"תהום אל תהום קורא": על הקריאה, הזיכרון והספרות בעולמה של רחל אליאור

עופר חן סוקר את קובץ המאמרים החדש של פרופסור רחל אליאור, חוקרת קבלה, תולדות ישראל, ומחשבת ישראל, שבו היא עוסקת בדיונים על יצירות ספרות מודרניות.

המערכת

ספרהּ החדש של רחל אליאור, תהום אל תהום קורא: רשימות ומאמרים על ספרים וסיפורים, על סופרות ועל סופרים (עמדה 2025), איננו רק קובץ של רשימות ביקורת על ספרות. זהו ספר על עצם מעשה הקריאה – על המשמעות התרבותית, הרוחנית' והקיומית הטמונה במפגש שבין הקורא לבין הספר.

כבר מעמודיו הראשונים מתברר כי אין מדובר במחקר אקדמי במובנו המקובל/ אף שאליאור היא מן החוקרות הבולטות של המיסטיקה היהודית בדורות האחרונים, בספר זה היא מופיעה בראש ובראשונה כקוראת. נקודת המוצא איננה מחקרית אלא חווייתית – אהבתה העמוקה של הכותבת לספרות ולשפה העברית הופכת את הקריאה לדיאלוג מתמשך עם ספרים ועם כותביהם.

משום כך אין לראות בספר אוסף של מאמרים על יצירות ספרותיות בלבד, אלא מסה רחבה על מקומה של הספרות בחיי הרוח. עמדה זו מנוסחת כבר בפתח הספר, באמצעות דברים שכתב חוקר החסידות יוסף וייס לחנה סנש בשנת 1941. "ספרים אהובים", כתב וייס, "אינם רק אובייקטים של תרבות אלא חלק מעצמיותו של האדם; הקריאה היא דרך לעמוד על דעת עצמנו ולא רק על דעת הסופר". הקריאה מאפשרת לנו להכיר את רגשותינו ואת מחשבותינו הנסתרות, שכן תוך כדי הקריאה עולים אל פני התודעה כוחות פנימיים שהיו חבויים בתוכה. במילים אחרות, הקריאה היא מעשה של גילוי עצמי דרך התוודעות מעמיקה לעולמות של הכותבת והכותבים בעבר ובהווה.

רעיון זה עומד בבסיס הספר כולו. הספרות, לשיטתה של אליאור, איננה תחום אסתטי בלבד ואף לא רק שדה של ביקורת תרבות; היא אחד האמצעים המרכזיים שבאמצעותם תרבות משוחחת עם עברה. נקודת מוצא זו מנהירה את אופיו המיוחד של הקובץ. הרשימות המכונסות בו אינן מבקשות להעריך יצירות על-פי קריטריונים סגנוניים בלבד, ואף אינן מסתפקות בפרשנות טקסטואלית.

אליאור משתמשת בספרות כנקודת מוצא למסע רחב יותר אל תוך הזיכרון התרבותי. כל יצירה ספרותית הופכת בידיה למקום מפגש בין שכבות שונות של זמן: בין מקורות קדומים לבין יצירה מודרנית; בין המסורת היהודית לבין התרבות האירופית; בין הזיכרון ההיסטורי לבין חווייתו האישית של הקורא. הספרות מתגלה אפוא כמרחב שבו מתקיים שיח בין-דורי מתמשך.

רוחב היריעה של הקובץ ממחיש היטב עמדה זו. אליאור כותבת על מגוון רחב של יוצרים ויוצרות: משמואל יוסף עגנון ועד אולגה טוקרצ'וק; מחיים גורי ועד דליה רביקוביץ; ממאיר שלו ועד חיים באר. הרשימות אינן מתיימרות ליצור תיאוריה כוללת של הספרות, אך דווקא משום כך הן מציירות תמונה רחבה של הספרייה העברית ושל מקומה בתוך התרבות הכללית.

הספר נע בחופשיות בין ספרות עברית מקורית לבין ספרות מתורגמת, בין יצירות מודרניות לבין מקורות עתיקים, ובין פרשנות ספרותית לבין מחשבה היסטורית ומיסטית. הקורא חש כי לפניו ספר שנכתב מתוך היכרות עמוקה ורבת שנים עם עולם הספרות, ובעיקר מתוך אהבה גדולה אליו.

