"בזכות המבוכה ובגנות הטיח" לפי ברל – לעומת "בגנות המבוכה ובזכות הטיוח" לפי נתניהו

השני, מנהיג פוליטי עכשווי, העוסק בשני העשורים האחרונים בטיוח המבוכה במדינת היהודים, בעידוד משפחתו, ממשלתו, וההמון הנוהה אחריו. הראשון, מנהיג אידאולוגי מוביל מדור המייסדים, יצא בכל כוחו כנגד הטיח ובעד המבוכה ב-1940, בזמן מלחמת העולם השנייה ובתחילת השואה היהודית, אירועים בסדרי גודל הרבה מעבר למבוכה המטויחת של השני בימים אלה ממש.

השני הוא הגורם למבוכה אותה הוא מטייח, בעוד הראשון לחם לגילוי וחשיפת המבוכה שלא הוא בראה ויצא חוצץ נגד השימוש בטיח לצורך כיסוייה… ברם-אולם, מהי מבוכה ומהו טיח? מה משמעות הפועל "להביך" או להיות מובך ומה הקשר לטיח ולפועל לטייח?

המילה מבוכה היא שם עצם המבטא מצב נפשי של בן אנוש או קבוצה של בני אדם בזמן ומרחב מוגדרים, כתגובה לאירוע חיצוני יוצא דופן, לא מובן, מאיים ופוגעני. מילים נרדפות רבות מתקיימות בשפה, המתארות את התחושה של מבוכה. המשותף לכולן הוא אי-בהירות או חוסר נחרצות של הגורם למבוכה – מלחמה, חורבן, מחלה, אסון, וכדומה. בשל כך הוא מייצר צורך להסס ולעצור, כדי להתחבט ולהתלבט, להתייעץ, להפוך כל אבן לפני "הנחרצות ללא אחריות", ולעבור על דרכי פעולה-תגובה אלטרנטיביות, וזאת כדי להגיע להחלטה אפשרית הכי מושכלת ויעילה מול אותה תסבוכת. המבוכה היא תחושה אנושית המאפשרת לפרט או לקבוצה לעשות סיעור מוחות ולהקטין את מרחב הטעות כתוצאה מפזיזות ומהירות החלטה (מן השטן), המעלים את הסיכוי לשגיאה. אמנם, המבוכה היא מצב נפשי מעיק אך מיטיב בסופו של התהליך, בטווח הארוך… ועל כן יש להעריכה כחיובית.

טיח הוא חומר המשמש לכיסוי קירות חיצוניים ופנימיים ותקרות בבניינים. הטיח לסוגיו משמש למטרות רבות בעת השמתו על קיר: חיפוי-ציפוי; החלקה ויישור; איטום; בידוד והגנה מפני כל מיני מזיקים; גימור אסתטי – של הקיר או המבנה בכללותו. בשורה התחתונה, על ידי פעולת הטיוח בטיח מכסים חור, סדק, או מראה מכוער בקיר, או כל חפץ דומה. אפשר לומר כי פעולת הטיוח גורמת להעלמה, הסתרה, מחיקה… אך לא לתיקון אמיתי של התשתית שטויחה! מה עוד שהשמת טיח אינה מצב צבירה נצחי וכמעט תמיד הזמן גורם לקילוף הטיח והתפוררותו, ובצבוץ של החורים, הסדקים, והכיעור שהיו שם.

ולפני כן…הכינויים של שני האישים. שניהם מתחילים באות ב'. האחד, בנימין, ביבי, נתניהו, לכאורה שייך לאלה "הנותנים", אך בלשון סגי נהור! והיו אף מי שהציעו החלפת שם ל-"לקחניהו", ואולי מזכיר דווקא את הנביא נתן ושוב בלשון לעגנית. אך בכל מקרה הכינוי ביבי מזכיר דווקא את המילה ביבים, ביב שופכין, זרימה של מי ביוב ורעל. מאידך, לשם המקראי בנימין יש משמעות אחרת – מדובר בבן הצעיר ביותר של יעקב ורחל. האם מתה בלידתו וקראה לו "בן אוני", בן כאבי-צערי, אך האב קרא לו "בן ימין", כאשר ימין משמעו כוח או דרום. אולי יעקב אבינו היה ממקימי הימין הישראלי דהיום? האחר, הוותיק, ברל (באר, ביידיש דוב) יעקב כצנלסון, מזכיר את הסלוגן "ברלה, ברלה צא החוצה" – כך נהוג לשיר ולקרוא לדוב לצאת החוצה ממאורתו אחרי שנת החורף. בזמן ומרחב אחר, זו קריאה לחילזון לצאת מן השבלול שהוא ביתו. בכל מקרה הדוב מסמל ישוב דעת ולא פזיזות (ומה מקור שם המשפחה "כצנלסון"? הבן של כהן צדק, או חתול, שהרי "כץ" ביידיש הוא כהן או חתול, ו-"סון" ביידיש הוא הבן של). מאידך, בעברית המתחדשת, "בארי" היה כינויו הספרותי של ברל. שם אביו של הנביא הושע היה בארי (הושע, פרק א', פסוק א'), מדובר ב"באר מים" וזו הפרשנות בשיר הילדים של ביאליק "עלי באר" משנת 1922 וגם בשמו של קיבוץ בארי בעוטף עזה הקרוי על שם ברל דנן.

