סיפור קצר ליום השבת / "הרפתקה" של ענת קוריאל

כשהגיעו לניו זילנד, התמקמו באיזור הקמפינג, ורננה ביקשה להישאר שם מספר ימים, להירגע מול נוף שמכשף אותה לגמרי: שטחים ירוקים עזים נפרשו מול עיניהם, כבשים שצמרם לבן בוהק הסתובבו בחופשיות ובשאננות סביב אגם צלול, ממעל היתמר הר כהה מוקף שרשרת עננים אפורים. הם החליטו להישאר באתר ולצאת לטיולים קצרים בסביבה. גם לרועי התאים לנפוש שם, לאגור כוחות לטרק שתכננו. בערב, לאחר שהקימו את האוהל ופרשו את שקי השינה, היא הניחה את ראשה על חזהו והודתה לו על כך ששיכנע אותה לקחת חופשה של חודש מהמשרד ולצאת לטיול הזה. "אנחנו, בני שלושים וחמש, ומתכננים להביא ילד", אמר לה, “כשהוא יוולד, יהיה הרבה יותר מסובך לצאת לטיול כזה". רננה חששה שהנוחות הביתית תחסר לה, חדר עבודתה, מיטתם, אך החששות התפוגגו ברגע שנשמה את האוויר הצלול של המקום. בלי טלויזיה ואינטרנט זמין, הם נעשו אנשי שיחה. גם הקרבה הפיזית נעשתה חושנית יותר: כשיש אוהל זוגי קטן, ומסביב שקט מרעיד נימים, הידיים מוצאות את הגוף בקלות, השפתיים מחפשות לנשק, להריח. הנופשים האחרים היו רחוקים מאוד ולפעיית הכבשים התרגלו במהירות, רעשים אחרים היו נדירים. פלאים כאלה אין בארץ. נחוצים מרחבים אין סופיים. רננה אהבה את תחושת ההיבלעות בנוף וחשבה שהתעסקותם המוגברת בגוף נובעת מן הרצון להיאחז במשהו חם ומוכר, שעה שהם כל כך מרוחקים מביתם.

בבוקר החלו לסייר במקום ובדרך נכנסו לצרכנייה והצטיידו לפיקניק: צבעי הירקות והפירות היו כל כך עזים, עלי תרד ענקיים כאלה, לא ראו מעולם. הם קנו תערובת תבלינים מקומית לבזוק על הירקות, שני בקבוקי בירה, ולחם טרי.

הם אכלו ושתו על שפת האגם, וצחקו למראה כבשה אחת שהחלה לרוץ סביב בהתפרצות סהרורית ולא מובנת, ואז בפעייה רמה נעצרה ליד גזע עץ כרות ושבה לאדישותה. רועי הוריד את בגדיו ונכנס לרחוץ באגם. הוא קרא לרננה להצטרף ונשבע שהמים לא מאוד קרים. היא הסירה את בגדיה, עמדה על השפה בבגד ים, מתלבטת. עטוף במים מנצנצים ונקיים, הביט בה בציפייה מחוייכת שלא יכלה לעמוד בפניה. היא טבלה את כפות רגליה והחלה להעמיק פנימה, מופתעת לגלות כמה מהר האגם הזה נעשה עמוק. השתקפויות הצבעים רעדו מאחורי גבה כהינומה מרצדת. הוא חיכה כבר לחבקה, וכשהגיעה לזרועותיו מיד עטף אותה בחמימות, להקל על קרירות המים בשעת הבוקר.

השמש יצאה, והם התייבשו בקרניה, עטופים במגבות, זה לצד זה. היא הזכירה לו שעוד מעט יהיו עשר שנים ביחד, שאהבתה אליו רק מתגברת, ושרק עכשיו היא מסוגלת להבין את פשר המילה חברות. היא מדמיינת אותו נמצא לידה עד זיקנה.

הם נכנסו לשמורה שבה היה גשר עשוי לוחות עץ ושרשראות ברזל, מתחת, בתהום, געש מפל מים. ברועי נכנסה רוח שטות, הוא חצה את הגשר בריצה ילדותית כמו לעבר ניצחון. הגשר רעד וחרק, ורננה נסוגה לאחור, חיכתה שהתזוזות המהירות יידומו ושבטחונה ישוב אליה. אחר כך פסעה לאט, נהנית מן היציבות

ומהמראות סביב, והוא חיכה לה בעבר השני ונראה להרף עין כמו אבא שמחכה שילדתו הקטנה תעשה את צעדיה הראשונים, כשהוא פורש את זרועותיו כדי לדרבנה. במהלך החצייה הבחינה בחיוכו וכשהוא ראה שהיא לא ממהרת נדרך וצעק לעברה בחשש: “הכל בסדר איתך?”

-”בטח שהכל בסדר"- השיבה וחשבה שהוא דאגן ושיום אחד יהיה אבא טוב ומסור. הם דיברו לא מעט על היום שבו יהיה להם ילד, בטח יביטו בו בפליאה. כשהם שוכבים לישון, הרווח בניהם, שפעם היה נטול משמעות, שמור כעת לתינוק.

