סיפור קצר ליום השבת / "מילי וירון" של ענת קוריאל

לאנה

מילי וירון מפעילים יחד תיאטרון בובות מאז סוף לימודיהם בחוג. הוא יזם את הרעיון והציע לה להצטרף. כבר שנתיים הם עוברים ממתנס למתנס, מפעילים

את בובותיהם, ומרתקים את הילדים. כמעט בכל ההצגות יש דמות אחת רעה שמאיימת להפריע לאחרות ולשבש הכל ואז הילדים משמיעים קולות בהלה ומתחילים לצעוק אחוזי התרגשות. הרגעים הללו אהובים על מילי. היא מחייכת מאחורי הפרגוד, נהנית מההשתלהבות הכללית. רק באחת ההצגות הגיבור הטוב הוא לעיתים גם רע ואליו הילדים מתייחסים בסלחנות רבה יותר. קורה שאחד הילדים מתקרב לעבר הגיבור ולוחש לו באוזן סוד, להדריך את הבובה איך לשפר את דרכיה.

מילי נצמדת לטקסט, ואילו ירון מאלתר עלילות משנה שסוחפות אותו לעבר הגיגים שכלל לא תכנן לומר. היא נוצרת את הרגעים הללו ולפני השינה מהרהרת בהם. אצלה הדברים הפוכים: הבובה דווקא מגבילה אותה כי יש לה אופי מובהק ומילי לובשת אותו כחליפה מהודקת. היא לא מרגישה צורך לחטט בדמות ולמצוא בה בכל פעם קו אופי חדש אלא נהנית מכך שהבובה שהיא מחזיקה מוכרת לה היטב וכל שנותר לה כמפעילה הוא לקרב אותה לילדים. בסוף ההצגה הבובות מתחבקות, הילדים צוהלים ומוחאים כפיים. מי שניגש למילי זוכה לראות מקרוב אביזרי תיאטרון שונים ואפילו ללבוש בובת כפפה לכמה רגעים: להרגיש את מגעה על העור ולהנות ממנה.

ירון מקפל את הציוד, נועל אותו בתוך ארגזים כסופים ומעמיסו על הטנדר. הם נפרדים מאחרוני הילדים ובמהלך הדרך חזרה רשמי ההצגה מלווים אותם. קשה להינתק מהם בבת אחת. לעיתים הם מהרהרים באיזה משגה קטנטן שעשו, סיבוך שנקלעו אליו. ירון מרגיש שהשעה הראשונה לאחר ההצגה כל כך מלאה, הוא נוהג ומחייך לעצמו ולא מעלה על דעתו תחליף טוב מזה. הוא מוריד את מילי בביתה ולפני שיספיק להזכיר לה לקחת את התיק שלה, כי שכחה אותו בטנדר שלו כמה פעמים, היא אומרת: “הכל אצלי", שולחת לו נשיקה באוויר וטורקת את דלת המכונית. כבר בכניסה תחושת ההיי מתחילה להתפוגג, העייפות מתעצמת כשהיא עולה במדרגות עד הקומה הרביעית. בדירתה, צונחת על כיסא הנצרים המרופד ומגלגלת את חוויות היום. ככה היא יושבת חצי שעה בלי לזוז, וממציאה לעצמה משחקים: באחד היא צריכה לענות על השאלה איזה רגע היה הכי מוצלח היום, באחר היא צריכה למנות את ההבדלים הקטנים ביו ההצגה האחרונה לזו שלפניה. ובעוד אחד היא בודקת מה הייתה הכי רוצה שיקרה עכשיו. עוצמת את עיניה ומדמיינת איך כוס הקפה האהוב עליה מחליק לכיוונה ותכף יחכה, רק תושיט את ידה ותמשה אותו לפיה.

שעת החלומות חולפת, הגיע הזמן להתנער ולהספיק לעשות עוד כמה דברים היום. כדי לעזור לריכוז היא מכינה לעצמה פתק קטן ובו כמה נקודות לתיזכורת ונכנסת להתקלח. תחת זרם המים היא חופפת את השיער ומצחצחת שיניים בו זמנית ורעננות נמסכת בה.