אם כן, מה בין מבוכה לטיח? לשאלה הזו נותנים השניים שבפתיח שתי תשובות הפוכות זו מזו. הדמות העכשווית גורסת כי את המבוכה יש לגנות בכל הכוח, המבוכה היא אם כל חטאת! היא סמל של חולשת דעת, היא סמל להססנות, פחדנות, אי-יכולת להחליט, לפקד, לנצח. לכן יש לברוח ממנה כמו מאש מאכלת. במילים אחרות, חייבים להחליט בנחרצות, לפעול ללא פשרות, להוציא לפועל בכל מחיר, וכל מחשבה תחילה היא בזבוז זמן. מכאן מתבקשת המסקנה – יש לסתום כל חור, כל סדק יש לטייח, כל דבר שמפריע להוציא לפועל צו שעה יש להסתיר ולהסוות, כל דבר אמת העלול לפגום בכוח הביצוע יש להסתיר ולהעלים. המנהיג הגורס כך בז למתלבט ולמתחבט, אלה חלשלושים. הוא בז לעבודת מטה מסודרת ולסיעור מוחות, שהרי הוא עצמו יודע יותר טוב מכולם. ולכן הוא עושה מיד למען העם, למען האמת שלו, ובעיקר למען האינטרס שלו. מושגים כמו "חוק" ו"טובת העם" הם עבור אחרים – ואז, אם התוצאה היא ניצחון, הרי כולו שלו! אך אם התוצאה היא כישלון, אזי אלה שהוציאו לפועל את ההחלטה-פקודה הם שנכשלו, ועליהם האחריות. מבחינתו, אין כמו טיח לכיסוי האמת והסדק שקרוי "אחריות". טיח וטיוח הם כלי נשק מופלאים! אין כמו טיח טוב כדי להסתיר רע, ואין כמו טייח מקצוען כדי להפוך שקר לאמת או לפחות להעלים עובדות, ומה שלא רואים – לא קיים וגם לא היה קיים בעבר!

ברם-אולם, הוא לא המציא את המושגים מבוכה, טיח, וטיוח! גרסתו של ברל היא היא המקורית, ועליה ייסוב הדיון שלנו על סמך דבריו משנת 1940: "בזכות המבוכה ובגנות הטיח"!

מיהו ברל כצנלסון (1944-1887)? הרוצים לדעת מי היה הנפיל הזה מדור המייסדים של התנועה הציונית ומדינת ישראל (אל יום לידתה הוא לא זכה להגיע) מופנים אל אניטה שפירא, "ברל ביוגרפיה", הוצ' עם עובד, תל-אביב, 1980, ובהדפסה חדשה ובה מבוא ("מקץ עשרים שנה"), 2000 – מעט מעל 800 עמודים, אכן, טקסט ענק, ארוך, ומייגע, אך מפעים ומהדהד על רקע השבר בחברה הישראלית דהיום. להלן תקציר קצרצר עבור העצלים.