בלילה, באוהל, הוא סיפר לה על מעשה שעשה כשהיה ילד:

הוריו הודיעו לו שמכרו את ביתם, ושקנו בית בעיר הסמוכה. הוא לא רצה לעבור, היה לו טוב בבית הספר היסודי שלמד בו, והוא פחד לאבד את חבריו. תחנוניו להישאר לא הועילו. הוריו ניסו לנחמו אך הוא לא הקשיב להם וככל שהימים נקפו, המעבר הצטייר לו כאסון. כשהקונים באו לקבל את המפתחות, הוא החביא צרור אחד בכיסו, ואיש לא נתן דעתו להיעלמות. כמה חודשים לאחר מכן, נתקף געגועים. המפתחות היו שמורים אצלו, ובכל פעם שמישש אותם, התאווה להיכנס לבית הישן, לראות מה השתנה בו, ובעיקר להיכנס לחדרו. לילה אחד, לאחר כיבוי האורות, חמק מהוריו ויצא החוצה. הוא עלה על אוטובוס שהוריד אותו באיזור ביתו הישן: איזור של בתים פרטיים קטנים בשכונה שהולכת ומתחדשת. הוא צעד כמה מאות מטרים עד שהגיע למחוז חפצו, נעמד בחזית הבית.

החלונות היו חשוכים, והחנייה היתה ריקה. הוא פתח את השער ונכנס לחצר. החל לסייר בצעדים חרישיים, פחד שמישהו יבחין בו. ככל ששהה בחוץ גבר בו הביטחון שאין איש בבית. שום רחש לא עלה מבפנים. החצר נראתה מטופחת יותר מבעבר. רצועת דשא זהרה באור שהטיל פנס הרחוב. ערוגות פרחים עיטרו את שני צידיו של שביל הכניסה. ליבו נצבט מכך שבעלי הבית החדשים יודעים להכניס יופי ולרענן את מה שהזניחו הוריו. הוא הוציא את המפתח מכיסו ומישש אותו. הוא פנה לצד האחורי של הבית, והופתע לגלות שחלון הסלון פתוח מעט. הוא הציץ דרכו. בפנים היה יותר חשוך מאשר בחוץ. הוא זוכר רהיט גדול שנראה כמו פסנתר, וריח של מטהר אוויר. לאחר שהקשיב כמה דקות, המפתח גירה את העור בכף ידו והוא פנה לפתוח את דלת הכניסה. שני סיבובים וזהו. כמה קל לחדור לפרטיות של משפחה אחרת. הוא חש את הלמות ליבו, קצות אצבעותיו עקצצו ודמו רגש. הסערה הפנימית לא האיצה בו לשוב על עקבותיו. להיפך. במטבח הייתה תאורת לילה חלושה, שהאירה קערת עוגיות. הוא הושיט ידו ולקח עוגיה אחת בצורת לב, ולאחר מכן עוד אחת, בצורה אחרת. הן היו טעימות מאוד, כשגרגירי הסוכר שהיו זרועים עליהן פגעו בלשונו- הוא הצטמרר. אצלו בבית לא היו דברי מתיקה גלויים. אמו הסתירה אותם מפניו כדי שלא יזלול יתר על המידה. על שולחן האוכל הייתה מונחת מחברת סגורה, עליה היה מוטל מחדד בצורת גלובוס. הוא פתח את המחברת והתאמץ לקרוא את הכתוב. זו הייתה מחברת תורה, הילד של בעלי הבית קטן ממנו. את החומר הזה כבר למד בשנה שעברה. הוא סגר את המחברת והחזיר הכל למקומו.

יותר מכל, רצה להיכנס לחדרו לשעבר: היה לו מוזר שמישהו אחר, שהוא כלל לא מכיר את אופיו, ישן בו. מה הוא אוהב לעשות בחדר? איזה תמונות תלויות על הקירות, מה הוא מחביא במגירות? הוא החל לעשות צעד ועוד צעד ואז שמע רשרוש כמו של נחירה קלה. הוא נחרד ומיהר לדלת הכניסה. יצא החוצה ומרוב בהלה שכח

לנעול אחריו את הדלת. כשיצא מהשער החל לרוץ בכל כוחותיו, התנשף והתנשם, רעד מן המחשבה, שאחד מבני הבית רץ אחריו. הוא פחד לסובב את ראשו. לבסוף הותש, נעצר ונרגע. אף אחד לא תפס אותו והוריו אפילו לא ידעו שיצא וחזר, אבל שנים רבות, לאחר מכן, הוא חי עם הידיעה שעליו להעמיד פנים כדי שלא יגלו מה עשה. רננה הקשיבה מרותקת, והרגישה שהוא צריך לקבל ממנה אישור וחיבקה אותו.

 "איפה המפתח”? שאלה, "הוא עדיין קיים”?

 "יום אחד לא מצאתי אותו יותר, כאילו יד נעלמה עשתה מה שהייתי צריך לעשות בעצמי".