בשלוש וחצי מופיע תלמיד. היא מכינה אותו לאודישן על המונולוג המפורסם של המלט. עוד בימי לימודיה בחוג יצא לה שם של מדריכת שחקנים מעולה. מי שנעזר בה גילה שהנקודות שהיא חידדה הפכו בעיני המורים לרגעים הכי טובים בהצגה. השמועה על יכולותיה עדיין מהדהדת, ומידי פעם מצלצל אליה שחקן מתחיל ומבקש את עזרתה. המלט הנוכחי נראה לה קצת כבוי. היא מנסה להכניס בו להט, מסבירה לו ש"להיות או לא להיות" זה לא כמו לבחור בין גלידת וניל לגלידת תות, הייסורים וההתלבטות חסרים לה. הוא נובר בטקסט, היא מסמנת לו בעיפרון את כל המילים הקשות שאמורות להלום: חיצי גורל אכזר, ים הייסורים, מכאוב הלב

ואלף הפגעים, שוט הזמן ולעגו, משא חיים לעייפה….היא מסבירה לו שהגיבור פוחד מהחלומות שתרדמת המוות תזמן לו, ושהיא מאוד מבינה את הפחד הזה. היא למשל, אוהבת לחלום בהקיץ, כי כך היא מעצבת את החלומות הללו, ואילו בלילה, כשהחלומות מבעיתים, אין מה לעשות נגדם, ועל החלומות שאחרי המוות אנחנו הרי לא יודעים דבר. התלמיד הקשיב לה ולקח לתשומת ליבו את הערותיה. כשפתח שוב במונולוג, היא שמעה בקולו איזו תחתית אפלה, כמו מכסה שזז ממקומו והמילים מרקידות. כשסיים, אמרה לו היכן היה טוב, תיקנה כמה מילים שלא דייק בהגייתן, הוא כתב לעצמו את הערותיה בצד הטקסט נפרד והלך. כשסגר את הדלת התיישבה על כיסא הנצרים המרופד, כיסא חלומותיה הביטה בשעון וראתה שיש לה בדיוק חמש דקות לחלום. בהזייה הקצרה התלמיד עולה על במה, מציג כפי שלימדה אותו וכולם מריעים לו בהתרגשות. הכל בזכותה. כשהוא יורד מהבמה היא רואה שעיניו של השחקן הן לא של התלמיד שהלך הרגע אלא של בובת כפפה אחת שנקרעה ונזרקה מזמן.

בשעה רבע לחמש התארגנה לקראת ביקור אצל סבתה לורה בבית האבות. היא הבטיחה להביא עימה, הפעם, בובת מריונטה נפלאה שקנתה בסין בקיץ הקודם. חברת ילדות הכירה לה בובונאי מוכשר שעובד בסין כמה שנים. הוא הזמין אותה לצפות בתיאטרון בובות שחור. הבמה השחורה והאור הסגול שהציף את הבובות חידדו את צבעיהן וחשפו עולם עשיר ופרוע שבו המפעיל הוא שולי והחיזיון נראה אמיתי ועשיר, כמו בלתי תלוי במי שמחולל אותו. מילי התמוגגה במיוחד ממריונטה אחת, שנראתה לה כנערה צנומה וחיוורת המבקשת מן הקהל אהבה וכדי לזכות בה היא שרה שירים מדמיעים בקול דק וצלול, מאשימה את הקהל אך בו ברגע מלטפת אותו. בסוף המופע, שמחה לגלות שאפשר לקנות את הבובה בחנות הצמודה לתיאטרון, היא מיהרה לרכוש אותה בכספה האחרון.

במטוס, בדרך חזרה ארצה, המריונטה נחה עטופה ומוגנת בתוך התיק האישי, ובמשך כל שעות הטיסה מילי נזכרה בקול שירתה של נערת החוטים החיוורת בוקע מן הנבכים.