ברל כצנלסון נולד בעיר בוברויסק שברוסיה הלבנה (ולא ב'בויבריק' או ב'כתריאליבקה' של שלום עליכם). נפטר בירושלים בגיל 57, צעיר שכל חייו היה חולני בגופו ופלדה הוגה ברוחו. בן נאמן לעלייה השנייה, הגיע לארץ ישראל ב-1909 בגיל 22, ונקבר בבית הקברות כנרת. רווק מושבע, אך כאילו נשוי לשתיים, ובפועל נשוי לרעיון הקמת מדינה יהודית ודמוקרטית. היה ממנהיגיה של תנועת העבודה והוגה הדעות הבולט של הציונות הסוציאליסטית. ממקימי הסתדרות העובדים ומוסדותיה. המייסד והעורך הראשי הראשון של העיתון "דבר" ושל הוצאת הספרים "עם עובד". בין שלל מפעלותיו טבע את המונח "טוהר הנשק"; כתב את הנוסח הראשון של תפילת "יזכור" הצבאית; ואת הטקסט המכונן הנדון כאן.

                                                                                           *

ברל כצנלסון, "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", פתח דבר מוקי צור, אחרית דבר ישי שריד, הוצ' תלם מיסודה של קרן ברל כצנלסון, 2025, ספרון בן 90 עמודים. במה עסקינן? בפתח אחרית הדבר, כותב הסופר ישי שריד, תחת הכותרת "לזכור ולדעת את מה שקדם ל'היום'" (ל'היום' הכוונה לחמש השנים האחרונות – השבר החברתי והפוליטי, הטבח ב-7.10.23 ומלחמת חרבות ברזל וספיחיה) :

"לא מצאתי הקלטה של ברל כצנלסון. תמונות יש, אבל איני מכיר את צליל קולו. אני יודע שנשא את הדברים האלה בחודש תמוז ת"ש, כלומר בקיץ 1940 [ב-8 ביולי].מלחמת העולם השנייה נמצאת בעיצומה, יהודים נכלאים בגטאות ונטבחים, אך ההשמדה השיטתית במחנות המוות הגרמניים טרם החלה. השואה עוד לא נקראה בשמה. מדינת ישראל תוקם שמונה שנים לאחר מכן, אחרי אושוויץ, אחרי פטירת ברל. הדברים נישאים בכנס מדריכים של עליית הנוער. קהל צעיר. מולם עומד מנהיג רוחני ומעשי גדול של תנועת העבודה. בן 53, חכם וסמכותי, גבר יפה, מחנך של דור. הוא פורש בפניהם את משנתו בהרחבה ובעמקות. אני מתאר לעצמי שלא מפריעים לו, ואין טלפונים ניידים שמסיחים את הדעת. איני יודע היכן בארץ נערכה ההרצאה, אבל ודאי היה שם חם בחודש יולי" (שם, עמ' 67).

ובכן, בהרצאה מדובר! המרצה הוא זקן-צעיר, מורה הדור הפונה לקדטים צעירים המשמשים מורים-מחנכים-מדריכים לנוער העתיד של היישוב היהודי בארץ ישראל המנדטורית. להלן ניתוח תוכן ההרצאה בקריאה צמודה, וההשוואה בין אז לבין הזמן והמרחב הנוכחיים תצוץ מאליה. יש לזכור ולשים לב – ברל היה סוציאליסט, בעוד נתניהו מייצג שמרנות קפיטליסטית, אבל כאן אין עניננו באידאולוגיה אלא במצב נפשי ללא קשר לאידאולוגיה. כיום יש אנשי ימין ליברליים שעומדים נבוכים באותה המידה לנוכח הגישה של נתניהו… והמבין יבין! הערותי שלי יופיעו תמיד בסוגריים מרובעים!

הנאמר-נכתב משתרע על פני 43 עמודים, מחולק ל-18 פרקים (אולי בדומה לתפילת שמונה עשרה היהודית, התפילה העיקרית בסדר התפילה בימות החול, שחרית, מנחה וערבית, הקרויה בשם זה משום שבמקור הכילה 18 ברכות; ברל היה חילוני שהכיר והוקיר מסורת והיסטוריה של היהודים ובעיקר את התנ"ך). את הכתוב מרצה-מדבר-משוחח האיש בפגישה אינטימית עם אנשים צעירים, מחנכים של עליית הנוער, כשהוא פונה ישירות, חשוף וללא מורא, פנים מול פנים בגובה העיניים [הראו לי מנהיג אחד, שר חינוך אחד שביובל השנים האחרון שחלף שעשה דבר דומה, ולא על ידי ביקור בטקסים כמו חתונות, בר-מצוות, בריתות, ולא בהתחנפויות והתקרנפויות והתבשמות עצמית; כן, היה עוד אחד כזה! גם בן-גוריון נעמד בשייח-מוניס מול אלפי בני נוער במפגש בן שעות כדי להרביץ בהם את תורתו ולהקשיב לביקורתם, ב-1954 (ראו במקורות)], ולא בהרצאה פרונטלית ומצגת טרחנית אלא בשיחה מלב אל לב. אמנם אין אנו יודעים אם היה שם רב-שיח עם הקהל אבל בכל מקרה הוא מציג את דבריו בשיטה סוקראטית של שו"ת.