היא נזכרה באפיזודה מעברה, שאמנם לא רודפת אותה אך עינתה אותה תקופה מסויימת. “בוא תשמע איזו נוראה אני", אמרה והחלה לנבור בזכרונה ולהעלות מתוכו אחר צהריים אחד: “הייתי בת שבע בערך

ואמא שלחה אותי למכולת השכונתית. היה תור גדול, חיכיתי בחוץ עד שהעומס יוקל.

היתה שם אמא שהחזיקה עגלה ובתוכה ישב פעוט. היא נתנה לו המון תשומת לב.

חייכה אליו בלי הפסקה ובלי להתעייף ועשתה לו קולות מצחיקים. הוא הביט בה מרותק ולפרקים התגלגל מצחוק. בתחילה נהניתי להסתכל עליהם וצחקתי יחד עם התינוק עד שהאמא החלה להימאס עלי, קולותיה נראו לי מלאכותיים ומטופשים, והפעוט רצה עוד ועוד תשומת לב. מרוב שחייכתי פניי כאבו, ממש הרגשתי את הכיווצים ואת המתח בשרירים. אנשים קנו ויצאו עם שקיותיהם והתור התקצר. אמו של הפעוט נטעה את העגלה בשביל, וביקשה ממני להשגיח עליו כמה דקות: “אני קונה משהו קטן ותיכף יוצאת", הבטיחה. באותו הרגע החלטתי לא לחייך יותר לפעוט ולא להשתדל להצחיק אותו. הוא החל לחקור את פניי וכשמצא בהן מעטה קר שהיצגתי בכוונה, פרץ בבכי תמרורים.

אמא שלו יצאה החוצה והחלה לצרוח עלי: “מה עשית לו, ילדה מרושעת אחת". הלכתי הבייתה מפוחדת. היום אני יודעת שהמוחצנות של האישה הזו לא מצאה חן בעיני”.

לאחר שרננה סיפרה, באו דקות של שתיקה. נינוחים ושבעים מזכרונות ומהקשבה, הוא הניח את ראשו על ביטנה, והקשיב לרחשי גופה. היא ליטפה את שיערו הקצוץ וסימנה באצבעה את המפרצים שהחלו להתגלות. לאחר מכן פתחו את המדריך לנוסע שהביאו עימם, וסיכמו על העזיבה מחר בבוקר, לעבר החופים הזהובים ויערות העד, באיזור אחר. בדרך יעצרו בכמה עיירות ייחודיות שקראו עליהן המלצות. היא שאלה אותו כמה שעות נסיעה צפויות להם כדי להגיע לנקודת האיסוף לשיט הגדול. הוא אמר שאין להם מה למהר, כי הסירות יוצאות בלי הפסקה. וכלבי הים והדולפינים לא יברחו. הם יסעו בנינוחות ויעצרו בכל מקום שיצוד את ליבם. לפני שנרדמו, שמעו לפתע קולות ילדים.

הם הציצו מתוך האוהל וראו במרחק מה מהם, אוהל משפחתי גדול, וסביבו רצו שני ילדים: ילד בלונדיני כבן שבע, רודף אחרי ילד כהה עור כבן חמש, מרוצים ממשחקם הם צחקו בקול גדול, עד שאמם יצאה מהאוהל ודרשה מהם להיות בשקט. שני הילדים צייתו מיד והמשיכו לרוץ כשידם מונחת על פיהם. רועי ורננה הביטו בילדים בחיוך וחזרו לאוהלם, מרוצים ממה שראו בחוץ. הם כמו שומרי ראש הקטנים הללו סביב האוהל, רואים לפני כולם כל מה שקורה ומתריעים.

באמצע הלילה רננה שמעה קול מתוך שנתה ולא ידעה להחליט האם אחד הילדים באוהל הסמוך פרץ בבכי ומיד נרגע או שכבשה אחת בטשה בקרקע לאות מצוקה. הכבשים פה מפוזרות, כל אחת לעצמה, זה הרי לא טבעי להן להתנהג כך והצמר שלהן כל כך לבן פה, כל כך סמיך. מה נותנים להן לאכול? מתחשק לה להניח את הראש על גב כבשה ולשקוע.

כך הייתה, במצב של נים לא נים, עוברת מתמונה אחת לאחרת, כולן רקומות מצבעיו של המקום. עוד רגע תירדם. טוב שהאוהל פתוח מעט ונכנס אוויר, היא זקוקה לו. נדמה שמשהו זז בפנים, אט אט, מותיר נגעים בלתי נראים. אם תסתכל היטב סביב אולי תבין מה פשרם. מתרחש משהו שכמו מפשיט אותה מבגדיה. אולי זה רק גל קור פנימי שתיכף יירגע. רומז לה שיש צעקה שאי אפשר להשתיק, והיא תזעזע את האוהל. רננה זינקה ממקומה, ועוד לפני שהבינה מי פלש, נחש הכיש אותה ברגלה והיא צרחה. רועי המבועת תפס מיד מה קורה, לקח בקבוק מים מלא ורוצץ את גופו של הנחש, שוב ושוב, עד שנמעך כליל, ואז הבין את גודל הזוועה, יצא מהאוהל וצעק לעזרה. המשפחה שבאוהל הסמוך התעוררה, וכולם, ארבע נפשות, רצו אליהם בבהלה.

