קריאה בחמישה סיפורים קצרים מתורגמים של אמיל חביבי – למה עכשיו?

לרגל שנת ה-30 לפטירתו של אמיל חביבי, במאי 1996, כותב ד"ר יצחק מלר על יצירתו, ובפרט על חמישה סיפורים קצרים שתורגמו לעברית.

המערכת

ישאלוני הקוראים: מה פתאום נזכרת עכשיו באזרח אמיל חביבי? למה דווקא הסיפורים הקצרים שלו? הרי באמתחתו שלושה רומנים מופלאים, שהראשון  שבהם זכה למעמד אייקוני (האופסימיסט) ואף יצא לאחרונה במהדורה מחודשת, מה עוד שיש לו ציקלון ענק של כתיבה עיתונאית-פובליציסטית ענפה, ועד הרגע הזה, הוא האזרח הערבי היחיד בתולדות המדינה שזכה בפרס ישראל לספרות? ולמה הדגש על מתורגמים?

ובכן, ה"למה-ים" האלה ונוספים הם סיבת כתיבת המאמר הנוכחי, בניסיון לקרוא את חמשת הסיפורים לאור האירועים הקשים שעברו על החברה הישראלית כולה, יהודים וערבים, בשני העשורים האחרונים. ובמילים אחרות, מה היה חושב-כותב-אומר האינטלקטואל הפלסטיני הזה, שמתחילת דרכו ועד יומו האחרון הבין שהסכסוך הזה חייב להסתיים בשלום והקמת שתי מדינות לשני עמים בשטחי ארץ ישראל כי האלטרנטיבה היא מלחמת נצח, חורבן לשני הצדדים, הקצנה דתית, אובדן דרך מוסרי, והכחדה הדדית של שניהם.

אמיל חביבי (1996-1922), היה סופר (סיפורים קצרים, שלושה רומנים, ושני מחזות), מסאי, עיתונאי, פובליציסט, עורך, פעיל ציבור ערבי ישראלי, חילוני, וקומוניסט אדוק. חבר כנסת במשך כעשרים שנה (1972-1953) מטעם מפלגה קומוניסטית, וחתן פרס ישראל לספרות (1992). נולד למשפחה ערבית-נוצרית-פרוטסטנטית בשכונת ואדי ניסנאס שבחיפה, ומשנת 1956 עד מותו חי בנצרת. ב-1940, בגיל 18, הצטרף למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ), ובשנת 1943 היה ממייסדי "הליגה לשחרור לאומי" – פלג ערבי שלה שפעל עד 1948 ותמך בשתי מדינות לשני עמים בארץ ישראל של המנדט הבריטי, ובתוכנית החלוקה של האו"ם. לאחר הקמת המדינה היה חבר במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) ובהמשך ב"הרשימה הקומוניסטית החדשה" (רק"ח). בשנים 1989-1972 כיהן כעורך היומון "אל-איתיחאד", ביטאונה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית בערבית. בין היתר היה ממייסדי הוצאת הספרים "ערבסק" וכתב העת לשירה "משארף", בהם התפרסמו כתבים בערבית ובעברית ותרגומים שונים.

קודם לכל, אזכיר שני טקסטים משמעותיים בהם לא אדון, שניהם נשכחים וזנוחים, אך יותר מראויים למאמר-מחקר בפני עצמם, ודווקא בימים אלה בהם המילה והמושג "שלום" נעלמו מחיינו. הם יתנוססו כרקע לדרכו הפוליטית, וכפועל יוצא גם הספרותית, הנועזת של אמיל חביבי.

קבוצה של אנשי רוח אקטיביסטים – סופרים, אמנים, ואנשי אקדמיה, שביצעו סיעור מוחות במשך חודשים רבים – אזרחים ישראלים יהודים וערבים, מפרסמים ביוני 1988 מנשר פומבי תחת הכותרת "תוכנית לשלום", בעברית וערבית. בראש הקבוצה עמדו אמיל חביבי ויורם קניוק. המסמך תורגם לאנגלית וזכה להד בינלאומי נרחב כשפורסם Yoram Kaniuk and Emil Habibi, A Plan for Peace, The New York Review of Books, oct. 13, 1988 issue.