שני הפרקים הראשונים מוקדשים ל"הזכרת נשכחות" על ידי הבאת דוגמאות היסטוריות וזאת על רקע "ראיתי להעלות בכינוס זה המוקדש לחרדת השעה [זוועות שנת 1940], זכר…" לקודמים לנו. האיש נותן כבוד לראשונים וקודמים ואינו מבזה אותם [כפי שמקובל בימינו אלה…].

בפרק השלישי הוא מחמיא לקהל על "כי היושבים כאן מאוחדים במשהו חשוב מן ההשקפות שבהן הם דוגלים; כי ביושבים כאן מפעמת אחדות של גורל ואחדות של שליחות" [המדריכים באו מזרמים שונים מבחינה אידאולוגית]. האיש מברך, ובאותה העת ממשיך ומזהיר כנגד התכונה הנלוזה של "יצר ההתפצלות", ובמילים של ימינו: הפילוג; השיסוי; וזריעת שנאה פנימית. ובפשטות – דיבור אל הבייס בלבד!.

הפרקים הרביעי והחמישי מוקדשים ל"זכות המבוכה", לשבחה של המבוכה, וזאת בהקשר חיים בחרדה:

"דובר אצלכם הרבה בגנות המבוכה…ומן הראוי כי לא יסתיר אדם מעצמו את מבוכתו. ומדוע לא נהיה נבוכים? בני אדם ראו את מיטב האידיאלים האנושיים – תמצית תרבות הדורות – מנופצים ומחוללים ומגואלים. האמנם לא יהיו נבוכים? הדור אשר ירש מקודמיו את ערכי המדע וההומניזם והליברליזם והדמוקרטיה, וגילה את פגימותיהם וראה בקלקלתם, וביקש את תקנתם באידיאל הסוציאליסטי [או בכל אידיאל אחר אך נכון ומכבד, באותה המידה], ונפשו דבקה בו, והנה – בן דור אחד נתאכזב קשות בנושאיו ובמגשימיו מכל הסוגים. האמנם לא יהיה נבוך?…ואשר לי, טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי נרגעת מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמיתותה….כי האמת שבנפש קודמת לאמונה, ואם הנפש הושברה, מנין תהיה האמונה שלמה? ומה בצע ב'אני מאמין' אם האדם כוזב?…הכול מבקשים להימלט מן המבוכה, הכול רוצים במוצא. ואם אין מוצא – לפחות בהסברה [אבל], הסברה שאין עמה הונאת דברים והונאת מחשבה [ולכן כדי להסביר] הוא חייב ל'דעת'…מוטב אפוא שנדע כי נבוכים אנחנו. מוטב שנחיה את המבוכה במלוא כוחותינו הנפשיים משנחפה עליה. מי שלא מתחמק ממנה ומביט בפניה – הוא הנאבק עמה" (עמ' 34-28).

בשני הפרקים הוא מביא דוגמאות מהתנ"ך וההיסטוריה של אירופה ואמריקה עד לימיו, ומזהיר בפירוש מכזב, שקר, והעלמה, וממה שקרוי בימינו "פייק ניוז" עליהם מבססים דעות, אמירות, ופעולות. ואז לך תסביר, לך תתנצל, לך להוכיח שאין לך אחות! האיש מטיף לספקנות ולהתלבטות. הוא מעדיף התאכזבות על עיוורון והתעלמות. הוא מעדיף נבוכות על פני טפיחה עצמית על השכם וביטחון עצמי מופרז. הוא בעד תהליך סדור כדלקמן – להביט למבוכה בלבן של העיניים, ואז ללכת לבדוק את הידיעה, ואז לנסות למצוא הסבר, ולא לשקר לעצמך ובוודאי לא לאחרים, וכמובן לא להתעלם ועל אחת כמה וכמה לא לטייח!