אחד המאפיינים הבולטים של כתיבתה של אליאור הוא החיבור בין פרשנות ספרותית לבין אופקי מחשבה רחבים יותר. כמי שחקרה במשך שנים ארוכות את המיסטיקה היהודית ואת מסורות הקבלה והחסידות, היא מביאה אל הקריאה הספרותית רגישות מיוחדת לשפה, לסמל, ולרבדים הנסתרים של הטקסט.

במאמר הפותח את הספר, למשל, היא דנה במסתו הידועה של ח"נ ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון", ומציעה לקרוא אותה על רקע מושגים מרכזיים של המחשבה הקבלית, כגון הדיאלקטיקה של 'יש' ו'אין' או היחס בין גילוי לכיסוי. הלשון, לפי קריאה זו, איננה רק אמצעי תקשורת, אלא מרחב שבו מתגלה המתח שבין הנסתר לנגלה, בין האינסופי למוגבל. השפה עצמה נעשית אפוא מקום שבו ההוויה מתגלה ומתכסה בעת ובעונה אחת.

הספר איננו עוסק רק בתיאוריה של השפה. אחד המוטיבים המרכזיים החוזרים בו הוא הקשר שבין ספרות לבין זיכרון. אליאור מדגישה כי הספרות היא אחד האמצעים המרכזיים שבאמצעותם תרבות נאבקת בשכחה. הסיפורים, השירים, והמאמרים אינם רק ביטוי לחוויות אישיות; הם גם דרך לשמר את קולות העבר. במובן זה הקריאה היא תמיד גם פעולה של זיכרון. כאשר הקורא פותח ספר, הוא נכנס לשיחה עם דורות קודמים של קוראים וכותבים. הספרות יוצרת קהילה של זיכרון החוצה את גבולות הזמן.

רעיון זה מסביר גם את בחירת שם הספר, "תהום אל תהום קורא", הלקוח ממזמור תהילים (מב, ח), רומז למפגש המתקיים בין תודעתו של הקורא לבין הזיכרון התרבותי. הקריאה מצטיירת כאן כמפגש בין שתי תהומות – בין עולמו הפנימי של הקורא לבין העולם הרוחני האצור בטקסטים הספרותיים. מפגש זה יוצר תנועה מתמדת בין עבר להווה, בין זיכרון לנשייה.

היבט מעניין נוסף של הספר הוא תשומת הלב שמעניקה אליאור לקולות שנדחקו לשוליה של ההיסטוריה. מחקרה עסק במידה רבה בגילוי קולותיהם של המושתקים והמושתקות במסורת היהודית, וגם כאן היא ממשיכה במהלך זה. הרשימות מבקשות להקשיב לא רק למה שנאמר במפורש ביצירה, אלא גם למה שמסתתר בין השורות – למה שהיא מכנה בעקבות דב סדן "מה שמחלחל חלחול סתר בין השיטין". הביקורת הספרותית איננה מסתפקת אפוא בניתוח הטקסט הגלוי, אלא מנסה לחשוף את רבדיו הסמויים.

מבחינה סגנונית משלבת כתיבתה של אליאור למדנות רחבה עם בהירות לשון יוצאת דופן. אף שהיא שואבת ממסורות מחשבה מורכבות – מן הקבלה, מן החסידות, ומן הפילוסופיה – היא מצליחה לנסח את רעיונותיה בלשון צלולה ובהירה.

הרשימות אינן דורשות מן הקורא ידע מוקדם; להפך, הן מזמינות אותו להרחיב את אופקיו ולהיכנס לעולם תרבותי עשיר. חשיבותו של הספר טמונה אפוא לא רק בתכניו אלא גם בגישה שהוא מציע לקריאה. בעידן שבו השיח הספרותי נע לעיתים בין מחקר אקדמי סגור לבין ביקורת עיתונאית קצרה, מציעה אליאור דרך אחרת – קריאה הנובעת מתוך אהבה עמוקה לספרות ומתוך ההכרה כי הקריאה היא חלק בלתי נפרד מחיי הרוח של האדם והחברה.

אפשר לראות בספר זה מחווה רחבה לספרייה העברית, שאיננה מתוארת בו כאוסף של טקסטים בלבד אלא כמרחב חי של שיחה בין דורות.

ראו גם:

קיראו מאמרים של פרופ׳ רחל אליאור ב"יקום תרבות"

דף הפייסבוק של רחל אליאור