סכנה לביטחון ישראל: על "האגוז לפיצוח" של הרב יצחק גינזבורג

ד"ר יצחק מלר על משנתו הפוליטית של הרב הקיצוני יצחק גינזבורג, המורה הרוחני של הימין הדתי המשיחי כיום, שבה הוא מוצא סכנה ארוכת טווח לביטחון מדינת ישראל.

מאמר שנעשה רלוונטי במיוחד לאור ההתקפות רק אתמול-שלשום על חיילי צה"ל ואנשי משטרה (מג"ב) בשטחים, לא מצד ערבים, אלא מצד "נערי גבעות", כולל זריקת אבנים, בקבוקי תבערה, ואף נסיון לחנוק ממש חיילים.

המערכת

ספר ישעיהו, פרק מט', פסוקים יד'-יח': "ותאמר ציון עזבני יהוה ואדני שכחני; התשכח אשה עולה מרחם בן-בטנה גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך; הן על כפים חקתיך חומותיך נגדי תמיד; מהרו בניך מהרסיך ומחריביך ממך יצאו; שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך חי אני נאום יהוה כי כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה". על הפסקה הזאת נאמרו, נכתבו, ונדרשו תילי תילים של פירושים על ידי עשרות, אם לא יותר, רבנים למיניהם, בזמנים ומרחבים שונים. סקירה של שלל הפרשנויות האלה מראה נטייה כללית לכיוון חיובי, במובן ש"מהרסיך ומחריביך" באים מבחוץ ויצאו ממך ורווח לך, ציון. מאידך, בשימוש התרבותי שהתקבע בציבור מדובר באמירה שלילית, ש"מהרסיך ומחריביך" יבואו מתוכך, ציון, דהיינו מגורמים פנימיים ולא מבחוץ, אמירה שמזהירה כי חורבן בית לאומי קורה מבפנים עקב פילוג, שסע, ושבר בתוך החברה.

כאן נפנה זרקור, ואת תשומת לב האזרחים הקוראים וכלל הציבור, אל התרקמותה של תוכנית פנימית מתוך העם היושב בציון במדינת היהודים הציונית, החילונית והדמוקרטית, שמטרתה הרס וחורבן הבית השלישי (האם המדינה היא כמו בית מקדש?) דנן – תוכניתה של הציונות הדתית-משיחית שתחילתה נעוצה בתוצאות מלחמת ששת הימים, והמגיעה להבשלה בשני העשורים האחרונים.

התהליך הזה מתרחש מתחת לרדאר תוך עצימת עין, התעלמות, ואדישות של הציונות החילונית החולמנית והתמימה, שמסרבת לקרוא את הכתובות הנערמות על הקיר. כאן נדון באבן אחת בולטת מתוך הפסיפס הזה של "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו", זו משנתו של הרב יצחק גינזבורג, עליו אפשר להכיל את שלל התארים המקובלים בעולם הדתי-חרדי לגווניו (חוץ מהכינוי סתם רב): רבנו; גדול הדור; פוסק הדור; חכם הדור; גדול התורה; הרועה הרוחני; אדמו"ר (אדוננו מורנו ורבנו…); שליט"א (שיזכה לאורך ימים טובים אמן); מרן; רשכבה"ג: רבן של כל בני הגולה; הרה"ג – הרב הגאון; הרה"ק – הרב הקדוש; הרה"צ – הרב הצדיק; הרה"ח – הרב החסיד;… ולא נכנסנו למבוך תארי הדיינות, תארי המורים בישיבות לסוגיהן, תארים ספרדיים ואשכנזיים וחסידיים, וכך הלאה והלאה. בקיצור, בליאונרדו דה וינצ'י תיאולוגי עסקינן.