בשנים 1997-1996 מתפרסם ספר יוצא דופן, בצרפתית ובהמשך בגרמנית בלבד. הספר מורכב משתי מסות רחבות יריעה על הסכסוך היהודי-ערבי, זו מול זו: הראשונה היא של אמיל חביבי תחת הכותרת "אל תכבו את הנר הזה", כתובה בערבית; השנייה היא של יורם קניוק תחת הכותרת "לימוד השוואתי של הפרקטיקה של הכאב", כתובה בעברית. שתי המסות מעולם לא תורגמו לעברית וערבית, ולא פורסמו כמות שהן בארץ הקודש ובתבל. המסות נכתבו במהלך התקופה של הסכם אוסלו ורצח רבין. כותרת הספר בעברית (תרגום שלי) "האדמה שהובטחה פעמיים", או לחילופין "האדמה בת שתי ההבטחות". יוזם הספר, ומי שפנה לשני הסופרים לכתוב את המסות, היה העורך, יהודי צרפתי בשם עמנואל מוזס, שגם כתב את ההקדמה. להלן המקור הצרפתי:

Emil Habibi and Yoram Kaniuk, La Terre des Deux Promesses, ED. Emmanuel Moses, traduit de l'arabe par Jean-Patrick Guillaume et de l'hebreu par Laurence Sendrowicz, Solin Actes Sud, 1966.

שתי המסות הן מניפסט שהיה בקלות רבה יכול להפוך לדגל מוביל בדרך לפיוס, השלמה, וסיום של סכסוך הדמים בין שתי הקהילות – אבל ההיסטוריה מאז ועד ימינו צעדה בכיוון הפוך, והשלום נעלם אפילו מהחלומות.

                                                                                                   *

חביבי כתב אך ורק בערבית. מה שלא תורגם לעברית או לשפות בינלאומיות אינו נגיש לרוב המכריע של אזרחי מדינת ישראל היהודים, שאינם יודעים קרוא וכתוב ודיבור בערבית פרט לקללות… יודעי הערבית היהודים הם אלה שבאים ממחוזות האקדמיה, ובעיקר מעולם הצבא, מודיעין, שב"כ, מוסד, ריגול וכדומה, שהרי מדובר בשפתו של האויב… מעניין מה חשבו לעצמם הציונים הראשונים שרצו (והצליחו) להקים מדינה עברית בלב עולם ערבי מוסלמי שמונה קרוב לארבע מאות מיליון דוברי ערבית? אולי חשבו שהם יתייהדו? אולי יתאדו? הם לא העלו בדעתם שכדי להגיע לשלום או לפחות לחיים נורמליים זה בצד זה, מן הראוי לפחות לדעת לקרוא עיתון או ספר בשפתם של אותם ילידים? ואולי בסך הכל מדובר בדוגמה קלאסית של חטא ההיבריס, העליונות, הקולוניאליזם או האוריינטליזם ועוד כל מיני "איזמים". מכאן ברורה התשובה על השאלה המשונה "למה הדגש על מתורגמים?" – כי עבורנו, היהודים, מה שלא תורגם לא קיים!

חמשת הסיפורים הקצרים נכתבו, תורגמו, ופורסמו, החל מאמצע שנות החמישים של המאה הקודמת – הראשון, שער מנדלבאום, פורסם ב-1954 בכתב העת הערבי אל-ג'דיד – ועד סוף שנות השמונים. מכיוון שתורגמו לעברית יכולתי להגיע אליהם, לקרוא בהם ולנתחם, והרי הם כדלקמן:

שער מנדלבאום, בתרגום אילנה המרמן, פרויקט הסיפור הקצר במרשתת. זהו הסיפור המפורסם ביותר מבין החמישה.

שעתו הטובה של מסעוד עם בן-דודו, תרגם יונה שילו, בתוך מקום על פני האדמה, סיפורים ערביים בני-זמננו, עורך יוסף גבעוני, הוצ' מכון ון ליר בירושלים והוצ' הקיבוץ המאוחד, ירושלים, 1986. הסיפור מופיע בעמ' 36-30.

