יוצרי השנאה – שיחה עם שאול סבליי דודקוב חוקר "הפרוטוקולים של זקני ציון"

תודה לדינה מרקון על הכל.

בימים אלו יצא לאור בעברית תרגום הרומן החדש של הסופר והחוקר האיטלקי המפורסם, אומברטו אקו, "בית העלמין של פראג"(  עברית אריה אוריאל   אור יהודה :   כנרת, זמורה-ביתן,   תשע"ג 2012 .) . ברומן מסופר סיפורו של זייפן אשר יצר את המסמך האנטישמי המפורסם ביותר בכל הזמנים, "הפרוטוקולים של זקני ציון", שבו מוצגת כביכול תוכניתם המפורטת של "היהודים" להשתלט על העולם. זהו נושא שֶׁאקו עוסק בו מזה שנים, עוד מספרו "המטוטלת של פוקו"( 1988) , וגם במאמרים שחיבר.

ממש במקביל פרסם לאחרונה ברוסית החוקר שאול (סַביֵילִי) דוּדָקוֹב, פילולוג, אמן שחמט ואינטלקטואל רוסי, את "ספר האמונה וחוסר התוחלת",בספר זה  שהוא יומן של ביבליופיל חוקר תרבות,  הוא מסכם את מחקריו על האנטישמיות ועל יחסי יהודים ורוסים במהלך הדורות.דודקוב, אשר עסק בחקר תולדות "הפרוטוקולים של זקני ציון", גילה עליהם פרטים שלא היו ידועים עד כה, כולל העובדה שהיו  יצירות מתוך הספרות הרוסית, ולא רק  זאת הצרפתית,  ששימשו גם הן כמקור לזיוף. בין השאר, הוא מצא שכמה יהודים שהתנצרו היו מעורבים ביצירת "הפרוטוקולים", בכמה מקרים מתוך מטרה מוצהרת להביא להשמדת בני עמם לשעבר. .

להלן שיחה עם סַביֵילִי דודקוב על תגליותיו המתייחסות ל"פרוטוקולים של זקני ציון" ולאנטישמיות הרוסית במהלך הדורות, וסקירה על מחקריו.

ההיסטוריון

סַביֵילִי (שאול) דוּדָקוֹב Савелий Дудаков   נולד ב-1939 בלנינגרד, עיר שמשפחתו, אשר בניה היו צאצאים לקַנטוֹניסט יהודי (קַנטוֹניסטים היה כינויָם של החיילים היהודים, שנכפה עליהם לשרת בצבא הצאר ניקולאי הראשון בראשית המאה ה-19), חיה בה מזה 150 שנה.

סבו של דודקוב  נחטף ונמסר כקַנטוֹניסט לצבא הצאר. שם נתנו לו את שם המשפחה דוּדָקוֹב (נגן חליל), בגלל כישוריו המוזיקליים יוצאי הדופן. הוא הצליח להימנע מהתנצרות-בכוח ושמר על יהדותו.

סביילי דודקוב למד במכללה הפילולוגית של מכון הֶרצֶן וחקר בה-בעת את האנטישמיות, כשהוא מציג את עצמו כנוצרי בפני החוגים האנטישמיים. באותה תקופה הוא אפילו חיבר להנאתו מסכתות פרבוסלביות-כביכול נגד האנטישמיות. נוסף למחקריו ההיסטוריים ולהתחקות אחר האנטישמיות, דודקוב הוא שחקן שחמט מוכשר ביותר, שהתמודד כמה פעמים באליפות השחמט של ישראל ועסק רבות בתולדותיו של משחק השחמט.

בשנות השישים נעשה דודקוב פעיל בתנועת ההגירה היהודית-ציונית בברית המועצות. ב-1971 הוא הוזמן למשרדי השירות החשאי הסובייטי, הק.ג.ב, ונמסר לו שעליו ועל משפחתו לעזוב את המדינה מהר ככל האפשר. הוא עלה בשמחה לישראל והתיישב בירושלים, שם היה למומחה לתולדות העיר ולאתריה, ולדמות מוכרת היטב בכל הכנסיות והמנזרים, שהוא שימש בהן מדריך לא-רשמי.

ב-1976 החל דודקוב לעבוד במרכז לחקר ולתיעוד יהדות מזרח אירופה באוניברסיטה העברית בירושלים, שלמרבה הצער, נסגר מאז כתוצאה מבעיות מנהליות חמורות. הפסקת פעילותו של המרכז וסגירת ספרייתו העשירה, שהספרים שבה הועברה למחסן, היא אבידה קשה ביותר למחקר של יהודי מזרח אירופה. סַביֵילִי דודקוב כתב ערכים רבים באנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית, ומאמרים שהתפרסמו בכתב העת היהודי "לחיים", הרואה אור ברוסיה. הוא פעיל מאוד באינטרנט בשפה הרוסית.

במאי 1991 הציג דודקוב את הדוקטורט שלו, "ספרות אנטישמית ברוסיה במאות ה-19 והעשרים ו'הפרוטוקולים של זקני ציון'", שנכתב בהדרכת הפרופסורים איליה שרמן ובנימין פינקוס. זהו אחד המחקרים המקיפים הראשונים על תולדות "הפרוטוקולים של זקני ציון". ב-1993 פורסם הדוקטורט כספר בשם "תולדותיו של מיתוס אחד", שליאון פוליאקוב הגדירו כ"אנציקלופדיה של האנטישמיות הרוסית". הספר, שמחקר ההכנה לכתיבתו נמשך 12 שנה, ראה אור במוסקבה, בהוצאה האקדמית הרוסית 'נַאוּקָה' ׁ('מדע').

בו זמנית וממש במקביל וללא ידיעתו של דודקוב  עסק החוקר האיטלקי הידוע ( מחבר הרומאן הבלשיהקלאסי "שם הורד")  אומברטו אקו בחקר הקשרים   ההדוקים בין "הפרוטוקולים של זקני ציון" לספרות הפופולרית הצרפתית ולסופרי ספרי ההרפתקאות  אלכסנדר דיוּמא ואֶזֶ'ן סוּ, ואת תגליותיו הוא חשף לראשונה בספרו "המטוטלת של פוקו" (הנמנה עם ז'אנר הספרות היפה), שפורסם ב-1988,הספר הפך לרב מכר ענק וזכה בין השאר לביקורות נלהבות של הפוופסורים משה אידל ויוסף דן בישראל.המחקרים של דודקוב על תולדות "הפרוטוקולים " משלימים ומרחיבים את אלו של אומברטו אקו.

בספרו "תולדותיו של מיתוס אחד", " ( ברוסית : "История одного мифа очерки русской литературы 19 – 20 вв.)", издательство "Наука", Москва, 1993 )    העוסק כאמור בתולדות "הפרוטוקולים" ובקשר ההדוק בין "הפרוטוקולים" ובין הספרות הרוסית.  והאנטישמיות הרוסית שמאחוריהם, דודקוב מביא שורת דיוקנים של מחברים מעניינים במיוחד, שכולם היו נשכחים, ואולי בצדק, עד שהוא הוציא אותם מנבכי הארכיונים שבהם היו שמורים חיבוריהם.

ולהלן ראיון עם דודקוב על תולדותיהם האמיתיים של "הפרוטוקולים של זקני ציון ".

אלי :היו עוד ספרים מסוגם של "הפרוטוקולים"?

דודקוב: בוודאי. "הפרוטוקולים" היו רק ספר אחד מני רבים. היו פנטזיות לא מעטות בנושא בספרות הרוסית, ספרים שכתבו אישים שכוחים היום, כמו נ.י. דניאלבסקי, ב.מ. מַרקֶביץ', ו.ו. קרֶסטוֹבסקי, ס.י. אפרון-ליטבין, מחבר רומנים אנטישמיים שגיבוריהם הם אנשי אצולה אנטישמים גיבורים.

כמה מאותם חיבורים כתבו יהודים מומרים.

יהודי מומר כזה היה ניקוֹלַאי פֶּטרוֹביץ וגנר, פרופסור לזואולוגיה בפטרבורג, ידידו של הסופר פיודור דוסטוייבסקי ומחבר ספר ילדים ידוע באותה תקופה, שגיבורו חתול. וגנר פרסם בשנות השבעים של המאה ה-19 רומן, שתואר בו כינוס של "ציונים", נציגיהם של שנים עשר שבטי ישראל, בעיר קטנה ברוסיה, בטחנת רוח שבה אם הגיבור נרצחה. בין שאר העלילות, מוצג בספרו רומן בין סוכנת חשאית יהודייה לאציל רוסי שהתבסס ככל הנראה על פרשיה אמיתת..

יהודי מומר אחר, בשם יעקב בראפמן, המופיע כדמות ב"בבית העלמין של פראג", חיבר ספר אנטישמי ושמו "ספר הקהל". הוא טען בספרו, כי מנהיגות הקהילות היהודיות היתה תמיד מוסד, שהוא למעשה מדינה בתוך מדינה, והיא רקמה מזימות נגד הנוצרים, ומאז ימיו של משה שואפת להשתלט על העולם.

אין ספק שכל אחד מהמחברים האלה  ותורות ההשמדה שלהם ראוי למחקר נפרד ומעמיק.

המקורות הצרפתיים של הפרוטוקולים

עד לעבודת המחקר של דודקוב היה ידוע על "הפרוטוקולים" שהם התבססו, בין השאר, על פלגיאט מתוך סאטירה של עורך דין צרפתי מוריס ז'וֹלי, אשר תקף בה את נפוליאון השלישי והציג אותו כתלמידו המודרני של מקוויאלי, ההוגה האיטלקי בן המאה ה-16 (ללא קשר ליהודים או ל'בונים החופשיים'), ועל הרומן "בּיאריץ" של סופר גרמני אנטישמי בשם ג. גדשֶׁה, שתואר בו מפגש של רבנים יהודים בבית העלמין היהודי בפראג, ליד קברו של המהר"ל, יוצר הגולם (אולי זאת הסיבה שגדשֶׁה, אשר הכיר ככל הנראה את הסיפור על הגולם, בחר דווקא באתר זה כמקום המפגש של קושרי הקשר היהודים?), שבו הם מנסים לתכנן השתלטות על העולם.