כעת ניגשה לארון הגבוה, טיפסה על כיסא והוציאה מן המדף העליון את המריונטה הסינית שעוררה את סקרנות סבתה.

לסבתא היא הולכת פעם בשבועיים, ובכל פעם היא צועדת נרגשת, ונדמה לה שהיא שומעת את קול סבתה אומר לה כל הדרך: “אל תשכחי אותי". היום היא מצאה את סבתא יושבת בפינת המשחקים עם חברות. כולן מכירות את מילי, והן קיבלו את פניה בשמחה והזמינו אותה לקחת כיסא ולהצטרף אליהן. סבתא הוסיפה: “תכיני לך קפה, עוגיות כבר יש פה". היא הביטה במילי בגאווה ועקבה אחרי כל פעולותיה עד שהופיעה עם הכיסא והתיישבה. בתחילת הביקור מילי מספרת איך עבר עליה היום, לורה תמיד שמחה לשמוע מה נכדתה עשתה עד שהגיעה. כולן הקשיבו, ללא הפרעה, ולבסוף החמיאו למילי על כך שהיא חרוצה, יצירתית ונכדה נהדרת.

היא הוציאה מתיקה את המריונטה וסיפרה על מקורה, הן הקשיבו נרגשות מן התרבות הרחוקה שהביאה להן. מילי ראתה בעיניהן את התשוקה לחזור להיות צעירות ולשוטט במחוזות סיפוריה. היא העמידה את המריונטה על השולחן וזו החלה להלך, להטות את גופה בתנועות קידה או לרקוד בצעדים קטנים, מופע בזעיר אנפין. החוטים ריצדו באור שנכנס מן המרפסת, וגם להם היו חיים כאילו הבובה, חוטיה וזו שמפעילה אותם הן שלוש יישויות שונות. בתום הריקוד כולן מחאו כפיים וסבתא אמרה: "טוב שהבאת לנו עניין חדש, כבר נמאס לנו מהקלפים ומהשיגרה. החברות הנהנו לאות הסכמה ואחת מהן הוסיפה: “כמה טוב לבובה שלך, אין לה מחלות ודאגה". בעקבות זאת, כל אחת החלה לספר בתורה על הבעיות הבריאותיות שמייסרות אותה. אחת אמרה שבכל פעם שהיא דורכת נדמה לה שמסמרים לוהטים מטפסים ברגליה. שנייה סיפרה שבלילה היא מרגישה חנק ושכל יום נגמר לה עוד קצת מהאוויר. כך הן דיברו על מיחושים מתעתעים: דווקא כשנדמה שישנה הקלה הם מחמירים. יש מיחושים שמרחיקים אותך מבני אדם מפאת הבושה אך לפעמים את פוחדת להישאר לבד ומחפשת חברה בכוח. השיחה נקטעה כשלורה אמרה לחברותיה, להפסיק להפחיד את נכדתה, ומילי אמרה בנחת: “זה בסדר, אני לומדת פה המון דברים חשובים”, וליטפה את זרועה של סבתה.

כשיצאה משם, הבזיק בה רעיון: בעוד שבועיים סבתא תהיה בת 88. היא תעלה יחד עם ירון הצגה אמיתית בבית האבות, עם הבובות הנכונות, עם עלילה שתדבר אל ליבם של דרי המקום. אין לה ספק שאירוע כזה ישמח מאוד את סבתה: היא תחוש גאווה.

אחר כך תצלצל לירון ותתכנן איתו הכל. היא סומכת עליו שיחשוב על כל פרט כדי שההצגה תצליח. לורה פגשה את ירון פעם אחת, לפני כשנה. הם הציגו באיזור ומילי ביקשה להיכנס לרגע לבית האבות, רק לומר שלום, והוא ליווה אותה. לורה הייתה בטוחה שהוא בן זוג חדש ואמרה לירון: “אתם כל כך נחמדים יחד". מילי תיקנה אותה ואמרה לסבתה שהם רק שותפים וירון ציטט בחיוך את מה שמילי אמרה לו בתחילת הכרותם: “שהיא אוהבת גברים מבוגרים יותר ממנו". האמת הייתה שמילי ריסנה את משיכתה לירון כי ידעה שהוא, בצדק, חושב שעליהם להתרחק מכל מה שעלול להביא לנתק מקצועי בניהם. הם התאימו כשותפים והצליחו בעשייתם, זה היה הדבר העיקרי שהניע אותם.

