אלי אשד קרא ביוגרפיה חדשה של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, מאת אמנון ברזילי, המתמקדת בפעילותו במלחמת העצמאות. והוא דן בויכוח בין שני ההיסטוריונים, ברזילי, ואורי מילשטיין, לגבי אירוע אחד, לכאורה חסר חשיבות בחייו של רבין, במלחמת העצמאות, שהפך לאירוע מכונן בעיני הימין.
המערכת
ספרו החדש של אמנון ברזילי, "רבין – השנים המעצבות" (בעריכת רמי רוטהולץ, ידיעות 2025), מציג ביוגרפיה מפורטת של חייו של יצחק רבין עד, ובעיקר במהלך, מלחמת העצמאות, כשהיה מפקד בכיר של הפלמ"ח באיזור ירושלים.
על רבין נכתבו כבר ביוגרפיות רבות – למבוגרים וגם לילדים – אך כפי שמציין ברזילי בהקדמה, לא התקיים עד כה דיון מעמיק וממוקד דיו בפרק המכריע הזה בחייו: תקופתו כמפקד צעיר בפלמ"ח, שעליה נבנתה הקריירה הצבאית והציבורית שלו.
בשנים האחרונות, כך מציין ברזילי, נפגעה תדמיתו של רבין בעקבות מחקריו של ההיסטוריון אורי מילשטיין, שטען כי רבין גילה חוסר החלטיות ואף פחדנות בשדה הקרב – ואף הרחיק לכת וטען כי נמלט ממקום של כישלון.
ספרו של ברזילי יוצא במפורש להתמודד עם טענות אלו של מילשטיין, שבו הוא רואה היסטוריון לא אמין, ולמעשה פעיל של הימין (ראו עמוד 20-21 של הספר ), ולנסות להפריכן.
אחד המקרים המרכזיים שבהם הוא עוסק הוא פרשת "שיירת הראל" באפריל 1948. מדובר בשיירה גדולה במיוחד שיצאה לירושלים. סביב השיירה התנהל ויכוח חריף בין בן-גוריון לבין רבין לגבי זהות המפקד – רבין התנגד למינויו של שאלתיאל, שאותו ביקש בן-גוריון למנות.
השיירה יצאה לדרכה בבוקר ה־20 באפריל, ונתקלה בדרך במארב קשה ומתוכנן היטב. רבין, שהיה במאסף השיירה ולא בחזיתה, הבין כי המצב חמור מן הצפוי. הוא החליט לנסוע קדימה לקריית ענבים כדי להזעיק תגבורת מהגדוד הרביעי.
שם פגש את עוזי נרקיס, והורה לו לצאת בראש כוח חילוץ. הכוח אכן יצא, חילץ את השיירה, וזו הצליחה להגיע לירושלים – במחיר כבד של 19 הרוגים ו־44 פצועים.
כאן מתגלעת המחלוקת.
אורי מילשטיין טוען בספרו "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות כרך עשירי – בריחת רבין משדה הקרב" (הוצאת "שרידות", 2021, שימו לב לכותר המאשים) כי עצם נסיעתו של רבין קדימה מהשיירה הייתה למעשה בריחה משדה הקרב והפקרת הלוחמים. הוא מתאר את הפגישה של רבין עם יוסף טבנקין,מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח שאמר לו שעליו לחזור לשדה הקרב, ורבין ענה לו שהוא עייף ויוצא לישון בירושלים. טבנקין סיפר שהוא נדהם מהתשובה וראה בכך עדות שרבין לא יכול לעמוד בלחץ (בשדות הקרב של מלחמת העצמאות כרך 10, ע' 298-299).
יוסף טבנקין.ויקיפדיה
זאת העדות שעליה מסתמך מילשטיין בטענתו שרבין ברח משדה הקרב.
מילשטיין רואה באירוע הזה, שהיה בלתי ידוע עד שהוא חשף אותו, סמל לחייו ולקריירה של יצחק רבין, כמי שלא היה מסוגל לעמוד בתנאי קרב ולא היה ראוי כלל להגיע לדרגות הפיקוד הבכירות שאליהן הגיע.
בעקבות החשיפה של מילשטיין הפך הימין את הפרשה לאירוע מכונן בקריירה של רבין, וניתן למצוא אלפי איזכורים של "בריחת רבין משדה הקרב" במרשתת בשיחות של דוברי וצייצני ימין ובוטים של הימין, גם מחו"ל.
לעומת זאת, ברזילי בספרו, אם כי הוא מסכים לגבי האירועים שהתרחשו, מפרש אותם בדיוק בצורה הפוכה – לדבריו, רבין לא ברח, אלא פעל ביוזמה ובאומץ. הוא נסע תחת אש כדי להביא תגבורת, ובכך סיכן את חייו. מבחינת ברזילי, מדובר בדוגמה למנהיגות ותושייה – לא לפחדנות. עוד הוא מציין כי רבין כלל לא ישן בבית מלון, כפי שטוען מילשטיין, אלא שהה במפקדת הראל, ששכנה בפנסיון ביקל בבית הכרם.
אעיר כי לא מצאתי בכתביו של מילשטיין שהוא טוען שרבין ישן בבית מלון או איפה ישן בכלל, אולי טען זאת במאמר ישן וחבל שברזילי לא הביא הפניה מדוייקת בעניין.