פריצת דרך אמיתית במחקר הפרוטוקולים התבצעה בידי אומברטו אקו שהראה לראשונה ב"מטוטלת של פוקו", לאחר מכן במאמריו ולאחרונה בספרו "בית העלמין של פראג", שהמקורות של "הפרוטוקולים" הם בראש ובראשונה  ספר הרפתקאות של אלכסנדר דיוּמא על הקוסם קליוסטרו, שתוארו בו מזימות 'הבונים החופשיים' נגד המלוכה הצרפתית (הספר הופיע בעברית תחת השם "זכרונותיו של קוסם"), וספרו של אֶזֶ'ן סוּ, "מסתרי העם", שהוצגו בו מזימות הישועים נגד האנושות במהלך הדורות. למרבה האירוניה, שימש ספר זה גם מקור השראה ליצירה הספרותית-היסטורית המפורסמת של חוקר האיסלאם הרמן רקנדורף, "מסתרי היהודים" (שהפכה בעיבוד לעברית פרי עטו של אברהם שלום פרדיברג ל"זכרונות לבית דוד").בכל הספרים האלו הושמעו נאומים של הגיבורים "הרעים " בסיפור כיצד הם מתכננים להפיל את השלטון הקיים ולשלוט בעולם. אלו הם נאומים המזכירים יותר מכל דבר את הנאומים שמושמעים בסיום כל סרט ג'ימס בונד מודרני שבו הנבל התורן מסביר לסוכן החשאי בונד השבוי בידיו איך הוא עומד להשתלט על העולם או להשמידו  וכבר בקרוב.  נאומי "ג'ימס בונד " אלו  כפי שניסחו אותם דיומה וסי  לבידור קוראיהם אם כן הם הבסיס לפרוטוקולים של זקני ציון.

אולם בניגוד  לאומברטו אקו, ששם  דגש על המקורות הצרפתיים והגרמניים של "הפרוטוקולים של זקני ציון", דודקוב הראה שהספרות הרוסית עצמה שימשה גם היא  מקור לא-אכזב, שזיוף זה שאב ממנו.

המקורות הרוסיים של הפרוטוקולים

ציור של שאול דודקוב

דודקוב הקדיש, כאמור, שתים עשרה שנה לחקר תולדות "הפרוטוקולים", וגילה תגליות מדהימות על שורשיהם בספרות הרוסית של המאה ה-19, שהיו, כמתברר, יותר עמוקים מכפי שחשדו עד אז. דודקוב גילה רובד שלם של ספרות רוסית יפה מן המאה ה-19 (פְּרְזֶ'צלַבסקי, קרֶסטוֹבסקי, מרקֶביץ'), שבו נטועים יסודות מיתיים על הקשר היהודי העולמי, הממשיכים להתקיים גם היום.

המקורות לרעיון הקנוניה היהודית מצויים במחשבה הרוסית עוד בראשית המאה ה-19. ד"ר אריה מורגנשטרן חשף תיק חקירה של המשטרה החשאית הרוסית, שעסק בשליח יהודי של ארגון חשאי חובק עולם  בשם 'רוזני ארץ ישראל בווילנה',  ( שלדעת כותב שורות אלו היווה את מקור ההשראה לאירגון החשאי" המוסד האחר" בסדרת ספרי המדע הבדיוני  הקלאסיים של יצחק אסימוב"המוסד " וראו על כך במאמר "הגאון מוילנה ו"המוסד ") אשר הקימו בני משפחתו של הגאון מווילנה ומנהיגי הקהילה היהודית בליטא, ושאסף כספים למען יהודי ארץ ישראל. שליח הארגון, שהואשם בהוצאת כספים אל מעצמה זרה, בריגול ובבגידה, נחקר בידי נציגי המשטרה הרוסית בפולין שעברו על המכתבים שהיו בכליו ושאותם שלח למקומות שונים. .

תוך התייחסות לחקירה הזאת, כתב במארס 1822 הסנטור נובוסילצב, יועצו וידידו הקרוב של הצאר אלכסנדר הראשון, אל הצאר:

"אוסף המכתבים שנתפס בידי המשטרה מוכיח כי בין כל היהודים המפוזרים בכל העולם קיים סוג של ארגון חשאי המורכב מרבנים, גבאים ואוספי כספים בכל מושבות היהודים. לארגון זה מצטרפים יהודים עשירים בארצות רבות ולהם מוענק לעתים התואר 'נשיאי ישראל'… יש ליהודים תוכניות חשאיות לקומם את אומתם. ומה שחשוב יותר, בדרך זו קמים לאסיה מרגלים חשאיים בכל מדינות אירופה… עתה נראה כי היהודים נוטים חסד רב לתורכים בתוקף היותם שולטים על ארץ הקודש, שהיא נושא שאיפתם… קשר מיוחד זה, שמגלים היהודים כלפי התורכים, שמהם הם מצפים להחזרת מולדתם, הוא קרוב מאוד לסוג של חוסר נאמנות כלפי השליט של ארץ מולדתם [רוסיה], אשר בנסיבות מסוימות עלול להפוך לבגידה" (מתוך מאמרו של אריה מורגנשטרן, "תיק החקירה של ש"ז פלונסקי והפרושים בארץ ישראל", בספרו "גאולה בדרך הטבע: תלמידי הגר"א בארץ ישראל 1840-1800", עמ' 105).

כאן מתווה נובוסילצב בכמה מילים תיאוריית הקונספירציה מן הסוג המיוחס ב"פרוטוקולים" לנציגי היהודים, כמי שמתכננים בגידה בארץ מולדתם.

דודקוב גילה, שתיאוריות קונספירציה מסוג זה היו נפוצות מאוד ברוסיה במאה ה-19. בין השאר, התברר לו שעוד בשנות השמונים של המאה ה-19 הצטבר בגנזך של המשטרה הרוסית החשאית חומר רב בעניין "הקשר היהודי-מַסוֹני הבינלאומי", בדמות תזכירים שנשלחו לצאר מגורמים שונים. רעיון ה"קשר הבינלאומי", שיוחס ב"פרוטוקולים" ליהודים, התייחס במקור למַסוֹנים, 'הבונים החופשיים', שכותבים שונים, כמו אלוף משנה ו.י. דיבּיץ' ופרופסור מ.ל. מַגניצקי (מועל  מפורסם, שכמעט הרס במעילה שלו את אוניברסיטת קאזאן בימי הצאר אלכסנדר הראשון, נשלח לגלות וניסה לשקם את הקריירה שלו בחיבור כתבי הלשנה על אחרים), האשימו אותם בשאיפה לשלטון בינלאומי, בשימוש ציני בכל האמצעים לשם השגת תכליתם ובניצול חולשות אנוש למטרות הבצע של ארגונם החשאי. כותבים אלה טענו שתאי המַסוֹנים חדרו לכל מקום באימפריה הרוסית, והוסיפו שהיהדות היא המרכיב העיקרי של המַסוניוּת.

מַגניצקי האשים גורמים שונים בהפצת רעיונות "אילוּמינַטיים" (כשמו של ארגון חשאי ידוע מהמאה ה-18) שמאחוריהם מסתתר קשר בינלאומי שמטרתו לשחרר את העמים ממלכים, מאצילים ומכמרים. בין הגורמים האלו בלט, לטענתו, "הז'יד המהולל מנדלסון" (משה מנדלסון, אבי תנועת ההשכלה היהודית בגרמניה), שהרעיל את כולם באמצעות הספרות הגרמנית הבינלאומית, ובייחוד ברוסיה, שההדפסה בה של ספרות גרמנית ובין לאומית  הלכה והתפשטה. הוא טפל על היהודים, ככלל, את ההאשמה ש"במסווה של ספרי תפילה הם מפרסמים ספרי המרדה שונים נגד עמים נוצריים וממשלותיהם". מגניצקי הציג את היהדות כמושג שלילי קיבוצי: "באמצעות שליחים מיוחדים באים לרוסיה אנשים ממין זה. הם יכולים לבוא לרוסיה בחסות שמות של סוכני בתי מסחר, אשר על נקלה היו יכולים לתת עליהם משימות שונות שישמשו להם כמסווה, היות והיום כל הממון של אירופה כבר נמסר לידי ז'ידים (ארבעת האחים רוטשילד)".

בה-בעת, הרוזן אלכסיי טולסטוי, מחבר הרומן ההיסטורי  המפורסם "נסיך הכסף",( שגם תורגם לעברית )  שהיה מיודד עם הצאר אלכסנדר השני, כתב במכתבו אליו: "אילו אלוהים היה מזמין אותי ושואל: בן לאיזה לאום אתה רוצה להיות, הייתי עונה לו: כל לאום, רק לא רוסי".

אבי "הפרוטוקולים"

סביילי דודקוב הגיע לנושא מחקרו לגמרי במקרה. בעת שחיפש במגזינים רוסיים ישנים באוסף בית הספרים הלאומי בירושלים, גילה במקרה את מאמריו האנטישמיים של יוֹזֶף פְּרְזֶ'צלַבסקי, פקיד בכיר בממשל הרוסי, פולני במוצאו, ידיד טוב של המשורר אדם מיצקביץ', שהיה בעצמו ממוצא יהודי פרנקיסטי,שר למד עימו באוניברסיטת וילנה. הוא היה 'בונה חופשי' בצעירותו, בין מייסדיה של לשכת המסונים בסביבות העיר סלונים, מקום מגורי נכדו של הגר"א, הרב יעקב מסלונים, ומקום הולדתה של חסידות סלונים. משם עבר לפטרבורג, שירת שנים רבות כחבר בוועדת הצנזורים ושימש כמו"ל של עיתון ממשלתי בשפה הפולנית, "השנתון הפטרבורגי". בגלל שיתוף הפעולה שלו עם הממשלה הצארית כנגד בני עמו, הוא נידון למוות שלא בפניו בידי בית דין מהפכני פולני. עם זאת, סייע פרז'צלבסקי להוציא לאור את הרומן המהפכני המפורסם של ניקוֹלַאי צ'רנשֶׁיבסקי "מה לעשות", שמחברו היה אסיר (לרומן זה היתה לימים השפעה מעצבת על לנין ועל חבריו הבולשביקים). פרז'צלבסקי היה פובליציסט מבריק, קובע דודקוב, והוא קיבל מהממשלה את אות הנשר הלבן, אחד האותות הגבוהים ביותר של התקופה.

