כרוז / גפן מרגלית כנעני
כְּרוּז לְכָל אַנָּסֵי הָעוֹלָם כָּל הַפֵּדוֹפִילִים
כָּל הַגְּבָרִים הַמַּטְרִידִים כָּל הָאָבוֹת
הַנִּכְנָסִים חָזָק אֶל גּוּף אוֹ נֶפֶשׁ –
הַשִּׁיר הַזֶּה
הוֹצָאָה לְהוֹרֵג
וַאֲנִי הַתַּלְיָנִית.
הִסְתַּדְּרוּ נָא בְּשׁוּרָה
הִסְתַּדְּרוּ נָא בְּשׁוּרָה –
כָּל אַנָּסֵי הָעוֹלָם כָּל הַפֵּדוֹפִילִים
כָּל הַגְּבָרִים הַמַּטְרִידִים כָּל הָאָבוֹת
הַנִּכְנָסִים חָזָק אֶל גּוּף אוֹ נֶפֶשׁ
הִסְתַּדְּרוּ בְּשׁוּרָה.
הִשָּׁאֲרוּ מֻפְשָׁלִים כְּמוֹת שֶׁהֲיִיתֶם כְּשֶׁהֲרַסְתֶּם,
הִשָּׁאֲרוּ כְּמוֹת שֶׁאַתֶּם כְּשֶׁאַתֶּם הוֹרְסִים.
וְהִכּוֹנוּ לִבְרִית הַמִּילָה
הִכּונֹוּ לִבְרִית הַמִּילָה –
בְּרִיתִי עִם כָּל הָאַחַת
מִתּוֹךְ הָאַחַת.
בְּרִיתִי עִם כָּל חֲצָאֵי הָאַחַת.
אַתֶּם תְּלוּיִים בֵּין שִׁבּוֹלֵי חִטָּה
שֶׁתָּלַשְׁתִּי מִשְּׂעָרִי בְּסִיּוּט לֵילִי,
בֵּין שִׁבּוֹלֵי חִטָּה
שֶׁהֲפָכוּנִי רְעֵבָה לְלֶחֶם.
הַמִּלִּים שֶׁלִּי הָפְכוּ
מִכַּדּוּרֵי פְּסִיכִיַאטְרִיָּה
לְכַדּוּרֵי נְחֹשֶׁת.
הָעֵט שֶׁלִּי קָנֶה.
אֲנִי טוֹעֶנֶת,
אֲנִי יוֹרָה,
הִסְתַּדְּרוּ נָא בְּשׁוּרָה
לְוִדּוּי שֶׁל הֲרִיגָה.
בֵּית הַמִּשְׁפָּט אַיִן,
בֵּית הַמִּשְׁפָּט אֶפֶס.
הַשָּׂדֶה בִּשְׁקִיעַת חַמָּה.
הוֹצָאָהוֹצָאָה.
שָׁנִים אֲנִי טוֹעֶנֶת.
עַכְשָׁו אֲנִי יוֹרָה.
השבוע שודרה תכנית "המקור" של העיתונאי רביב דרוקר בערוץ 13 עם יובל וילנר, החשוד באונס הנשים שי-לי עטרי ונעמה שחר. לא צפיתי בתכנית, שבה ראיין דרוקר את וילנר, אבל נחשפתי לטיעונים בעד ונגד שידור התכנית ברשתות החברתיות ולסערה הציבורית שהדברים עוררו.
מבלי להיכנס לכל השתלשלות הפרשה מבחינה משפטית, צו איסור הפרסום על שמו של החשוד והאקרוסטיכון שנעשה בו שימוש כדי לחשוף את זהותו, ברור שמדובר כאן גם בעניין עקרוני, ובהקשר הזה, זהותו הגברית של העיתונאי דרוקר עומדת לו לרועץ.
השיר "כרוז" מאת המשוררת הצעירה גפן מרגלית כנעני (1999, קרית גת), מופיע בתוך ספר ביכוריה, "אני המשיחה" (2025, הוצאת פרדס, עריכה לי ממן, עמ' 35-34), והוא עלה במחשבתי בעקבות השתלשלות הדברים סביב תכניתו של דרוקר. אולי כדאי שכל עיתונאי-גבר יקרא אותו לפני שהוא מתחיל לעסוק בנושאים כגון אלה של אונס, פדופיליה, והטרדות מיניות, ובכלל שכל הגברים יקראו לפני שהם מתחילים להציג טיעונים בעד ונגד ראיון עם חשוד באונס, או מה שעידן הרשתות החברתיות עשה לחשיפת המקרים הנ"ל (עידן המי-טו).
יש בשיר היישרת-מבט בלתי-אמצעית כמעט באמצעות הפיכתו – כז'אנר של כתיבה – לכלי ירייה, או כלשון המשוררת בשיר: "המילים שלי הפכו / מכדורי פסיכיאטריה / לכדורי נחושת. / העט שלי קנה. / אני טוענת, אני יורה". אמנם ברור שזו ירייה מטאפורית אבל השיר כולו הופך לכתב-האשמה חריף נגד העולם הגברי המתעלל בנשים, וגם נגד המערכת שאמורה להגן עליהן, בתי המשפט.
קראו עוד
השיר השבועי עם אילן ברקוביץ' – "אין יוצא וישנו בא" של גפן מרגלית כנעני
השיר השבועי עם אילן ברקוביץ' – "משוררים גברים" של גפן מרגלית כנעני
דף הפייסבוק של גפן מרגלית כנעני
גפן מרגלית כנעני.דף הפייסבוק
מצד אחד צריך כמובן להגן על נשים (וגם על גברים) מהטרדה מינית שלא לדבר על אונס ורצח. מצד שני יש רושם שבשנים האחרונות נחצה גבול הסביר. לתקופה מסוימת היה מספיק שאשה האשימה גבר, גם אם ההתקפה התרחשה לכאורה לפני שנים ואפילו עשרות שנים, והדרישה היתה ״לבטל״ אותו. נראה שלאחר זמן מסוים, וגם לאחר שהתגלו האשמות שווא, הובן שיש פה הגזמה פראית. חלק מה״בקלאש״ היה שתנועת מי-טו כנראה גוועה. זה חבל כי בתחילתה התנועה היתה צודקת לחלוטין, וכמובן שאסור לאפשר לאנשים בעמדות כוח לנצל אותן כדי לכפות עצמם/ן על אחרים. אבל זה מה שקורה כשמגזימים ומקבלים ללא שום ביקורת כל טענה בבחינת הגבר תמיד אשם. אוסיף עוד משהו. כיום לכל אחד ואחת יש בכיס מכשיר הקלטה ואפילו מצלמת וידאו. אם יש הטרדות במקום העבודה – תקליטו, ואז יהיו ראיות.