רועי יצא לקראתם נסער כולו. אבי המשפחה שלף מכיסו טלפון נייד וטלפן לבעלי הקמפינג להזעיק עזרה. במהרה נמסר להם שהאמבולנס בדרך.

"אל תזוזי, שהארס לא יתפשט, אמר לרננה ששכבה באוהל, נוטפת אגלי זיעה. הוא הבטיח שתיכף יבואו לטפל בה ושתנסה להיות כמה שיותר רגועה. האיר עם הפנס על קרסולה וגילה סימנים של שיניים. הרגל התנפחה מול עיניו ורננה אמרה לו בפחד שקשה לה לנשום. רועי לקח את כף ידה, אחז אותה בחום, לנסוך בשניהם תקווה לשרוד את הזוועה הזו. קצב ליבה היה מהיר, חלחל אליו והוא התאמץ לשלוט ברוחו. מחוץ לאוהל נשמעו קולות התארגנות, הסברים קטועים, אלומות אור מתרוצצות סינוורו את פניהם החרדות. הפרמדיק ביקש מרועי לצאת מהאוהל ומיד החל לקבע את איזור הנשיכה. רננה הונחה על קרש גב ונישאה על ידי הפרמדיק ועוזרו לאמבולנס. רועי התבקש להכניס את הנחש לשקית ולהביאו לבית החולים. כך הוא עשה ונדחק לאמבולנס עם תרמיליהם.

*

כשהתעוררה הביטה ברועי מופתעת ולפי הבלבול בעיניה הבין שעליו לספר לה מה בדיוק קרה, כשהייתה מעורפלת והתלוננה בקול חלוש שיש לה טעם מתכתי בפה, ואיך צוות שלם טיפל בה בחדר ההלם.

היא מיששה את גופה עד שהגיעה לאיזור הפגוע ושם נעצרה: הגפה שלה הכפילה את גודלה. “זו הבצקת"- הסביר לה ו"יש לך גם זיהום שמטפלים בו. הרופא אמר שלא תשוחררי בימים הקרובים”. מחמת הכאב והחולשה הנוראית, חשה הקלה למשמע הבשורה, הרי היא לא מסוגלת לטייל עכשיו, או אפילו להתרחק מן המיטה. החדר נעים ומרווח. הכתלים לבנים ונקיים. על החלון הפתוח למחצה התנפנף וילון דק, צהבהב. לצד מיטתה ניצבת ארונית מעץ. סמוך לדלת ישנה מיטה נוספת, עליה נחו תרמיליהם, ויש ריח, לא של תרופות או של חומרי ניקוי, היא מלקקת את שפתיה היבשות ואוספת מהן טעם שהיא לא מכירה.

היא רגועה כשהוא לידה, מביט בה בהערצה כאילו שבה מן השאול וניתנה לו הזדמנות נוספת לאהוב אותה. האחיות פה, כמו יצורי קסם, כשהן נכנסות לחדר בקושי שומעים אותן, והן עושות בדייקנות כל מה שצריך כדי לעזור לה. הזיהום בדמה לא מבהיל אותן והיא בוטחת בהן. הרופא משתף אותה כשצריך, למשל, סיפר לה איך התברר להם שהיא אלרגית לחומר הראשון שהוזרק לה. “הבהלת את כולם, אבל עכשיו הכל מתקדם לפי הספר".

לוקחים לה את כל הבדיקות שצריך, ספירות דם, בדיקות שתן, בודקים כימיה ותפקודי כליות. אנטיביוטיקה מוזרקת לוריד, להילחם במה שהעז לחדור אליה. היא מטופלת ואהובה, לכולם פה איכפת ממנה וממצבה. רועי נמצא איתה כל הזמן, ממוקד רק בה ולא עושה סימנים של מי שזקוק להפוגה. מביא לחדרה דברים שהיא אוהבת, כתבי עת שיכולים לעניין אותה. כשאחות מנקה לה את הפצע במים ובסבון, הוא אומד אותו, לפני שייעלם מאחורי החבישה הסטרילית. השינה היא צורך חזק, משתלט עליה בלי לרמוז על בואו. קר לה גם מתוך שינה.

כשרננה מתעוררת, היא מבקשת ממנו שיקרא לה על המסלולים שהם החמיצו. מה הפסדנו היום? היא שואלת, והוא מדפדף במדריכים נעצר באחת התמונות היפות, ומתחיל לקרוא מה כתוב סביבה. בכל מקום כתוב על מצוקים ייחודיים, מסלולי הליכה נהדרים, מחזות גאות ושפל. זרמי הנהרות רשרשו באוזניה כשרועי היה מעביר דפים. מדריך אחד כל הזמן הדגיש את נקודות התצפית: "לראות את אותו נוף מנקודת תצפית שונה זה כמו לראות מקום חדש".