לבסוף… פרח השקד, מערבית נעים עריידי, בתוך חיילים של מים, עורכים אריה ניר ומנחם פרי, הוצ' ספרית מעריב, ספרי סימן קריאה והוצ' הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1988. הסיפור מופיע ב-עמ' 55-45.

רובביקה, מערבית נעים עריידי, שם, עמ' 63-57.

קינת הסרטן, מערבית נעים עריידי, שם, עמ' 71-65.

                                                                                               *

שער מנדלבאום: סיפור המעשה האוטוביוגרפי מתאר נסיעה קצרה ושהות קצרה (שעות בודדות) של אח ואחות בוגרים, ונכדה, המלווים, לצורך פרידה, את הסבתא הזקנה (אליה נלווה אחיה הזקן) בדרכה מביתה-מולדתה בכפר במדינת ישראל לירושלים, כדי לעבור דרך שער מנדלבאום לממלכת ירדן כדי לחבור לבני משפחה אחרים שנשארו שם מאז מלחמת 1948.

שער מנדלבאום (או מעבר מנדלבאום) היה מעבר הגבול היחיד בין מדינת ישראל לממלכת ירדן בירושלים החצויה, ופעל בשנים 1967-1948 (בין מלחמת תש"ח למלחמת ששת הימים). המעבר שכן בצומת הרחובות שמואל הנביא ודרך סנט ג'ורג'. הוא שימש אך ורק למעבר של דיפלומטים ומלוויהם, אנשי או"ם, שיירות להר הצופים, צליינים נוצרים, עיתונאים זרים, וכדומה. המעבר היה מאויש משני צדדיו על ידי חיילים, שוטרים, ופקידי מכס של שתי המדינות. באמצע, ב'שטח ההפקר', שלטו כוחות האו"ם, והוא נקרא גם 'שטח המוות'. הוא נקרא על שם בית משפחת מנדלבאום (נבנה ב-1927) הסמוך, שנהרס במלחמת 1948 על ידי הלגיון הירדני. למרות היותו מעבר גבול הוא לא שימש למעבר אזרחים ישראלים רגילים, יהודים או ערבים, ולהיפך, אלא רק במקרים חריגים ביותר תחת חסות האו"ם, ולרוב באופן חד צדדי סופי ולא לתנועת הלוך וחזור. המעבר הכיל כביש למכוניות ושבילים להולכי רגל. המעבר היה סמל ומטאפורה (למושגים כמו לימינליות, מפתן-סף, ואחרים) למצב המדיני הרעוע בין שתי המדינות והאוכלוסייה הערבית החצויה. הוא לא היה גבול של שלום או מלחמה אלא משהו באמצע, מין שביתת נשק זמנית או הפוגה זמנית ארוכה בעת מלחמה.

כבר בתחילת הסיפור מתברר שהסבתא הזקנה אמורה לעבור "מכאן לשם", כשהיא ובני משפחתה המלווים אותה כדי להיפרד יודעים ש-"מי שיוצא מכאן לשם לא חוזר אף פעם", כמאמר השוטרים. באותן שעות של חיכיון הזקנה ואחיה הזקן נזכרים בזיכרונות צפים של חוויות מביתם-מולדתם כמו למשל השאלה מהי מולדת:

"האם מולדת היא הבית, גיגית הכביסה, ומכתש הקובה שירשה מאמה (כשרצתה לקחת אתה את גיגית הכביסה צחקו עליה, אבל את מכתש הקובה אפילו לא העזה לעלות בדעתה לקחת), ואולי מולדת היא הקריאות של החלבנית שמכריזה על מרכולתה בבוקר, או צלצולי הפעמון של מוכר הנפט, או השיעול של בעלה החולה בקצרת, ולילות הכלולות של בניה, שיצאו מעל המפתן הזה לגור עם נשותיהם והניחו אותה לבדה! המפתן הזה, מפתן הבית שעכשיו היא מביטה עליו בפעם האחרונה! שיספר ויעיד! כמה פעמים עמדה עליו להיפרד מבניה החתנים ושרה להם והיא נחנקת בדמעותיה: 'הבאתי אותך מסבך השיחים, גוזל קטן ועירום – לימדתי אותך לשיר, לקנן ולעוף למרום – לשווא טרחתי, אתה גדלת, נוצות הצמחת – והנה פרשת כנף ופרחת. […] אבל עכשיו כשהיא משקיפה על 'שטח ההפקר' ומחכה שיסמנו לה לצעוד קדימה, היא פונה אל בתה ואומרת: 'מתחשק לי לשבת עוד פעם אחת אחרונה על המפתן הזה!'"