פרז'צלבסקי עסק רבות בנושא של הפצת שמועות ככלי של אינטריגה פוליטית, ומאמריו נראים כאילו הועתקו ישירות מ"הפרוטוקולים של זקני ציון", אם כי הקדימו אותם בעשרות שנים. יש לשער, שפרז'צלבסקי הניח שעם אישור פרסומם של חומרים כאלה הוא מכניס "סוסים טרויאניים" לאימפריה הרוסית, מה שיישא פרי בעתיד ויביא לחורבן המשטר הצארי. מן הסתם, זאת היתה כוונתו בעמקי לבו.

פרט לכך, הצנזור הצארי היה אנטישמי קיצוני. בזכרונותיו, שפורסמו בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-19, טען פרז'צלבסקי שהיהודים מבצעים מעשי רצח פולחניים, ואף שימש "עד מומחה" בעת הכנתו של חיבור ידוע לשמצה בשם "מחקרים על רצח פולחני", שפרסם משרד הפנים הרוסי ב-1844.

ב-1882 נדפס בירחון ספרותי, מדעי ופוליטי, "וֶק" ("עידן") חיבורו של פרז'צלבסקי (ככל הנראה, לאחר מותו), "חשיפת הסוד הגדול של הפרנקו-מסונים", עם הערת מערכת: "מתוך כתביו האחרונים של פרז'צלבסקי, חיבור שהמחבר מסר אותו בחייו לעיונו של ראש מדור הביון הפנימי של הממשלה". כעבור חצי יובל הוציא בנו של פרז'צלבסקי לאור את "חשיפת הסוד" כספר נפרד, והוסיף לו הקדמה פרי עטו.

ב"חשיפת הסוד הגדול של הפרנקו-מסונים" הוצגו תולדות רוסיה כנתונות להשפעה הרסנית של המערב, וגונו הרפורמות של הצארים פיוטר הגדול ואלכסנדר השני. המחבר טען, שבימי אלכסנדר השני חלה דמורליזציה במדינה ופשו בה מעשי בגידה, שוחד, גניבת כספים, זלזול בחוק ובמשפט והעדר כל רגש מוסרי ופטריוטי. זאת, כתוצאה מחדירת תעמולה מהפכנית חשאית לכל פינה בה. פרז'צלבסקי טען, שהתעמולה הזאת היא פועל יוצא של קשר מסוני העומד מאחורי כל המהפכות ששטפו את אירופה, כולל ההתקוממות בפולין והמאבק המהפכני ברוסיה, ובראש כולן המהפכה הצרפתית, שהביאה לחיסול שושלת המלוכה בצרפת.

פרז'צלבסקי הרחיב וטען, שהיהודים נוטלים חלק מרכזי במהפכות אלו וחולמים להקים בביילרוסיה מושבה משלהם. הוא סיפר על פגישות שקיים, כביכול, עם קארל מרקס (שלטענתו, היה מעין שותף לחיבורו של כתב היד), אשר אמר לו שלרשותו עומדים שמונה מיליון לוחמים, והוסיף: "אנחנו רק הורסים. איננו יוצרים דבר. לאחר שנהרוס עד היסוד את הקיים ואת אשר נידון לכליה, אז תהיה לכם, הפילוסופים הפילנתרופים, חירות ליצור כאוות נפשכם, אם אנחנו נרשה זאת".

הוא סיכם: "הגשמת הסוד הגדול של הפרנקו-מסונים קרבה והולכת. על חורבות המדינות הנוצריות יבנו המסונים 'פטריארכיה יהודית'. היות שהיהודים חדלו להיות עם מדוכא, והנָּם אומה רבת-חוכמה שקמה לתחייה, הם הצליחו להשתלט באין רואים ברחבי העולם כולו, באמצעות מסחר וממון, על איבריהן החיוניים ביותר של כל האומות". פרז'צבלסקי המסוני לשעבר מספר לסיום על תולדות המסונים במערב וברוסיה, ומדגיש שהמהפכה הצרפתית היתה נצחון הפרנקו-מסוניוּת. על פי ההיגיון של חיבורו, תהיה התנועה המהפכנית של ימיו לעטרת[היהדות, לאחר שתשיג את מטרותיה.

לדעת דודקוב, "חשיפת הסוד הגדול של הפרנקו-מסונים" הוא החיבור הבולט והמקיף ביותר, שאת הנחות היסוד שבו (ממשלה סודית, מעצמת-על, ערכי היהדות, המטרות והאמצעים של היהודים) שאלו מחברי "הפרוטוקולים של זקני ציון".

"הפרוטוקולים של זקני ציון"

בין המועמדים האפשריים האחרים לחיבור ה"פרוטוקולים" מוזכר גם שמו של רופא-פיזיולוג רוסי נודע, היהודי המומר אילְיָה פַדֶיֵיביץ' ציון (שדודקוב מגדיר אותו כ"אישיות מֶפיסטוֹפלית").

איליה ציון, שנולד בשנת 1842, למד רפואה בפטרבורג, בווארשה ובברלין (שם היה זמן מה חסיד הסוציאליזם, אבל מהר מאוד החלו השקפותיו לזוז ימינה), וב-1870 התמנה לפרופסור באוניברסיטת סט. פטרבורג, בקתדרה לאנטומיה (זה היה המקרה הראשון בתולדות רוסיה, שבו יהודי לא מומר קיבל משרה כזאת). ציון גילה בתחומו תגליות בעלות משמעות כלל-עולמית. באותה עת הוא נשא לאישה את בתו של המיליונר היהודי הפטרבורגי סמואיל מלכיאל.

אולם ב-1875 פוטר ציון מעבודתו, אחרי שהואשם ביחס אכזרי כלפי הסטודנטים ובהתאכזרות לחיות מעבדה. הוא היגר עם אשתו לפאריס והתנצר (תחילה נעשה לותרני ואחר כך פרבוסלבי). בגלל המוניטין שיצאו לו, של אדם בעל השקפות ריאקציונות להחריד, וכן מפני שהתנגד למגמה המטריאליסטית הרווחת במדע, לא הצליח לקבל משרה באוניברסיטאות אירופה. ציון עזב את המדע ונעשה פובליציסט ריאקציוני לוחמני, שהקדיש את כשרונו הלא מבוטל למאבק ברעיונות מהפכניים, בקידמה וביהדות. הוא היה עיתונאי מוכשר, ופרסם הרבה מאמרים וחוברות אנטישמיים, ימניים קיצוניים. קונסטנטין פּוֹבֶּדוֹנוֹסְצֶב היה חסיד נלהב של כשרונו. לפופולריות רבה זכתה חוברת שפרסם, "ניהיליזם וניהיליסטים" (מוסקבה, 1886), שיש בה שנאה מפעפעת כלפי התנועה המהפכנית והמחשבה הרוסית הליברלית. הנאמנות של ציון הוערכה כראוי, ובשנת 1890 הוא קיבל מינוי פוליטי רשמי כיועץ פינאנסי בשגרירות הרוסית בצרפת. הוא הוציא לאור עיתון שמרני בצרפתית, "גלואה", שבו השתתפו ז'ול סימון, גי דה מופסאן ואמיל זולה, וכך רכש השפעה. ציון השיג מִלווה רציני ראשון לרוסיה, אבל אחרי שנודע שקיבל על כך שוחד ענקי, פוטר ממשרתו.

אחר כך ניהל ציון אינטריגות נגד אישים שונים ברוסיה, מה שהביא להחלטה להשיבו לארצו ולהעמידו לדין. ציון סירב לחזור, ונתינותו, זכויותיו וקצבתו נשללו ממנו.

אלי :"על סמך מה ניתן לשער שאיליה ציון היה עשוי להיות המחבר האמיתי של  ה"פרוטוקולים" וששמו אף הוכנס לכותר כמחבר ?"

דודוקוב :מכמה סיבות :א. מקובל לחשוב, שה"פרוטוקולים" הוכנו בפאריס והובאו משם לרוסיה. ציון אכן חי באותה עת בפאריס. ב. אנרי רולן, מחבר הספר "L'Apocalypse de notre Temps", מזכיר את קשריו הפוליטיים של ציון עם מדאם ז'ולייט אדאן, שהחזיקה אחד מהסלונים הספרותיים-פוליטיים בעלי המוניטין הרבים ביותר באותה עת. לפי גרסה אחת, כתב היד של "הפרוטוקולים" נשלח לרוסיה מסלון זה. ג. אחת המהדורות המוקדמות של המסמך, שפורסמה ברוסיה, נשאה את השם "פרוטוקולים של ציון", כלומר, אפשר להניח שהכוונה היא לפרוטוקולים שאיליה ציון חיבר אותם. ד. ציון היה חברו הקרוב של היוּדוֹפוֹב אדוארד אדולף דרוּמוֹן, מחבר הספר האנטישמי "La France Juive", שבו ניסה להוכיח שמי שבאמת שולט בצרפת הם היהודים. בעת משפט דרייפוס היה דרומון ממנהיגי האנטי-דרייפוסרים. איליה ציון סיפק לאנטישמי חסר המעצורים הזה מידע פנטסטי על כוחה הכול-יכול של היהדות. ה. ציון שנא את הרוטשילדים ואת סֶרגֵיי ויטֶה, מדינאי רוסי בעל השפעה. ואמנם, לשניהם מיוחס ב"פרוטוקולים" כוח שטני. ו. יש הרבה מן המשותף בין מה שכתב ציון על השאלה היהודית לבין מה שמופיע ב"פרוטוקולים".

ציון עוד ניסה לחזור אל המדע והרפואה, אך ללא הצלחה. הוא מת בפאריס ב-1912 בגיל 70, עני ונשכח.

התיאוסופים ו"הפרוטוקולים"

לדברי דודקוב, בשנת 1895 מסר רב-סרן בדימוס א.נ. סוּכוֹטין לתובע של משרד הסינוֹד במוסקבה, קַמֶרְהֶר פ.פ. סטֶפַּנוֹב, את כתב היד המקורי של "הפרוטוקולים של זקני ציון".לטענתו של סוּכוֹטין, גברת פלונית, שהוא כינה אותה ק., גנבה את המקור, אשר נכתב בשפה הצרפתית, מחוגי המסונים הבכירים ביותר בפאריס, תרגמה את המסמך לרוסית והביאה אותו לרוסיה.