עכשיו היא שמה פעמיה לעבר ביתה של אחותה, יעל, שתחזור רק מחר. מילי הבטיחה לקחת את נינו הכלב לדירתה, בדרך תעשה לו טיול, הוא יישן הלילה אצלה, ובבוקר שוב תחזיר אותו לבית אחותה. היא דפקה על הדלת, אולי אחותה עדיין בבית? צליל ההקשה הפתיע את מילי והעלה בה צחוק, נשמע לה שאצבעותיה עשויות מעץ, ולא מבשר ודם.

הדירה של יעל הייתה מסוגפת. ריח מחניק עמד באוויר והיכה במילי. היא מיד ניגשה לפתוח את חלון המטבח וכל העת נינו קפץ עליה מרוב שמחה. לא הניח לה לרגע, שלא תשכח חלילה שגם הוא זקוק לאוורור. היא ראתה שקערית המים שלו ריקה, וניגשה למלא אותה. נינו שתה בשקיקה, בלגימות קולניות שאינן יודעות רוויה. לאחר שכילה את המים, מילאה שוב את קעריתו, אך הפעם נינו גילה אדישות לנוזל השקוף ופנה להניח את ראשו על רגליה של מילי לאות תודה. היא חיבקה אותו ואחר חיברה לקולרו את רצועת הטיול. לפני שיצאו מבטה התעכב על תמונה חדשה שנוספה ללוח השעם שבפינת האוכל:

שתי אחיותיה הגדולות מחובקות, מפיצות רסיסי אור ואושר לכל עבר. במציאות הן לא כך, הרהרה מילי. יעל אחותה האמצעית, מרגישה מקופחת, נדמה לה שמקומה במשפחה גזר עליה עצמאות מוקדמת מידי, בעוד הפינוקים יועדו לשתי האחיות האחרות. מנגד אלין, הבכורה, עברה לגור ביישוב מרוחק מה שהוביל לנתק ולכעס בעוד בדידותה מתעצמת.

מילי עצמה את עיניה ודמיינה שעל הלוח נעוצה תמונה אחרת: היא עומדת באמצע ושתי אחיותיה מימינה ומשמאלה לוחשות בו זמנית לתוך אוזניה: “אני אוהבת אותך". כשיצאה עם נינו מילות האהבה עדיין הדהדו באוזניה, והיא הייתה מרוגשת.

הטיול היה מוצלח מאוד, נינו התנער מן השיממון שאפף אותו במהלך היום. הוא השתולל וקפץ, חגג את חירותו. כשניתקה אותו מן הרצועה, פרץ בריצה מסתערת עד שנעלם משדה ראייתה. יעל מכריחה אותה לקחת את משרוקית הכלבים. מילי לא אוהבת להשתמש בה, כי תמיד חוששת שהצליל שלה מפחיד את נינו. מי יודע מה מסתתר מאחורי התדר העלום הזה? מה הוא משדר לכלב? צריחה?

פקודה? ואולי הכלב שומע אות מצוקה וממהר לשוב.

כשנכנסו לדירתה של מילי, נינו מיד נשכב על ספת המיני הקטנה, נח מרוח התזזית שתקפה אותו קודם לכן. היא החליטה להספיק לקרוא עד הלילה מחזה אחד שהתחייבה למסור עליו חוות דעת. היא קוראת כתבי יד עבור אחד התיאטראות ומוסרת עליהם דוח הכולל את התרשמותה, הנושא שבו עוסק המחזה ולבסוף מציינת האם לדעתה המחזה ראוי להיות מוצג על במה. לפני כחודשיים המליצה על מחזה שקראה, וכתבה למנהל האומנותי שכדאי להעלותו. הוא ארגן קריאה מבויימת והקצה לכך שלושה שחקנים מוערכים שעובדים בתיאטרון.