בין דבריו של אחיה הזקן, הוא המליץ לבן ולאחות לא להביא ילדים (כמו הנכדה) למסע הפרידה מהסבתא מכל מיני סיבות, שהעיקרית שבהן היא מין מצב הזוי – בניגוד למהלך הבלתי הפיך של הזקנה, ערביה בעלת אזרחות ישראלית, שבקושי יכולה לעבור במעבר מנדלבאום ואז ללא אפשרות חזרה יש כאלה ש- "על האנשים האלה לא חל חוק המוות הקובע: 'היוצא אינו חוזר', ואף לא חוק גן העדן: 'הנכנס אינו יוצא'… כבוד המשקיף [וכל הזרים המורשים] יכול לסעוד את ארוחת הצוהריים במלון פילדלפיה [בצד הירדני] ואת ארוחת הערב במלון עדן [בירושלים המערבית]…". עדות בוהקת לתוצאות הנכבה.

לאורך כל אותן שעות הנוכחים מתוודעים למציאות הדיכוטומית המתרחשת נגד עיניהם, כאשר הישראלים והירדנים מזהירים מפני כניסה ללא אישור ל'שטח ההפקר' והאיסור הגורף ללוות את הזקנה בדרכה ל'שם'. ואז, כאשר הזקנה מקבלת את האישור וחוצה לאיטה את 'שטח ההפקר' קורה הדבר ה"נורא" – הנכדה הקטנה משתחררת מהוריה, רצה וחוצה את שטח המריבה והמשיסה לנוכח פני כל הממונים ההמומים למיניהם, כדי להתרפק על סבתה ולהתחבק פעם אחרונה. החיילים והשוטרים ואנשי האו"ם מרכינים ראש ועושים עצמם כלא רואים ולא שומעים. אזי מסכם המספר:

"איזה דבר מופלא קרה פה עכשיו? ילדה קטנה חצתה את 'עמק המוות שאין חזרה ממנו' וחזרה ממנו וביטלה את ה'מציאות של מלחמה, גבולות, ושער מנדלבאום. […] שאינה מבינה את ההבדל בין החייל בכאפייה ועקאל ובין החייל גלוי הראש […] כיוון שראתה שהסבתא לא מפליגה אל מעבר לים… דימתה לה שעודנה בארצה. היא ראתה שבצד האחד עומד אביה ובצד האחר עומדת סבתה, אז למה שלא תתרוצץ ביניהם כאוות נפשה כמו שהייתה רגילה לעשות יומיום? […] פה מדברים עברית ושם ערבית. וגם היא מדברת בשתי השפות: בשפה אחת עם נינה ובאחרת עם סוסו…".

והמספר גם מסביר במשפט הסיום: "כי ההיגיון שלהם [של הילדים שהומלץ לא להביאם לשער מנדלבאום] פשוט, לא מסובך. אבל כמה הוא בריא!".

                                                                                              *

ארבעת הסיפורים הבאים נכתבו ופורסמו אחרי מלחמת ששת הימים. הם יצאו לאור באסופה בסוף שנת 1969 בערבית תחת הכותרת "שישיית ששת הימים", קובץ שלא תורגם לעברית. ארבעת הסיפורים מתוך השישה שתורגמו לעברית הופיעו בהמשך, בשנות השמונים, בשני הספרים שפורטו למעלה. המאפיין המרכזי הלא הספרותי של הסיפורים האלה הוא הרקע ההיסטורי שאני מתאר להלן.

