נביא עידן האלמוות -החלק השני

 

נביא עידן האלמוות -החלק השני

מאת אלי אשד

פעם לפני עשרות שנים יעקב כהן נחשב לאחד המשוררים הגדולים ביותר של השפה העברית וליורשם הברור של ביאליק וטשרניחובסקי.
היום הוא נשכח לחלוטין .
המשורר השכוח הזה יותר מכל אחד אחר חלם על האפשרות להשיג אלמוות פיזי והפך לנביא של תורה שמעמידה במרכזה את השגת חיי הנצח

נביא עידן  האלמוות :החלק הראשון

וכעת החלק השני :

יעקב כהן

 החיפוש אחר האלמוות

גלגמש

וכאשר מצא את עשב -החיים

מקרקע –ים ,מקץ שנות נדודים שלו ,

והנחש גנב העשב וזללהו

ויחלש לב הגיבור ,עז מלבביים .

אז יקונן ויגון כל מות בקולו :

אוי כי אבד שברי ,כוחי לשווא כיליתי!

חיי אין קצה ,עלומי אין בלי אויתי –

ויעף חלומי ופתרונים אין לו .

קונן ויאלם ,וכל קברות אדם

אתו דממו ,ואחר נעור וקם ,

צופה לקצוי –שחק ועיניו יגיהו

ואל לבו שח :אבל יש נעורי עולם

יש עשב החיים ואני ,אני ראיתיו !

אמר וזיו עליון ירד ,שיחק על פיהו

(יעקב כהן ,תרצ"ה)

נושא חיי הנצח הוא נושא ישן שמעסיק את המין האנושי עוד מימי קדם. כמובן האלים במיתולוגיות השונות מוצגים כבני אלמוות והיו סיפורים על הציפור בת האלמוות "הפניקס " שמתה וקמה לתחייה בגוף חדש ( כהן כתב על עוף זה פואמה שלמה ) . ותמיד היו אנשים ששאפו לחקותם . אולי הסיפור הקדום ביותר מסוג זה היה על הגיבור השומרי הקדמון גילגמש, שבאפוס הבבלי הקדום "עלילות גילגמש "יצא למצוא במסע ארוך וקשה את חיי הנצח ונכשל כישלון חרוץ ( לא במיקרה כהן כתב על גיבור קדמון זה שיר ).בסין היו אסכולות שלמות של מלומדים טאואיסטיים ששאפו למצוא דרכים ושיטות לעצור את המוות ולהשיג חיים נצחיים וטענו מדי פעם להצלחה. בימי הביניים חיפשו האלכימאים במלוא המרץ אחרי השיקוי שייתן להם נעורים נצחיים

בזמן החדש יצא ההרפתקן הספרדי פונסה דה ליאון בחיפוש אחר מעיין הנעורים באיזור פלורידה אבל נכשל גם הוא . ובאפוס המפורסם של גתה פאוסט שאותו תרגם כהן לעברית עושה המכשף האלכימאי עיסקה עם השטן על מנת לקבל מחדש את נעוריו .

היהודי הנצחי עובר ליד ישו הצלוב

. לא תמיד חיי האלמוות הוצגו כדבר שכהוא כל כך רצוי . וכך הנוצרים יצרו את אגדת היהודי הנודד הנצחי "אחשורוש " יהודי שהתייחס בצורה גסה לישו בעת צליבתו ולכן קולל בחיי נצח של נדודים שמהם אינו יכול להשתחרר. אלגוריה אנטישמית על גורלו של העם היהודי .

אנחנו יכולים לראות זאת גם בחלק גדול מאוד מיצירות המדע הבדיוני המודרניות שעוסקות בחיי האלמוות ומראות בדרך כלל שהחסרונות כמו שעמום נצחי ועקרות וסטגנציה נצחית והקץ לחידושים ולשינויים , עולים על היתרונות,מה גם שההנחה היא שחברה של בני אלמוות תיאלץ לוותר על ילדים במספר גדול מחשש לעודף אוכלוסין .

. אם נרצה גם בסיפורי האימה המודרניים על הערפדים, דרקולה ושות' שהם יצורים בני אלמוות שמקבלים את נצחיותם משתיית דם קורבנות אפשר לראות סוג של הזהרה מפני חיי הנצח כקללה נצחית.

….עוף החול-

עוף החול הפניקס ,יצור נצחי

עוף החול נראה בארץ!

עוף החול !

וכי מי לא שמע את שם העוף הזה הפלאי ?

זכות עמדה מיוחדת לו

ומרבה ימים הוא, אלף

חי שנים הוא ,

ומקץ שנות אלף, כי יעוף מזוקן

הוא שורף את עצמו לאפר .