מי היתה גברת ק. המסתורית? דודקוב גורס שזאת היתה יוּסטינָה גְלינְקָה, בת גנרל הרפתקנית, סוכנת המשטרה החשאית הרוסית מ-1882. בשנים 1890-1889 שהתה גלינקה בפאריס והכירה שם את סֶרְגֵיי נילוּס, שנעשה מאהב שלה. כמו כן, היתה גלינקה מקורבת לחוגי התיאוסופים הראשונים, שבראשם עמדה הרוזנת הרוסייה הלנה בלבצקי, חברתה הטובה. לפי גרסת מאהבהּ של גלינקה, נילוּס, היא קיבלה את "הפרוטוקולים" מידי ראש סוכנות חו"ל במשטרה החשאית הרוסית, הגנרל פ.י. רַצ'קוֹבסקי, שהשיג אותם מארכיון "מַסוֹני".

לפיכך, ייתכן בהחלט שהגִרסה המקורית של "הפרוטוקולים" היתה גרסה שהושגה ב"תקשור תיאוסופי" עם מקורות מיסטיים כלשהם, ואולי  אף לא כוּונה כנגד היהודים, אלא כנגד 'הבונים החופשיים' וארגונים מיסטיים שונים. ייתכן שהצגתם של הקושרים במסמך כ"יהודים" היתה תוצר של עריכה מאוחרת. הקונגרס הציוני בבאזל, שבו כביכול נמסרו "הפרוטוקולים"  כנאום לקהל בידי הרצל, התקיים רק ב-1897, שנתיים לאחר שהגרסה המקורית של "הפרוטוקולים" כבר היתה בידי המשטרה הרוסית החשאית.

לדברי דודקוב, כאשר קיבל סטֶפַּנוֹב את המסמך, הוא הדפיס אותו במהדורה של מאה עותקים בבית הדפוס המחוזי של מוסקבה. הפרסום משך את תשומת לבו של הפובליציסט האנטישמי הידוע לשמצה, מיכאיל מֶנשׁיקוֹב, והוא הדפיס את "הפרוטוקולים" בליווי פירושו בעיתון "נוֹבוֹיֵה וְרֶמְיָה" ("העת החדשה") בשנים 1902-1901, במדור "מכתבים לידידים".

"הפרוטוקולים" חזרו ונדפסו ב-1903 בתשעה גליונות של העתון "זְנַמְיָה", שהוציא לאור  המסית האנטישמי, מארגן פרעות קישינב, פ.א. קרוּשֶׁבאן. הוא פרסם את "הפרוטוקולים" תחת הכותרת "תוכנית יהודית לכיבוש העולם".

אמנם ייתכן, שיצירתם והופעתם של "הפרוטוקולים של זקני ציון" לא היו פעולה נקודתית בזמן. דברים רבים השתנו במהלך הכנתם, החל בשמם. "הפרוטוקולים" כשלעצמם, זיוף של השירותים החשאיים הרוסיים, היו עשויים להישאר במגירה חשוכה בארכיון של אותו מוסד באימפריה הרוסית. הצאר עצמו האמין תחילה ש"הפרוטוקולים" הם אמיתיים, עד שחקירה הראתה מעל לכל ספק שמדובר בזיוף. הצאר זעם והורה על השמדת ה"מסמך", בטענה שאין "לעסוק בעניין צודק, המאבק ביהדות העולמית, באמצעים שפלים", ובכך מן הסתם היה מסתיים העניין.אך למרבית הצער לא זה מה שקרה.

מפיץ "הפרוטוקולים"

סרגי נילוס כומר  מפיץ הפרוטוקולים של זקני ציון.

לאחר שנתיים, ב-1905, הוצאו "הפרוטוקולים של זקני ציון" לאור במהדורתם המפורסמת בידי הכומר ומאהבה של גלינקה, סֶרגֵיי נילוּס, והוא שהביא לפרסומם העולמי. נילוס היה, ככל הנראה, לא לגמרי שפוי, אחיו טען תמיד שהוא משוגע. יש להניח, שהוא בעצמו לא האמין תחילה באמיתותם של "הפרוטוקולים", אבל שינה את דעתו בהמשך, לאור אירועי מלחמת העולם הראשונה.

סרגיי נילוס גר באוֹפּטינָה פּוּסְטין ׁ(מקום מושבם של נזירים מתבודדים) עם שתי פילגשים. נילוס ערך 24 פרוטוקולים, סידר אותם ככתבי קודש של שטן ונתן להם את השם "פרוטוקולים של זקני ציון". הכומר נילוס היה מיסטיקן אשר חיכה לאנטיכריסט אויבו של ישו בנצרות , שהוא האמין שהוא יהיה יהודי בעל כוחות פלאיים. האם ידע נילוס שמדובר בזיוף? לא ברור. לא מן הנמנע, שהאיש התחיל להאמין באמיתוּת "הפרוטוקולים" לאחר מלחמת העולם הראשונה ונפילת הצאר, אירועים שנראו לו כמאשרים את הכתוב בהם.

אלי :מה אתה חושב על האב נילוס, האיש שהפיץ את "הפרוטוקולים"? האם הוא היה רק משוגע, כפי שחשב אחיו, חולה נפש קליני, כשם שראה אותו השלטון הסובייטי,  ואולי בסך  הכל  איש תמים טיפש מטופש שהאמין בשקרים של התיאוסופית גלינקה, אישה שהיתה המאהבת שלו והעבירה לידיו את "הפרוטוקולים"?

דודקוב:  נילוס לא היה אנטישמי מהסוג הרגיל. בכל אופן, הוא אמר פעם שהוא מקווה ש"חיבורו לא יעיר בלבבות עוינות לעם היהודי המוכה עיוורון חולף. עם זה בהמוניו, המאמין בלהט באמונה כוזבת, אינו אשם בחטא השטני של מנהיגיו הרוחניים – יודעי ספר ופירושים, שלא אחת כבר הביאו כליה על ישראל. אבוי, רוח הרִשׁעָה ששולחה לחופשי מתוך הכלי שהוחזקה בו, לא היתה נתונה עוד לשליטתו".

זה מה שנילוס אמר בהזדמנויות מסוימות. אבל האמת? אפילו נילוס ידע, למרות כל המליצות והנאומים, שמדובר בזיוף. לחבריו הוא אמר ש"יכולים להוכיח אותי, ובצדק, על האפוקריפיות של המסמכים שהצגתי, ואף להעלות השערה שחוברו על-ידי הבולשת הצארית". אני חושב שנילוס ידע כל הזמן במעמקי נפשו, שמדובר בזיוף, אם כי לא תמיד הודה בכך אפילו בפני עצמו.  בעוד שכל מי שהיה אחראי להפצת "הפרוטוקולים " ברוסיה  קיבל כדור בראש בידי הבולשויקים, הוא עצמו רק  נעצר ארבע פעמים, אבל לא הרגו אותו לדעתי כי ידעו שהוא משוגע. אולי כדאי להזכיר סיפור שממחיש זאת .באיזה שהוא שלב נילוס היה אסור בבית הכלא עם יהודי. והיגיע חג הפסח והיהודי הכין מצות. נילוס היה רעב וביקש מיהודי מנת מצות.היהודי שידע  היטב מיהו ומהו  המשוגע הזה שיושב איתו בתא הסתכל עליו ואמר לו שהוא הרי יודע שהמצות מלאות בדם נוצרים.האם הוא בטוח שהוא רוצה לאכול ?נילוס לא הגיב לקח מצות והתחיל לאכול..."

נילוס מת ב-1929בזמן שהפרוטוקולים הפכו לרב מכר עולמי.

דודו של הצאר, ניקולאי ניקולייביץ', מפקד צבאות הצאר בקווקז, הומוסקסואל ידוע ששכב עם חיילים רבים מספור בצבאו, הורה לתרגם את "הפרוטוקולים" לאנגלית ולהפיץ אותם במדינות המערב בזמן מלחמת העולם הראשונה.

"הפרוטוקולים" היו לטקסט הסטנדרטי של האנטישמים בכל העולם. הם הוצאו לאור בידי גנרלים רוסים שנלחמו בבולשביקים, בידי מהגרים רוסים בצרפת ובידי לאומנים גרמנים. כולם ראו בספר את ההסבר לצרותיהם, ובו-בזמן, הוא הילך עליהם קסם. החיבור הפך לכלי תעמולה של הנאצים, שהשתמשו גם הם ברעיונותיו. בזמננו הם משמשים מכשיר תעמולה בידי האיסלאם הקיצוני.

דודקוב: "'הפרוטוקולים' 'זכו' להפצה ולפופולריות מאוחר יחסית. עם פרסום 'הפרוטוקולים' ב-1901, ועם הדפסתם המחודשת ב-1903, אף אחד לא שם לב אליהם, לא היתה שום תגובה ציבורית. רק אחרי מלחמת העולם הראשונה היו שהבחינו, שהמתרחש תואם את התוכניות המפורטות ב'פרוטוקולים' (קשר עולמי שקשרו, כביכול, היהודים). לפי תפישה זו, היהודים כרכו סביב אירופה מין טבעת חנק, וקראו לזה 'דרך הנחש' – דרך דומה לזאת, שעשו הנורמאנים על נהר הדנייפר עד הים השחור), כדי להשתלט על הציביליזציה האירופית. אם כן, רק כעין 'חפיפה' בין המציאות לבין 'הפרוטוקולים' גרמה להפצתם ולכך שהם התפשטו בעולם כולו, אך המשיכו להשפיע גם ברוסיה, כור מחצבתם".בראשית תקופת  הפרסטרויקה של גורבצ'וב בברית המועצות בשנות השמונים של המאה הקודמת  הנחות רבות של "הפרוטוקולים" צפו ולבשו דמות מטאפורית, כהנחות יסוד מקוריות במאמריו ובספריו של י.ר. שַׁפרֶביץ', שהיה דיסידנט (מתנגד משטר) מפורסם בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. לניתוח מאמרו, "רוּסוֹפוֹבּיָה", הקדיש דודקוב פרק נפרד בספרו.

הסופרים הרוסיים והאנטישמיות

דוסטוייבסקי ,ארכי אנטישמי מהאבות הרוחניים של ה"פרוטוקולים של זקני ציון".

דודקוב :על מנת להבין היטב את הפרוטוקולים יש להבין שהם תוצר מובהק של הספרות הרוסית הגדולה .הם מבטאים גם את הספרות הצרפתית-גרמנית  כפי שמראה אומברטו אקו, נכון.אבל רק את האלמנטים הזולים של ספרויות אלו כל מיני יצירות  הרפתקאות נחותות.

