהי זרה וצריך להתכונן לכך. היא הבחינה בקבוצת אנשים מתקרבת אליה והניחה שבתוך האיברים המתנועעים נמצאת זו שהיא מחכה לה, אך התבדתה. הקבוצה כולה עלתה לאוטובוס. מיכל הביטה בשעון וספרה עשרים דקות מרגע הליכתו של דניס. היא הרגישה עזובה עכשיו וניסתה להבין מדוע היא ממשיכה לחכות. האם רק כדי לוודא שלא ננטשה? ואם ננטשה, מזל. הרי ברור שלאיש הזה היו מחשבות איומות, וכשהבין שלא יוכל לממשן הסתלק לו. מה הוא תכנן? היא גרשה את ההרהורים האלה. במחשבה נוספת דניס נראה לה אדם אחראי. כמו אבא שצריך לפרנס את בנותיו. באמת השתדל לתת לה תחושה טובה, התייחס אליה כמו נסיכה ואפילו שולח אליה נושאת כלים. מרגע שהבינה זאת החלה לחייך לעצמה, עסוקה בעולם החדש שהיא פוסעת לתוכו בצעדים אטיים.

סוף סוף הגיעה יסמין: בחורה נאה וגבוהה, מאופרת בקפידה, עורה בהיר. שיערה השחור אסוף לתוך סיכה פרט לקווצות שיער קטנות שנשרו על לחייה כקישוט. היא לבשה מכנסיים קצרים ונעלה קבקבי עץ לבנים. ציפורניה נראו כעלי כותרת אדומים. מיכל סקרה אותה והוקסמה מחזותה המטופחת. כלל לא נראתה לה כמו נושאת כלים אלא כאישה מלאת ביטחון. יסמין לא הפגינה כלפי הנערה החדשה יחס מתנשא, להפך, היא אחזה בזרועה ואמרה לה במעין גוננות: “בואי איתי חמודה". מיכל הלכה אתה בצייתנות ובהקלה, יסמין כבר תדאג לה, היא נחמדה: מתעניינת לדעת מהיכן הגיעה מיכל, האם יש לה אחים ואחיות ובת כמה היא. מיכל התוודתה בפניה שעוד לא מלאו לה שמונה עשרה ושדניס חושב שהיא בת עשרים.

יסמין צחקה ואמרה שלא נראה לה שהשנתיים האלה ישנו את דעתו של דניס.

הן פנו לרחוב צדדי שההולכים בו התמעטו והמכוניות שנכנסו אליו האטו את מהירותן. מיכל רצתה כבר להגיע למשרד, למצוא הקלה מן הזמזום והחום. הן פנו לסמטה וכשיסמין ראתה שבת חסותה קצת חיוורת, הבטיחה לה שתכף המסע מגיע לקיצו ושיש במקרר לימונדה מרעננת שהכינה בבוקר.

איש יצא מכוך קטן, מכוסה וילון וחייך בשביעות רצון ליסמין. התברר שהוא הספר השכונתי. תמיד מציע ליסמין טיפולי שיער בהנחה ויסמין מסרבת כי נודע לה שהוא לא מכבס את המגבות.

הן נכנסו לתוך חצר מלוכלכת. ערמות אשפה שלא פונו כיסו את העפר הקשה. בכל מקום הוטלו עיתונים ישנים, ניירות טואלט, פחיות שתייה רמוסות. בחלק האחורי של החצר ניצב בניין בן שלוש קומות שמעליו נבנה פחון. במבט ראשון הבניין נראה למיכל הרוס ונטוש אך התברר שהמכון שוכן בקומה השנייה.

יסמין אמרה שנדמה לה שפעם היו במקום הזה פרדסים….