מילי הוזמנה. היא ישבה נרגשת באולם, הביטה על הבמאי מנחה את השחקנים וכל העת פיעמה בה רוח שלחשה בתוכה: מקשיבים לך, מתייחסים לחוות הדעת שלך ברצינות. הקולות שעלו מן הבמה נועדו למענה. כל כיסא ריק המה לעברה: “בואי שבי עלי". כל שחקן חיפש באפלולית את עיניה, וייחל שתתרכז בו.

מילי קראה את כתב היד החדש עד אחת בלילה, כשפיהוקיה נעשו תכופים יותר ויותר, ודמעות עייפות בצבצו, סגרה את המחזה והחלה לסמס לירון על התרחשויות אחר הצהריים. זה הפך להרגל בסוף היום. היא כותבת לו כמו ליומן כאילו עצם ההקשה תהפוך רעיונות ראשוניים למוצקים והמילים לא יילכו לאבדון אלא יתגשמו.

הפעם כתבה לו על יום ההולדת של סבתה ועל תוכניתה להעלות הצגה בבית

האבות. ההודעה לא תעיר אותו, אם הוא ישן, הטלפון הנייד שלו על מצב שקט.

*

ירון חזר מהדייט מדוכדך. לכאורה השיחה קלחה והם מצאו נושאים משותפים, אבל עוד משיחת הטלפון הראשונה שלהם היה נדמה לו שהיא צוחקת על עיסוקו התיאטרלי עם בובות. אולי רק דמיין, אך הוא שמע נימה מגחיכה בקולה. בפגישה היא הייתה כל כך עניינית, הפנתה אליו שאלות וחיפשה בתשובותיו סימנים. אחר כך העירה לו שהוא מדבר הרבה על עבודתו, ויותר מכך מזכיר את מילי, כאילו הוא כרוך אחריה.

-"היא השותפה שלי" – התנצל ובתוכו התרגז מכך שהוא צריך לברור כל מילה, לא לחשוף ובטח לא להזכיר נשים אחרות שמסתובבות בחייו. כשהגיע הביתה הבין מה מפריע לו בה: רצינות מוגזמת, האופן שבו רגמה כליל כל רגש ילדותי שבו. הוא ייקח הפסקה מהדייטים האלה. יקפיא את הכרטיס שלו באתר, החליט. בשבועות האחרונים קיבל לא מעט ביקורת על עיסוקו המקצועי: מישהי שאלה אותו האם הוא רואה בעבודתו מקצוע לחיים. אחרת ניסתה לברר האם הוריו לא קנו לו מספיק צעצועים בילדותו. אחת נוספת אמרה לו באופן ישיר שאם הוא אוהב בובות אולי הוא לא נמשך לנשים. את הכל הוא ספג בבדיחות דעת, השיב איזו תשובה שנונה והנה עכשיו האמירות האלה מציקות לו, כמעט סותרות על לחייו. הוא מוזג לעצמו בירה קרה. האחרונה שנותרה במקרר, ומוסיף כמה פריטים לרשימת הקניות . חלק מהדברים הוא קונה כי מילי אוהבת אותם. בהפסקות ובחזרות הוא מוציא מהתיק שלו מה שהיא אוהבת. היא תמיד כל כך מודה לו על שחשב עליה, והוא כל כך מרוצה מתגובתה וכך המנהג נמשך וגורם עונג לשניהם. עוד שוקל האם לסיים את הבירה ולהיכנס למיטה עם איזה ספר שלא התחיל עדיין, אך הוא ערני מידי. קולות גרירה מבחוץ מטפטפים בו בלבול מסויים וכדי להבליע אותו, הוא מדליק את הטלויזיה, משתרע על הספה, ומתחיל לעקוב אחרי הסרט הראשון

שעיניו נתקלות בו. סרט מוזר על זוג תמהוני שחי בתוך חנות של ציפורים.