כאשר הם משקפים את הספרות הרוסית לעומת זאת זאת זה כבר עניין אחר לגמרי, לא עוד ספרי מתח זולים של סופרים ממדרגה שנייה שלישית ורביעית.מאחוריהם נמצאים כתבים של סופרים דגולים כמו דוסטוייבסקי ,גוגול ואחרים. וכל טענותיהם כנגד היהודים שאותם ביטאו ביצירות שונות וגם ביצירות מופת שונות. כמו "האינקויזיטור הגדול ". הפרוטוקולים מבטאים בצורה מושלמת  את  רעיונותיהם של הדרגים העליונים ביותר של הספרות הרוסית.

אלי :  אכן  אחד הדברים המפליאים בנוגע לסופרים הרוסים הגדולים, כמו ניקולאי גוגול, לב טולסטוי ופיודור דוסטוייבסקי, אנשים המוערכים על גאוניותם הספרותית ויכולתם העמוקה לחדור לנפש האדם  אלו הן כל התיאוריות האנטישמיות המטורפות  שלהם על אנשים שלא הכירו כלל, חוץ מכמה "ידידים טובים" שדמו להם. כאשר אתה קורא את התיאוריות של גוגול ודוסטויבסקי, וגם טולסטוי ואחרים, ביחס ליהודים, הסופרים הדגולים האלו מתגלים כולם כאנשים די מטומטמים וחסרי כל ידע והבנה בנושא שהם עוסקים בו, היהודים, שהם הכירו מתוכם, אולי, רק קומץ המקורב לחוגיהם והסיקו על סמך זאת מסקנות מטורפות שונות  על עם שלם שהיו היו מביאות  היום להכנסתם לבית הכלא להרבה שנים על הסתה גזענית.איך אתה מסביר את הטירוף הזה שלהם?

דודקוב: תראה, היה להם ידע טכני ומדעי. טולסטוי היה רופא, דוסטוייסקי היה מהנדס. אגב, כדאי לדעת שמשפחתו באה מעיירה בשם דוסטוייבו. במשפחת דוסטוייבסקי קרה רצח של אישה בידי בעלה. את אביו הרגו מוז'יקים, כי הוא אנס ילדה בת 14. כל זה השפיע עליו השפעה עמוקה, שאפשר לראות אותה גם ביחסו ליהודים. הם באמת חשבו שאפשר להסביר בני אדם בעזרת חוקים למרות שאלו סתרו את ההיגיון הישר ואת יכולת הראיה של סופרים אלה ..

בספרו חושף דודקוב קבוצה שלמה של סופרים שהיו אחראים, כל אחד בדרכו-שלו, ליצירת "הפרוטוקולים". כנופיה של עבריינים אכולי שנאה מטורפת, כל אחד מהם נושא באחריות לפרעות ולמחנות ריכוז, אם כי הדבר היחיד שהיה באמת משותף להם (חלקם היו, כאמור, ממוצא יהודי) הוא שלכולם הגיע מקום של כבוד על עמוד התלייה לאחר משפטי נירנברג, לצד האידיאולוג הנאצי אלפרד רוזנברג, הפורנוגרף יוליוס שטרייכר ומנהיגי הנאצים האחרים.ספרו  של דודקוב הוא הזהרה לגבי הנזק שיכולים לגרום מפיצי שנאה לאנושות.

שאול דודקוב עם אלי אשד

נספח : ספריו של סביילי דודקוב

רק מאמר אחד של סביילי (שאול) דודקוב, "מבשרי הפרוטוקולים של זקני ציון ברוסיה", פורסם בעברית בתרגומו של צבי עופר (קובץ "יהודי ברית המועצות", מס' 12, ירושלים, תשמ"ט, 1989, עמ' 108-101, כולל הנספח: "פרשת הספר 'הפרוטוקולים של זקני ציון'", עמ' 109-111). חיבורו "פרדוקסים של שנאה ואהבה" תורגם להונגרית, אבל שום ספר נוסף פרי עטו לא תורגם לעברית ואף לא לאנגלית.

. ספרו הראשון של דודקוב, אשר נכתב עוד כספר מחתרתי בברית המועצות, הוא "פּיוֹטר שָׁפירוֹב" (1989), העוסק בסגן ראש הממשלה בימי פיוטר הגדול, שהתנצר אך המשיך לשמור מצוות, כפי שדיווח שגריר דנמרק ברוסיה, שסיפר שהוא לא אוכל חזיר. שָׁפירוֹב היה זה שתכנן את הבסתו של קארל השבדי ברוסיה, והוא שיצר את תוכנית האדמה החרוכה של הרוסים, כדי שהשבדים ילכו ברוסיה בשממה, כמו היהודים במדבר סיני. לטענתו של דודקוב, בעורקיה של רוב האצולה הרוסית זורם דם יהודי, בגלל צאצאי שפירוב... בין צאצאיו היו מאדאם בלבצקי, סֶרגֵיי ויטֶה והסופר אלכסיי טולסטוי, מחבר הרומן "פיוטר הגדול"

  1. .

"История одного мифа (очерки русской литературы 19 – 20 вв.)", издательство "Наука", Москва, 1993

2. "תולדותיו של מיתוס אחד", מוסקבה, הוצאת 'נַאוּקָה' (מדע), 1993. הספר, שמבוסס על דוקטורט מ-1991, "ספרות אנטישמית ברוסיה במאות ה-19 והעשרים ו'הפרוטוקולים של זקני ציון'", מוקדש לניתוח המסורת האנטישמית בספרות הרוסית היפה ולהתחקות אחרי דרכי הופעתו של הזיוף הידוע ביותר לשמצה של המאה העשרים, "פרוטוקולים של זקני ציון".

3.  Российский государственный гуманитарный университет, Москва, 2000

פרדוקסים וגחמות של פילושמיות ואנטישמיות ברוסיה", הוצאת האוניברסיטה הרוסית למדעי הרוח, מוסקבה, 2000.

הספר כולל ניתוח של כל השכבות היהודיות, מפשוטי העם ועד האצילים, והקשר שלהם ליהודים, וכן תיאור של מתייהדים: לֶגַליסטים, מוֹלוֹקָנים ועוד. לגרסת מחברו, לב טולסטוי לא אהב יהודים, ואילו דוסטוייבסקי, נוסף להיותו אנטישמי גלוי וידוע, היה כנראה גם פדופיל. המסקנות: היו פילושמים ואנטישמים, אפילו באותה משפחה. כמובן, דודקוב עושה כאן הקצנה מכוונת ומתעלם מגוני הביניים.

4. "Этюды любви и ненависти", Российский государственный гуманитарный университет, Москва, 2003

אֶטיוּדים של אהבה ושנאה", הוצאת האוניברסיטה הרוסית למדעי הרוח, מוסקבה, 2003: אנליזה של אנטישמיות בשכבות שונות של החברה הרוסית. נתון שמובא בספר: בזמן מלחמת העולם הראשונה נהרגו בקרבות ובפוגרומים, ברוסיה לבדה, 600 אלף יהודים. הספר זכה להצלחה גדולה.

5. "Ленинъ как мессия", Иерусалим-Москва, 2007

לנין כמשיח", ירושלים-מוסקבה, 2007.

דודקוב קובע בספרו: "לנין הוא נס של רוסיה. הוא לא עשה מהפכה, כי הוא היה בשווייץ. הצאר נפל בגלל המלחמה. כל המהפכות קרו עקב הפסד במלחמות (1905, 1917). אחרי הפסד במלחמת קְרים נקרתה ההזדמנות לבטל את חוק הצמיתות". אנליזה: איך בן אדם שאיש ברוסיה אינו מכיר, בלי אמצעים של תקשורת המונים, הגיע לפֶּטרוֹגרַד [פטרבורג] ונתקבל בידי אלפי בני אדם. תשובה: השפעה אישית. לנין דיבר ממרפסת של בלרינה אחת, והתקבצו עשרות אלפי איש. חוץ מצ'רצ'יל, שהיה ברמה של לנין, דודקוב מעולם לא שמע על אדם עם כוח פנימי והשפעה כשלו. דודקוב: "בעיני העם הרוסי לנין היה משיח. כמו ישוע, היה לו אח, אלכסנדר, שהוצא להורג (כמו יוחנן המטביל, בן דודו של ישוע). אמו סבלה. אביו היה מורה, שהקים בתי ספר בסימבּירסק". ב-2008 פורסם ב"פּראבדה" ובעיתונים אחרים ברוסיה מאמר בשם "ללנין ולסברדלוב אין קשר לרצח משפחת רומנוב", בהשפעת ספרו של דודקוב (הכולל עובדות, שכמעט אינן מופיעות בשום ספר נוסף). טיציאן טַבּידזֶה, משורר ממוצא גרוזיני שנרצח בידי סטאלין, כתב פואמה לכבודו של לנין, שהיה בעיניו האדם היחיד המסוגל לעשות סדר במדינה.

6. Каисса и Вотан", Иерусалим-Москва, 2009 (קאיסָה וּוֹטאן", ירושלים-מוסקבה, 2009 (קאיסה היא מלכת השחמט וּוטאן הוא אל גרמני). בספר מוצגות תולדותיו של משחק השחמט מזווית הראייה של השפעת היהודים עליו, והוא מתייחס, בין השאר, אל הטענות שיש "שחמט יהודי ושחמט ארי".)

7.   Петр Шафиров и другие…", Иерусалим-Москва, 2011

  1. " פיוטר שָׁפירוֹב ואחרים", ירושלים-מוסקבה, 2011: סיפורם של אנשים מפורסמים ממוצא יהודי, כגון מיכאיל קנַדנסקי, הגמון בן "האמונה הישנה", תרזה הקדושה מאוויליה, יהודייה במוצאה, נוסטרדמוס, מישל דה[מונטיין, ל'אוֹפּיטַל (צרפת, המאה ה-16). עם אישים אלה נמנים הכמרים הגדולים ביותר (שַׁבֶלסקי, הכומר הגבוה ביותר בצבא הרוסי, שנפגש עם הרב מאז"ה. היה כומר בצבא דניקין, עזב אותו בגלל אנטישמיות ומת בבולגריה ב-1946).
  2. 8
  1. Книга веры и безнадежности", Иерусалим-Москва, 2012

"ספר האמונה וחוסר התוחלת", ירושלים-מוסקבה, 2012:

  1. יומנים של ביבליופיל, היסטוריון וחוקר תרבות אשר נכתבו בשנים 2011-2000.