לאחר שבוע שבו שכבה בבית החולים, מנומנמת, מוצפת תרופות ודואבת, גופה התגבר על אלח הדם שנגרם לו. הם התארגנו לקראת שחרורה מבית החולים. בשיחת הסיכום עם הרופא הובהר להם שהיא צריכה המון מנוחה. טיול ומאמץ לא באו בחשבון. הרופא הציע להם לחזור לארץ ולנוח והיא מיד שללה את הרעיון הזה והודיעה שהיא לא נכנעת וגם אין לה תוכניות לספר לבני משפחתה ולהבהיל אותם. היא תחזור לארץ בריאה. בינתיים ייהנו מניו זילנד בדרך אחרת ממה שתכננו. כשאמרו שהם מחפשים מלון קטן באיזור שאפשר לנוח בו, הרופא סיפר להם על הנק ומלאני, זוג פנסיונרים נחמדים ואדיבים מאוד, יש להם שניים שלושה חדרים להשכרה, נעים ונקי אצלם וגם האוכל בריא וטוב. מאוד פשוט להגיע לשם, אמר הרופא, ושרטט להם מפה קטנה על גבי מעטפה שהייתה מוטלת על שולחנו. הנה גם מספר הטלפון, הם חברים טובים של הצוות פה.

*

בבוקר השחרור, הייתה מרוגזת ולא הבינה אפילו מדוע. זה התחיל כמו עצבנות פיזית: רעד קל בגוף, שהשפיע על מחשבותיה. אחר כך רועי הגיע באיחור, כמה זמן לקח לו להביא את המכונית השכורה, וכמו כדי לפצות אותה, כל רגע שאל האם היא צריכה עזרה עם הקביים, מה חשב לעצמו, היא לא נכה, להזיז קביים, היא מסוגלת. עצבן אותה שהוא הפך להיות נמרץ כל כך: הכניס במהירות את מטלטליהם לתוך תא המטען, הוציא משם בקבוק מים חדש, והעביר אותו קדימה, יצא לעברה בזריזות. בדרך לא הסתכלה אפילו על הנוף ונלחמה בעויינות שלה שלא תפרוץ החוצה. תסתמי את הפה. הוא עשה בשבילך הכל. אבל זה היה רעיון שלו לצאת לטיול הזה. בכלל לא התאוותה למסעות עכשיו. היא רצתה ילד והתשובה שלו הייתה הטיול המיותר הזה. ואז הצליח לשכנע אותה, אבל היא לא באמת השתכנעה רק התרצתה.

רועי היה מרוכז במסלול הנסיעה, מידי פעם הציץ ברננה וראה שהיא לא איתו, מנותקת, אילו היה זר שלוקח אותה טרמפ, הייתה יותר חביבה אליו. מה היא רוצה ממנו, מה לא עשה כמו שצריך? הוא לא סובל את כפיות הטובה הזו. אם ינסה לרצות אותה, ייכשל, ועל מה הוא צריך לרצות אותה? שתתבוסס בעצמה. בסוף זה יעבור לה והוא כהרגלו ישכח, הוא שוכח מהר.

לאחר ארבעים דקות של נסיעה שקטה, טעונת הרהורים נוקבים וחרטה עליהם, הגיעו לביתם של מלאני והנק. צלצלו בפעמון, ושמעו מעבר לדלת קול נשי שאמר להם: “חכו רק רגע".

הדלת נפתחה ושני הפנסיונרים עמדו מחוייכים והזמינו בלבביות להיכנס לביתם פנימה. רננה חשה הקלה למראה הזוג ומצב רוחה התחלף. למלאני פנים עגולים ונעימים. שיערה אסוף, הסינור שלבשה נצמד אל גופה והבליט בטן הריונית קבועה. הליכתה בבית קצת מקפצת, אולי מפאת התרגשות. היא דיברה בחופשיות על הרופא שטלפן ובישר על בואם, ועל כך שמיהרו לסדר את הבית. הנק הקשיב והנהן. זקנקן השיבה שעיטר את סנטרו תחם אותו במסגרת נאה. הוא לבש חולצה מכופתרת ומכנסיים מהוהים שכלל לא תאמו לחולצה. הגרביים הפרחוניים שהסתובב בהם שעשעו את רננה.

שלושת חדרי האירוח היו פנויים ורננה בחרה את החדר שדלתו נפתחה לחצר הגדולה. היו בה גינת פרחים וגינת ירקות מלאה בכל טוב: ברוקולי וכרובית, עגבניות, אפונה ומיני גידולים ירוקים ורעננים. “הכל אורגני", אמר הנק. “נשמח אם תצטרפו לארוחות המצויינות שמכינה אשתי", אמר ולא חיכה לתגובה. החל לספר איך הקימו יחד את הגינה שלהם כשפרש מעבודתו. אז לא ידע הרבה על גינות ירק.למד מספרים איך מטייבים קרקע, ומגביהים ערוגות. קרא הכל על שתילה והשקייה. פעם ביום שומעים רחש נעים ומרגיע של טפטפות.