תמונת המצב העם הערבי-פלסטיני מנקודת המבט של הזיכרון הלאומי-חברתי – כפי שנוצר, השתנה, והתייצב במהלך התקופה שבין סיום המנדט הבריטי על שטחי פלשתינה ומלחמת 1948 (העצמאות היהודית-ישראלית מול הנכבה הערבית-פלסטינית) ועד המציאות הנוכחית אחרי הטבח של 7/10/2023 ומלחמת חרבות ברזל עד היום, אמצע 2026, קרוב ל-80 שנה – ניתן לתארו כמצב צבירה של התפצלות גלותית פנימית וחיצונית ומתגלגלת במרחבי המזרח התיכון הקרוב. מדובר בארבעה ריכוזי אוכלוסייה החיים תחת שליטה משתנה של משטרים זרים שונים: הקבוצה הראשונה (כשני מיליון) חיה בתוך גבולות מדינת ישראל (הקו הירוק) כאזרחים ישראלים; הקבוצה השנייה (קרוב לשלושה מיליון) חיה בגדה המערבית, שטחי איו"ש, תחת משטר כיבוש ישראלי מתמשך מאז 1967, חסרי אזרחות (חלקם מחזיקים עדיין באזרחות ירדנית); הקבוצה השלישית (מעל שני מיליון) חיה ברצועת עזה, חסרי אזרחות, תחת שלטון מצרי עד 1967, ומאז תחת כיבוש ישראלי בצורה זו או אחרת עד היום; הקבוצה הרביעית מכילה כחצי מיליון חסרי אזרחות בלבנון, כחצי מיליון חסרי אזרחות בסוריה, קרוב לארבעה מיליון בממלכת ירדן, בעלי אזרחות ירדנית (כל אלה חסרי האזרחות נחשבים פליטים כרוניים). ניתוח היסטורי של תמונת המצב הזאת מראה שמלחמת 1967 (הנכסה, התבוסה הערבית) היא קו פרשת המים המרכזי בתהליך ההתפוררות-התפזרות של העם הילידי הזה, כאשר מהלך ההתנתקות הישראלי הלא שלם מרצועת עזה ב-2005 מהווה קו פרשת מים משני.

מעניין לשים לב לאנלוגיה מתבקשת לגלות העברית-יהודית-ישראלית בת אלפיים השנים, בהבדל אחד (מרבים) בולט: הפלסטינים התפזרו בתוך ובקרבת מולדתם – מה שקרוי "גלות קרובה" – בעוד העם היהודי התפזר ונפוץ לכל רוח על פני הגלובוס.

על הרקע ההיסטורי הזה נכתבים ארבעת הסיפורים המתורגמים מתוך השישה של אמיל חביבי, האזרח הערבי-ישראלי, באותם שנתיים שאחרי מלחמת ששת הימים. שאז נוצר המפגש ההזוי והמוזר והמתוח בין הקבוצות האלה לאחר נתק של קרוב לעשרים שנה! מפגש שגרם למורכבות אישית וחברתית מתוחה במערכות היחסים האלה. סיפורים אלה מהווים את הבסיס לטרילוגיה של רומנים שהוא כותב ומפרסם במהלך שנות השבעים והשמונים ובהם התייחסות מופלאה ונוקבת לקרע הפנימי בחברה הפלסטינית בין הפליטים הפלסטינים במדינות ערב השכנות לבין אלה שנותרו בארץ ישראל גופה: האופסימיסט (1974); אח'טיה (1985); סראיא בת השד הרע (1991). הרומנים האלה לא נידונים במאמר הנוכחי.

                                                                                            *

שעתו הטובה של מסעוד עם בן-דודו הוא סיפור עלילה קצר אך גדוש באירועים סמליים ואלגוריים, המצביעים על הפרדוקס אליו נקלעו שתי האוכלוסיות (כולל קרעים בתוך משפחות וחמולות) של הערבים הפלסטיניים בין 1948 ל-1967: אלה שנשארו במדינת היהודים ומילאו את מצוות ה'צומוד', ובעיני האחרים הפכו למין של משת"פים; מול אלה שברחו-גורשו עם מפתחות הבתים בכיסיהם, וחיים כפליטים מצפים מחוץ לגבולות מדינת ישראל אך קרוב אליהן. מסעוד בן העשר החי במדינת היהודים הוא בן למשפחה שאינה שייכת לחמולה מקומית, ובכך נגרע מעמדו. ואז ביקור קרובים מן הגדה המערבית (בן דוד עשיר המופיע עם רכב אמריקאי נוצץ) הופך אותו בבת אחת לבעל ייחוס ושורשים משפחתיים, ומעלה את קרנו בקרב ילדי השכונה, אך באותה העת גורם לו לחרדה פרדוקסלית – הוא כמו יתר הילדים דוגל בנסיגה ישראלית מן השטחים, שבעקבותיה, הוא חושש, ינותק הקשר עם משפחתו בגדה, איחוד המשפחות יתבטל, והוא יחזור למעמדו כנטול משפחה, ייחוס, ושורשים. כל זאת על רקע ההבדלים שנוצרו עם השנים כמו פערים בשפה, מצב כלכלי, ומעמד אישי ותרבותי. מסעוד עומד בפני סתירה בלתי פתירה, בין האינטרס הפרטי-משפחתי ובין האינטרס הציבורי-לאומי.

