בּיף* / אלי יונה
לֹא הָיָה לָךְ סִכּוּי
בַּקְּרָב הַזֶּה
בֵּין
הַוָּרֹד לַשָּׁחֹר
–
בַּמִּלְחָמָה הָעַזָּה
עַזָּה
שֶׁל בְּנֵי הַחֹשֶׁךְ
בָּאוֹר
–
אַתְּ
רִסַּסְתְּ בִּצְבָעִים
וְהֵם –
בְּכַדּוּרִים
- ביף (Beef) – בעגת-רחוב סכסוך אלים בין אמני גרפיטי יריבים
השבוע הושחתה פינת הנצחה שהוקמה לזכרה של ענבר הימן (2023-1996), ששימשה כ"הלפרית" (מסייעת נפשית) במסיבת "הנובה", נרצחה בידי מחבלי החמאס, וגופתה נחטפה לרצועת עזה בטבח השבעה באוקטובר 2023.
הימן הייתה אמנית גרפיטי, שאחד מכינויה היה פינק (ורוד), ולכן העמותה שהקימה את פינת ההנצחה הציבה בה ספסל ורוד. במהלך חגיגות ל"ג בעומר מישהו עקר את אחד מבולי העץ שהוצבו במקום כשולחן, והשתמש בו לצורכי מדורה שהודלקה בסמוך. מה מסמל מעשה ונדליסטי שכזה? זה "מעשה עצוב שעשה לכולנו קווץ' בלב", נמסר מהעמותה, ובבנימינה הבטיחו לשפץ ולהקים את פינת ההנצחה מחדש (מתוך כתבתו של איתן גליקמן באתר Ynet, 6.5.2026, "הושחתה פינת ההנצחה לזכר החטופה").
האירוע המצער הזכיר לי את אחד הגיליונות המרגשים והיפים ביותר שראו אור של כתב העת "סלון הדחויים", מייסודו של המשורר, העורך, והמוציא לאור אלי יונה. הגיליון נקרא "ורוד" והוקדש כולו לזכר ענבר הימן. ערך אותו המשורר תומר קליין והוא ראה אור השנה בהוצאת יונה שחורה. הנה כמה מילים מתוך דבר העורך היפה של קליין: "ורוד הוא צבע שקל לזלזל בו. הוא רך מדי, מתוק מדי, כביכול לא רציני. אבל מי שהכיר את ענבר ידע: ורוד הוא לא חולשה. ורוד הוא הצהרה. הוא היכולת לעמוד בעולם קשוח ולומר – אני כאן, ואני לא מתנצלת על הרכות שלי". בסוף דבריו הוסיף קליין, שלא הכיר את ענבר הימן ז"ל באופן אישי כי: "ורוד הוא זיכרון. ורוד הוא געגוע. ורוד הוא גם הדרך שלי, ככותב וכעורך שלא הכיר אותה, לומר: אני רואה את האור שהיא השאירה". דפי הגיליון כולו הם ורודים, ומוסיפים בכך לאפקט המצמרר שלו, יחד עם איור מרשים וקולאז'י של 'ספּינקס' על גבי הכריכה מאת המשורר רוני סומק.
ציינתי לפני כמה שירים מתוך הגיליון הזה – כגון: "מאה ואגינות במוזיאון ברוקלין", מאת איריס שפירא ילון; "לא לכתוב על פילים ורודים", מאת חרות לוביץ'; "עשן ורוד", מאת רומי גנון; "דיברנו ורודות", מאת שושנה קרבסי; ו"פינק ליידי", מאת שי שנהר – ככאלו שיש בהם נקודת מבט מקורית על הנושא המורכב כולו, אבל האמת היא שכל שיר בגיליון מוסיף לו נדבך יפה ומרגש של זיכרון.
"בּיף", שירו של אלי יונה, המופיע בעמ' 15 בגיליון, מציב זה מול זה את הקרב חסר הסיכוי שהתחולל בין הוורוד של אמנית הגרפיטי לבין השחור (והירוק) של מחבלי הנוח'בה. ה'קרב' הזה מדומה גם למלחמת בני האור בבני החושך, וגם להבדל שיש בין ריסוס בצבעים באמנות הגרפיטי, לבין ריסוס בכדורים של רובי המרצחים. ייחודו של השיר מאפיין את שירתו של יונה – היכולת להוסיף לשיר רובד נוסף של משמעות ותרבות, לעתים קלאסית וידועה, ולעתים מחתרתית וסמויה כמו זו המתוארת כאן כ'ביף', שהוא סכסוך אלים בין אמני גרפיטי יריבים. בשולי המחשבה על השיר ניתן גם להוסיף את העובדה, שהוסתרה עד השבת גופתה של הימן לישראל, והיא שירותה הצבאי כלוחמת ומפקדת מצטיינת בגדוד ה"קרקל".
אמנם השיר מקונן את אובדנה של ענבר, אבל יש בו משהו, כבכל שירי הגיליון, שמציב את האמנות מנגד לחיים האכזריים, כמו כדי לסמן דרכים אחרות וטובות יותר של הוויה.