כל החלל מלא כלובים, והציפורים לא מפסיקות לצייץ ולצרוח. כשהציפור הכי נדירה בורחת, הם סוגרים את כל הפתחים ואז ביתם הופך לכלוב. כמעט אין מילים בסרט הזה. כשהתרגל לציוצים נפלה על ירון תרדמה.

הוא הקיץ למשמע ציוץ חריג. הטלפון הנייד זהר בחושך. באחת בלילה רק מילי משגרת לו הודעות. הוא שפשף את עיניו כדי שראייתו תצטלל. למרות הערפול החלקי שנותר, הצליח לקרוא מה כתבה לו על תוכניתה להעלות הצגה בבית האבות. הרעיון ניער אותו והוא ניגש לפינת עבודתו, פתח את המחשב והביט בצג, ניסה לחשוב איזה נושא הכי ידבר לליבם של הקשישים. אולי הצגה קומית תשמח אותם. עוד לא היה לו כיוון עלילתי. הוא החל להרהר בסבו, האדם המבוגר ביותר בסביבתו הקרובה. סבו אמר לו פעם שהזלזול כלפי ילדים קטנים וקשישים מאוד מרגיז אותו. על הילדים אומרים שהם לא מבינים כלום, על הקשישים אומרים שהם שכחו כבר הכל. מתייחסים אליהם כאל סתומים. רואים זקן נוהג צורחים לו: “רד מהכביש" ויש זקנים שנוהגים דווקא מצויין. "יש אנשים שפונים אלי בצעקות כי אם אני זקן, אני גם חרש"- אמר פעם בצער. ירון חשב לכתוב עלילה קומית על זקן שדורש שלא יעמדו לכבודו באוטובוס, שלא רוצה כיבודים רק בגלל גילו, שמוכיח לשוטרים שהוא מכיר את חוקי התנועה טוב יותר מהם. לבסוף, כשהחל לכתוב נקודות במחשב, הסיטואציות לא נראו לו מספיק מצחיקות, והוא החל לגשש אחר כיוון דרמטי יותר. בשעה שלוש לפנות בוקר הייתה לו פרצת דרך: ההצגה תהייה על קשישה אצילה ומפונקת שתמיד מוקפת בחברותיה האוהבות בבית האבות. היא מתעלמת בהתנשאות מקשיש המחזר אחריה ודוחה את חיזוריו. לא עונה לו על מכתביו, זורקת לפח את בונבוני השוקולד שנותן לה. המפנה חל כשהיא שוברת את רגלה ומעלים אותה לאגף הסיעודי שנמצא בקומה השלישית. חברותיה באות לבקרה כל יום. יום אחד המעלית במוסד מתקלקלת, והחברות מפסיקות להגיע. רק הוא עולה אליה, לאט לאט, מטפס במדרגות, למרות שהוא סובל מכאבים בגפיים ומצליעה. ירון כתב את מה שעלה בראשו, ואחר תיקן את הדברים שנראו לו חסרי דיוק או מיותרים. קיצר, השמיט, הרחיב בנקודות שבהן דמויותיו נותרו ללא מילים מוקדם מידי. כשסיים, העלילה מצאה חן בעיניו והוא קיווה שגם מילי תאהב אותה ותחשוב שהיא מתאימה. הוא נכנס למיטה ולאט לאט פשטו בו רגיעה ושביעות רצון.

בבוקר טלפן למילי לספר לה על התקדמותו, היא התלהבה, והודתה לו על זריזותו. הם קבעו להיפגש אצלו בערב לחזרה כיוון שלשניהם התפנה זמן. לאחר השיחה, יצא מהבית לקנות ציוד, בחנות לאביזרי תיאטרון בובות.