לבסוף… פרח השקד! הוא סיפור חתרני אלגורי המיוסד על אנלוגיות – שני חברי ילדות, האדון "מ" והמספר (שניהם חיים במדינת היהודים), אשר חברותם הקרובה חדלה מלהתקיים לאחר 1948 כאשר האדון "מ" הפך למורה בבית ספר תיכון: "וכיצד זה ישמור על תפקידו במדינת ישראל, אם יסרב לנתק כל קשר עם חבריו וקרוביו שאינם מקובלים בעיני הממסד". רמז לתקופה של הממשל הצבאי שבו האחד נחשב למשת"פ (מורה בתיכון) והשני מיליטנט לאומני. הסיפור מתארגן כאלגוריה לאומית – הקמת מדינת ישראל מתוארת כרגע של מפנה, שהפך את המורה לסובייקט מפוצל שניתק מחברי נעוריו והדחיק את זיכרונותיו. לאחר 1967 הוא לפתע מחדש את הקשר עם המספר כדי לתאר לו את המתחולל בנפשו תוך ניסיונו לאחות את הקרע העתיק, הוא מבקר בגדה ומתעורר בו זיכרון של פרשת אהבת נעורים ישנה שנקטעה אחרי 1948: "אהובתו חצתה את הענף לשניים [ענף של עץ שקד], הגישה לו חלק אחד והשאירה לעצמה את השני. הם כרתו אז ברית לשמור את חלקי הענף, לשוב ולהיפגש באביב שלאחר מכן, עת יפרח השקד. אזי יביא הוא את הוריו כדי לבקש את ידה מהוריה". דרך הניסיון לחידוש הקשר האישי-זוגי-משפחתי הוא מנסה לחדש את תחושת הלאומיות שאבדה ללא הצלחה. לבסוף השקד אינו מצליח לפרוח מחדש והסיפור מסתיים ללא סיום.

רובביקה (בערבית – אלטזעכן, סמרטוטר, מי שאוסף חפצים ישנים לצרכי מכירתם בזול) הוא על עיתונאי שפונה אל קהל קוראים בטרוניה, "מדוע זה מקשקשים ומרכלים אתם על רובביקה", בשל עיסוקה. הוא מספר להם את תולדותיה של הזקנה מחיפה ומפרש להם את משמעות עיסוקה – יחסי הזיכרונות בין הערבים שנשארו במדינת היהודים לבין אלה שהפכו פליטים ב-1948. רובביקה היא אישה פלסטינית זקנה שהתעקשה להישאר בארצה עם אמה המשותקת, אוספת ומוכרת רהיטים, מזרונים, ושלל חפצים וסמרטוטים ערביים מהרכוש ה"נטוש", בעוד בנה יושב בכלא בשל הפצת כרוזים, ובעלה מלבנון בא לבקרה רק אחרי 1967 דרך הגשרים. לכאורה, היא משת"פית, עוסקת בנכסי ה"נפקדים", אבל היא עושה זאת כדי להתקיים, ויותר מכך, היא מלקטת בין החפצים הללו את הזיכרונות האבודים עבור אלה שעזבו את הארץ. היא בוכה כשהיא מוצאת מכתבי אוהבים מוחבאים במזרונים, אוספת את העגילים, השירים, ומכתבי הזיכרונות שהיא מוצאת (ה"אוצרות" שלה), ואחרי 1967 היא בטוחה שהם ישובו ו"אחרי עשרים שנות שכחה הם יזדקקו לי…ניתוק של עשרים שנה משכיח לאדם אפילו את עצמו!". ואכן, אחרי 1967 חל שינוי, והנה "הופכים המשוררים שלנו למשהו מופלא בעיניכם. כעת כששרדו הם יכולים להתגאות באבותיהם", אחרי שקודם לכן זכו המשוררים רק ללעג. רובביקה מודעת לחשיבות הזיכרון שהיא אוצרת, ועל כן היא מבקשת מהעיתונאי שיכתוב את סיפורה, כדי שהפליטים שבגולה (בגדה, בעזה, בלבנון, סוריה, ירדן, ובארצות ערביות אחרות), אותם היא מכנה "הצללים הבוהים", יבואו למצוא אצלה את זיכרונותיהם. בינתיים היא רואה אותם באים "דרך הגשר ועוברים בסמטאותינו בשקט, מתבוננים לעבר המרפסות וחלונות הראווה בדומייה. אחדים מהם מקישים על אחת מן הדלתות, מבקשים בנימוס להיכנס פנימה כדי להעיף מבט וללגום מים. אחר כך הם מסתלקים בשקט. היה זה כנראה ביתם".