לפני הצגת האבן המיוחדת הזו נציין עובדה אחת בלתי נתפסת – כל הוגי ומחוללי התוכנית הזאת, אינם מסתירים דבר וחצי דבר! הם אומרים, כותבים, מצהירים, דורשים, ומפרסמים את תורותיהם ברבים. החל מעלונים ופמפלטים, וכלה בתקשורת הממוסדת, במרשתת, וברשתות, וכל מה שמצוי ביניהם. באופן גלוי, ללא צנזורה חיצונית או פנימית. דוגמאות נוספות מתוך אבני הפסיפס הזה: כתבי הקונסורציום של מכינת בני דוד-עלי בראשות חתן פרס ישראל הרב אלי סדן וחבורתו; כתבי הרב טאו מישיבת הר המור ותלמידיו הפזורים במדינת היהודים; ועוד רבים אחרים ברחבי מדינת הלאום הדמוקרטית של העם העברי-יהודי, בתוך הקו הירוק, ובצורה גדושה בהתנחלויות ובגבעות שבשטחים הכבושים (ראו בהמלצות הקריאה והמקורות).

מי אתה הרב יצחק גינזבורג? יהודי (המכונה בפי תלמידיו "הרב המלאך") בן 81, יליד ארה"ב, עלה ארצה ב-1965, נשוי פלוס 10. שורשיו בבית יהודי מתון. החל מגיל הנעורים עבר תהליך הדרגתי מתגלגל של חזרה בתשובה עד לקצה הדתי-משיחי הקיצוני ביותר. מי שמנסה לסכם את הביוגרפיה, המפעלות, הפעילויות, ההשכלה, הכתיבה, הפרסום, ההוראה, ושלל בלתי נדלה של כישרונות וכישורים, הפרושים בכמה שפות ונעים במרחב שבין ההתנחלויות באיו"ש, ירושלים וכפר חב"ד, מקום מגוריו, בתחומי דת, מיסטיקה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, מוזיקה, אמנות כמו תכשיטנות, ועוד – יצטרך לכתוב עשרות עמודים אם לא כרך עב-כרס כמעט אנציקלופדי.

כאן נעדיף ראשי פרקים רומזניים בלבד כלהלן: חרד"לי קיצוני; מבכירי חסידות חב"ד; איש קבלה ותורת הנפש היהודית; בעל השכלה כללית רחבה ותארים מאוניברסיטאות חילוניות, בתחומים כמו מתמטיקה, פילוסופיה לענפיה, מדע, דת, מוזיקה; וכל זה בנוסף להשכלה התורנית, שנרכשה במוסדות מובילים בישראל ובארה"ב. מהבולטים במובילי תורת הגזע של העליונות היהודית ברחבי ארץ ישראל, שואף להקמת מלכות יהודית ובית מקדש וסנהדרין, ללא נוכחות גויים… וציונים לא דתיים. מאז ועד ימים אלה הרב גינזבורג קורא להתיישבות יהודית בדרום לבנון, בעזה, באיו"ש כמובן – עדיין לא מצאתי קריאה להתיישבות בין הפרת והחידקל לבין הנילוס – נחשב כאב הרוחני של נוער הגבעות ואנשי תג מחיר.

מייסד, עומד בראש, רב של, ונשיא של, עשרות מוסדות ועמותות חינוכיים תורניים (ישיבות, כוללים, אולפנות, בתי ספר, בתי מדרש), מכוני מחקר והגות, הוצאה לאור, ועוד כהנה וכהנה. יצרן סדרתי של תלמידים שהפכו למורי דרך ורועים רוחניים המפוזרים ברחבי מדינת ישראל ואיו"ש ומהווים יורשים ומשכללים, רשת של הפצה ושיווק של תורתו. מרצה וכותב סידרתי של דרשות ועלונים, כולם מוקלטים ומודפסים ומופצים בכל כלי התקשורת לצורותיהם. האיש כתב ופירסם קרוב למאתיים ספרים בעברית ובאנגלית, שתורגמו לשפות רבות נוספות, העוסקים בכל תחומי החיים בכלל והיהודיים בפרט – בסך הכל הוא כתב תלמוד בבלי משל עצמו, או מעין אנציקלופדיה של "מהו ומיהו יהודי מאז עולם ועד עולם, דהיינו מה שהיה ומה שצריך להיות ומה שיהיה עם בוא מלכות שמים בעולם". במילים אחרות, האיש הוא אימפריה תאגידית יהודית ענקית המכילה מעין מתווה לממשל יהודי, כולל חקיקה, ביצוע, ושפיטה, של תכולת העולם תחת כנפי השכינה היהודית שאין בלתה.

אנקדוטה מעניינת הנתונה לפרשנותו של הקורא — פרסום של אוניברסיטת בר-אילן ככתבו וכלשונו: "הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו" (עמוס ג:ג), יום עיון לרגל השקת ספרי הרב גינזבורג שליט"א, יום חמישי, ג' בסיון (6.5.2019). בהמשך, תוכנית הכנס תחת הכותרת הכללית של המושבים "תורה ומדע בתורתו של הרב גינזבורג". לשיפוטכם, הקוראים, זה לא קרה מזמן!

להלן שלושה ציוני דרך והדיון באחד מהם

(א) קונטרס ברוך הגבר: "חמש מצוות כלליות שהן חמישה היבטים פנימיים במעשהו של ברך גולדשטיין, שיעור מפי הרב יצחק גינזבורג", עריכה – ישראל אריאל (ליבוביץ'), שנה – תשנ"ד (1994). מתוך החוברת המקורית שבספרייה הלאומית בירושלים, כיום לא מצויה בשוק, יצאה לאור חודשים ספורים אחרי מעשה הטבח של הרופא היהודי ד"ר ברוך גולדשטיין (איש תנועת כך של הרב כהנא) במערת המכפלה בסוף אוקטובר של שנת 1994. בחוברת הצדקה הלכתית יהודית מוחלטת של מעשה הרצח בהסתמך על פרשנותו של הרב המלאך. שנה לאחר מכן יצא לאור ספר שלם, שמכיל  בין יתר הפרקים-מאמרים את אותה דרשה, תחת הכותרת "ברוך הגבר – ספר זיכרון לקדוש ד"ר ברוך גולדשטיין הי"ד", על ידי תלמידיו של גינזבורג. יש לציין שאחרי רצח רבין בנובמבר 1995 הרב גינזבורג שהה במעצר מנהלי.

(ב) ספר תורת המלך: יצא לאור בשנת תש"ע (2010) תחת הכותרת המורחבת "חלק ראשון: דיני נפשות בין ישראל לעמים, בירורי הלכה בענייני מלכות ומלחמות שנתחברו  במכון התורני שעל יד ישיבת 'עוד יוסף חי' בישוב יצהר שבשומרון". הספר נכתב על ידי שני רבנים מתלמידיו המובהקים של הרב גינזבורג ובברכתו המלאה, כולל ההקדמה שנפתחת במשפט: "לתלמידי החביבים היקרים, הרבנים יצחק שפירא ויוסף ירמיהו אליצור ה' עליהם יחיו. שמחתי לראות את ספרכם תורת המלך…". בסוף הספר בעמ' רכח'-רל' (230-229) מובאות המסקנות הסופיות בקצרה, שהן ההמלצות להתנהגות ביחסי מלחמה בין יהודים לגויים – ליהודים מותר תמיד להרוג, רצוי להרוג, וצריך להרוג, גויים, כולל ילדים נשים וזקנים. צריך לקרוא את הספר המדהים הזה כדי להבין שהחמאס כנראה קרא אותו בהפוך וביצע אותו כלשונו. צריך שכל אדם, יהודי ולא יהודי, יקרא את העמודים האלה כדי לתפוס אפס קצה של תורת הרב גינזבורג!!! הטקסט המלא מצוי במרשתת לכל דיכפין ייתי ויקרא.

(ג) המאמר "הזמן לפצח את האגוז": הכתוב הוא שילוב של קריאה צמודה וניתוח פרשני של הטקסט ורק בסופו יופיעו השוואות להווה ומסקנות ולקחים. במהלך המחאה נגד תוכנית ההתנתקות נשא הרב גינזבורג דרשה (שיעור-הרצאה שהפך למאמר) בפני קהל בגן הוורדים שליד הכנסת, בראש השנה לאילנות, ט"ו בשבט, תשס"ה (25.01.2005). הדרשה התפרסמה כמאמר זמן קצר לאחר מכן לקראת כינוס מחאה של חסידי חב"ד בבנייני האומה. בדרשה הוא שירטט חזון שעיקרו מיתת נשיקה לרעיון המכונן והנאיבי של הציונות החילונית, "מדינה יהודית ודמוקרטית". הדרשה זכתה לשם "הזמן לפצח את האגוז", ובה מבקש הרב המלאך להשריש את רעיון העליונות היהודית בארץ ישראל רבתי, ולהכשיר את הלבבות להרג המוני של הפלסטינים ולטיהור אתני מלא של הארץ. תוכנית ההתנתקות התבצעה בין אוגוסט לבין סוף ספטמבר באותה השנה, 2005. בתחילת 2006 יצא לאור ספרו של הרב "קומי אורי" המכיל את אסופת המאמרים שנכתבו במהלך שנת 2005, ובראשם המאמר "הזמן לפצח את האגוז", שהפך להיות למניפסט הדגל שלאורו נאמרו ונכתבו כל היתר (ראו במקורות).

בפתח דבר לספר מבהיר הרב את המסר ומבנהו: "השנה שעברה עלינו – שנת ה'תשס"ה – הייתה שנה קשה של מאבק, של חורבן גוש קטיף וצפון השומרון, ושל התעוררות, התפכחות ויציאה לדרך חדשה. […] מאמרים אלו נסובים, בארוכה ובקצרה, בזיקה ישירה וממבט רחוק ורחב יותר, סביב שלוש נקודות עיקריות: ניתוח המצב בארץ ישראל, תוך חתירה לעמדה הרעיונית ולעמדה הנפשית אותן עלינו לנקוט כלפי הממסד הקיים בארץ; נושא הסרבנות, שהוא נקודה עיקרית במאבקים הנוכחיים, והוא ביטוי מעשי וחד להתנתקות הדרושה לנו מן הממסד הקיים; והתווית הדרך המעשית והרעיונית לקראת המאבקים הבאים לקראתנו (( מאבקים מרובי זוויות, משום שיש בהן גם ממד של עמידה על נפשנו מפני הקמים להרוס את מפעל חיינו, גם ממד של פריצה קדימה בשינוי הצביון של חיי העם בארצו והקמת מסגרת חדשה וראויה של מלכות ישראל, וגם ממד של קרב לקירוב נפשות אחינו בני ישראל.)) […] שני סגנונות של מאמרים משולבים בספר זה. רוב המאמרים הם קצרים ותמציתיים (בהיותם נקודות מתוך שיעורים שנאמרו), כאלו שמיועדים להעביר, בכלים של תורה ובאופן המתקבל, נקודה עיקרית אחת (וכדי לחדד ולתמצת עוד יותר את הדברים, על מנת שמכל מאמר כזה יצא הקורא עם מסר ברור, הוספנו בראשם תמצית קצרצרה של האמור בהם). חלק מהמאמרים הללו התפרסמו לציבור במשך השנה, קבוצה גדולה יותר מהם יצאה לאור בחוברת 'קומי אורי' (לקראת חי' אלול תשס"ה), ורבים נוספים מופיעים כאן לראשונה. בספר השתדלנו להוסיף למאמרים אלו מראי מקומות והערות המקשרות ביניהם. הסוג השני של המאמרים הם שיעורים שלמים, שבאו בהרחבה ובאורך (וכדרכנו – בהערות השוליים שלהם לא הסתפקנו במראי מקומות בלבד), תוך התפשטות הסוגייה הנידונה בהם מעבר למסר אחד חד ובהיר".

בפתח הדבר ולאורך הספר כולו וברוב כתביו של הרב – כמעט תמיד מדובר בארץ ישראל, ללא ציון גבולות או קווים שהרי כולה ניתנה לעם ישראל מידי אלוהים בברית בין הבתרים… קושאן בטאבו מדאורייתא, ולא במושג מדינת ישראל! תמיד מדובר במאבק בממשל-ממסד הקיים בארץ, כאילו זה האויב העיקרי או היחידי! מדובר בהסתה בלתי מוסווית, חדה ובהירה בצורך לחסל את צורת המשטר הנוכחית! אפילו כאשר מדובר ב"עמידה על נפשנו מפני הקמים להרוס את מפעל חיינו" -למה מתכוון הרב? האם לאויב מבחוץ, הפלסטינים, או רק וגם לאויב מבפנים, הציונות החילונית? על פי שלוש הזוויות: המאבק הוא נגד האויב מבחוץ ובעיקר זה שמבפנים; המאבק הוא למען מעבר מדמוקרטיה חילונית לתאוקרטיה דיקטטורית (מלכות ישראל); והמאבק הוא גם להחזיר בתשובה את "נפשות אחינו בני ישראל", ובמילים אחרות, לייהד מחדש את התינוקות שנשבו בדגם מיסיונרי, דהיינו כנראה בכל מחיר!? בדומה במקצת לאינקוויזיציה הנוצרית, רחמנא ליצלן.