מן האפר לתחייה קם,

עצמיו ,כנפיו מצמיח ,עוף צעיר ,

בראשונה עוף רענן חיים וחשק !

( מהפתיחה לעוף החול "תשי"ג )

העיסוק בשאיפה של האדם האינדיבידואלי ושל המין האנושי כולו לחיי הנצח וביכולת להשיגם היה הרעיון המרכזי ביצירתו והוא עובר בה כחוט השני מראשיתה ועד סופה.

מבחינת יעקב כהן, חיי הנצח לא היו קללה אלא להיפך, הוא לא ניסה כלל להתמודד עם הבעיות החברתיות שעלולות לצמוח מהם ולא מצא רע בהשגת חיי הנצח, כבן לתקופה אופטימיסטית שהאמינה ביכולתו של האדם להשתמש בטכנולוגיה על מנת לחולל אך טוב.

אצל יעקב כהן, העיסוק בחיי הנצח מזוהה לעתים קרובות עם רעיון חיי הנצח של הלאום היהודיֿעברי ולעתים לא ניתן להפריד ביניהם. למשל, בפואמה "עוף החול", הוא מביא את תולדות העם היהודי דרך מחזור החיים של הציפור בתֿהאלמוות 'החול', הפניקס. אפשר למצוא את החתירה לאלמוות במחזה "דוד מלך ישראל" שבו המלך דוד חי לנצח וישן במערה עד שיתעורר ויקום להגן על בני עמו (חיקוי ברור של סיפור המלך ארתור ").

וכך בשירו "דוד אלרואי", בו הוא כותב:

"לא אירא מוות, כי לא אדע מוות,/ כי כחיי עמי חיי – חיי עולם".

שורות שאמנם יכולות להזכיר לקוראים המתוחכמים של היום דברים שכהן לא כיוון אליהם כלל כאשר כתב את השיר: את הרגשות של המתאבדים המוסלמים, החולמים על גן עדן ועל 40 בתולות כסוג של חיי נצח שישיגו בתמורה לקורבן האישי שלהם למען האמונה.

http://nrs.harvard.edu/urn-3:FHCL:3385711?height=150&width=150

בשיריו הראשונים מתוארים מקרי מוות רבים, פרטיים ולאומיים – מות אימו, מות נערה שאהב, מות הרצל האיש הגדול.

אין ספק – יעקב כהן הכיר את האויב הנורא הזה פנים אל פנים. הוא ראה במוות תופעה שאין בה שום דבר טבעי ואין בה שייכות פנימית אל החיים. לדידו, המוות אינו אלא צייד אכזר השם קץ לחיים והופך את האדם לגוש עפר ללא צורך וסיבה, יש מקום לשים למוות קץ מאחר שאין זה מטבעם של החיים להיהפך ל'שאינם חיים'. כהן אינו מחפש את הנצח מעֵבר לחיים ובעולם הבא כפי שעושות הדתות, הוא מחפש אותו בעולם הזה ובמערכת החיים הקיימת.

פרעה הכופר

אחנתון: ולו אך כסער חולף הייתי בארץ

שלכת דורות ורקב שנות אף טאטאתי

ושדות נעורים לתנובה חדשה חשפתי

אולם גם זרע אמת צרופה עליונה

נשאו כנפי–מי ידע אי נפל הזרע

מתי העלה נצנים? דבר חנם לא יאבד!..

כמה מצאתי אני אוזניים בכם קשובות

כמה גהו עינים באש האמת הצתי!

אותה הנחלתי לבניכם ואיש לא ידע .

קולות (משלושת הצדדים: אחנתון! הלא הוא האחנתון, המלך הטוב!

(יעקב כהן, ליד הפירמידות, עמ' קיג-קיד)

במחזה "ליד הפירמידות" (תרצ"ט) העיסוק של כהן בחלוף לעומת הנצחיות לוקח אותו למצרים. כהן הופך את מלכי מצרים – אלים בחייהם ובמותם – לסמלים לבעיית החלוף והנצחי. הם מתדיינים ביניהם לגבי מה שנשאר ומה שיישכח. מה שנשאר בסוף, הוא טוען, אינו זכר מלכי מצרים החומרניים, האדירים בזמנם, בוני הפירמידות חופו וחפרע ומנכורע ופרעונים כובשי עולם ידועים אחרים כמו תחותמס ורעמסס, אלא חזונו של פרעה אחנאתון המונותיאיסט, שלטענת המשורר חש את הנצח עוד בחייו. בערגתו אל הכוכבים ובדבקותו ברעיון האלוהים, אותו פרעה לא הסתפק רק בערגה אל הנצח אלא חולל אותו בפעולותיו למען השלטת הרעיון של אל אחד במצרים. זהו הבסיס למונותיאיזם. המצרים ניסו להשכיח פרעה זה לאחר מותו, אך הוא נותר נצחי יותר מכל שאר הפרעונים בזיכרון הקולקטיבי של האנושות.