בסיפור קינת הסרטן, המספר נושא הספד (קינה) בהלוויית חברו מילדות, ובו סיפור חייו ותכונותיו של חריז בן מקיץ המכונה מאז ומתמיד "הסרטן", סרטן-הים, "שהודבק לו בשל מראהו. שהרי הייתה לו הליכה מוזרה…". בהמשך הסיפור הוא מבין כי "כינויים, מטבע ברייתם קשורים בתכונות עמוקות ולאו דווקא במראה חיצוני". מאז 1948 הפך "הסרטן" לדיכאוני וסיים כל דיבור או שיחה ב"מה יהיה הסוף?!". השינויים המביכים העוברים על "הסרטן", כפי שמספר אותם החבר בהספד, מתחוללים אחרי 1967, "וראו איזה פלא שדווקא הלם מלחמת יוני גרם לו להתעשת, כמו שהלם חשמלי מעולל לחולי עצבים". תיאור עלילות חייו של "הסרטן" מהנכבה ועד אחרי הנכסה, המסתיימים במותו בביתו אחרי מאסר ועינויים בכלא הישראלי, הוא של הידרדרות נפשית מתגלגלת, המחמירה אחרי 1967. הוא הופך לבעל דעות יותר קיצוניות, מתמכר לאלכוהול, סובל מקיומם של "סוכנים מושתלים" מטעם השלטון, איתם הוא מתעמת ללא הרף. הוא מתחיל לגמגם, להשתעל, ולדבר בעזרת גבות עיניו, לחוש נרדף, וכמובן לא מצליח להשלים עם הפער בינו לבין קרוביו מהגדה. לפני מותו הוא אף זוכה לכינוי נוסף "אסיר בריבוע – ביתו וסודו". הסיכום האלגורי המופלא של הסיפור (שנכון גם ליתר הסיפורים) מופיע במשל שמסביר את מקור כינויו המוזר "הסרטן":

"תחילה רץ הסרטן בעוצמה [על חוף הים], עד שנתקל בצל כלשהו, אז הוא מתהפך על גבו ומשלח את צבתותיו מעלה, כנכון למלחמה. ובאותו הרף עין אין קל יותר מללכוד אותו. אילו המשיך במרוצתו היה ודאי ניצל. ירחם האל על שניהם, ידידי [שזהו כינויו] וסרטן-הים האמיתי, וירחם על כל טובי הלב, הלוחמים הנכונים להתהפך על גבם, שמספרם גדול ממספר גרגירי החול שעל שפת הים."