לאחר מכן נשמעה כמתנצלת כשאמרה שהמכון נראה מוזנח מבחוץ. אך בפנים יפה וביתי. יש ספות נוחות ומטבחון מסודר ומאובזר. לאחרונה יסמין תלתה על הקירות, תמונות של נופים שהיא אוהבת. מיכל שאלה אילו נופים וזו סיפרה שלפני שבוע מצאה בתחנה המרכזית תמונה מקסימה של סוסים דוהרים בשלג, מושכים איתם עגלה ריקה, משאירים מאחור ביקתה שחורה וקטנה מכוסה פתיתים לבנים. כשיסמין תלתה את התמונה דניס אמר לה שאם היא כל כך אוהבת שלג, הוא יפזר במכון מלח, זה נראה כמו שלג ונוגד עין רעה.

הן הגיעו. דלת המכון לא הייתה סגורה, ושתי הבנות נכנסו פנימה. מיכל חשה כמי שעומדת לבחינה, היה לה חשוב לעשות רושם טוב.

בחורה רזה להחריד באה ללחוץ את ידה.

 תכירי, זאת לבנה, אמרה יסמין, וזאת מיכל המתוקה שעומדת להיות המזכירה שלנו. דניס נראה לי שהפעם לא יהיו תלונות…..

הנוכחים צחקו ויסמין החלה לספר על שתי המזכירות המוזרות שהיו להם בתקופה האחרונה. הראשונה הייתה שתקנית ולא נחמדה. התנהגותה הבלתי חברותית הבריחה את הלקוחות.

מהמזכירה השנייה הם עדיין לא התאוששו. לכאורה היא הייתה הצלחה. הלקוחות הקבועים היו מספרים לה בדיחות, היא הייתה צוחקת בקול רם שטיפח בהם תחושת חשיבות עצמית.

המזכירה הזו הייתה גם קונדיטורית, לא במקצועה אלא בכישרונה. היא ידעה לאפות עוגות קטנות ויפהפיות ונהגה להביא למכון לפחות פעם בשבוע ממעשה ידיה. כולם חיכו לעוגות הקטנות שהיו בצורות של שבלולים, לבבות, פרחים, עשויים מבצק פריך וריחני. בתוכם נח מילוי מפתיע. בקיצור, אנשי המכון היו מרוצים מן המזכירה והתרגלו לצחוקה הרעשני. יום אחד, לבנה לא הגיעה, נשארה חולה בבית, בקושי יכלה לדבר בגלל צרידות ושקדים נפוחים. לבנה היא אחראית המגבות. בסוף כל יום היא יורדת למכבסה עם השק. לכן דניס ביקש מהמזכירה שתרד למכבסה במקום לבנה. היא השיבה: “למה שיסמין לא תרד? למה אני צריכה לטפל בכל דבר?".

דניס דרש ממנה לרדת עם השק, והיא אספה את המגבות, דרוכה ונרגנת

ירדה למטה, ומאז לא שבה.

יסמין דאגה לה, חשבה שנחטפה בדרך או שמישהו איים עליה, אבל דניס ביטל את ההשערות האלה, ואמר שהיא הייתה טיפוס לא יציב. מאז, החל לקנות, בכל יום חמישי, עוגה מהאופה של השכונה.

 לא ניסיתם לצלצל אליה? לשאול אותה מה קרה לה?, התעניינה מיכל.

כן, יסמין התקשרה והתקשרה אך לשווא, לא הייתה תשובה, היא בטח החליפה מספר. הסיפור הזה העיר אצל מיכל חששות למרות האווירה הטובה ששררה בחדר. היא זיהתה דאגה על פניה של יסמין. מדוע עזבה בלי לומר דבר. אולי דניס עשה לה משהו שמאוד הכעיס אותה, ומסתיר את העוול.

יסמין לקחה את מיכל לסיור במקום הקטן. במטבח הראתה לה היכן מצויים הקפה והתה, פתחה את המקרר והצביעה על המזונות המועטים שניתן להשתמש בהם בחופשיות. נהוג שמי שמכין לעצמו קפה, מציע גם לכל השאר.