הוא אוהב את החנות הזו. כשהדלת נטרקת מאחוריו, הוא מרגיש שנקלע לעולם אחר, שבו הבובות מחליפות את בני האדם. חלקן נראות ממש אמיתיות, בעיקר בעלי החיים השונים. הוא לא ממהר לקנות אלא קודם לוקח את הבובות ומתחיל לשחק איתן. בודק האם הן מגבילות אותו, או מעוררות בו תחושה של חופש ותנועתיות. כל הבובות יפות, ססגוניות, בעלות הבעה מרתקת או שובבה, כל אחת אומרת משהו שפורץ את המהות הדוממת שלה, אבל לא כל בובה מתאימה לו, תכונותיה הדוממות עלולות לעבור גם אליו.

בערב מילי הגיעה. חיבקה אותו ואמרה שהיא חייבת קפה לפני הכל. הביטה בו מכניס לכוס את כמות הגרגירים שהיא אוהבת. מוזג חלב בדיוק עד לנקודה שייחלה בליבה שהזרם ייפסק. לאחר מכן קראו יחד את העלילה. היא האירה פינות שלא שם לב שנוצרו על הנייר, היו לה רעיונות טובים שהוא הכניס לרצף, וכרגיל, עלו דברים שרק מפגש ביניהם יכול להעיר: את היצירתיות המשותפת הזו הם מפתחים כבר שנתיים. הרגע הזה שבו הסיפור הופך לשלם אהוב על שניהם.

בסוף החזרה, בסצנה האחרונה, לאחר שהקשישה מגלה כמה היא יקרה לקשיש וכמה הוא מנחם אותה, טור של בובות ניצבות לפניה: כולן משקפות את הקשיש בשלבי חייו השונים, היא ניגשת לכל אחת מהן ואומרת לה משהו. עד שהיא מגיעה לקשיש ומתוודה בפניו שהוא לימד אותה להקשיב למנגינה מיוחדת במינה. מתקרבת אליו ומחבקת אותו בחוזקה. תחת הכפפה מילי חשה את אחיזתו של ירון, אצבעותיו חתרו בתוך הבד, והיא נרעדה.

אודות ענת קוריאל

ענת קוריאל היא סופרת, משוררת ועורכת אתר השירה "ליריקה" (יחד עם רונית ליברמנש). הוציאה לאור את ספר הפרוזה "חתכים" ("הספריה החדשה", 1999). פרסמה שירים בעיתונים ובכתבי עת שונים. סיפוריה מתפרסמים ב"יקום תרבות". גדלה ברמת גן ומתגוררת כיום בכפר סבא. אימא לאיתמר וליואב.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

16 תגובות על סיפור קצר ליום השבת / "מילי וירון" של ענת קוריאל

  1. מאת רונית פורת:‏

    עדין ויפהפה. אהבתי מאוד

  2. מאת שרון:‏

    כל הכבוד ענת,יפה מאד /)

    • מאת יהודית אוריה:‏

      ספור עדין ומורכב שאהבתי ביותר…וסלחי לי אם איני מדייקת, כל כך קשה לחשוף את הדברים האמתיים. "הרגע בו הספור הופך לשלם אהוב על שניהם"-תהליך-הממוש הזה בכל כך הרבה רמות הוא נושא ותמצית העלילה. אחד מהרמות האלה הוא תהליך הממוש של מערכת היחסים בין שתי הדמויות הראשיות, ששיאו מהווה ממש נקודת-הסיום של הספור. תהליך הממוש הוא הנושא והוא מהות העלילה, ומהות המאבק בשדה החיים וההאמנות של הדמויות הראשיות, לאחות את המתח בין הסופי לאינסופי בין האנטרופיה לדמיון,לממש את ההבט הרוחני האנושי. הבובה היא סמל מרכזי המסמן את הגבול בין החמר לרוח, והספור מממש את האנלוגיה הידועה בין הבמה לחיים. האדם הוא חמר, כבובה, עד הפחת נשמת-החיים בו, כך – באמצעות הדיאלוג היצירתי, מפעימה הגבורה חיים בדמויות המשנה:בזקנים, בכלב. במערכת היחסים עם אחיותיה, בשחקנים אותה היא מדריכה, יוצרת את המשמעות הרומנטית של יחסיה עם שותפה.

      הספור כתוב יפהפה, הוא מממש את עולם תאטרון הבובות בצורה עוצרת נשימה, יוצר אנלוגיות בין אבריו השונים באופן כמעט מתמטי, למשל האנלוגיה בין הבובה הישנה שהושלכה ונשכחה מזמן לבין סבת הגבורה, לורה, החיאת הבובה באמצעות הבובה הסינית החדשה באנלוגיה להחיאת הזקנים, הפלא של הפעמת-החיוניות בחמר כאשר הגורם המפעים, המניע, המניע הבלתי מונע, הוא האנרגיה היצירתית הנאבקת להתגבר על האנטרופיה המאפיינת את הגבורה ומתגלמת בה, כעקר מאבקה ופעילותה.

      בהקשר יכולת החרות שבאמנות, הזכרת לי סרט דרום קוריאני נפלא "המלך והליצן" 2005 שאם לא ראית, אני לוחשת לך: ראי, ואני מדמיינת את עצמי צופה בו אתך.

      תודה, שלך

      יהודית

  3. מאת עודד:‏

    סיפור יפה, אבל עשה אותי קצת עצוב. בעצם יש כאן כמה וכמה סיפורים בתוך הסיפור העיקרי, שנדמה לי שהוא דווקא הכי קצר.

  4. מאת זאב פלדינגר:‏

    מעולה. הסיפורים של ענת קוריאל לא מהסיפורים של הסופרים הגדולים ביותר היום לדעתי. אהבתי את התכנית על הציפורים ואת הדרך שבה היא עוזרת לקורא ללמוד על עולמם של המבוגרים.
    סיפור טוב- לפני שהוא סיפור הוא קודם כל אומנות. אפשר לראות זאת בסיפור שלעיל בצורה ברורה.

    • מאת זאב פלדינגר:‏

      אופס… נשמטה לי המילה "נופלים". כלומר "הסיפורים של ענת קוריאל לא נופלים מהסיפורים של הסופרים הגדולים ביותר היום…"

  5. מאת ענת קוריאל:‏

    תודה רבה על הקריאה, המחמאות וההארות.
    לעודד: נראה לי שזה הסיפור הכי אופטימי שכתבתי בינתיים (: (:

  6. מאת אלון:‏

    הסיפור היפה של ענת קוריאל עוסק קודם כל באהבת האומנות, וביכולת שלה לנחם אותנו, ולעצב את חיינו. הסיפור, המשחק, הקולנוע, הם נתיבים שונים שבסוף מתלכדים באופן מהודק ויפה

  7. מאת זיוה גל:‏

    איזה ניגון יפה של כתיבה. מארג של יחסים אמנות ומציאות , חלום וסיוט, תוכניות והיפוכן, תוכניות ומימושן. המתח בין הצעירות לזקנה, בין החיים למוות

    והפשר של 'להיות או לא להיות' כתהליך מובנה מסצנה לסצנה.

    סיפור מרגש ענת, ומעוצב מעולה.[ ואפילו גרוני נחנק באחת הפסקות]. נהניתי מאוד.

  8. מאת מזי כהן מלמד:‏

    כתיבה רהוטה ובשלה עם עומק פסיכולוגי. אוהבת את המתינות בכתיבה היוצרת דווקא היא את העצמה.
    אוהבת את התנועות הניבטות אליי מהתיאורים המדויקים.
    נהניתי!

  9. מאת חיה:‏

    ענת, סיפור נהדר ונפלא! כ"כ מתאים לפיתולי החיים ולחיפוש אחר האושר.
    נראה לי שהאושר יהיה מושלם באם יסכמו שהעזרה ההדדית ושעבודת ה"ביחד" הזו יהיו החשובים ביותר בחייהם הזוגיים.

  10. מאת גילי:‏

    סיפור מקסים, כתוב יפה וקולח, סיפור עם הרבה נשמה.
    נהניתי. תודה ענת.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*