הפיל בחדר: התרשמות ממופע מחול של להקת "בת שבע"

תמי כץ-לוריא בביקורת על מופע חדש של להקת בת שבע המשלב מוזיקה עם מחול, ZŌ ".

המערכת

אנחנו, הקהל, יושב מסביב לבימת סטודיו ורדה בסוזן דלל, במעגל, דרוכים.

הרקדנים נכנסים, בצעדים נמרצים, זקופים, חדים, חזקים. יפים ואציליים כמו ציפורים נדירות ומרהיבות. הם צועדים במעגל, זה אחר זה, בסמוך מאד אלינו. הם מביטים בנו, ומבעדנו. פניהם קרובות מאד. עיניהם מביטות ישר לתוך עינינו.

ואז הם מתקבצים למעגל צפוף במרכז הבמה. שרים בשפה לא ידועה שנשמעת אפריקאית. השירה הופכת לצעקה. מה שמתחיל כשפה אחידה הופך במשך המופע למגדל בבל של שפות שלא בטוח בכלל שקיימות. איטלקית שמהולה ביפנית, שמהולה בסינית, בצרפתית, ובג'יבריש. כולן לא מובנות, בליל של שפות, שמדוברות, מושרות, ונצעקות, ואט אט הופכות במשך המופע לעיסת מילמולים בלתי מובנת עד כדי שיתוק, בה אין מילים כלל. אילמות.

המופע הזה הוא מסע של שפה, תנועה, ומוזיקה, וגם מסע של חוויה חושית בעולמות הללו.

התנועה: היא זורמת, היא משוחררת, היא מקורית, היא נותנת ביטוי לכל רקדן בייחודיות המרהיבה שלו, בזוגות או בשלשות, וללהקה כולה בכוחה השבטי המהפנט. רקדנית אחת שחורה מהממת בלבוש אדום לוכדת את המבט לאורך כל המופע. כל הרקדנים מעולים. הטכניקה שלהם מדהימה, וגופם יכול לבצע הכל.

השפה: בלתי מובנת אם כי נשמעת בהתחלה כשפה כלשהיא שמדוברת, מושרת, נצעקת, עד שהיא מתמוססת ונעלמת. אם זה על ידי הקולקטיב, או על ידי רקדנים בודדים שנושאים נאום או צועקים מעומק ליבם.

ישנה תנועה של שפה, מוסיקה, ומחול בין הפנים והחוץ, בין הקולקטיב ליחיד, בין הקהל לרקדנים, בין המעגל שבחדר למעגל הקטן יותר של הרקדנים על הבמה, לבין כל מה שמחוץ לחדר. כי הרקדנים כל הזמן נכנסים ויוצאים מהחלל. המעגל הוא בעל משמעויות סמליות רבות. הוא החיבור, הוא המבנה שמהדק את התוכן, הוא האחידות השבטית של "כולנו ביחד" (ננצח?…). הוא מזכיר לנו את מעגלי ה"הורה" שהיא סמל "הישראליות", האחידות הצורנית והרעיונית, הוא השלם שמכיל יותר מסכום חלקיו, הוא המעגל שהולך ומתפרק במשך המופע.

המוזיקה: בתחילת המופע נכנסים למעגל חלק מהרקדנים כשהם נושאים רמקולים שחורים גדולים, אשר מהם בוקעת מוזיקה. הסאונד זז בחלל יחד איתם, מתרחק ומתקרב. בשיחה עם עיתונאים, כמה חודשים לפני שצפיתי במופע השלם, שיתף נהרין שזו הייתה אחת מההשראות שלו ליצירה. יום אחד הוא שחה בבריכה ואהב שהמוסיקה מתרחקת ומתקרבת בזמן התנועה שלו במים, והחליט להשתמש בזה כקרש קפיצה ליצירה. הוא חשב על זה שהוא לא יכול להזיז את הקהל אבל יכול להזיז את הרמקולים.

כמו כן סיפר שהוא מגיע תמיד ליצירה עם קרש קפיצה, ליצירת אוירה, ומשם ממשיך עם הרקדנים היוצרים למקומות לא ידועים. כאן  קרש הקפיצה היה החלל העגול. חלק מהסאונד. ההתחלה. הסוף. הרמקולים.

הסאונד הוא שחקן חשוב ביצירה. יחד עם המוזיקאי המוכשר תאי רונה, רקם אוהד נהרין מסע מוסיקלי מופלא. בתחילתו נשמע עיבוד וביצוע יפיפה – המילים היחידות בעברית בכל המופע, ועל כן מובנות וידועות לכולנו – של השיר "כשאור דולק בחלונך", המושר במבטא זר, שגם זה כמובן סמלי, ובעל מספר משמעויות.

כשאור דולק בחלונך הוא שיר בביצוע שלישיית גשר הירקון. סשה ארגוב הלחין את השיר למילותיו של עמוס אטינגר. השיר נכלל באלבומו של ההרכב "אהבה ראשונה" מ־1964 וזכה בהמשך לביצועים של אריק איינשטיין ומתי כספי. זהו קטע מקסים שפורט על נימי הזיכרון הישראלי הקולקטיבי, ימי ארץ ישראל היפה והטובה.

מסע הסאונד של המופע עובר גם דרך דקות ארוכות של חושך לצליל רעש מסוקים. בפעמים אחרות שהבמה הוחשכה ביצירה הקשבנו למוזיקה שחלפה, או הילכה, או נסקה בחדר במעבר בין הרמקולים.

עוד קטע מוזיקלי חזק נוסף לקראת סוף היצירה היה Show room of dummies שמשמעותו "אולם התצוגה של הטיפשים".

זהו עיבוד שיר של הלהקה הגרמנית האלקטרונית Kraftwerk משנת 1977. יחד עם תנועה תואמת של הרקדנים, כבובות חסרות מוח, הפועלות מכנית, יפות בחלון ראווה, ההקבלה ברורה: למה הפכנו להיות.

במובן הזה היצירה היא מסע מוזיקלי תנועתי בתודעה הישראלית הפצועה של כל מי שנולד וגדל כאן בארץ הזאת, וצופה בתמהון ובחוסר אונים למה הפכנו, ואיך התנפח לו בסוף המופע פיל ענק באמצע החדר. ומכאן שם היצירה ZŌ = "פיל" ביפנית. התרבות האהובה על נהרין, שרחוקה שנות אור מהתרבות שלנו. פיל שניפחנו בעצמנו (הרקדנים מנפחים אותו "בכאילו" עם משאבות), אחד כזה שלא מדברים עליו, כי אזלו המילים. אבל הוא נוכח – גדול, צבעוני, מגוחך, בומבסטי, וממלא את כל החלל עד כדי חנק.

ואכן מה אפשר לעשות אחרי המופע, פרט מלהצטלם איתו סלפי ולצחוק לרגע, כי הוא קיטשי ועליז וגדול, ואנחנו חלק מתרבות האינסטגרם, ולשכוח שוב, ולהרגיע את עצמנו לרגע בתוך עולם הקסם של היצירה הנהדרת הזאת של הלהקה המופלאה הזאת, שלמרות שהיא מרהיבה, ונוגעת, וחגיגה לעיניים ולאוזן, היא צובטת, ולא נותנת לנו להרפות את האי נוחות שתקועה בגרון.

בכך גדולתו של אוהד נהרין, שבצורה מעודנת, מדויקת, ומלאת קסם, מצליח להביע בדיוק את מה שהוא חושב.  

לרגע אנחנו מתנחמים "שיהיה בסדר" למרות שברור שממש לא.

צפו בקטע מהמופע: