השפה העברית תחת אש

פרופסור עפרה קורת מהרהרת על מצבה ומעמדה של השפה העברית בעבר ובהווה.

המערכת

"אין צורך ללמוד עברית יותר; בקרוב לא תצטרכו אותה".

כך כתבה קבוצת ההאקרים האיראנית "מנדלה" לאחר שפרצה לאתר האקדמיה ללשון העברית ב־11 במרץ 2026.

באותו יום בדיוק התפרסם באתר הספרייה הלאומית בישראל מאמרה של יהודית כגן (הספרנים, אתר הספרייה הלאומית, 11.3.26) "מי אתה, כורש? המלך שהסעיר פילוסופים, מלכים, ויהודים", על המלך כורש, בו היא מתארת אירוע שנחשב לאחד משיאי גינס – הארוחה הרשמית הארוכה והמפוארת ביותר בהיסטוריה המודרנית. ארוחה זאת נערכה על ידי השאה האחרון, מוחמד רזא פהלווי, בשנת 1971. זאת הייתה חגיגה נוצצת לרגל 2,500 שנה ליסוד האימפריה האחמנית. לצד חורבות עיר הבירה של האימפריה הפרסית, פרספוליס, השאה הקים עיר של וילות-אוהלים, שאליה זרמו מלכים, ראשי מדינות, ונשיאים מכל רחבי העולם. הם חזו שם בכתרים ובתכשיטים יקרי ערך, שהקיסר ציווה לייצר עבורו ועבור הקיסרית. ובמשך חמש שעות 600 המוזמנים התענגו על קאוויאר ושאר מעדנים ומשקאות יוקרתיים, שהוטסו מפריז לאירוע במטוסיו הפרטיים.

אבל הסיפור ההוא נסדק במהרה, ופחות מעשור אחר כך פרצה המהפכה האסלאמית. מסיבת הענק הזאת נחשבת היום, בדיעבד כמובן, לאחד מהזרזים למהפיכה האסלאמית באירן. מהפיכה ששינתה את פניה של איראן, ואת כיוונה של ההיסטוריה. ובתוך הסערה הזאת הופיעה השבוע גם ההבטחה, כי העברית עומדת להיעלם.

בזמן שהשמפניה נשפכה באותה מסיבה כמים, חלק גדול מתושבי הממלכה סבלו מעוני ומצוקה קשה, כשמדינתם הייתה נתונה בחוב לאומי ענק, שהלך ותפח מיום ליום. אנשי דת שחזו בסבל הזה, ביקרו את הבזבזנות הרבה של השאה פהלווי. אולם, על פי כגן באתר הספריה הלאומית, מעבר לקריאות התגר כנגד השחיתות והפזרנות של הקיסר, הביקורת של אנשי הדת הופנתה לכך שהחגיגה שהוא ערך שמה לה למטרה להתהדר בזהות הקדם־איסלאמית של איראן, ולא נתנה כבוד לדת השלטת בה. היה כאן ניסיון ברור לספק תחליף לזהות האסלאמית, תוך הסתמכות על הארכיאולוגיה המקומית באירן, על מנת ליצור אומה חדשה, המנותקת מדת. מהות המשתה המפואר שערך השאה הייתה למעשה הצהרה קבל עם ועולם, שאיראן שתחת שלטונו – היא מדינה מודרנית המבוססת על העקרונות הרוחניים של האימפריה העתיקה האחמנית, והוא  למעשה "כורש החדש".

כגן מתארת במאמרה שכורש מופיע במקורות לא רק כמצביא מעולה, אלא גם כמנהיג שניחן בתיחכום דיפלומטי שסייע לו להיות אהוד על ידי עמים רבים.

האירוע המכונן ששינה את ממלכתו, והפך אותה לאימפריה, הייתה נפילת בבל כפרי בשל לידו. כוהני האל מרדוך בבבל נטרו טינה למלכם נבונאיד, שניסה לקדם שורה של רפורמות דתיות. כורש, שחזה מבחוץ בתסיסה, כרת ברית עם כוהני הדת הבבלים, והם חברו לצבאו של כורש יחד עם חלק מצבא בבל. וכך למעשה בבל נכבשה בקלות ובסערה.

