אורי וייס אספן יצירות אמנות בשירים על יצירות אמנות.
המערכת
הרוצה להחכים בציור
וולאס סטיבנס המליץ למשוררים להתחקות כיצד הציירים מתמודדים עם בעיות שונות, שכן מדובר בבעיות דומות. השירה יכולה להיות חלק מרצף אמנותי, והיא יכולה להיות חלק מרצף טקסטואלי. השירה העברית היא בעיקרה חלק מרצף טקסטואלי, שכן ככלל לא היה ציור יהודי עד המאה ה-19, והציונות זלזלה באמנות היהודית הגלותית. ההבנה של כך מזמינה עיון מחדש ביחסי השירה והציור.
דווקא טשרניחובסקי רצה שהשירה העברית תהא חלק מרצף אמנותי, להבדיל מרצףטקסטואלי. ניתן לראות זאת בשירו ״לנוכח פסל אפולו״. אלא שטשרניחבוסקי אחז בנראטיב שגוי על היהדות, כאילו היהדות הרבנית היא שאסרה את הפסל ברצועות של תפילין, כאילו שהיא שמנעה את האמנות. האמת היא הפוכה לגמרי. בעוד התנ״ך מצווה שלא לעשות פסל או תמונה, ובעוד נביאי ישראל למעשה באו לנתץ יצירות אמנות, הרי שהמשנה, התלמוד וספרות ההלכה הםשביטלו את האיסור על יצירות אמנות. אגב, אותה שגיאת הייתה גם נחלת שאגאל. נשות הדסה דרשו ממנו שלא ליצור פני אדם בויטראז׳ים שם. שאגאל קיבל זאת אך תמה מדוע הוא צריך לשמוע באיסור שאיזה רבי יצר. האמת היא שהיהדות הרבנית התירה את שאסרה היהדות התנכיסטית. מה שמנע את הציור היהודי הוא שכדי להתקבל לגילדות של ציירים, יהודים היו צריכים להתנצר. ברגע שהרגולציה החיצונית התמוטטה, יהודים הצטרפו מהר מאוד לציור וזכו להצלחה פנומנלית.
בעוד בכתבי העת היידים היה שיתוף פעולה בין משוררים לציירים, הרי שבכתבי העת הציונים, בפרט אלו ששאפו לתרבות עברית מקומית, השירה והציור התרחקו. עם השנים הריחוק הזה הולך וגדל. למרות זאת, לאורך השנים התקיימו יחסי שירה-ציור באמנות העברית.
האמנות היהודית הצליחה לעצב מחדש את התיאולוגיה. היינה החזיר את ישוע לחיק היהדות, כשהוא רואה בניצורה של האימפריה הרומית כנקמת יהודה ברומא. יהודה הטבילה אותה לדת התנ״ך. מבחינת היינה, ניצור הינו ייהוד. היסטורית הוא צדק. התיזה של היינה המשיכה להתגלגל בקרב אמנים יהודים שונים במופעים שונים. אצל שאגאל הצלוב עוטה טלית ותפילין. הניצחון הגדול של היינה וממשיכיו היה כשהאפיפיור הקודם הכריז שציור ישוע האהוב עליו הוא של שאגאל. מדעי היהדות לא בחנו ברצינות את התיזה של היינה. מה שמוחמץ הוא ש״רעיון פיקוח נפש דוחה שבת״ מגיע מביקורת ישוע על היהדות התנכית. הרעיון אמנם מופיע כבר אצל מתיתיהו, אבל שם זה רק בהקשר ספציפי של מלחמה. בהתחשב בכך שפיקוח נפש הוא רעיון מרכזי של היהדות התלמודיסטית, ישוע הוא במידה בלתי מבוטלת אבי היהדות התלמודיסטית. בתלמוד ניתן למצוא תיעודים שונים להתגלגלות הכלל ההלכתי עד אימוצו. האמנות יכולה להציע היפותיזות חופשיות שצריכות להיבחן באופן מדעי.
לעתיד יופיע מאמר שבו אני טוען שציונה תג׳ר הצליחה לפענח את שלונסקי היטב מחוקרי השירה, וכך גם יוסף בודקו את ביאליק.
אורי וייס
הרוצה להחכים בציור
(פורסם בעמדה 49)
הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים בְּצִיּוּר
יִתְבּוֹנֵן בְּמִילְיוֹן תְּמוּנוֹת,
אוֹ
יִקְרָא אֶת הַשִּׁיר שֶׁל אוֹדֶן עַל בְּרוֹיְגֶל.
שִׁיר אֶחָד טוֹב עַל צִיּוּר טוֹמֵן מוּזֵאוֹן בָּרֹאשׁ.
"אוֹדוֹת הַסֵּבֶל הֵם אַף פַּעַם לֹא טָעוּ הָאָמָּנִים הַנּוֹשָׁנִים",
וְאוֹדוֹת הַצִּיּוּר הֵם אַף פַּעַם לֹא טָעוּ הַמְּשׁוֹרְרִים הַגְּאוֹנִים.