ישנה תורנות כריכים: בכל בוקר דניס מביא לחם טרי, כמה מלפפונים וממרח משתנה, ואחת הבנות מכינה כריכים ומניחה אותם על המגש שהיה מתרוקן עד השעה שתים עשרה. בשעה אחת דניס יורד למטה לקנות לכולם ארוחת צהריים. בזמן האחרון הוא מביא כל הזמן פלאפל. הבנות דרשו ממנו לגוון ושלחו אותו לקנות אוכל ביתי מהמטבח של סימה. אך הוא מתעצל לצעוד עד לשם. הוא די מתחשב בהן אבל צריך לפעמים לנער אותו: פעם הוא היה קונה למכון את קרם העיסוי הכי זול שאפשר למצוא. והן לא יכלו לשאת את הריח שלו, כמו עובש. דניס טען שאם הן היו צודקות, הלקוחות היו מתלוננים ועובדה שאין תלונות. אך לא רק הריח הטריד אותן. המגע של הקרם היה בלתי נסבל. לאחר המריחה היו נותרות על ידיהן גבשושיות קרם שהתקשה על העור ועשה לו מראה מקומט.

בסופו של דבר דניס נכנע והחל לקנות קרם יקר יותר שמצא בתחנה המרכזית באיזה דוכן. לבנה טוענת שלקרם הזה יש כוחות זירוז. כנראה שרוקחים לתוכו איזה סם אהבה.

מאז שדניס הכניס אותו למכון הלקוחות לא משתהים יותר מידי, יסמין צחקה.

*

הימים חלפו ובתוכם מיכל למדה את מהות עבודתה, שלא הסתכמה רק ברישום ובמענה טלפוני אלא גם בארגון המקום: כל יום הגיעה ראשונה וסדרה את שני חדרי הטיפולים לפי הוראותיו של דניס: מגבת נקייה מקופלת על הארונית, נייר לבן נקי על המיטות, שהחדר ייראה מזמין ומאוורר. כמו כן, מיכל הייתה אחראית על הכנת רשימת קניות שבועית, הכנת קפה ותה לצוות, וגם ללקוחות שלעתים בקשו לשתות כוסית אלכוהול בתוספת תשלום. היא הייתה מוזגת להם על פי בקשתם אוזו, ויסקי או ברנדי, מגישה להם אותו בחיוך מהוסס, וחוזרת לטמון את ראשה בניירת שעל שולחנה.

רוב הלקוחות היו מנומסים, אך היו מדי פעם אירועים שחייבו את התערבותו של דניס, והוא ידע לשים להם סוף מהר מאוד, בכמה מילים חותכות, שנזרקו במבט נחרץ. היה לקוח אחד, למשל, שדרש את כספו בחזרה, כי ציפה מלבנה להתפשט לגמרי. דניס אמר לו שפה זה לא בית זונות, נהנים מהידיים של המעסה ומיופייה. כשהטיפוס הזה, שהיה כנראה שיכור, המשיך להתווכח, דניס הדף אותו לכיוון הדלת והוא נחבט במשקוף, ויצא מיטלטל החוצה. בעקבות זאת, דרשה לבנה לתלות שלט שיבהיר ללקוחות איזה שירות הם מקבלים. אז החלו ויכוחים על נוסח המודעה: הוא ביקש לקרוא לטיפול עיסוי ארוטי, היא אמרה שצריך לקרוא לזה רק עיסוי כי המילה ארוטי פתוחה לרעיונות. מיכל הציעה שאולי יתלו ציור שבו המטופל ישכב ערום על המיטה והמעסה תהייה לבושה מכף רגל ועד ראש- כולם צחקו ובזה התוכנית נגוזה.

מיכל חקרה את אופיו של המקום בעניין רב. בעיני רוחה, חילקה את הלקוחות לקבועים ולחדשים. סביב הלקוחות הקבועים, שכונו בשמות חיבה, נרקמו סיפורים בהמשכים. למשל היה בחור צעיר אחד שהיה מביא עימו לעיסוי שקית עם דברי נשים: הבנות קראו לו "גרביונים". מיכל התביישה לשאול האם הוא אוהב להחזיק את הגרביונים בזמן העיסוי או שהוא ממש לובש אותם?