נספח : רשימת ספרים ומאמרים וספרות יפה  בעברית על הפרוטוקולים של זקני ציון

חיים בלוך ודע מה שתשיב : תשובתי להוטיקן שנתתי בשנת תרצ"ד על שאלות תלמודיות-רבניות / אניחיים בלאך ; נלוה לזה: בקורי אצל אוגוסט רוהלינג, ה"רבי" של האנטישמיות החדשה ; הצהרה ממוריטץ שארף, העד העיקרי במשפט טיסא-עסלר… מכתבים ותעודות חשובות. מה שתשיב/ : ניו-יורק :  רעזניק-סאליס, תש"ג מהדורה ב' השחר, תשכ"ב.. ספר של אפולוגטיקן יהודי דתי על מאבקו בשקרי הפרוטוקולים ושקרים אנטישמיים אחרים . .

יעקב כץ בונים חופשיים ויהודים :קשריהם האמיתיים והמדומים מוסד ביאליק ,1968

יהושפט הרכבי עמדת הערבים בסכסוך ישראל-ערב, דביר 1968.

יהושפט הרכבי יסודות בסיכסוך ישראל ערב קצין חינוך ראשי / ענף הדרכה והסברה, תשל"ה, 1971.
נורמן כהן ,הכשר לרצח עם : תולדות הפרוטוקולים של זקני ציון,(תורגם מאנגלית בידי מירי אליאב  ספרית אופקים , הוצאת עם עובד, 1972.

אליעזר תבון הפרוטוקולים של זקני ציון – מסמך כזב אנטישמי בשרות אויבי ישראל בימינו, (רמת-גן) : המכון לחקר עמנו, תשמ"ד,1984  . חוברת של 17 עמודים .

"יעקב צלגין "הקשר היהודי העולמי במוקד התעמולה האנטישמית הסובייטית " בתוך " אנטישמיות בברית המועצות :מבחר מאמרים ומסות, " בעריכת שמואל אטינגר, תרגם עמשי לוין , האוניברסיטה העברית והקיבוץ המאוחד ,1986.

שמואל אלמוג לאומיות ואנטישמיות באירופה המודרנית 1815-1945 : פרקים נבחרים בצרוף מקורות וביאורים, ירושלים : מרכז זלמן שזר : אוניברסיטה עברית, תשמ"ח,1988.

ברנרד לואיס שמיים ואנטישמיים :מחקר על סיכסוך ועל דעות קדומות / ברנרד לואיס ; [תרגמהמאנגלית – שפרה נט"ר,הוצאת דביר,

ג'ורג' לחמן מוסה לקראת הפתרון הסופי : היסטוריה של הגזענות האירופית / מאנגלית: דיויד ברקוב , האוניברסיטה ,הפתוחה 1989 .

הדסה בן עטו השקר מסרב למות :מאה שנות "הפרוטוקולים של זקני ציון.הקדמה מאת חיים כהן .דביר ,1998.

יוסף בודנסקי איסלאמיות אנטישמית כמכשיר פוליטי,תרגום ברוך קורות , מפרסומי מרכז אריאל למחקרי מדיניות) תמוז, 2000

ראובן ארליך הסתה ותעמולה נגד ישראל, העם היהודי והמערב : בקרב הרשות הפלסטינית, העולם הערבי ואיראן, המרכז למורשת המודיעין. מרכז המידע למודיעין ולטרור, 2003.

:מלך  ( גוסטבו ) פרדניק  יודופוביה : מאפייני השנאה ליהודים,המכון לחקר החברה והכלכלה ע"ש יוסף ספיר ז"ל, [הקד' תשס"ה 2005

.

מאמרים על הפרוטוקולים בעברית

אליקים רובינשטיים הפרטיכלים של זקני ציון" בסכסוך הערבי-יהודי בארץ-ישראל בשנות העשרים", המזרח החדש כו 1977 (תשלז), ע'  37-42

שאול דודקוב ‫ מבשרי "הפרוטוקולים של זקני ציון" ברוסיה." יהודי ברית המועצות 12, ,1989 ע' 101-111

כולל נספח על הפרוטוקולים על פי מקורות סובייטיים .

שולמית לסקוב "מי חיבר את הפרוטוקולים של זקני ציון ? "אנטישמי וגרמני ועיתונאית אמריקנית :אחד העם .אתמול :עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל אוגוסט 1993 , גליון י"ח 6 (110(

יוחנן ארנון  מה לאחד העם ול"פרוטוקולים של זקני ציון"? האומה 99-100 , תש"ן ,2000,ע' 454-458.

ראובן ארליך ספרות אנטישמית ששורשיה מוסלמיים "משואה לא" , 2003 ע' 97-122 .גיליון זה פורסם גם כספר "פני השנאה – אנשישמיות באלף השלישי קובץ משואה ל"א מבחר מחקרים עורך : יואל רפל, הוצאת משרד הביטחון ,2003.

מנחם מילסון עלילה אירופית על הבימה הערבית : התאזרחות הפרוטוקולים של זקני ציון בעולם הערבי, כיוונים חדשים  13, 2006, ע'  86-95.

ספרות יפה על הפרוטוקולים

אומברטו אקו המטוטלת של פוקו עברית גאיו שילוני , הוצאת כינרת ,1991. . סיפור הקונספירציה האולטימטיבי שעוסק גם בנושא הפרוטוקולים .

דנילו קיש ,"ספר המלכים והשוטים " " בתוך אנציקלופדיה של המתים. מסרבו קרואטית דנה קטן בן ציון . הוצאת זמורה ביתן מודן ,1992.

סיפור  על תולדות הפרוטוקולים .

ויל אייזנר המזימה :הסיפור הסודי של הפרוטוקולים של זקני ציון.מאנגלית: קטיה בנוביץ' ; [הקדמה מאת אומברטו אקו, כינרת זמורה ביתן דביר, 2007. סיפור קומיקס על תולדות הפרוטוקולים

אומברטו אקו בית העלמין של פראג /   עברית אריה אוריאל   אור יהודה :   כנרת, זמורה-ביתן,   תשע"ג 2012 .

סיפור על יוצרם של הפרוטוקולים.

ראו גם

פנטזיה של קונספירצית על :ויל אייזנר והפרוטוקולים

הגאון מוילנה והמוסד

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך יהדות, ריגול, תעלומות עם התגים , , . קישור קבוע.

18 תגובות על יוצרי השנאה – שיחה עם שאול סבליי דודקוב חוקר "הפרוטוקולים של זקני ציון"

  1. מאת בתיה כ.:‏

    מעניין לקרוא וללמוד עוד! תודה!

  2. מאת אלי אשד:‏

    דינה מרקון קראה את ספרו של דודקוב "ספר האמונה וחוסר התוחלת ".
    והנה תקציר שלה של הספר :