מְשׁוֹרֵר מְצַיֵּר אֶת שִׁירַת הַצַּיָּר.
אַסְפָנִים יִתְעַלְּמוּ:
אֵין מִכְרָז עַל הַדַּעַת,
מְשׁוֹרֵר אֵינוֹ נוֹתֵן מוֹנוֹפּוֹל.
לֹא לַמְּשׁוֹרֵר לֶחֶם,
כִּי לֹא לְאַסְפָנוֹ רֶוַח.
חוק, חוקר ומשורר (פורסם בעמדה 51)
לְבַטֵּל גְּרָבִיטַצְיָה כְּמוֹ שָׁאגָאל,
אוֹ
לְהֵפֶךְ: כָּל מָה שֶׁיָּכוֹל פַּיְטָן
לַעֲשׂוֹת הוּא לְהַכְפִּיף מִלִּים
לְחֻקֵּי הַפִיזִיקָה:
חֹק שִׁמּוּר הַמִּלָּה
הוּא כַּחֹק הָרִאשׁוֹן
שֶׁל הַשִּׁירָה. כָּל
הַיֶּתֶר חִכּוּךְ, שֵׁם הַתְּנוּעָה.
יומן מסע לאמנות פריז (פורסם בעמדה 51)
מוֹנֶה
כְּשֶׁאֲפִלּוּ הַפִּיחַ לֹא מַסְתִּיר
הַשַּׁלְוָה, וְהַשֶּׁמֶשׁ נוֹפֶלֶת
עָלֶיךָ בְּעַד הַבַּד,
הָא אֵלֶּה חַיִּים שֶׁרָאוּי לִחְיוֹתָם,
וְהֵם בְּהֶשֵּׂג יָד.
רֵנוּאָר
עַדְשַׁת אוֹר מְפַזֶּרֶת.
מָאטִיס
יֵשׁ לָהּ הַכֹּל,
וְהִיא עֲצוּבָה.-
מוֹדֶלְיָאנִי
אִלּוּ הָאָדָם הָיָה כְּפֶסֶל,
כָּךְ הָיָה מְצֻיָּר דְּיוֹקָנוֹ.
דֵּגָה
רֶגַע הָאֱמֶת שֶׁל הָאָמָּנוּת
הוּא בָּאִמּוּן, בְּאוֹתוֹ
הֶרֶף פָּשׁוּט בּוֹ
הָרַקְדָנִית נָעָה לְפִי תֻּמָּהּ.—
הציור היהודי, קיצור (פורסם בעמדה 51)
שיר זה מציע גניאולוגיה של הציור היהודי, החל מן המרד שהתלמוד חולל בציווי התנכי דרך יישומו בפועל מתקופת ההשכלה עד הציור היהודי שהתפתח בין שתי מלחמות העולם, תוך מחלוקות בין ציירים יהודים שונים, כמו מקס ליברמן, שראה עצמו כצייר שהוא במקרה יהודי, לבין שאגאל שהציע אג׳נדה שהציור היהודי מושתת על דמיון ודרך אנרכיסטים יהודים שונים. אני כולל גם את דייגו ריברה בציור היהודי, אפילו שטענתו שהוא יהודי מצאצאי האנוסים, לא נלקחה ברצינות בידי ההיסטוריונים של האמנות. אני רואה בציורו כהמשך של הציור היהודי של תנועת הבונד, תוך שהאמנות שימשה למרד שלא היה יכול להתרחש בשום זירה אחרת בחיים היהודים: מרד של האנוסים המערערים על עצם הוויכוח בין רבנים לפקידים בשאלה מיהו יהודי? אין לי עניין בחוק השבות. יש לי עניין בתרבות היהודית. זה מעניין שהמבחן שקבע השופט חיים כהן לשאלת מיהו יהודי שיהודי הוא מי שמכריז בתום לב שהוא יהודי, אפילו לא התקבל על דעת ההיסטוריונים של אמנות יהודית.
זה לא סתם שדייגו ריברה הכריז על עצמו כיהודי אלא שהוא הכריז על ציורו כביטוי יהדותו. אני חושב שהוא לא דיבר מן השפה אל החוץ אלא ביטא מרד מעמדי כפול: הן מרד של הפרולטריון בקפיטליזם והן מרד מקביל של היהודים האנוסים בקהילות היהודיות המוכרות שמזלזלות בטענתם. טענתו זכתה ללגלוג, שכן הוא לא רק הכריז על עצמו כעל יהודי, אלא למשל טען שאמו של פיקאסו היא ממשפחות האנוסים. הייתה לו אג׳נדה כללית, שלו התקבלה כל התפישה מיהו יהודי הייתה מתהפכת, מה שהיה מפריע מאוד לממסד הציוני להמשיך בעלייה סלקטיבית תוך הצגתה כעלייה בלתי-סלקטיבית. החוק הראשון של ההגירה הוא שאנשים מהגרים ממדינות עניות למדינות עשירות. זה היה מוביל לכך שהמוני אנשים ממדינות עניות היו זכאים להגר לישראל, לפי חוק השבות, מה שהממסד הציוני כנראה לא חפץ בו שכן ההחלטה מי יהודי ומי לא מתקבלת בשרירותיות בידי פקידי הסוכנות.