העיר הנצחית

נושא החיפוש אחרי האלמוות חוזר במחזה הידוע ביותר של כהן, "בלוז" (תרצ"ט), שנכלל במשך שנים בחומר הלימוד בבתיֿהספר, מחזה שהיום היה מסווג כ'מדע בדיוני'.

המחזה עוסק בעיר האוטופית הנצחית הנסתרת, המתוארת בסיפורי המדרש. עיר שבה המוות אינו שולט, עיר שהכול מושתת בה על המסורת ועל מה שהיה מאז ומתמיד. כתוצאה מכך, דבר לא משתנה בה במשך הדורות. עד שיום אחד, אבוי, היא מתגלה בידי מבקר מהעולם המודרני הטכנולוגי, שמציע לה את חידושיו של העולם המודרני. שכן, אחרי הכול "מה חפץ בחיים, אם לא יגעש הדם, אם לא יסער הרוח, לא ילהיב כל חוש לפרוץ קדימה? הן זה יֵצר החיים, לשאוף קדימה… ומה שגשוג לאדם, אם לא הרבות צרכיו, הרבות הנאותיו?" (כתבי יעקב כהן: מחזות ע' קלד).

אנשי העיר צריכים להחליט אם לבחור בשקט, בשלווה, בסודיות ובקיפאון של העבר, או בחיים המודרניים, על הדינמיות, העושר וגם חוסר היציבות והתזזיתיות המוחלטת שלהם? ואולי עליהם להציע את סוד חיי האלמוות לעולם הרחב?

במחזה זה, הפיתרון, לכאורה לפחות, הוא פתיחת העיר בפני העולם המודרני ובתמורה נתינת חיי האלמוות לכלל המין האנושי. זהו, בעיני כהן, הפיתרון לכל חוליי העולם המודרני, אם כי הוא אינו מתעלם מכך שגם לעולם המודרני יש חולשות, שעלולות רק להזיק לעיר הנצחית. חולשות המלחמה והזעם שבני העיר השקטה והקפואה נמנעים מהם וכך הם יכולים להמשיך בחיי הנצח שלהם.

ניתן לומר שלשני הצדדים, גם לקצרי החיים הטכנולוגיים של העולם המודרני וגם לבני האלמוות של לוז, המעדיפים לחיות בשקט ובקפיאה על השמרים, יש טיעונים חזקים לטובתם ובסיום אין הכרעה ברורה באמת בינם.

 ואולי לא יכול היה המשורר להכריע.ואולי השאיר זאת לקוראים?

לצערו של כהן לאף אחת ממחזותיו לא הועלה על הבמה ( כפי שארע עם מחזאי ידוע אחר מתתיהו שוהם ) כנראה משום שלא נמצאו דרמטיות מספיק לצרכי התיאטרון וגם תסריט שהכין על פי סיפור "לוז" לא הוסרט.

חוזה עידן האלמוות

דברי אריאל החוזה אשר נשא ברום חייו כעלותו ציונה אחרי שבתו שנים רבות עם הגולה בארצות נכר. ……

וראשית דברו היה חזון האלמוות ,אשר הגה ושמר בלבו מאז נעוריו והוא גם היה נשמת דבריו תמיד וראש ואחרית לכל חזונות רוחו .

ועל כן נקרא שם הספר הזה חזון אריאל .

( מתוך הפתיחה ל"אריאל " בתוך כתבי יעקב כהן: שירים ,ע' שלט

רעיון חיי האלמוות והניצחון על המוות הוא גולתֿ הכותרת של חזונו של יעקב כהן, השלב הסופי והאולטימטיבי בתהליך תחיית העם העברי. כהן האמין ברעיון האלמוות עד כדי כך, שראה את עצמו בכנות כמשורר נביא אמיתי, בדומה לביאליק. ניתן לטעון כי כהן ראה עצמו כנביא ממש, כמו הנביאים הקדומים.

אין זו הפעם הראשונה, שכהן עוטה על עצמו את דמות הנביא והחוזה. ביצירתו.

בפואמה הנבואית שלו "חזון התשבי" (מהדורת תר"ף) המשורר מדמה את עצמו לאליהו הנביא, ומתאר בצורה נבואית כביכול את המהפכות שפקדו את חיי העם היהודי בתקופה שלאחר מהפכת 1905 ואת חיסול הגלות ועליית כל העם לארץ ישראל. הפואמה כתובה כנבואת תוכחה אחת גדולה שבכל זאת הסתיימה בנבואת נחמה על הולדת המשיח.