בפרקים 8-6 [יש להזכיר שוב ושוב: האיש מדבר בפני מדריכים מחנכים של עליית הנוער] הוא מפליג אל ביצת המציאות של ימיו, ודן במאבקים בין התנועות האידאולוגיות הרווחות ביישוב היהודי הקטן בארץ ישראל, ובקרב יהודי הגולה במזרח ובמערב. וזאת על רקע ביצת אותן ההתנגשויות הבינלאומיות אצל הגויים לפני, בזמן, ואחרי מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הסובייטית. מדובר במגפת ה"איזמים": סוציאליזם על שלל גווניו; עם או בלי מרכיבים של נציונליזם; הקפיטליזם לצורותיו; ועד לרודנויות למיניהן; אך מעל הכול מרחף הפשיזם [בימינו זה קרוי פופוליזם] לנוסחיו השונים:

"מה טעם במונחים השגורים 'שמרני' או 'ריאקציוני' לגבי הפשיזם, לאחר שנגלה ככוח מהפכני-הרסני המוכן להשמיד גם את הקפיטליזם וגם את המונרכיה כשהם מעזים לא לעשות את רצונו והמוכן להשלים איתם כשהם משתעבדים לו, כשם שהוא מוכן להשלים אף עם הבולשביזם על מנת שלא יפריע אותו ממסע הכיבוש העולמי?"

ברל מבהיר את המפלצתיות של הפשיזם, שאינו מבחין בין ימין לשמאל, בין פועל ואיכר לבין תעשיין ובעל אחוזה, בין עני לעשיר – כי העיקר הוא הכוח, הכבוד, והכסף [מה שבימינו קרוי 'שלושת הכפי"ם' של חסידי נתניהו].

הפשיזם "הוא קם על עצם המצפון האנושי להשמידו. אין לפניו המושג חטא, כשם שאין לפניו ערך חיי אדם, כבוד אדם, חירות אדם. הוא חי לפי חוקים משלו, פועל לשם מטרה משלו" (עמ' 40)

כוח, כבוד, כסף לשליט, מול חיים, כבוד, וחירות לאזרח. וכל זה בלי להזכיר את המילים דמוקרטיה, שוויון, ואחווה.

מה, אם כן, הייתה מטרתו של הדובר בשלושת הפרקים הקודמים בסקירה ההיסטורית-פוליטית שעשה בפני מדריכי הנוער? התשובה ניתנת בצורה חדה בפרקים 11-10-9 (עמ' 47-41):

"[יען כי] צוינה כאן, כתופעה רוחנית מצויה בנוער, הערצת כוחו של הפשיזם, דרך ארץ בפני כוח ההחלטה שלו, בפני כוח המעשה שלו. תופעה זאת נראית לי מדאיגה ביותר, לאו דווקא מפני המסקנות הפוליטיות העשויות אולי לצמוח ממנה, כי אם קודם כל מפני המשמעות ה'כרקטרולוגית' שלה [מדובר במילה האנגלית character שפירושה אופי או טבע האדם, ברל מביע חשש כבד מכך שהערצת כוחו של הפשיזם תנורמל ותיהפך לאופי של בני הנוער שבעתיד יהיו מבוגרים פשיסטים!]. בהערצת רגל הגאווה הדורסת אותנו רואה אני גילוי של התבוללות מחפירה ביותר, אם לא רע מזה: מום שבאופי; תכונת נפש של נרצעים. וחוששני שתכונה זו רודפת אחרינו גם במולדת".

קשה מאוד להתעלם מהאנלוגיה של התהליכים שעוברים בעשורים האחרונים, וביתר שאת מאז 2020, על החברה הישראלית, כאשר הקואליציה הנוכחית מובילה תהליך חסר עכבות לקראת דמוקרטיה חלולה, שם מכובס למשטר פשיסטי. היזכרו נא בדברי סגן הרמטכ"ל האלוף יאיר גולן ביום השואה כבר ב-2016: "… מפחיד לזהות בקרבנו תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו בגרמניה לפני 80-70 שנה…".