אורי וייס
וַיַּרְא הַתַּלְמוּד כִּי נוֹי וַיֹּאמֶר:
נוּ בֶּאֱמֶת אֱלֹהִים,
זֶה צִיּוּר, לֹא בְּגִידָה בְּךָ.
כְּשֶׁמֶּנְדֶּלְסוֹן פָּתַח אֶת שַׁעֲרֵי
בֶּרְלִין, בָּאוּ גַּם אַנְשֵׁי
הַמִּכְחוֹל. בְּרֵאשִׁית הָיָה
מוֹרִיץ אוֹפֶּנְהַיְם: הַצַּיָּר נִתְמָךְ
בִּידֵי רוֹטְשִׁילְד,
עַל מְנַת שֶׁיְּקוֹשֵׁשׁ עֲבוּרוֹ
אוֹצָרוֹת בְּבָתֵּי הַגְּבִירִים שֶׁצִּיֵּר [מָאנֶה
קִוָּה בּוֹ, שֶׁיַּשְׁבִּית כָּל מַשְׂטִין עַל אִמָּא־אֵמַנְצִיפַּצְיָה].
"אֲנִי צַיָּר שֶׁהוּא בְּמִקְרֶה יְהוּדִי",
אָמַר מַקְס לִיבֶּרְמָן. "מַקְס לִיבֶּרְמָן מְצַיֵּר
אֶת מַקְס לִיבֶּרְמָן מְצַיֵּר אֶת מַקְס לִיבֶּרְמָן",
הֵשִׁיבוּ לוֹ יְהוּדִים מְתַקְּנֵי עוֹלָם בְּאֶקְסְפְּרֶסְיוֹנִיזְם
אָנַרְכוֹ־פָּצִיפִיסְטִי.
רִיבָּק מְהַגֵּר לִכְפַר הָעֲנִיִּים
לְצַיֵּר הַיְּהוּדִים הָעֲמֵלִים בְּצַעַר, מוֹרֶשֶׁת הַבּוּנְד
הַמִּתְמַקְּלֵט לְקוּלְטוּר־לִיג, לַהַק הַשְּׁחָקִים,
תְּעוּפַת מוֹדֶרְנִיזְם בְּסִימְבּוֹלִים יְהוּדִים.
הַצִּיּוּר הַיְּהוּדִי מֻשְׁתָּת עַל דִּמְיוֹן, קָבַע שָׁאגָאל.
הַתָּנָ״ךְ הוּא הַמָּקוֹר הַטּוֹב
בְּיוֹתֵר לְשִׁירָה, כְּפִי שֶׁלִּמֵּד
אוֹתוֹ סוֹחֲרוֹ הַשֵּׁיְגֶּעץ הַזֶּה ווֹלָארְד (אוֹ
שֶׁבְּעֶצֶם גַּם אֶת הָרַעְיוֹן הַזֶּה לָקַח מִמּוֹיְשָׁלֶה נָאדִיר שְׁכִיחָא).
שָׁאגָאל תִּחְרֵט אֶת הַתָּנָ״ךְ בְּהַזְמָנַת סוֹחֲרוֹ,
וְאַחַר עִבֵּד הַהֶדְפֵּסִים לְצִיּוּרֵי עֲנָק, אוֹת
יֵשׁ סוֹחֵר שֶׁמַּשְׁבִּיחַ גָּאוֹן. הַתֵּמָטִיקָה
הַיְּהוּדִית הִיא סִפְרוּת גְּרוּעָה,
אָמַר רֶמְבְּרַנְדְּט הָעִבְרִי, אַלִּיבָּא דֶּאֶלְזֶה לַסְקֶר־שִׁילֶר, הֲלֹא
הוּא יַענְקֶל אַדְלֶר, שֶׁלֹּא יָדַע בְּדִיּוּק לָמָּה,
אַךְ רָאָה עַצְמוֹ כְּצַיָּר יְהוּדִי, שׁוֹבֵר
חוֹמוֹת בֵּין צִיּוּר לְשִׁירָה. וְגַם
הוּא בְּעֶצֶם הָיָה בּוּנְדִּיסְט, סוֹפֵר בּוּנְדִּיסְט: דְּיֶגוֹ
רִיבֵרָה: הִכְרִיז עַל צִיּוּרוֹ
כְּבִטּוּי יַהֲדוּתוֹ, מֶרֶד
סוֹצְיָאל־צִיּוּרִי שֶׁל צֶאֱצָאֵי הָאֲנוּסִים
בְּרַבִּי וּבְפָקִיד הַמַּחְלִיטִים מִי יְהוּדִי וּמִי לֹא.