רועי הקשיב בריחוק, המפגש הזה הפך להיות חברתי והוא קיווה לפרטיות. לנגד עיניו ראה איך הזוג הפטפטני הזה, מאמץ את רננה, והיא מתמסרת בקלות לבני המשפחה החדשים שמצאה לעצמה. לא כך הוא ראה בעיני רוחו את המשך הטיול, ולא היה לו כל רצון להיבלע בתוך המשפחתיות המזוייפת הזו. קיווה שרננה תתעייף מן ההמולה, ושיוכל לדבר איתה בשקט. החליט לעשות משהו מועיל, והלך לאוטו להביא את תרמיליהם כדי להכניס אותם לחדר, בדרך ראה את רננה יושבת בחוץ תחת סוכה, והנק ומלאני יושבים מימינה ומשמאלה. שקועה בשיחה, אפילו לא הביטה לעברו, ולא עשתה כל סימן שהיא מתכוונת להצטרף אליו אי פעם. הוא נכנס לחדר, הטיל את התרמילים על הרצפה, ונשכב על המיטה. חש אי נוחות, כאילו הוא עושה משהו ללא רשות. המיטה נראתה לו משופצת ומחודשת, פיתוחי העץ נצבעו לכה לא מזמן. אולי זו היתה מיטתם הראשונה של הנק ומלאני. הוא נמלט מהארץ לחודש גם כי משפחתו סגרה עליו, אמו החלה לנדנד לו עם הדרישות שלה והוא מצא את עצמו מיתזז לבית ילדותו בשעות לא נוחות. והנה עכשיו שני מבוגרים אחרים מרחרחים בתוך חייו וכופים עליו אינטימיות, מחכים שרננה תשפוך בפניהם הכל. כשהוא יוצא מן החדר, הם מיד קופצים לעברו: “בוא תצטרף אלינו". הוא ידבר עברית דווקא. מציע לרננה לנסוע לביקור קצר במרכז העיירה,אולי להיכנס לבית קפה נחמד. היא מסרבת. תיכף תיכנס למיטה, חשבה. "תהנה" הם מנפנפים לו לשלום. הוא צועד לעבר האוטו השכור. מתיישב בו. בכלל לא בטוח שבא לו לנסוע, אך להישאר ממש לא בא בחשבון. הוא לא מתניע. פותח את החלון ומסתכל סביבו. אולי יבוא לו רעיון.

הוא נסע לבסוף לטייל והם נשארו לשבת תחת הסוכה. מלאני סיפרה קצת על בישוליה, והבטיחה לארוחת הערב שוק טלה ביין פורט. “תקטוף לי אחר כך כמה עגבניות יפות", ביקשה מהנק ונכנסה הביתה. גם הנק התרחק לעיסוקיו, החצר הגדולה הייתה פרושה לפניה והיא ראתה אותו מתעסק עם בד כסוף, מותח אותו עוד ועוד לגודל מרשים, אחר כך מעביר בעזרת מריצה, ציוד כלשהו ונבלע לתוך מחסן. כשחזר שאלה אותו מהו הבד הכסוף שראתה. הוא גילה לה שהתחיל לבנות כדור פורח. כבר קנה את רוב הציוד הדרוש, והוא משתעשע עם הרעיון שיום אחד יוכלו לעופף בו. מלאני כבר הודיעה לו שלעולם לא תיכנס לכדור הזה אבל אולי דעתה תשתנה. “יש כבר בלון, המבערים עובדים, אני צריך לקבל הדרכה על מכשירי ניווט. יש לי חבר מהנדס וטייס שעוזר לי בבנייה. אחר כך צריך רשות לטוס ובעיקר אומץ וזהו", אמר והותיר אותה נועצת עיניים.

*

רועי חזר מטיולו בשעה תשע בלילה. הוא רצה לספר לרננה מה עבר עליו, מה ראה ואילו תמונות צילם, חלקן בטח יעניינו אותה, אך הוא מצא אותה ישנה ונשימותיה קצובות. התיישב בקצה המיטה ובבת אחת חש כבדות: כל מה שחלחל אליו בימים האחרונים יוצק בתוכו רשמים חדשים שהוא עדיין לא מבין אך חש את משקלם. ואולי הבירה הגדולה ששתה בבר היכתה בו. האישה שלו שרועה כמו בובה פשוטת איברים, המסוגלת לנשום, להתעורר וגם ללכת ממנו. הוא חפן את פניו בידיו. היא בטח מרגישה שהוא פה, תמיד חשב לעצמו שהיא יודעת לשמר יותר טוב ממנו את כוח החיים שלה, וזה מה שמבדיל ביניהם. לפני שנשכב במיטה, בהה בפוסטר שמולו: צילום של קרחון זוהר ורחב, ניצב כמסלול הליכה ועליו פוסעים בטור מטיילים. מבלי דעת חיפש ביניהם מישהו מוכר.

*

הם ישנו. בשתיים בלילה רננה הזדקפה בבהלה במיטה. פחד עז ופתאומי העיר אותה. כפות ידיה רעדו והיא שמעה צלצול באוזנה השמאלית. הנחש שהתפתל בחלומה, הוא זה שהכיש אותה, וכעת נכנס למיטתם. רועי לא הרגיש דבר.