הדובר אינו מרפה וממשיך להדליק נורות אדומות ולאזן בין סוגים שונים של קיצוניות: "בחיפוש הסברה [וגם מסתור] מפני הפגעים הסוטרים על פנינו [הערצת כוחו של הפשיזם על ידי בני הנוער] נאחזים עתה אצלנו בלשון קלה וגולשת מאליה ומדברים על הרוח כניגוד לכוח. 'הכוח העיוור', אוהבים עתה לומר….האמנם כל רוח היא רוח טובה, וכל הדוגל ברוח מתכוון לטוב ולצודק, וכל כוח משמעותו אלמוות וזדון? אין לבי הולך אחרי טרמינולוגיה זו. אינני מוכן לראות את ה'כוח' כנחלת השטן. והמילה 'רוח' אל תכה אותנו בסנוורים. כי הרבה חטאו לאדם בשם ה'רוח'. האם לא בשם ה'רוח' פעל טורקוימדו [הכוונה לאינקוויזיטור תומאס דה טורקמדה]? האם לא התיזו ראשי אדם ולא חיללו רוח אדם בשם 'אידאות'?…ולא מן הצדק לזהות את הכוח עם הזדון. יש להבחין בין הכוח המגלם את הצדק ובין הכוח המגלם את הזדון. כלום רצוננו ברוח נטולת כוח?…ומי כדורנו היה עד לרוח השקר בפי אנשי רוח ואנשי מדע ואנשי אמנות בקנה מידה עולמי?"

ברל ממשיך בהבאת דוגמאות היסטוריות כדי להבהיר למחנכים כי ראשית החינוך לערכים אנטי פשיסטיים הוא ללמוד לחשוב בספקנות ובביקורתיות ולא "בכזה ראה וקדש ויהי מה". תמיד יש לשאול את עצמנו: "האם לא אשמנו? האם לא בגדנו? האם לא טעינו? ואין קל מהכות 'על חטא' בחזה הזולת?[הרי כבר] בעולם האמונה הדתית כבר למדנו להפריד בין הדת לבין הכנסייה [הממסד]. יכול אדם ליקוד באש דת ולא לומר קדוש לכל מה שהכנסייה אומרת קדוש".

האיש מכוון היטב לנאציזם, אך בעיקר להתכתשויות בתוך תנועות הפועלים בארץ ובעולם, ובעיקר בין אלה המאמינים ב"שמש העמים" מול אלה הדוגלים בסוציאליזם דמוקרטי והומני, כאשר שורש הבעיה נעוץ בכך שאנשים הולכים כעדר ולא כבני אנוש חושבים ואוטונומיים. הוא מסיים את פרק 11 במשל המבוכה, הטיח, הטייח והטיוח:

"יש ובבניין מתגלה סדק. הבנאי הטוב, העושה מלאכתו באמונה, איננו מבקש להסתיר, איננו חושש לשמו הטוב, הוא חרד לגורל הבניין, הוא חושש למפולת. הוא איננו מתרץ את הסדק, אלא סותר את הנדבכים הסדוקים ומפנה את המקום להנחת נדבכים שלמים. ואילו מי שעושה מלאכתו רמייה ממהר וסותם את הסדק וטח עליו טיח, ודעתו נחה אם הצליח למראית עין. המפולת בוא תבוא. על נהיה פועלי רמייה, לא במעשה ולא במחשבה. אל יהיה חלקנו עם טחי טיח."

אם זה לא תיאור מדויק של מעשי נתניהו כעת חיה מול נבואת ברל מ-1940, אז מה זה? היזכרו במשל הברווז של אותו נתניהו!!! ברל הטיף אז לבנאות טובה, מנהיגות שיודעת ללמד זכות על המבוכה ולגנות בכל התוקף את הטיוח. וכאן, כעת, יש מנהיג המטיף ופועל בדיוק להיפך – המבוכה היא חולשה ויש לטייחה בכל מחיר כי זו האמת שלו והאינטרס שלו ושל חסידיו. ואלה הם הדמויות לחיקוי עבור הנוער של ימינו, לא ברל המייסד הנשכח, אלא "הביבי". ומה יהיה? "המפולת בוא תבוא"!

בפרקים 18-12: ברל ממשיך לדבר כמו שר חינוך אמיתי שמרביץ תורה בקו של ריאליזם ואידיאליזם תוך הסתמכות על תנ"ך, מסורת יהודית, חידושי המודרנה, והיצמדות עיקשת למושג האמת. השאלות הן רטוריות אך רומזניות בעליל, למשל: "יש מעמידים את המלחמה במבוכה על האמונה [הכוונה היא שדתיות יכולה למנוע טיוח] ושמא צדק מיכה המורשתי שדרש לגבי אמונה 'הצנע לכת'?…שמא מוטב שנדבר לא על מה שעתיד להיות, אלא על מה שצריך שיהיה [מה שראוי], ועל מה שצריכים אנו לעשות למען יהיה".