הרב גינזבורג יודע היטב כיצד בנוי מאמר מדעי אקדמי 'דובר' עובדות ואמת, ולכן מחקה אותם, ובאותה העת מבין מצוין ומתמצא היטב בטכניקות המודרניות של הפצה והחדרה של מסרים פסאודו-מדעיים באמצעי התקשורת, כאילו הוא פרסומאי ויחצן מבטן ומלידה. לכן הוא טורח להסביר בלשון בהירה את המקורות והתכלית של שני סגנונות המאמרים. המאמרים הקצרים והתמציתיים נועדו להעביר תמיד מסר אחד בצורה הכי קולעת שאפשר, כך שייצרב לעד על קליפות מוחם של הקוראים. מאותה הסיבה יש בראש אותם מאמרים תמצית של תמצית. בלשון מדעית-אקדמית חילונית זה קרוי תקציר abstract המופיע תמיד בראש מאמר מדעי. בנוסף הוא כמובן מביא הערות שוליים, מובאות ואסמכתאות, בעיקר מהתנ"ך, ספרות חז"ל, והקבלה, ושימוש בהרבה מאוד גימטרייה (כלי מדעי לעילא ולעילא). מאמרים אלה הם חזרות על קטעים שנאמרו בשיעורים, הופצו בעלונים וחוברות ובאמצעי תקשורת שונים. להלכה ולמעשה, מציג כאן הרב את עוצמת הכלי שקרוי חזרתיות – כאשר אתה מעוניין להחדיר רעיון למוחות ההמון, יש לחזור על אותו הדבר פעם אחר פעם באתרים רבים ככל האפשר, כמקובל בטכניקות תעמולה של משטרים אוטוריטריים אפלים מאז ומעולם ובעיקר במאה העשרים. וזה אכן עובד… קוראים לזה שטיפת מוח וכדומה. לעומתם, המאמרים הארוכים הם העברה לכתב של שיעורים שלמים, דרשות-הרצאות, שנאמרו ונלמדו בבתי המדרש למיניהם, ומטבע הדברים הם יותר מעמיקים ומתפלפלים, ומיועדים לקהל יותר בקיא ואליטיסטי.

גוף המאמר בקריאה צמודה (עמ' יג'-כ' בספר): בפתחו התקציר (עמ' יג'), "בהתהוות כל מציאות, כמו בצמיחת פרי חדש, 'קליפה קדמה לפרי' [בהערת שוליים מוסבר שמדובר בשיעור שלם שמופיע בספר אחר שלו, 'וממנה יושע']. תנועת הציונות הצמיחה פרי חדש בארץ הקודש – פרי טוב של מיליוני יהודים היושבים בארץ. את הפרי הזה עטפו, מראשית התהליך, קליפות שונות מהן מורכב הממסד בארץ. בתחילה מילאו הקליפות תפקיד של שמירת הפרי והזנתו, אך כעת הן מאיימות לחנוק אותו, ויש לשבור אותן ולחלץ את הפרי מלפיתת החנק שלהן". לפנינו דוגמה של אלמנט החזרתיות, זיקוק המסרים לכדי בהירות משכנעת שאין לעמוד בפניה, ותוך התעלמות מעובדות היסטוריות לפי החשק או הצורך, אבל עם טוויסט מרהיב – בלשון ימינו "ספין" או "הוצא מהקשרו". זה מתחיל ב"כל הכבוד" לתנועה הציונית החילונית שהצליחה "להצמיח פרי חדש בארץ הקודש". ואני מוסיף – בלי להודות בכך שהציונות המשיחית ישבה אלפיים שנה בגלות בלי לעשות פעולה אקטיבית ממשית, רק ניפוק משיחי שקר שגרמו הרס וחורבן חוזרים, פיזור חלומות-אשליות על גאולה, משיח על חמור לבן ובית מקדש, ולגרום לארבע ערי קודש בארץ הקודש לחיות על נדבות בעזרת מוסד אחד מופלא, השד"רים – שליחי דרבנן, שנוררים מדופלמים בפקודת חז"לנו. ומהו הפרי המוצלח של הציונות? הצליחה לגרום לכמה מיליוני יהודים לשבת בארץ הקודש, וזאת בלי להזכיר מדינה, מלחמות, וקורבנות. אותה ציונות חילונית, שמילאה תפקיד טוב של "קליפות עוטפות ומגוננות ואפילו מזינות" – היא הממסד! אבל כעת, הקליפות האלה, שעל פי "תורת הקוקיזם", שימשו כ"אתחלתא דגאולה", הם שימשו כ"סטרטר" בלבד, סיימו את תפקידן, יען כי הן מאיימות לחנוק את הפרי, ולכן יש לשבור אותן. כלומר הכושי, החמור, עשה את שלו, ועכשיו יכול ללכת לעזאזל. אין ספק שעבור ההדיוט הבור החילוני מדובר בתקציר מעורר סקרנות, שהרי מה עניין פרי (אגוז) וקליפות לכאן? למה דווקא כעת הזמן לפעולת ההכחדה דנן? מי חונק את מי?