דמיונה שקק והפליג. היא עקבה אחר המתרחש מנקודות מבט שונות: פעם חשה ניכור ודחייה ותהתה מה לה ולכל זה. לעתים הרגישה שקופה ולכן אין לה חלק ממשי בנעשה. היו רגעים בהם הציפה אותה התרגשות מכך שהזדמן לה לפגוש אנשים שלא היה לה סיכוי להכיר מחוץ למכון. היא יודעת שהם לא יישכחו ושהיא תזכור את המשפטים, המבטים, החיבוטים הללו גם כשתהייה בת ארבעים. עובר עליה שינוי: היא לומדת לתעב ולהימשך בו זמנית. הניגודים הללו מתעתעים: למרות שלא הייתה עדיין עם אף גבר, היא מרגישה מנוסה וזה מבלבל ומפתיע אותה.

היה לקוח קבוע שכונה "המתוק". פנסיונר, לבוש בקפידה, חולצת כפתורים מגוהצת היטב, נראה תמיד כמי שיצא ממקלחת, נקי ומבושם. כשהיה נכנס למכון יסמין ולבנה היו קוראות פה אחד: "הנה המתוק הגיע". הוא היה מוציא מתיקו חפיסת שוקולד לכל אחת מהן. כשראה את מיכל לראשונה התנצל שלא קנה גם לה משהו. הוא הבטיח שיותר לא יקפח אותה ובביקור שלאחר מכן שלף מתיקו סוכרייה גדולה וזוהרת על מקל. הגיש אותה למיכל וזו קיבלה את מתנתו בחיוך והניחה אותה כמו פרח בתוך כוס קרמיקה ריקה שניצבה על השולחן דרך קבע. לפעמים התאוותה לקלף את נייר הצלופן וללקק את הסוכרייה אך נרתעה מנותן התשורה ומתיקו האפלולי וויתרה על כך. לבסוף, כשאיש לא ראה זרקה את הסוכרייה לפח, וכך עשתה עם כל חפיסת שוקולד שקיבלה.

לפעמים, דניס היה מציץ דרך העינית שהייתה קבועה על שתי דלתות החדרים: "העיניות האלה זו ההרתעה הכי טובה", אמר למיכל, "ככה כולם יודעים שיש פיקוח". יום אחד אמר למיכל: "אם בא לך להציץ, קדימה…", ניכר שנהנה מההערה המבדחת שלו וצחק לרגע, אולם מיכל הרגישה שהעיניות הללו כלל לא מזמינות אותה להציץ לתוכן, להפך, הן קודחות בה מבטים. היא החלה להשפיל מבטה מפניהם.

היה גבר אחד, בן חמישים פלוס, שקראו לו חיים דובקין. הוא לא היה בא לקבל טיפול אלא לבקר את דניס. יושב כחצי שעה, שותה משהו ולפעמים לוקח מדניס מעטפה לבנה מקופלת. טומן אותה בכיסו. חיים החל להתעניין במיכל: תחילה חשב שהיא מטפלת חדשה ודניס הודיע לו: "היא לא כזאת". חיים התקרב למיכל והביע בה עניין. היא מצאה שהוא נחמד ואבהי ושמחה שהוא מרבה לבקר. השיחות עמו העבירו את הזמן מהר יותר. "אתה בא הרבה, רק בגלל מיכל, אני יודע", אמר דניס.

"אני בן חמישים ושלוש, אין לי סיכוי איתה", השיב האורח ושני הגברים חייכו כממתיקי סוד. כשחיים היה בסביבה, מיכל הרגישה שמישהו שומר עליה. היא לא אהבה להישאר עם דניס ביחידות, כשלבנה ויסמין היו בטיפול. דניס אמנם לא הציק לה, אך השהיה במחיצתו, ללא חברה נוספת, הביכה אותה. כאילו היא חייבת לספר על עצמה דברים שאחר כך תתחרט עליהם. הנוכחות של חיים פוררה את הרגישויות הללו והזרימה כל מיני חלומות, למשל שהיא נמצאת בחברת שני דודים נחמדים שלא ראתה הרבה זמן והם מציירים בפניה את עברם, ערים לכך שהיא קשובה וצמאה לעוד. היא שמה לב שדניס, יותר רומז מאשר משתף, ושאולי הקרבה בין שני הגברים מדומה. כשחיים הולך, דניס חש הקלה, תנועות גופו נעשות נינוחות יותר: הוא מחזיק את כוס המשקה שלו ברוגע ולא נועץ את שיניו בזכוכית. ממה ההקלה נובעת? יום אחד תגלה.