בהערות לפואמה כתב:

ביום חורף צח היה הדבר ואני הולך תפוס מחשבות באחד הרחובות הגדולים ..ופתאום הוא עבר על ידי ,כמו בחלום .זקוף קומה ועטוף אדרת שער רחובה עבר כצל אלם ,פניו קרים קודרים ועפעפיו משפלים ארצה .ואולם ידעתי :מתחת לאפאפים אלה עיניים שחורות כגחלי אש לוחשות, וכי ישא את העיניים והבריקו אל העולם בלהב קנאה קדושה ועזה כמוות ,קנאת ה' ,ושלחו קרני אור חזק ,אור אמת חדשה וממנצחת על סביביהן .

…אליהו התשבי .

.אז ידעתי :זה האיש קרוב לי מכל .הגות רוחי רוחו וכאבי כאבו .ובהקשיבי אל ההמיה העזה אשר בליבי ואשמע את סערת נפשו הגדולה.

אריאל

בחזון התשבי יש משום הכנה לאפוס הנבואי הגדול ביותר שלו. "אריאל " פואמה קולוסאלית בפרוזה שירית. זאת , היצירה שבה מסכם כהן את עיסוקו באלמוות ומביא את משנתו זו לביטויה המלא והבהיר ביותר הוא מתאר את מסעותיו של נביא המטיף לחיי האלמוות אותם יכול כל אחד יכול להשיג בעתיד לבוא., אריאל מתנשא על כנפי חזונ ו ומבשר כי יום יבוא והאדם יחוג את נצחונו על אויביו הקדמון של האדם ויכבוש לו את הנצח וזאת צריכה להיות מטרת המטרות של המין האנושי ..

בדרכו הוא נתקל בלעג ובזלזול אך חזונו משתלט לבסוף על המין האנושי, שכן באמצעות המדע, האדם משיג לבסוף את האלמוות ויוצא לכבוש את הכוכבים, אולי החזון הגדול ביותר של כהן והסיבה לדעתו מדוע ימצא האדם עניין גם בחיי הנצח הארוכים ביותר .ביקום של יעקב כהן שעמום נצחי הוא מן הנמנע. .

לא בכדי בחר כהן בצורה המזכירה יותר מכול פרקים מהתנ"ך. הפואמה, המחולקת לארבעה ספרים, המחולקים לפרקים ולפרקי משנה, מביאה טעימות מז'אנרים תנ"כיים שונים.

הפואמה, המחולקת לארבעה ספרים, המחולקים לפרקים ולפרקי משנה, מביאה טעימות מז'אנרים תנ"כים שונים. הספר הראשון 'חזון אריאל', הוא דברי תוכחה של הנביא אריאל לאדם, לעם ישראל, לעמים השונים ואף לעצים ולאבנים ולדורות העתידיים, המציג את חזונו, חזון האלמוות ואת האופן בו יושג. הספר השני 'נדודי אריאל', הוא תיאור פסאודו-היסטורי של מסעו של אריאל בעקבות גישות שונות לאלמוות. כך מתעמת אריאל עם הגישה המצרית, הגישה האשורית (גלגמש), הגישה של היוונים הקדמונים, הגישה של היוגים ההודים ועוד. הספר השלישי 'זמירות אריאל' הוא קובץ שירי אהבה, במתכונת שתזכיר אולי את ספר תהילים או את שיר השירים. הספר הרביעי 'ספר הרמזים', מכיל הבהרות של משנת אריאל כפי שלימדה לידידיו ולתלמידיו, "רמזים… ואותות מרחוק, לא תורה שלמה ולא חדשה"; אפשר למצוא דמיון מסוים לספר איוב, משום שבשני הספרים קיים שיח של הדמות הראשית עם שלושה מידידיה על מהות החיים, למרות שב'אריאל' קהילת השומעים הלכה וגדלה.

היו אלו זמנים קשים לעם היהודי "והשנאה הקדומה לעם עולם מגדלת חדי צפרניה." ב'אריאל', שפורסמה לראשונה ב-1947, יש רמזים גדולים לשואה גדולה וייתכן שמדובר בשואת העם היהודי במלחמת העולם השנייה:

 "וצאת אריאל להביא ראש חזונו לאדם כבר נראו עבים כבדים שבים ומתקשרים מעבר מערב ואותות אחרים מבשרים סופה ושואה גדולה. … והסופה התחוללה ותטלטל עמים גדולים ועצומים בציצית ראשם ואת-פזורי ישראל העיפה ודרסה בחמת-שגעון."טל עמים גדולים ועצומים בי ואותות אחרים מבשרים סופה ושואה גדולה….. (חזון אריאל, פתיחה)

כהן הרגיש שזה הזמן למעשים גדולים וכספיריטואליסט, כנראה שהאמין באמת ובתמים שהוא מביא בשורה שעשויה להציל את העם היהודי. חזונו אינו רק אישי, כמו חזונם של ספיריטואליסטים רבים אחרים, אלא גם חזון לאומי.