ברזילי טוען בספרו שהייתה איבה עמוקה בין רבין וטבנקין. רבין זילזל בתיפקודו של טבנקין כמפקד האוגדה הרביעית, וטבנקין ככל הנראה קינא ברבין ודיבר מאחורי גבו בגנותו שהוא מפקד כושל. הייתה בינם איבה ארוכת ימים. בכך רואה ברזילי את שורש גרסתו העויינת של טבנקין (ברזילי ע' 299).
מי צודק?
מילשטיין עם העד שלו טבנקין, ועדים נוספים, קצינים ולוחמים זוטרים, בשיירה שזכתה לכינוי "שיירת הדמים", ותיארו את הקושי בהגנה מפני המתקפות (אבל גם בתיאורו של מילשטיין לאו דווקא תיארו תפקוד כושל של רבין) – או ברזילי עם העד שלו עוזי נרקיס, שתיאר איך רבין הזעיק אותו לבוא לחלץ את השיירה?
שני ההיסטוריונים , יש לזכור, לא נכחו בעצמם בשדה הקרב.
גם אני לא הייתי שם. אך ההשערה הסבירה בעיניי היא שאילו מפקד בכיר היה אכן נמלט משדה הקרב, הדבר לא היה נשאר עדות בודדת של יוסף טבנקין אחד, או שמועה שולית של כמה לוחמים זועמים, ונשכח לחלוטין עד שאחד אורי מילשטיין היה מחלץ את זה והופך את זה לנקודה מרכזית במחקריו וקורא את אחד מספריו על שם הטענה. מקרים כאלה נוטים להיחשף ולהדהד, ולעיתים גם לקטוע קריירות – כפי שקרה, למשל, לסופר משה שמיר שפיקד על משימה צבאית ונכשל בה לגמרי, וכתוצאה הפך להיות סופר ולא מפקד צבאי.
בזמן מלחמה, ספק אם כוח פוליטי כלשהו – אפילו של בן-גוריון – היה מצליח להגן לאורך זמן על מפקד שנחשד בבריחה משדה הקרב.
ברזילי עוסק גם בפרשות נוספות, שנויות במחלוקת, שלא כאן המקום לעסוק בהן בפירוט, ובראשן פרשת ספינת הנשק של אירגון האצ"ל אלטלנה, שרבין, בהוראת דוד בן גוריון, הפגיז אותה והביא לשיתוקה.
לדברי ברזילי העדויות מראות שיגאל אלון ולא רבין הוא זה שפקד על הירי בתותח על האלטלנה.רבין שהה אז בבית הפלמ"ח בחוף פרישמן ופיקד על הכוח במקום שהדף את הנסיונות של אנשי אצ"ל לכבוש את הבניין.
גם כאן הוא מבקש להפריך טענות, בין השאר כאלה שקידם מילשטיין, שלפיהן רבין ירה במכוון כדי להרוג אנשי אצ"ל. לפי גרסת רבין, הוא ירה מספר פגזים בלבד והפסיק כאשר הבחין באנשים קופצים לים.
ראוי לציין כי יגאל עמיר, רוצחו של רבין, האמין שרבין אחראי למותם של 14 מאנשי האונייה – תפיסה שהתבססה בין היתר על פרשנויות מהסוג שמציג מילשטיין, שהיה מורו של עמיר באוניברסיטה, כפי שמציין ברזילאי בספרו (עמוד 354 בספר).
ברזילי כותב בספר "על מילשטיין ועל הרוצח אפשר לאמר שמצא מין את מינו, צעיר דתי ולאומני, שטוף שינאה, שראה במרצה שלו מעין רב חילוני. ומילשטיין מתגאה בכך שהרוצח היה 'תוצר של המחקרים וההרצאות שלי'" (שם).
בפועל, לדברי ברזילי, נהרג בים אדם אחד בלבד, אברהם כץ, כששחה לעבר הספינה ולא כשקפץ ממנה, לפי אחת הגרסאות (ע' 355).
בספרו, ברזילי מציג בפירוט את הגירסאות השונות ואת השתלשלות האירועים, ומאפשר לקורא להשוות בין העדות היבשה והעניינית יחסית לבין גירסאות טעונות יותר, רוויות פתוס ואיבה פוליטית, מצד מנחם בגין ופעילי ימין.
יש עוד הרבה מה לומר על הספר, אך כבר כעת ניתן לקבוע שמדובר בעבודה רצינית: ברזילי מקפיד להביא מקורות; מציג גרסאות שונות; ומאפשר לקורא לשפוט בעצמו. זהו ספר ראוי בהחלט לקריאה – במיוחד למי שמבקש להבין לעומק את אחת הדמויות המרכזיות בתולדות ישראל.
Ron Maiberg בפייסבוק :
כמה שאני שונא את תחקירי המלחמות האלה. ממרחק של עשרות שנים, עם עובדות רופפות וזיכרון אינטרסנטי, אנחנו שופטים חיילים ומפקדים שהיו אז בחורים צעירים שנטל כבד על כתפיהם. בכל צבא אחוז החיילים שנלחמים באויב הוא מיעוט מכלל הכוחות. וגיבורים בדיעבד יתווכחו לעד מי נסוג ומי נהרג בצריח. גם על זה הם לא יסכימו. אסכולת אורי מילשטיין שגיבורים רק מי שמדברים אתו. בוז גדול
עדיף לדבר על מי שלא הגיעו כלל לשדה הקרב ולכן לא הייתה להם הזדמנות לברוח.