סיפור קצר ליום השבת / "אזכרה" של ענת קוריאל

לפני שכולם מתאספים היא כבר שם. צריכה את הזמן שלה ליד המצבה. היא מביטה באבן הלבנה, מדמיינת אותה כטאבולה ראסה, מַקְפֵצָה למחוזות חדשים. אבל האבדן לא נותן לה לפרוץ, היא נאלצת להתיידד איתו, מגישה לו את ידה, והולכת לטייל בבית הקברות, בין הצמחים המשתרעים מעל קברי המתים. היא יודעת שהוריו שומרים על נקיון המצבה, האבן מקבלת מהם טיפול קבוע ומסור. הם אומרים שהמצבה מספרת פרטים על חייו של האדם מבלי שנשים לב, ולכן חשוב לשמור שהכל יהיה נקי. הם שופכים שם חומרי ניקוי, מסירים כתמים ולכלוך וגם מנקים ומנכשים בסביבות הַחֶלְקָה. מעולם לא ראתה על מצבתו עובש, שכבות אבק או צואת ציפורים. האותיות החרוטות נטולות צבע, מספרות לה על רוח התזזית שאחזה באהוב נעוריה, וביטלה את הגוונים בחייו.

לפני כמה שנים ראתה איש מקצוע מלטש את השכבה העליונה מאחת המצבות. לפני שהחל בעבודתו, צילם את האבן כפי שמתעדים אדם לפני היכנסו לניתוח פלסטי כדי להצביע על השיפור הניכר, חשבה. הרבה גדלים, צבעים וטקסטורות. אפשר אפילו לראות מצבות בצורת אריה, שעון ותות שדה. כולן בבואות של מי שטמון תחתיהן ושל בני המשפחה. כולם מתאספים. בדקות הראשונות ליד הקבר השקט משתלט על הקבוצה. כשאבי המשפחה מתחיל לדבר, היא נצמדת במחשבותיה לתקופה בה היו נערים, מסלקת כל שביב של מחשבות טורדניות. נזכרת בשיחותיהם הארוכות, איך טיפחו התבגרות לא מקובלת, והבהירו לכולם ששיני החלב שלהם יכולות גם לנשוך.המכנה המשותף הזה קבע בניהם חברות נטולת מבוכה. הם יכלו לדבר על הכל ושום דבר לא נחשב למגונה או לפחות ערך. ביחד הרגישו חיים ומאושרים. תנועתם הייתה קלה, נפשותיהם קשורות. לא הייתה להם מנוחת נפש אז, כשחברו התפוגג השיממון.

היא קראה לא מזמן שפעם מת היה נקבר עם חפציו האישיים ונדמה לה שהיא יודעת אילו חפצים היו נטמנים עמו: קופסת מתכת קטנה שבה אחסן עלי טבק קצוצים וחליל שהכין במו ידיו: היא הייתה לידו כששרף בעזרת ברזל מלובן את החורים המשורטטים. במחשבה שנייה, הוא היה נקבר בלי שום דבר, כי הרי לא חמד חפצים. הם תמיד נראו לו מקרקעים, סותמים חללים. הוא נטש, בחר למות, והיא זו שמצאה אותו מת. שנים ניסתה לטשטש את הכאב הנורא באמצעות משככי כאבים נפשיים, שיחות וטיפולים. מטפל אמר לה פעם: “את סובלת מפוסט טראומה, כמו בהלם קרב". בשנתיים הראשונות לא נרדמה בלי להצמיד לראשה רדיו שימלא אותה במלל וירחיק את המחשבות הטפיליות. היא פחדה שנפשה תיטרף גם כן.

תם הטקס. הוריו מזמינים את הנוכחים לבוא לביתם לאכול ולשתות. צועדים לעבר המכוניות, מתעכבים לומר עוד דבר או שניים, עוברי אורח חולפים על פניהם- מגששים אחר גוש וחלקה, שיירה של אבלים הולכת אחרי ארון.

אודות ענת קוריאל

ענת קוריאל היא סופרת, משוררת ועורכת אתר השירה "ליריקה" (יחד עם רונית ליברמנש). הוציאה לאור את ספר הפרוזה "חתכים" ("הספריה החדשה", 1999). פרסמה שירים בעיתונים ובכתבי עת שונים. סיפוריה מתפרסמים ב"יקום תרבות". גדלה ברמת גן ומתגוררת כיום בכפר סבא. אימא לאיתמר וליואב.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

5 תגובות על סיפור קצר ליום השבת / "אזכרה" של ענת קוריאל

  1. מאת תמי:‏

    ענתי היי,
    קראתי הבוקר. : סיפור קשה,כואב, , נגע בי מאוד. אהבתי!!קראתי בצמא כל משפט. הצלחת לחדור לנשמה.
    ("האותיות החרוטות נטולות צבע, מספרות לה על רוח התזזית שאחזה באהוב נעוריה, וביטלה את הגוונים בחייו"- משפט חזק)..
    תמי

  2. מאת איריס אליה:‏

    בוקר טוב ענת יקרה. מהודק ומרגש מאד.

  3. מאת גילי:‏

    ענת יקרה
    שבת בבוקר, אני קוראת את המילים, מילים כואבות, מילים שמיטיבות לתאר את הריק, את הגעגוע, את הנפש האהובה, ריגשת אותי מאוד.

  4. מאת מרב:‏

    מוות ורוך דרים יחד בהרמוניה מעניינת. יפה מאוד

  5. מאת זאב פלדינגר:‏

    סיפור מקסים שגם כתוב בצורה מעולה לדעתי. ממש מעורר הזדהות והבנה לנפש הגיבורה.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*