מהו חזון האלמוות של כהן לפי 'אריאל'?

האלמוות של כהן יושג לא רק בזכות עבודה עצמית אישית של כל אדם, אלא גם באמצעות עבודה קולקטיבית. האלמוות יושג אפוא בידי כהן בעשייה אנושית אקטיבית בהשראת האמונה האלוהית. השקפה זו נראית כפרקטית לתקופתה:

מצד אחד קורא כהן לקוראיו לא לאבד את אמונתם באל לאחר השואה ומצד שני מדרבן אותם לעשייה, ובעצם לפעולות שיפתרו את מצוקותיהם המיידיות – לעלייה לארץ ולבניינה.

מבחינת כהן, התשוקה לאלמוות היא למעשה תשוקה לאלוהים, לא לפגוש אותו רק בעולם הבא כפי שמטיפות הדתות המסורתיות אלא לפגוש אותו כבר בעולם הזה, ולא כעד פסיבי לנפלאותיו כי אם כמשתפי פעולה עימו בבניין העולם. העולם האלוהי לא נשלם והאדם בהעפלותיו ובכיבושיו הולך ומשלים את העולם ונעשה שותף לאלוהים ולמעשי בראשית. בחזון זה העולם הזה והעולם הבא למעשה מתאחדים.

כבר בראשית הדברים, ברור שכהן מדבר על אלמוות ממשי של הגוף:

 "לא החיים מעבר לחיים, חלום אין-אונים אחרון ללבבות נושאים;/לא חיי נשמות מגוף אל גוף עוברות, בלי זכר תמולן, בלי חוש מחרתן;/אף לא חיי רוחות נטולות בשרן, ספק צל, ספק הד תועה, ופיצוי לא-פיצוי לעלבון המוות:/כי אם חיי גוף ונשמה יחדו על-אדמות ובאשר שם גאון-מעוף האדם יגיע, חיים ללא-בלי וללא-חדלון, חיים מתחדשים לרצונם ושומרים אונם גם יפים לנצח!" משנה זו דוגלת גם בנעורי נצח, להבדיל מהמוצג ב'בלוז', שם מזדקנים האנשים, אולי בהתאם לתפיסת האלמוות התלמודית. ואותו אלמוות, לפי כהן, לא יינתן במתנה, אלא יהיה פרי מחקר ומירוק לבבות: "ויום ולילה יהגו חכמים בתורה האחת הגדולה, תורת חיי האלמוות, ואנשי המספרים יעמלו יום ולילה לחקר ולהתוות הדרכים אל שערי הנצח./כי אמנם לא כמתנת-פז משמים יפלו חיי האלמוות, כי אם כנזר-נצחון יענדם האדם מקץ נפתולים עצומים ואכזריים -/נפתולים עם אשר מסביב לו וממעל לו, עם המקרה סתום-העין ועם הגורל העיקש, והקשה בנפתולים: עם עצמו ובשרו." (חזון אריאל לאדם, א. הבשורה).

האלמוות תלוי, לפי כהן, בגוף ובנשמה באופן שווה ואי אפשר שהתקדם לקראת האלמוות רק באחד מהמישורים. גם את הקידמה הטכנולוגית תמצא דרכים להאריך את חיי הגוף, נשמה ממורקת היא תנאי מוקדם נוסף לאלמוות של אותו הגוף: "מעט מעט יקנה לו הגוף את-כשרון האלמוות. הנה זה למד אדם להאריך ימי-חייו כדי-חמש; מחר יאריכם פי-שניים ושלושה. ואת-המחלות יבער אחת אחת ואת-המזיקים יחרים מגבולו. וכלמדו לכבול את שד-הזקנה וחגג את המופלא שבנצחונותיו. … אכן כל-עצה וכל-מזימה לא תעמוד לגוף האדם, אם הנשמה בו תבלה ותזקן: כרסם תכרסמנו כרמה." (חזון אריאל, לאדם, ט. על הגוף ועל הנשמה).

כאן, כמו ב'בלוז' קושר כהן בין נשמה ממורקת (או בעצם שמירה על המוסר) לאלמוות. [ "בשמור ניקיון ובעשות הישר והטוב, כן הורו, תאריך ימיה אחרי היפרדה מן הגוף" –   מה שאומר שמבחינתו כנראה שתי השיטות  הן טובות להשגת נצחיות .