    "ספר האמונה וחוסר התוחלת הוא יומן של איש ספר, ביבליופיל, חוקר תרבות (שהבסיס ק המחבר.
    כל דבריו של דודקוב בספר זה מבוססים על מקורות, שהם לפעמים נדירים ביותר, ומלקטים עובדה לעובדה. הספר נפתח במכתב תשובה של סביילי דודקוב לסופר כותב רוסית החי בגרמניה, פרידריך גורנשטיין (המתמחה בכתיבת רומנים היסטוריים), אשר גורס שיש לכתוב על העיוותים של היהדות שצמחו מתוך הפתולוגיה של ההיסטוריה היהודית. דודקוב עונה לו שעיוותי ההיסטוריה הרוסית מזוויעים פי כמה, ומצטט בין ביתר את ה"שורות הנוראות ביותר שנכתבו אי-פעם על רוסיה: "אני פוחד אפילו לנקוב בשמה, בשמה האכזרי-החייתי של המולדת שלי", ללא שם אומרן. כתגובה על האשמה שמטיח גורנשטיין ביהודים, שלא הצליחו לכונן יחסי שכנות טובים עם לאומים אחרים, מביא דודקוב שלל דוגמאות מההיסטוריה העולמית – החל ביחסם של הרוסים אל עמי הארצות הגובלות במדינתם וכלה בגרמניה ו"העולם החדש", שבו הושמדה אוכלוסיית הילידים – ומתייחס גם לששת המיליונים, שנשרפו בתאי הגזים "מפני שלא השכילו לכונן יחסי שכנות טובים".
    דודקוב מזכיר לסופר הימני שחי בגרמניה, שאת ישראל הקימו הסוציאליסטים, אבל קובע: "גורלה של ישראל נגזר מבחינה היסטורית", מפני שכגד המדינה הקטנה ניצב כל העולם המוסלמי המונה שני מיליארדים, ומצטט את דבריה של לריסה רייסנר (סופרת ומהפכנית רוסייה) על "כוחו המסרס של האיסלאם". דודקוב נותן לישראל עוד כמה עשרות שנים, רצופות במלחמות ובהסכמי שלום, לסירוגין. הוא מאמין שההיסטוריה היהודית תחזור על עצמה. גורל המדינה נחרץ, אבל העם היהודי הוא עם הנצח.
    דודקוב דן במכתבו גם בשנאה העצמית של היהודים, שגורנשטיין לוקה בה, ומביא בהקשר זה שמות כמו היירונימוס דה-פה, אוטו ויינינגר ועוד.
    לסיום מתייחס דודקוב לתפילת "שמע ישראל" (הוא סבור שדווקא אלה היו מילותיו האחרונות של ישוע, ולא "אלי אלי, למה עזבתני?"). הוא גורס שהתפילה הזאת, כמוה כעשרת הדיברות, יכולה לשרת את העולם כולו. "ואולי בעתיד הרחוק, כאשר האנושות תיעלם מכדור הארץ, יוֹרשהּ יגיד בכוכב לכת רחוק: 'שמעי נא אנושות, ה' אלוהייך ה' אחד'. והוא יתכוון לאלוהים היהודי הישן".
    רשימה מ-15.09.03 כוללת את ה"אני מאמין" של סבליי דודקוב כהיסטוריון: "לא לזלזל בשום דבר! זאת סיסמת ההיסטוריון. עובדות יש לצוד וללכוד, כמו פרפרים מזן נדיר. שהרי מה ערכם, למשל, של מספרי הקַנטוֹניסטים שדתם הומרה בכפייה לנצרות – אלה הם מספרים בלבד. יש לתת פומבי לשמותיהם, שהרי גורלו של הפרט הוא גורל טראגי". ואז הוא מביא את סיפורו של אחד מאותם קנטוניסטים יהודים.
    10.1.04: ציטוט דבריו של הסופר הרוסי אלכסנדר קוּפּרין על כך ש"אנטישמיות זורמת בדמם של המאמינים הפרבוסלבים".
    רשימה מ-22.8.04 מוקדשת לריכרד ואגנר וליהודים שהקיפו אותו, למרבה האבסורד, למשל, הפסנתרן והמלחין יוסף רובינשטיין. באותה רשימה נוגע דודקוב גם ביחסיו של מלחין אחר, ריכרד שטראוס, עם ואל היהודים, ועובר לסוגיית היחסים בין השלטון לבין האמן.
    ברשימה אחרת משווה המחבר בין גורלו של ראול ואלנברג, שלדעתו, נתפס על ידי ציידי מרגלים ומהפכני-נגד ומת אחרי שלבו לא עמד בעינויים, לבין גורל המשורר ההונגרי שׁאנדוֹר פֶּטֶפִי (1849-1823?), שהשתתף במהפכה ההונגרית ומת במהלכה, ושגם עליו נפוצו שמועות – מפי הונגרים שבויים שחזרו מסיביר – שראו אותו חי, עד כי בשנת 1877 נדונה בבית הנבחרים ההונגרי השאלה אם פֶּטֶפִי חי או מת. פניות רשמיות לרוסיה לא הניבו תוצאות. וכך, פטפי נעלם בדיוק כמו הרוזן ולנברג.
    ברשימה נוספת כותב דודקוב: "ניזכר באלכסנדר דיוּמא ובז'ול וֶרְן – רומנים [של מחברים זרים] על רוסיה גדושים בדברים מגוחכים". בהמשך הוא מציין, שייתכן שז'ול ורן היה ממוצא יהודי (דודקוב קרא על כך ב"אנציקלופדיה היהודית" הישנה). ראשון ביטא את ההשערה הזאת נחום סוקולוב (!), שמסר מדבריו של פלוני אולשביץ', שקרובו נעלם ושינה את שם משפחתו ל"ורן" ("עץ אלמון" בצרפתית, תרגום השם בפולנית). לפי גרסה אחרת, שם משפחתו המקורי של ורן היה אולחובסקי. בזמן ההיעלמויות שלו מפאריס השתמש ז'ול ורן לא פעם בשם המשפחה הספרדי גיושה דלה לה פיירר. ועם זאת, הרומן שלו "הֶקטוֹר סֶרוואדַק" הוא אנטישמי לעילא.
    עוד מתייחס דודקוב ברשימותיו לחצי האי קְרים ולתולדותיו; מביא את שירו של הנרי לוגנפלו, "בית עלמין יהודי בניוּפּוֹרְט", המוקדש ל"עם הנצח"; מצטט את דבריו של אנטול פראנס על תפקיד היהודים בהפצת הציביליזציה והאמנות. ובעניין האיסלאם, הוא מזכיר את המאמר "פאן-איסלאמיזם", שהודפס בבימה ימנית רוסית בשנת 1910, ונראה עדכני להפליא; ומספר על איסמאעיל בֵּיי גַספָּרסקי הטטארי, מפיץ ההשכלה בקרב המוסלמים ברוסיה.
    ירשימה ארוכה ומרתקת יוחדה בספרו לפינלנד וליחסים בין הפינים לרוסים, וכמה וכמה מעמודיו מוקדשים למלחמת רוסיה-יפן, שרוסיה נחלה בה תבוסה מבישה.

    סך הכל זהו ספר מרשים ברוחב היריעה שלו ובמגוון הנושאים שבהם עוסק המחבר ושפע הפרטים החדשים שהוא מביא עליהם.

  3. מאת אלי אשד:‏

    *
    מתוך מאמרו של בוריס שפירא, "אטיודים ואטנודים" (הערות על הרומן של סבליי דודקוב, "אטיודים של אהבה ושנאה", מוסקבה, 2003

    שפירא משווה את חיבוריו של דודקוב ל"חיי אישים" של פלוטרך ול"רשימות משעמום" של קנקו הוסי (יפן, 1350-1283). ספרו של דודקוב כמו נכתב בהשראה אלוהית: המחבר אינו בא לסנגר או לקטרג, אלא לבקש רחמים ולאצור את הזיכרון, ולשמר את כבוד האדם, שמאורעות כה רבים בהיסטוריה רמסו אותו. דוגמה: "יש קטע אחד בתנ"ך – דו-שיח בין ה' לאברהם, שבו מפציר אבי האומה למחול לעיר החוטאים, אם יימצאו בה עשרה צדיקים. חטא כבד חטאו האוקראינים לפני אלוהים כשהרימו יד על עמו, הם הכתימו את מצפונם במעשי רצח אכזריים מאין כמוהם של יהודים בימי בוגדאן חמלניצקי, [...] מלחמת האזרחים. הם שיתפו פעולה עם הנאצים ורצחו אוכלוסייה שלווה. אבל גם בין האוקראינים יימצאו עשרה צדיקים, שיצילו את עמם מזעפו של אדון עולם" [וכאן מספר סאבה את סיפורו של חסיד אומות העולם ממוצא אוקראיני].
    "דודקוב הוא קורא. הטקסטים שנשמרו – רבים במספר, אבל אנחנו כבר לא יודעים לקרוא אותם. דודקוב משחזר בכל הנוגע לטקסטים המצוטטים את הקשר בין מרחב לזמן, בין כוונה למיתוס, סילופים וטעויות, עדות נאמנה וזיוף [...] אמנות הסיפור הנָּה תמיד התגברות על האלם, הפיכתו של מה שאינו ניתן לביטוי לדברים שנאמרו [...] הקומפוזיציה דמוית הפסיפס של 'אטיודים של אהבה ושנאה' מזכירה, כאמור, את הרומן של קנקו הוסי 'רשימות משעמום'. דודקוב מפתח את הרומן על רוח הזמן לכדי סימפוניה [...] עלה בידי המחבר להגיע לאחדות בין השלם לבין החלקים רבי-הנוגדים"; סיפורו מלא להט.
    זוהי פואמה על אהבה, שנאה והתגברות על השנאה. המחבר מצליח לשנוא את הפרעות, אבל לא את הפורעים. בקורבנות ובתליינים כאחד רואה דודקוב קודם כול בני אדם, וספרו הוא אטיודים, תרגילים באנושיות.
    "הפסיפס הפיוטי של דודקוב מערבב בצורה ראויה להתפעלות ז'אנרים וסגנונות [...] כל תופעות הספרות, משירה ועד פרודיה, מדת ועד חריזה, מהיסטוריה ועד וידוי, מנגטיביזם ועד דדאיזים – נוצצים בספרו בשלל גוונים, כמו צלעותיו של יהלום". דודקוב יוצר, למעשה, בספרו ז'אנר חדש ומקורי של רומן היסטורי-תיעודי על רוח הזמן, שממקד את תשומת הלב בהיבטים בעלי משמעות של אתנוס ואתיקה, לקוניות של צורה והיסטוריוּת מתועדת".

  4. מאת אלי אשד:‏

    על ספרו של דודקוב "סיפורו של מיתוס אחד" (על גלגוליהם של "פרוטוקולים של זקני ציון")
    (מתוך המאמר של מ. גולובובסקי, "המרחב הפטרבורגי באוֹנְתוֹגֶנֶזיס של היסטוריון", קובץ "היסטוריה, תרבות וספרות" לכבוד יום הולדתו ה-65 של סבליי דודקוב, בהוצאת האוניברסיטה העברית, החוג ללימודים ולספרות סלאבית, 2004)

    הספר "מוקדש לניתוח המסורת האנטישמית בספרות הרוסית היפה והתחקות אחרי דרכי הופעתו של הזיוף-הרע ביותר של המאה העשרים, 'פרוטוקולים של זקני ציון'".
    הספר זכה לכעשרים ביקורות בארצות שונות, בין השאר, של ליאון פוליאקוב, בר סמכא צרפתי בחקר האנטישמיות האירופית, ושל הפילוסוף וחוקר התרבות סרגיי אַוֶורינְצֶב, שכתב על "עושרו היוצא מן הכלל של החומר העובדתי, שנאסף בקפידה ונותח בדיוק מרבי".
    "לסבליי דודקוב – כישרון מיוחד: דרך עסיסית לחוש את התקופה, חוויה רגשית של המצב… ועניין בניואנסים ידועים אך מעט, אשר גורמים לעובדות לקרום עור וגידים ומעניקים מוחשיות לדמויות ולאירועים. דודקוב גילה רובד שלם של ספרות רוסית יפה מן המאה ה-19 (פּרז'סלבסקי, קרֶסטובסקי, מרקֶביץ'), שבה נולדו יסודות מיתיים על הקשר היהודי העולמי, הקיימים גם כיום".
    "דודקוב עוקב בפרטי פרטים, איך דרך החוגים של מהגרים רוסים, שבהם היתה אנטישמיות מילה נרדפת לאנטי-בולשביזם, הגיע ספרו של נילוּס לידי הנאצים הגרמנים והיה אחר כך לבסיס של אחת מתפישות היסוד של האידיאולוגיה הנאצית. באופן מפתיע… בראשית הפרסטרויקה הנחות רבות של ה"פרוטוקולים" צפו ולבשו דמות מטאפורית כהנחות יסוד מקוריות במאמריו ובספריו של י. שפרביץ', דיסידנט מפורסם בשנות השישים והשבעים. לניתוח של 'רוסופוביה' שלו הקדיש דודקוב פרק נפרד".
    "בבחירת העלילות, בפרשנותן ובתיאורן דודקוב מקורי ועצמאי בחשיבתו, כתמיד [...] אפשר לקרוא לסגנון של דודקוב אימפרסיוניסטי: משיחות מכחול גדולות מופיעות לסירוגין עם התוויה עסיסית של פרטים פרדוקסליים, אפילו התענגות עליהם [...] שליית פרטים ואחר כך שחזורו של ים שלם על פי רסיסים של טעם – בתכסיסים אלה שולט סבליי דודקוב בצורה וירטואוזית".