היא צלעה לעבר הכורסה והחלה לנשום נשימות עמוקות עד שהשקט וההיגיון שבו אליה. נעלה את נעליה הגבוהות, שרכה אותן היטב ויצאה החוצה לחצר לעבר האיזור שבו הנק טיפל בכדור הפורח שלו. לא היה שם רמז לעיסוקיו: הרחבה הייתה ריקה אך מכוח דמיונה, הכדור הפורח החל להתמלא אויר ולהזדקר מולה במלוא הדרו. תיכף הרוח תתחיל להלום בו והוא ייטלטל עד שיוזנק לשמיים. היא נשאה עיניה אל על: בתא הנוסעים זיהתה שתי דמויות: רועי עמד שם, פלג גופו העליון דבוק לצוהר והוא מנופף לה לשלום. הדמות שלידו החלה להתחדד: זו הייתה רננה, צעירה יותר, כולה מחוייכת. לאן ייקח אותם הזרם? האם הם חוששים להיסחף? היא הביטה בדמויות הקטנות בהשתאות עד שעננים קטנים הופיעו סמוך לכדור, החלו לתפוח ולתפוח, לבלוע את החיזיון.

אודות ענת קוריאל

ענת קוריאל היא סופרת, משוררת ועורכת אתר השירה "ליריקה" (יחד עם רונית ליברמנש). הוציאה לאור את ספר הפרוזה "חתכים" ("הספריה החדשה", 1999). פרסמה שירים בעיתונים ובכתבי עת שונים. סיפוריה מתפרסמים ב"יקום תרבות". גדלה ברמת גן ומתגוררת כיום בכפר סבא. אימא לאיתמר וליואב.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

23 תגובות על סיפור קצר ליום השבת / "הרפתקה" של ענת קוריאל

  1. מאת שאול בן שאול:‏

    סיפור יפה. מרתק וקולח. דמיון נמהל במציאות עתירת ניואנסים מעודנים ביחסים המורכבים בין גבר לאישה, ששיאם בהכשת נחש – והכל על רקע ירוק עדי עד, ירקות טריים וילד באופק. שאפו!

    • מאת עודד א.:‏

      סיפור יפהפה, אך הסוף מאכזב. רציתי לראות לאן הדברים מתפתחים שם. מהיכן ההכרות המעמיקה הזו עם ניו זילנד?

      • מאת זאב פלדינגר:‏

        לא הייתי אומר שהסוף 'מאכזב', כי הוא נהדר. יותר נכון לומר שהוא משאיר חשק לעוד. כשם שבזמן הקריאה רוצים כל הזמן להמשיך לקרוא, כך גם בסיום, אך הסיפור נגמר… אני מאוד אוהב סיום פתוח כמו זה, בלי אפילוג. מה שקרה אחר כך נשאר לדמיון שלנו, או שהוא פחות משנה. אתה מבין למה אני מתכוון? לא משנה מה היה קורה בהמשך- אם הוא היה כתוב, זה היה פוגע בחלקו העיקרי של הסיפור.

  2. מאת רות יהל:‏

    סיפור כובש, שזור בהווה, עבר, ועתיד מעורפל…….שאפו ענת, כישרון ענק.

  3. מאת זאב פלדינגר:‏

    וואו, איזה סיפור. כנראה הסיפור המרתק ביותר שקראתי שפורסם ביקום תרבות, ואולי בכלל. פשוט אי אפשר להפסיק לקרוא. ולמרות שהוא סיפור די ארוך, הוא משאיר טעם של עוד.
    כקורא יכולתי בהחלט להזדהות עם כל אחת משתי הדמויות. לענת קוריאל יש את הכישרון הגדול לדעת בדיוק איזה פרטים לספר- הן על סיפור המעשה והן על רגשות ומחשבות הגיבורים- מספיק כדי שנבין ונתעניין, אך לא יותר מדי כדי שלא נשתעמם.
    כמו פאזל חלקי הסיפור מתחברים אחד אל השני. הסיפורים מהעבר, התוכניות להמשך הטיול, התוכניות להמשך החיים, המחשבות והרגשות של כל אחד מהם אחרי השחרור מבית החולים, וכו'.
    מקסים. ללא ספק אשתף את הסיפור הזה, אמליץ עליו, ובעצמי אקרא אותו עוד פעמים רבות.
    קראתי כבר לא מעט סיפורים פרי עטה של ענת קוריאל, שלדעתי היא אומנית לכל דבר, ואני חושב שיש לה ייחודיות בכתיבה, וכל פעם שאני קורא את סיפוריה אני נהנה הנאה גדולה.

  4. מאת אירית:‏

    תודה, ענת. קראתי בנשימה אחת. הסיפור מעניין. את מציירת באומץ את הקונפליקט. עם כל הטוב והשפע והאהבה, נמצאים גם החנק, המרחק, חוסר ההתאמה – כל אלה מפחידים ומאיימים ויחד עם זה מאוד מציאותיים.

  5. מאת אורנה ריבלין:‏

    וואו, איזה יופי של סיפור . קראתי בנשימה נעתקת .
    מסע החיים בתוך הטבע והרעיון עם הכדור הפורח לקראת הסוף.

  6. מאת שאול ברקוביץ':‏

    קראתי את הסיפור בנשימה אחת. מרתק והדמויות בו חיות וניתן בקלות להזדהות אתן. מעורר ציפיה לקרוא עליהם עוד: מה היה לפני כן ומה קרה אחר כך.