כאשר מדבר כהן על הכנת הנשמה, הוא מתמקד בשני עקרונות, האמונה באלוהים והרצון. עם זאת, הוא לא משווה להם אופי רליגיוזי-ניסי, אלא טוען שהאמונה והרצון יובילו להשגת האלמוות בדרך הטבע, על-ידי האדם עצמו "וזאת האמונה החדשה אשר אמרתם, אולי חדשה היא בציץ ובצמרת, לא בשורשיה, היונקים כולם ממקור האהבה והאמון לאלהים ילד היה האדם ורך-אונים, על-כן אהב לחלום על מעשי-ניסים. גדל האדם ונשלח לנפשו והברכה תלווהו: עזור לנפשך ואלוהים יעזרך./ועל-כן דרך הרצון היא דרך האדם." (חזון אריאל, לאדם, יא. על האמונה ועל הרצון).

 גישה זו היתה מסווגת כיום כגישת ניו-אייג'. [ביב. טוען ש"יום יבוא ואחד מבני בניכם יטוס טיסת שחקים גאיונה ויפתח במפתח-זהב את-שערי האלמוות –"]

 כהן קורא לעמי התבל להכשיר את נשמתם כעם: "ואתם כולכם נקראתם להיות לעמי האלוהים! עקור כל-שורש זדון מלבכם וצרוף נפשיכם ומעשיכם הולך וצרוף לפני אלוהים -/דורשי משפט עמים, בוני בצדק עולם, נושאי שלום לכל אדם ולכל שבט על הארץ -/,/בדרך המעלות והנפלאות עולים לפני אלוהים אל הדר האדם השלם ואל תפארת חיי הנצח,/-/ כי אתם כלכם נקראתם להיות לימי אלוהים!" (חזון אריאל, לעמי תבל, א. לא עוד עמים אתם).

לעם ישראל יש לו בשורת אלמוות מיוחדת שעיקרה התלכדות, שלילת הגלות וההתיישבות ובעצם בשורת גאולה:

 "וזה הצו העליון, והוא הוא המפנה הכביר ועצם הגאולה: היות עם שלם!/כי תחדל הגלות המבישה והעצמות הפזורות תתלקטנה, תדבקנה אחת לאחת להיות גוף אחד שלם, או תכלינה תחתן./והזנות אל העמים האחרים תחדל ומסורת העבדים עם כל-דרכי תעלולי-הקופים באשר-הן././ … /עם שלם ורוחו חופשי, עומד איתן על ארץ רבה והוא אדון לה ודגלו פרוש על מים רבים./כי יש מקום תחת השמש לכל העמים ולא יגרע חלקו ולא תקפח זכותו הקדושה./לשוב ולבנות ולהגדיל את-בית תעודתו ותפארתו לנצח, את-נוה השלום והצדק לבכור עמי האלוהים." (חזון אריאל, וזאת לישראל, ד. על הצו העליון). הבכורה של עם ישראל כעם הברית, תביא לכך שהוא הראשון שיביס את מלאך המוות ויפיץ אותה בעולם: "ואתה, ישראל, אשר אהבת את-אלוהים באש אהבה ראשונה ותמה, בל-תדעך לעולם, ואת החיים בגללו אהבת והוקרתם מאוד ותשאף להוסיף ולהעלות את יקר-ערכם לאין סוף. …/אתה, אשר מצאת עוז בליבך לקרוא מלחמה על כל-אלילי השקר, המוליכים שולל את-האדם, ולבשר שלום-נצחים לאדמה, בעוד עמי תבל, כחיות המדבר, נוהמים לטרף וקורעים איש בשר אחיהו;/הלא אתה תהיה גם ראשון כאשר תקרא הרף! גם למשחית הגדול, ראש כל-אויבי אדם מעולם, חורש מזימות עליו כל הימים ומתנכל לנפשו ולכל היקר לו – לשר האבדון." (חזון אריאל, וזאת לישראל, ה. על התעודה החדשה). בעיני כהן, האלמוות הוא משאת נפשו של העם היהודי מאז ומעולם: "והוא משאת נפשך מאז, רנת נפשך באהבתך לאלוהים … כדבר המשורר בהיכל קדשך מקדם: לא אמות כי אחיה ואספר מעשי-יה." (שם, הציטוט של כהן הוא מתהילים קיח, יז).

ואף לא פסח כהן על ההקשר הבלתי נמנע לעץ החיים אשר בגן-עדן, עץ שמפריו האדם לא זכה לאכול מפני שגורש מגן-עדן בעוון אכילת פרי-עץ הדעת. כהן, שמבכר את העשייה האנושית ("דרך הטבע") על הצפייה לנס, טוען כי "הפוך יהפוך האדם את כל הארץ לגן אלוהים ואת-עץ החיים ייטע בו בעצם ידיו./כי לא ויתר האדם על פרי-הזהב, אשר קרץ לו בראשית ימיו בעדן, ועל חלומות מאז לא ויתר, התם והנשגב, לחיות לעולם." (חזון אריאל, לעצים ולאבנים, ה. על עץ החיים).