הזמן הכי טוב הוא כשיסמין יוצאת מן הטיפול ולבנה עסוקה עם לקוח. אז יסמין מפנקת את מיכל בתשומת לב או מחמאה, בשאלות שמפגינות אכפתיות חמה, הן אוהבות לדבר ביניהן ודניס לא מפריע. הוא כאילו לא מקשיב להן אבל קולט כל מילה, וכשלא מתאפק, זורק איזו הערה. הן יודעות לנטרל אותו בשנייה, ולסתום לו את הפה. יסמין מספרת למיכל סיפורים מילדותה: כשהייתה ילדה קטנה אביה נפצע בתאונת עבודה: הוא עבד באתר בנייה ועל שתי רגליו התמוטטה יציקת בטון. הוא נעשה נכה ומאותו רגע חייה של יסמין השתנו לרעה. אביה הפך כהרף עין מאדם אופטימי וחרוץ לאדם מוגבל ומר נפש. מעולם לא התאושש מפציעתו ותווית הנכה הייתה עבורו תוצאה שלא ניתן להשלים אתה. את תסכוליו הוציא בפגיעות ובהשפלות חוזרות ונשנות באשתו ובילדיו. השיחות עם יסמין הן עבור מיכל מקור לכנות. היא אוהבת להקשיב לאישה הזו שדומה שעברה המון בחייה, ועדיין לא איבדה את היכולת להפיץ אהבה, להעניק לזולת וגם לאמץ נערה- אישה בת שמונה עשרה שנראית מבולבלת וניתנת להשפעה. יסמין מרגישה שניתנה לה הזדמנות לכוון את מיכל.

כשלא היו לקוחות וכל הצוות היה "מובטל בסלון", מיכל שמה לב שיש מתיחות בין לבנה ויסמין. מעין תחרות. לבנה מלבה את התחרות הזו, כי היא עסוקה בהשוואות. כל יום סופרת כמה לקוחות יסמין עשתה לעומתה, ומוצאת סיבות לא מחמיאות להצלחתה של יריבתה.

"בטח שכולם רוצים אותך, את חנפנית, תוקעת לכולם חיוכים", היא עוקצת. מסרבת להכיר בכך שיסמין יותר יפה ויותר נחמדה ממנה. בתוך ליבה היא בטח יודעת שגם אם תנעל עקבים דקיקים, ותתקשט באודם של יסמין לא תהייה מלכת המכון. יש בה משהו אכול וחסר סבלנות. עמידתה השדופה, שפתיה הקפוצות, מזכירים ללקוחות שזמנם אוזל ברגע שהם נכנסים לחדר. ברגעי רשעות לבנה יכולה לזרוק לדניס הערה נבזית כמו: "לך תדע, היא בטח מזמינה את הלקוחות אליה הביתה, חכה היא עוד תחסל לך ת'עסק", הייתה יורה וצוחקת. משאירה את דניס להרהר באמיתות השערותיה. פעם אמר לה: "את יודעת שקנאה היא חטא?".

מיכל שומעת ושומרת הכל לעצמה, למרות שלפעמים מתחשק לה לספר ליסמין הכל, להזהיר אותה. בלי משים, היא הופכת להיות בת חסותה של יסמין, וכל מילה רעה שנאמרת עליה מרגיזה אותה אך היא מסתירה את רגשותיה היטב. עוזרת ליסמין בדרכים נסתרות, למשל, כשלבנה שואלת בבוקר בשקט את מיכל באיזו שעה בדיוק יסמין הגיעה, היא תמיד משיבה: "בדיוק בזמן", למרות שיסמין נוטה לאחר.