האהדה שרחשו העמים הנכבשים לכורש – המנהיג הדגול – התבססה בין היתר על מדיניותו הסובלנית. מדיניות זאת גרפה מוניטין גדול לשליט בעקבות הצהרת כורש, שנמצאת היום במוזיאון הבריטי בלונדון. ההכרזה ביטלה את מדיניות ההגליה, שהנהיגו הבבלים כנגד עמים מורדים, והתירה להם לחזור למקומות מהם גלו. היא גם החזירה להם את הפסלים של האלים שנלקחו כשלל על ידי הבבלים. בנוסף, כורש הורה להקים מחדש את המקדשים שחרבו בארצות הכבושות. כורש האמין שעל ידי מעשה זה האלים יברכו אותו בחיים ארוכים כתודה על פועלו. וכך, עם אחד קטן, שישב כבר 70 שנה בגלות על גדות החידקל והפרת, זכה להתגשמות משאלותיו.

בהתאם לתוכן הצהרת כורש בפרק הראשון בספר עזרא נכתב: "כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס. כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם" (ספר עזרא, א, א-ד).

כורש פונה לעם ישראל היושב בבבל, הוא מציג את עצמו כשליח האל, ומתיר לו לשוב לירושלים ולהקים בתוכה מקדש, ואלה הם ימי שיבת ציון ובניית בית המקדש השני. נציין, שהאתוס של מסמך זכויות האדם זכה לתפוצה רחבה. בין היתר משום שהשאה העניק העתק של הגליל למטה האו"ם בניו יורק. שם הוא נמצא עד היום, ומסמל את אחדות העמים מסביב לרעיון החירות והשוויון.

ומה לגבי השפה העברית? כידוע, לאחר חורבן הבית השני במאה הראשונה לספירה ופיזור היהודים בארצות רבות, היא חדלה בהדרגה להיות שפת הדיבור היומיומית של רוב העם. כבר בתקופת הבית השני החלה הארמית לתפוס מקום מרכזי בדיבור, ובמהלך הדורות שלאחר מכן התבססה העברית בעיקר כשפת כתיבה, תפילה, ולימוד. היא שימשה את חכמי המשנה והתלמוד, את הפיוטים, הפרשנות המקראית, הספרות ההלכתית והפילוסופית, ואת שירת ימי הביניים. במקביל, קהילות יהודיות ברחבי העולם דיברו בלשונות מקומיות, או בלשונות יהודיות שהתפתחו מהן, כגון יידיש באירופה, לאדינו בארצות הים התיכון, ויהודית-ערבית בארצות האסלאם. למרות שלא הייתה שפת דיבור טבעית, העברית לא חדלה להתפתח. היא המשיכה לשמש אמצעי תקשורת כתוב בין קהילות רחוקות, ושימרה מעמד של לשון משותפת ותרבותית של העם היהודי.

בסוף המאה התשע־עשרה, עם עליית התנועה הציונית וההתיישבות היהודית בארץ ישראל, החלה תחיית העברית. דמויות מרכזיות כמו אליעזר בן‑יהודה, שפעל להפוך את העברית לשפת דיבור יומיומית, וכן אנשי רוח וסופרים כמו חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, ויוסף חיים ברנר. אלה היו, במידה רבה, משוגעים לדבר – אנשים שאחזה בהם תשוקה עמוקה לשפה העברית וליכולתה לשוב ולהיות שפת חיים. הם כתבו, תרגמו, חידשו מילים, לימדו, ודיברו בעברית, גם כאשר הדבר נראה לרבים מלאכותי או בלתי אפשרי. בהדרגה התרחב השימוש בשפה בחיי היום־יום, במוסדות חינוך, ובעיתונות, והעברית שבה והפכה לשפה חיה. במאה העשרים, עם התבססות מערכת החינוך העברית ולבסוף עם הקמת מדינת ישראל, הפכה העברית לשפת הדיבור המרכזית ולשפת התרבות, המדע והחברה.

כך ששפות אינן נעלמות מפני שכך הכריזו האקרים נועזים. שפות נעלמות רק כשבני אדם מפסיקים להשתוקק אליהן. וגם בעולם שבו טילים מחפשים על מי ליפול, יש מי שממשיכים לחפש את המילה המדויקת הנכונה לבטא מחשבה, רעיון, או רגש, בשפה מדוברת או כתובה, בשפה שהם קשורים אליה בעבותות – ולשרוד על חרבו של הזמן.