האלמוות אם כן יושג בידי כהן בעשייה אנושית אקטיבית בהשראת האמונה האלוהית.

: מצד אחד קורא כהן לקוראיו לא לאבד את אמונתם באל לאחר השואה ומצד שני מדרבן אותם לעשייה, ובעצם לפעולות שיפתרו מצוקותיהם המיידיות – לעלייה לארץ ולבניינה.

ככל הנראה היה חזון זה אחת החוויות האינטימיות ביותר שלו שכן בהקדמה הוא כותב על החוזה ( הוא עצמו ) ""וראשית דברו היה חזון האלמוות ,אשר הגה ושמר בלבו מאז נעוריו ,והוא גם היה נשמת דבריו ,תמיד ראש ואחרית לכל חזיונות רוחו".

מקורות ההשראה

לכהן היו כמה מקורות השראת ביצירת אידיאולוגיית חיי האלמוות שלו .

'המאג הגדול' הנזכר בפואמה, הוא כנראה בן דמותו של הוגה אמריקני ומקור השפעה לכהן, בשם פרנטיס מולפורד , שכתב רבות על האלמוות והציע דרכים שונות להשגת האלמוות באפיקים ספיריטואליסטיים שונים ומחשבותיו זרמו באפיק פסיכו –ביולוגי . ] השניים בכל אופן היו אנשים מספירות רוח שונות ורעיונותיהם היו שונים זה מזה כהן, לעומת מולפורד אינו מנסה להציג רעיונות ספציפיים באשר לאופן השגת האלמוות, אלא מדבר רק על השגת המטרה האולטימטיבית, ההישג העליון של האדם – הניצחון על המוות.

book cover of   Back to Methuselah   by  George Bernard Shaw

עוד הוגה וסופר שאולי השפיע על כהן היה המחזאי המפורסם ג'ורג' ברנרד שאו ( מחבר מחזות ידועים רבים כמו "אנדרוקלס והאריה " "יוהנה הקדושה " ו"פיגמאליון " המקור למחזמר "גבירתי הנאווה") שגם הוא האמין באמונה שלמה בחיי האלמוות בעתיד האדם וכתב על כך מחזה ענק "בחזרה למתושלח" ( 1921) שבו תיאר בחמישה חלקים את התפתחות האדם מימי האדם וחווה ועד לעתיד הרחוק כאשר בניה אדם הפכו לבני אלמוות ובשנת 31 תשע מאות ועשרים שנה לספריה עומדים להפך לישויות מחשבה נצחיות .למחזה זה צירף שאו הקדמה ארוכה שבו הסביר מדוע הוא מאמין באפשרות של חיי הנצחבעתיד המין האנושי .וסביר מאוד שכהן היה מודע ליצירה מפורסמת זאת של שאו .

כהן הוא מאמין גדול ביכולת הקידמה האנושית האינסופית אמונה שהייתה נפוצה מאוד במאה הה-19 אך אנו בתקופה הפוסט מודרנית איבדנו אותה.אצל אריאל שלו אמונה זאת התחדשה בתנופה חזקה יותר וןבפאתוס מלוהט יותר עד שנהפכה לבשורה דתית של ממש בדרך שבה היא מוצגת בפואמה .

מבחינה זאת יש דמיון מסוים בין תורת האלמוות לה מטיף אריאל באפוס זה ובין הרעיונות של Physical Immortality, כת בת ימינו, שעוסקים בהשגת חיי אלמוות למי שבאמת רוצים בכך.

מבחינת כהן התשוקה לאלמוות היא למעשה תשוקה לאלוהים ,לא לפגוש אותו רק בעולם הבא כפי שמטיפות הדתות המסורתיות אלא לפגוש אותו כבר בעולם הזה ,ולא כעד פסיבי לנפלאותיו כי אם כמשתפי פעולה עימו בבניין העולם .כי זה העולם האלוהי לא נשלם והאדם בהעפלותיו ובכיבושיו הולך ומשלים את העולם ונעשה שותף לאלוהים ולמעשי בראשית . בחזון זה העולם הזה והעולם הבא למעשה מתאחדים .

* * *

* * *

.מעין סיום וסיכום לפואמה של אריאל וליצירתו של יעקב כהן בכלל יש ב"ברכת אריאל" שהופיע ב"האומה ,חוברת 1 מאי 1962 ויש בה מעין צוואה של המשורר אריאל על חייו ועל בשורת האלמוות לדורות הבאים . היצירה הופיעה לאחר מות כהן

יצירה זאת כמו רעיונות האלמוות של כהן בכלל לא מצאו הד רב בספרות ובתרבות העברית. הם היו אזוטריים מידי. [] אחריו, כאמור, קם רק עוד משורר אחד שהרבה לעסוק באלמוות האישי, הלא הוא דוד אבידן, שייתכן מאוד שהופע בעניין זה מכהן ( אם כי לא ציין מעולם במפורש השפעה כזאת בכתביו ) .