חלק ב' של הסיפור

אודות ענת קוריאל

ענת קוריאל היא סופרת, משוררת ועורכת אתר השירה "ליריקה" (יחד עם רונית ליברמנש). הוציאה לאור את ספר הפרוזה "חתכים" ("הספריה החדשה", 1999). פרסמה שירים בעיתונים ובכתבי עת שונים. סיפוריה מתפרסמים ב"יקום תרבות". גדלה ברמת גן ומתגוררת כיום בכפר סבא. אימא לאיתמר וליואב.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

15 תגובות על סיפור קצר ליום השבת – "הגישושים של קיץ 89'", חלק א' \ ענת קוריאל

  1. מאת לאה צבי (דובזינסקי):‏

    מחכה לחלק ב' !!!!!
    מרתק, מעניין מסקרן מחכה להמשך

  2. מאת זאב פלדינגר:‏

    כרגיל נהנתי לקרוא את הסיפור מאת ענת קוריאל. יש לה שילוב נהדר של רמת כתיבה גבוהה והבנת נפש האדם. ממש אפשר להיכנס לדמויות ולהזדהות איתן , כלומר לא רק עם הגיבורה, אלא דרך העיניים שלה אפשר להבין גם את האחרים/ות. עוד דבר שמייחד את הסיפורים של ענת היא צורת הכתיבה המאוד לא שגרתית לדעתי. אין כתיבה על פי כללים או דרכים שלומדים בסדנאות, אלא כתיבה מאוד ייחודית ומיוחדת.

  3. מאת אמירה הס:‏

    נהניתי לקרוא. תודה

  4. מאת כינרת מעיין:‏

    יאוייי-מרתק ביותר-אהבתי מאד מאד-מחכה בקוצר רוח להמשך

  5. סיפור מרתק, כתיבה סוחפת ומשובחת, מחכה כבר לחלק ב.
    אהבתי מאוד!

  6. מאת ליאור כ.:‏

    התאספות מרהיבה של פעימות אימה זעירות. טיפה אחר טיפה ענת בונה בעדינות חשש גדול מפני הבאות. סימני הרוע המתקרב מבססים סיטואציה מותחת להפליא. מצאתי עצמי מייחל לסוף טוב…

  7. מאת לי עברון-ועקנין:‏

    מרתק וסוחף. והעיקר, מבחינתי – ההבחנות הדקות שמלוות את הכתיבה והקריאה… מחכה להמשך!

  8. מאת ענת קוריאל:‏

    חברים יקרים,
    מודה לכם על הקריאה ועל התגובות. החלק השני של הסיפור יעלה באתר זה בקרוב (הוא כבר כתוב).
    מאחלת לכולם שבוע טוב

  9. מאת צבי:‏

    נהנתי לקרוא.כתיבה מעניינת וסיפור מרתק ומותח
    מחכה להמשך.
    שבוע טוב.

  10. מאת שיר:‏

    מעניין. כולם שם בעלי סוד. האווירה החזירה אותי ל"חתכים".
    מאוד אהבתי "שפעם היו במקום הזה פרדסים"…
    מחכה להמשך

  11. מאת אורנה ריבלין:‏

    סיפור סוחף ומסקרן יותר ויות, ממשפט למשפט . גם אני ממתינה בקוצר רוח להמשך …..
    שבוע נעים .

  12. מאת דפנה:‏

    סיור קולח, מעניין , קראתי בהנאה עד ה…סוף? מחכה להמשך…

  13. מאת איריס:‏

    מצטרפת לקוראים שמצפים לחלק ב. מסקרן ומעניין.

  14. מאת עודד אל-יגון:‏

    סיפור מרתק. מחכה להמשך.

  15. מאת ערן:‏

    סיפור שפורש עולם ומלואו.
    נקרא ללא נשימה ומפותל כמיטב הכתיבה הענתית הטיפוסית.
    מקסים…

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*