גם לאמונה צריך לשים סייגים כדי לא ליפול למלכודת הטיוח.

ובאותה גישה של מניעת טיוח של סדקי המבוכה, הוא ממשיך ויוצא בשצף קצף כנגד מגמות של בדלנות בנוסח "עם לבדד ישכון" שהרי אנו עם נבחר, עם סגולה, אור לגויים וכדומה. יש לזכור: ב-1940 המושג גלובליזציה עדיין לא נולד; מערכת חוק בינלאומית הייתה בחיתוליה; מושגים כמו רצח עם, פשע נגד האנושות, וכדומה לא נחלמו; ורק הפשיזם דאז התחיל בפיתוח המונחים "פייק, הנדסת תודעה", ובמילים של ברל "אומנות הטיוח":

"ישנם יהודים הסבורים כי עם אומלל כעמנו אין טוב לו מש'ידאג לעצמו' ויסיח את דעתו מהוויות העולם הגדול. הם אומרים: אין העולם דואג לנו ואין אנו חייבים לדאוג לו; מה לנו ולסדרים השולטים בעולם; לא אכפת לנו שלטון זדון ואנקת עשוקים ובלבד שאנו נסדר עניינינו. [אבל זה לא עוזר] וכשם שרעש אדמה פוגע גם בעשירים וגם בעניים, כן גם מאורעות עולם [מעשה ידי אדם] נוגעים לעמים עשירים ותקיפים ולעמים דלים ומקופחים….דרכנו לעצמאות ולחירות היא לא דרך ההתבטלות בפני העולם שמחוץ לנו ולא דרך ההתבדלות הימנו".

במבוכה מטפלים על ידי לימוד, הבנה, התקרבות, ושיתוף פעולה. ובוודאי שלא על ידי טיוח, הסתגרות, התעלמות, והגעה לידי מצורעות. הוא מזכיר שוב ושוב כי ערכי היהדות והציונות של הרצל תמיד הטיפו להתקרבות ולא להתבדלות, לדאגה לעולם ולאחר כי רק אז גם אנו נהנה מהאמת. הטיוח הוא הוא אם כל חטאת וההיבריס.

ברל מסיים באמירה נוקבת על היחס לשכנים הערבים במסגרת הגישה של "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", וזאת בעת שעדיין אין מדינה, יש מנדט בריטי והיהודים הם מיעוט בפלשתינה:

"לא כפלנטטורים-מעבידים ולא כנוטלי שררה באנו לארץ. באנו לא להשתרר על הזולת, כי אם להשתחרר משררתו של הזולת עלינו. ומעולם לא נשאנו את נפשנו לכך ש'נזכה' לנהוג באחרים כמו שאחרים נוהגים בנו. דיינו בכך שהאחרים לא יוכלו לנהוג בנו כאשר נהגו. ואם חלילה, דבק בנפש נערינו מן החרם הארור הזה העושה עתה שמות בנפש האדם – שומה עלינו לבער אותו עד תומו".

מסר בנוסח אחד העם או אפשטיין ודומיהם, שהזהירו, עוד מתחילת דרכה של הציונות המדינית, מפני טיוח הבעיה הפלסטינית (סוג של מבוכה) ובעד התמודדות בעיניים פקוחות עם המבוכה הזאת.

ברם-אולם, לא הקשבנו לברל! ובעשורים האחרונים נתניהו וכנופייתו יצרו את מפעל הטיוח הגדול במזרח התיכון כאשר בחמש השנים האחרונות, הם הגיעו לרמה כמוה לא ראתה ההיסטוריה – הם יוצרי הסדקים וגם המטייחים ומבחינתם אין מבוכה ולא הייתה מבוכה. להלכה ולמעשה, הטייח, הטיח, ומעשה הטיוח, הם בכלל כלי המניעה העיקרי של הסדקים, של המבוכה שבכלל לא אירעה. אויה, ברל, ברלה, אילו יכולת לצאת החוצה…

מקורות

הסיפור על בן-גוריון, ראו: פולה קבלו, "אזרחים מתבגרים: כינוס התלמידים בשיך מוניס – התנגשות, דיאלוג ומפגש", ישראל 4, 2003, עמ' 154-143.

עטיפת ביגרפיה של ברל כצנלסון.