ניתן להזכיר את שירו של אבידן "תדריך תלתלחשי " ( מתוך ספר לחשים חדש)

"אם עוד תגיע

זכור בן אלמות

[זכור את המוות

במלוא זהרו עם עוד תרקיע

שכח בן אלמות

שכח את המוות

באור חשכתו

( מתוך משהו בשביל מישהו )[

בתקופה זאת שלנו, המוקסמת כל-כך מחיפוש אחר צורות שונות ומגוונות של אלמוות אישי וקיבוצי ( על ידי אמצעי ביו טכנולוגיה שונים , ובשיטות שונות ומשונות כמו על ידי הקפאת הגוף בתקווה שאפשר הייה להקימו לתחייה בעתיד , וניתוחים פלסטיים לשמירת הנעורים וכל העיסוק בספורט ובתוספי מזון והורמונים.....]), זה מעניין לשוב ולקרוא ביצירתו של יעקב כהן, לא רק כעדות מתקופתו, אלא כמייצגת של תפיסה חזיונית גרנדיוזית על עתידו של המין האנושי מסוג שאין למצאו יותר בשירה העברית או העולמית העכשווית .

ןאולם אני אומר לכם

בוא יבוא חיי האלמוות ! וכל קטני אמנה יאלצו –ילהטו לקראתם בשכרון עדן לא-ארץ .

ויום ולילה יהגו חכמים בתורה האחת הגדולה ,תורת ליי האלמוות ,ואנשי המספרים יעמלו יום ולילה לחקור ולהטוות דברים אל שערי הנצח .

כי אמנם לא כמתנת-פז משמיים יפלו חיי האלמות, כי אם כגזר נצחון יענדם האדם מקץ נפתולים עצומים ואכזרים –

נפתולים עם אשר מסביב לו ומעל לו ,עם המקרה סתום העין ועם הגורל העקש ,והקשה בנפתולים :עם עצמו ובשרו .

את החיים הגדולים לראשו יענוד ,עליזי העוז והתפארת ,אשר יהיו ראויים להיות נחיים לנצח.

אשר גם מרחוק יאירו ויניבו שדות האדם ,צמחי אושר לא נדוע עדיה ואשר כדאי יהיה גם למות עליהם כי יבואו-

באחד הימים כי יבואו ,לא באחרית הימים ,כי אין אחרית לימים ואין קץ לתשוקת האדם

להיות כאלוהים .

( מתוך הפתיחה ל"אריאל " כתבי יעקב כהן –שירים ע' שמא)

* * *

ביבליוגרפיה:

בוסאק, מאיר. "שלמה ואשמדאי בטרילוגיה המחזאית של יעקב כהן". בתוך: מאזניים, אפריל-מאי 1981.

ברזל, הלל. שירת התחיה: אמני הז'אנר. ת"א, ספריית הפועלים, 1997.

הדומי, לאה. "בלוז ליעקב כהן והמסורת הפסטורלית", בתוך: מחקרי ירושלים בספרות עברית, 1984.

מירון, דן. "יעקב כהן כשולל וכמחייב", בתוך: גזית כרך יד חוברות א-ב, ה-ו.

קריב, אברהם. "בעיית החלוף ביצירתו של יעקב כהן", בתוך: מיתרים ומערכות כרך ראשון, ת"א, מ' ניומן, תשל"ב.

ראו עוד על יעקב כהן

יעקב כהן בלקסיקון הספרות העברית החדשה

יעקב כהן בויקיפדיה

יעקב כהן בסימניה

שירת יעקב כהן

ייעקב כהן ליובל החמישים לעבודתו הספרותית 

וראו עוד יצירה על חיי האלמוות

שיר הנודד הנצחי

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך הגות ופילוסופיה, פנטזיה, שירה עם התגים , . קישור קבוע.

3 תגובות על נביא עידן האלמוות -החלק השני

  1. פינגבאק: יעקב כהן -נביא עידן האלמוות « המולטי יקום של אלי אשד

  2. פינגבאק: אין אחרית לימים : החלק השני אדם פלוס -הטרנס הומניזם מגלגמש דרך סטיב אוסטין עד אריאל « המולטי יקום של אלי אשד

  3. פינגבאק: אין אחרית לימים : החלק השני אדם פלוס -הטרנס הומניזם מגלגמש דרך סטיב אוסטין עד אריאל. « המולטי יקום של אלי אשד

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*