  7. מאת יהודית אוריה:‏

    מקסים, מורכב, מורכבות הניגודים בין סגנונות התודעה של בני הזוג, הקונפליכט בין הדינמי והסטטי, כל אחד מהם כביכול סטטי בעיני זולתו ברגע מסוים אך דינמי באופנים שונים ובלתי צפויים לזולתו

  8. מאת עדי אביטל-רוזין:‏

    …בעיקר אהבתי את התיאור: "החדר נעים ומרווח. הכתלים לבנים ונקיים. על החלון הפתוח למחצה התנפנף וילון דק, צהבהב.", המעיד על מבטה של רננה ככזה הרואה במרחב החיצוני כמאופיין בניקיון, בפשטות וביכולת הכלה. ומעבר לזה, הוא משרטט קווים לעולמה הפנימי הטהור והזך. יישר כוח, ענת, על כתיבתך.

  9. מאת גילי:‏

    ענת יקרה, רקמת סיפור באופן כל כך יפה וחכם, על זוגיות שהיא בעצם מראה, הביחד והלבד.
    תענוג, תודה.

  10. מאת חיים אקרמן:‏

    סיפור מקסים, פשוט וקולח. אין רגע מנוחה, סוחף מהרגע מהרגע הראשון ועד סופו – המון חומר למחשבה. זרק אותי לכל מיני מקומות, תהיות, חוויות ואינסוף נגיעות אישיות.
    ענת, את כישרון גדול אין לי ספק!!! תמשיכי להעניק לנו מהיכולות האילו שלך………

  11. מאת ענת קוריאל:‏

    תודה רבה למי שקרא והגיב. נהניתי לקרוא את ההארות השונות. תגובה לעודד: כתבתי לסיפור הזה שלושה סופים ולבסוף החלטתי להימנע מפיתרון חד משמעי, כמו שבחיים לעיתים רוכשים תובנות אך נמנעים מהחלטות

  12. מאת שרה טור:‏

    הי ענתי היקרה , שמחתי לקבל שוב סיפור מפרי עטך וקראתי אותו בהנאה רבה . הפלאת לתאר את הזוגיות בפשטות ריאלית , עם העליות והמורדות והניואנסים הדקים השונים בין הגבר לאשה .
    אהבתי מאד , מרגש !

  13. מאת עודד קפלן:‏

    תודה ענת.

  14. מאת יפה אייל:‏

    סיפור יפה. הסוף פתוח, ציפיתי למשהו יותר חד משמעי, יותר דרמטי.
    הקטע בו רועי מספר על בית הוריו הישן, על התגנבותו לשם בלילה היה החלק היפה והמרתק
    ביותר, ותיאור הפרטים הקטנים היה מוחשי ויפה להפליא : "רצועת דשא זהרה באור שהטיל פנס הרחוב. ערוגות פרחים עטרו את צידיו… רהיט גדוך שנראה כמו פסנתר, וריח של מטהר אויר". אהבתי את תחושת המתח והמסתורין
    שהתמונה הזו מעבירה.
    תודה לך, ענת. את מוכשרת מאוד, המשיכי כך!..

  15. מאת נגה מרון:‏

    סיפור מבטיח, פיוטי ומותח, אך הפואנטה חסרה לי.

  16. מאת ענת קוריאל:‏

    נגה שלום ותודה רבה על קריאתך. כשאני ממצה סיפור, אני מסיימת אותו, ולא תמיד יש לי נטייה להדביק לו פואנטה, יכולתי לבדות אחת כזו. (לפני כמה ימים סיפרו לי על עורכת שהציעה לסופר צעיר שלה "ללכת תמיד על סוף סגור"……)

  17. מאת שוש:‏

    הי ענת , קראתי את הסיפור בנשימה עצורה . אהבתי את הקטע בו תארת את ההתחפרות והמחשבות שהיו לגיבורה ( כשנסעו יחד לאחר המקרה ).. מצאתי את זה כל כך אנושי … תודה .
    שוש מה"טור של שרה טור"
    ..

  18. מאת רותי דקל:‏

    ענת יקרה, מאד אהבתי את הסיפור שדרכו משתקפת מערכת היחסים הזוגית. מחכה בסבלנות לסיפור הבא שלך.

  19. מאת אלון אלפרט:‏

    יפה. קולח.

    אבל את יודעת, אין נחשים, ודאי לא ארסיים, בניו זילנד

  20. מאת ענת קוריאל:‏

    היי אלון, תודה רבה על התיקון. השורה הראשונה תהייה מעתה: "כשהגיעו ליבשת". בנוסח הראשון של הסיפור כתבתי: "כשהגיעו אל האי". ואז בן זוגי אמר לי שאי נשמע לו קטן, ואני מתארת מרחבים. בקיצור הרעיון הראשוני היה ליצור באמת סיפור חלום, גאוגרפיה על גבול ההזייה

  21. מאת לאה:‏

    סיפור מרתק, קולח מסקרן עם המון רגש ומחשבה ! אני מאוד אהבתי

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*