אין צורך נוסף בפרשנות…

יש לציין כי הסיפור האחרון מכיל בצורה גדושה ומיטבית את אוסף המוטיבים, התמות, וסגנון הכתיבה החוזרים ונשנים בכל הסיפורים (וגם ברומנים בהם לא דנו): שימוש רב בסאטירה, אירוניה והומור, לעיתים גרוטסקי; בכל הסיפורים רווח השימוש בכינויים רבי משמעות והשוואות לתכונות של חיות; כמעט תמיד מוזכרים או מככבים אלמנטים המסמלים לימינליות, כגון גדרות, מפתני בתים, גבולות, ומעברים; שימוש בתבניות מעורבות מהספרות הערבית לדורותיה ומהסיפורת המערבית המודרנית: שפה גבוהה ונמוכה לסירוגין; שיבוץ של הרמזים ספרותיים ופוליטיים למכביר; מבין עלילות הסיפורים מבצבצת נימה חריפה של ביקורת, המופנית הן אל השלטון היהודי, והן אל העמים הערביים שמסביב למדינת היהודים, ובכלל זה, גם כלפי הערבים הפלסטינים משני צידי הקו הירוק, במיוחד אחרי 1967. רבים משווים את סגנון הסיפורים האלה (וגם הרומנים) לסיפורת הענפה של ידידו היהודי יורם קניוק, ומכנים אותו "ריאליזם פנטסטי" ביקורתי ומתריס כנגד כל הצדדים בסכסוך המדמם.

                                                                                               *

אמיל חביבי נפטר כחצי שנה אחרי רצח רבין בעקבות הסכמי אוסלו, כאשר יש רשות פלסטינית ואולי מדינה פלסטינית בעתיד נראה לעין… לכאורה! הסיפורים נכתבו ופורסמו לפני, ובעיקר בשנתיים אחרי יוני 1967 וחידוש הקשר בין האוכלוסיות הפלסטיניות משני צידי הקו הירוק. האיש היה ידוע כערבי פלסטיני חילוני, שוחר שלום ודו-קיום בין שני העמים (ראו את הטקסט המשותף עם קניוק, לעיל). הוא המשיך לצעוד בדרכו זו במהלך 30 השנים בין 1967 עד למותו ב-מאי 1996, כמעט יחד עם רבין, שנרצח על ידי יהודי קיצוני בנובמבר 1995.

חמשת הסיפורים רוויים בתחושות של כאב, תסכול, אכזבה, וחשש כבד מאובדן דרך מוסרי ופוליטי במערכות היחסים בתוך הקהילות הפלסטיניות עצמן, בינן לבין המדינות הערביות שמסביב, ובינן לבין הקהילה היהודית במדינת ישראל גופה. מבין השורות הכתובות הקשות מבצבצת ביקורת נוקבת ותחושת פחד מהקצנה, נקמה, ופסילה הדדית בין היהודים השולטים והמשתלטים (אחרי 1967), לבין הפלסטינים המפולגים והשסועים.

חביבי הספיק לראות את תחילת התהליכים בהם הפלסטינים והיהודים מתפלגים כל אחד לשתי עמים: חילונים, דמוקרטים וליברלים מצד אחד; ודתיים פנטיים ומשיחיים מהצד השני. עם זאת, יש בסיפורים רמזים לתחושות של תקווה להתעשתות, ואפילו להתוויית דרכי פתרון. אולם במקביל הוא ראה בשנתיים לפני מותו כיצד התקווה הזאת קורסת מול עיניו אחרי רצח רבין.

ברם-אולם, לאור האירועים באזור בשני העשורים האחרונים נראה כי פחדיו של חביבי התממשו כמעט במלואם!

בשני העמים גוברת ודוהרת – כמעט במצב של מעבר לנקודת אל-חזור – הקצנה דתית משיחית; שימוש חסר גבולות באלימות זוועתית; זריקת הדמוקרטיה לפח הזבל של ההיסטוריה; והליכה זה מול זה ראש בראש לאירוע של סכום אפס – חיסול הדדי.

להלכה ולמעשה סיפוריו של חביבי התנפצו אל חומות עזה ואל קירות הר הבית, כאשר נבואותיו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' מלפני שישים שנה קורמות עור וגידים – הכיבוש ישחית! מקורבנות תהפכו לתליינים, וההיסטוריה הפלסטינית תהפוך לבבואתה של זו היהודית, כאשר שני הצדדים יודעים שעמים המחליטים ל"חיות על חרבם לנצח" ייעלמו כמו ספרטה.

כפי שהראיתי, חביבי בחר באתונה, "חבל על דאבדין ולא משתכחין"…