  5. פינגבאק: האנשים שיצרו את הפרוטוקולים של זקני ציון « המולטי יקום של אלי אשד

  6. מאת אלי אשד:‏

    raffaello כותב
    מאמר מצוין.
    חבל מאד שספרי דודקוב לא תורגמו עברית
    לי יש מדף שלם על הפרוטוקולים -באנגלית. דבר לא תורגם עברית. למה?
    ודודקוב הוא קול מהעבר. לפני שנים רבות הוא סופח פעם לפלוגתי והיה לי העונג והכבוד ללותו למשחק שחמט סימולטני שערך נגד חברי קיבוץ יוטבתה. הוא ניצח.
    אני לא אשכח. מעניין אם הוא זוכר.
    ידעתי אז שהוא צייר.
    איש מדהים.

  7. מאת מוצטפא שמטרלינג:‏

    הבעיה היא שאתםחוקרים את מקורות הטקסט והרקע הפילולוגי שלו. אתה לגמרי מחמיץ את העובדה שהתוכן הוא מתוחכם ומורכב ולמעשה למעשה מסביר את העולם שסובב אותנו יותר טוב ממרבית התיאוריות המקובולות בתחום החברה והכלכלה. הספר מלא באמת ובאמת שבתור ישראלי שמוקף יהודים אני באמת מרגיש שהספר הוא זיוף כי אנחנו לא מספיק חכמים בשביל לכתוב אותו

    • מאת אפרים רקנטי:‏

      מוצטפא, דבר רק בשם עצמך. יש לנו יותר מדי יהודונים שונאי עצמם ואיננו זקוקים גם לך.

  8. מאת אלי אשד:‏

    כמה אנשים אתה מכיר ?
    אלף ?
    אלפיים?

    5000 ?
    אני מבטיח לך בתור מי שמכיר נניח 20 אלף איש שאני מכיר בערך 2000 איש מתוכם שיכולים לכתוב משהו ברמתם של הפרוטוקולים של זקני ציון אם היו מתאמצים באמת.

    • מאת מוצטפא שמטרלינג:‏

      נו, אתה רואה? אז זה רק מוכיח שהם נכונים :)

      אבל ברצינות: הספר מתוחכם מאוד ואני בהחלט מבין למה אנשים קוראים אותו ומאמינים שהוא אותנטי. כל דיון עליו שיוצא מנקודת ההנחה שהוא סתם זיוף ולא מפריך נקודה אחרי נקודה בטקסט לא ישכנע את מי שהשתכנע שמדובר בזיוף. כמובן שזה לא אומר שהגרסה הרוסית של נילוס היא אמיתית, יותר סביר שאחד מהספרים מהם הוא הושפע הם אלו שמכילים את גרעין האמת.

      • מאת אפרים רקנטי:‏

        איך זה הוכחהף למשהו? זה כמו לטעון שאתה רצחת את את יצחק רבין כי אתה מסוגל לרצוח גם כן. אני נגד הזנייתך את הויכוח. איזה גרעין אמת? אם היה גרעין אמת לסיפור אז תאמין לי שהיהודים היו מצליחים לשלוט באמת על חצי עולם. ואירופה לא היתה כפכף לרגלי הערבים.

  9. מאת אלי אשד:‏

    או יותר סביר שזהו בדיון שמשפיע על המציאות .דהיינו אנשים כמוך קוראים את הספר מתפעלים ממנו כמה הוא מדוייק ומנסים לישם אותו הלכה למעשה.
    הממציאים האמיתיים והמוכשרים של הפרוטוקלים היו סופרי מותחנים ,משהו בדומה לסופרי הריגול והמתח של היום. הם פשוט ראו את הנעשה סביבם ונתנו לזה הגדרות כמשהו שהוא תוצר של מזימה מסוכנת.
    הרעיון אכן היה כל כך מוצלח שבאו אנשים אחרים ואמרו איזה יופי בוא ניישם את זה במציאות וזה אכן מה שקורה במציאות .
    אל קאידה למשל הוא תוצר של הפרוטוקולים וכל מיני ספרי מתח ומדעי בדיוני שאותם קרא בן לאדן. מה היו מקורות ההשראה של בן לאדן ?בין השאר סרטי ג'ימס בונד:אני ממליץ לך לצפות בסרטי ג'ימס בונד השונים במיוחד בנאומים הסופיים של הרשעים שם בכל סרט כשהם מסבירים לג'ימס בונד הכבול והעומד להיות מושמד בכמה צורות משונות מה הם מתכננים ולמה העולם זקוק לזה.
    בן לאדן לקח חלק מרעיונותיו משם.

  10. מאת מוצטפא שמטרלינג:‏

    תראה, בין לאדן הוא דמות בדיוניות, לכן זה לא מפתיע שהוא מושפע מסרטי אקשן ומדע בדיוני.

    אני שירתתי במודיעי בשנים 98 עד 2001 ולא שמעתי לא את שמו של בן לאדן ולא את המונח אל קעידה עד ליום שבו הותקפו המגדלים. אחרי הרגע הזה השם שלהם ושלו הופיע בכל סקירת מודיעין.

    אבל לגופו של עניין, בפרוטוקולים מוסבר למשל שהדרך להשתלט על העולם היא להפיץ את השימוש בכסף נייר כדי ליצור אינפלציה ולהשקיע את העולם בחובות אותם לא ניתן להחזיר. ועוד כמה נקודות שנונות למדי שמתארות בדיוק בדיוק איך עובדת המערכת הפיננסית העולמית כיום (אז עדיין לא).

    וגם הטענה שהקפיטליזם והקומוניזם הם שני צדדים של אותה המטבע – היהדות הבינלאומית. והנה, המהפכה הרוסית מומנה בנדיבות על ידי איילי הכספים היהודיים מניו יורק כמו יעקב שיף. וזה שוב, שנים אחרי שהספר פורסם כבר.

    בקיצור, אני לא אומר שהספר הוא ציטוט אמיתי מפגישה של אגודת יהודים חשאית, אבל מה שהוא מתאר הוא נכון ברובו.

    • מאת אפרים רקנטי:‏

      אולי בגל לזה המודיעין שלנו היה בקרשים, בגלל בורים כמוך? אבל על באמת המודיעין הישראלי ידע על בין לאדן אבל הוא לא היה בראש הצי״ח משום שהוא לא היווה איום ממשי וראשוני על ישראל. כסף נולד לפני היהודים ושטרות קיימות לפני הציונות ואין קשר בין תהליך הגלובליזציה לציונות. היה תורם אמריקאי למהפכה הקומוניסטית אבל זה אחד מתוך מיליוני יהודים. היו יותר תורמים יחסית צרפתים ואנגלים, למשל. אז למה אתה לא כותב פרוטוקולים עליהם? הפרוטוקולים הם תוצר מתמשך ורחב של אנטישמיות וקנאה בכשרון היהודים וניסיון להצדיק ולהגן על הגוי המוכשר פחות בנימוקים חסרי שחר.

  11. מאת אלי אשד:‏

    היו גם כמה וכמה לא יהודים שעסקו במימון ובתמיכה באותה מהפכה. מעניין שזה שהשתלטי לבסוף על המהפכה היה לא יהודי אלא מומחה בקונספירציות הגרוזיני האולטימטיבח סטלין. כל הפרוטוקולים וכל הקונספירציות לאורך הדורות לא עזר בסוף לאף אחד כנגדו.
    אבל ברצינות אתה יכול למצוא בפרוטוקולים גם דברים נכונים וזה לא בעיה :אז מה ? אתה יכול למצוא רעיונות חדשניים ונכונים על מצב העולם ועתידו גם אצל ז'ול ורן ואצל גי דה מופסאן זה אומר שאחוריהם יש כותב שבסף הכל חושב על מצב העולם ומעלה רעיונות איך מזימה בינלאומית יכולה להשתמש בהם לטובתה. הכותב יכול להיות סוכן חשאי רוסי ויכול להיות עיתונאי מחבר מותחנים צרפתי שנותן לו את הרעיונות.
    הדבר המעניין הוא שכל האנטישמים שהאשימו את הרצל שהוא יצר את המזימה מעולם לא העלו על דעתם שאולי הוא יזם אותה מכלתחילה .הם תמיד טענו שזאת מזימה עתיקה שאיך שהוא העיתונאי הוינאי הצעיר למד עליה והפיץ אותה. כאילו הרצל לא יכול היה לחשוב על הכל בעצמו.

  12. מאת אלי אשד:‏

    אגב אם באמת שירתת במדיעין ולא שמעת את השם של בן לאדן הרי זה מוזר מאוד. הוא כבר היה ידוע מאוד בשנים האלו. עד כדי כך ידוע שהמשורר אהרון אמיר חיבר עליו פואמה. בעברית שלוש שנים לפני נפילת המגדלים.

    אשירה לאוסמה בן לאדן
    לאוסמה בן לאדן אשיר

    זה הגבר ראה עושר בגבורתו
    בן הזקונים אשר עם חבר אחיו העשיר
    והמה כולם רואי פני מלך במסיבו
    אשר צלחה דרכם נוער
    ולא חסר שולחנם מאום …
    אך אוסמה
    צעיר עשרים אחיו ואחיותיו
    הוא היחיד בם
    אשר מאס הבלי עולם
    גפופי שגל יבזה עם משכבי עלם
    וחלקת לשון חנפים מהללי תקשורת
    וקנו בסלע שם.
    ( מתוך "אשירה לאוסמה בן לאדן " מאת אהרון אמיר השיר פורסם 3 שנים לפני הפיגוע במגדל התאומים )

    ובכך אמיר הראה שוב שלפעמים סופרים קולטים דברים לגבי מה שהולך להיות הרבה יותר מאנשי מודיעין.

    • מאת אפרים רקנטי:‏

      גם אני שירתי במודיעין ובין לאדן כמובן היה ידוע ומוכר אלא שבזמן המדובר הוא היה בשולי צי״ח (ציון ידיעות חשובות -רישום סידורי העדיפות המערכתית לאיסוף ולמחקר) משום שהוא לא היווה איום ישיר על ישראל. בין לאדן התייחס לראשונה לישראל בכלל רק יותר משנתיים לאחר 11בספטמבר 2001.

  13. פינגבאק: פנטזיה של קונספירצית על : ויל איזנר והפרוטוקולים של זקני ציון | המולטי יקום של אלי אשד

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*