משל האגוז וקליפותיו

ובכן, חז"ל המשילו את ישראל "לאגוז כי זהו פרי המתייחד ביחס בין קליפותיו הקשות לבין הפרי המזין הטמון במרכזו". על פי הקבלה, האגוז בנוי משלוש קליפות חיצוניות שאינן באות במגע ישיר עם הפרי, קליפה רביעית פנימית שעוטפת את הפרי, וכמובן הפרי עצמו. הפרי הוא המטפורה של (עם) ישראל, המכונה גם קדושה. התכונות של שלושת הקליפות החיצוניות הן "קשות; בלתי אכילות; טמאות ואסורות; שלא ניתן להעלות [מהרע אל הטוב, מהגיהינום לגן העדן… הן לא ישראל]", ומכאן שגורלן נחרץ מראש שייכחדו מרגע סיום תפקידן. התכונות של הקליפה הרביעית, זו הפנימית שעוטפת את הפרי הן "מעורבת מטוב ורע; שניתן לתקנה; [וניתן] להעלותה". באשר ללוחות הזמנים ההיסטוריים של תהליך הבריאה והצמיחה של הפרי נאמר "תוך כדי גדילת האגוז שומרת הקליפה [ארבעת השכבות] על הפרי ומזינה אותו, אך כשהאגוז בשל הופכת הקליפה למחסום המונע את ההנאה ממנו, ואף מאיימת לחנוק אותו". רוצה לומר שלקליפה יש תפקיד זמני חיוני, אבל עם תאריך תפוגה ידוע מראש, וכאשר מגיע התאריך הזה (כשהפרי בשל), אם הקליפה לא תכחד הדבר יגרום למות הפרי והכל היה לשווא. ולכן "אז בא הזמן לפצח את האגוז – לשבור ולזרוק את הקליפות ולהנות מאכילת הפרי". עד כאן המשל!

והנמשל: לפי דימוי האגוז, כפרי שלם שהוא "עם ישראל", הוא בעל התכונות הבאות – "השב לארצו במאה השנים האחרונות", הוא פרי מזין וטוב כי יהודים רבים וטובים שבו לארץ, והם בעלי רצון טוב של "כינון מדינה יהודית בארץ". הגולה לא קיימת, אין אזכור של אלפיים שנות גלות בלי לעשות דבר חוץ מלהשתוקק, להתפלל, ולחיות חיי בזות בין הגויים. אלא הנה לפתע, במקום "ישראל" יש "יהודים", והם שואפים להקים "מדינה יהודית" (פטנט שהוא המצאה הרצליינית). אפס אזכור של כל מה שקרה לעם הזה לפני חורבן הבית השני והשואה של מרד בר-כוכבא. רוצה לומר, התנ"ך חשוב רק כשהוא משרת את המטרה שלנו (זו עדיין לא הוכרזה אבל תובהר מיד בהמשך). והכי חשוב – במשך אותם מאה שנים היוזמה ההרצליינית הייתה תנועה לאומית, שגם ביום הקמת המדינה הייתה מיעוט שבמיעוט בעם הגולה, ורבים מבניו אף התנגדו לה, כולל רוב הדתיים למיניהם. ראוי להזכיר כי גם בימים אלה היהודים במדינה היהודית מהווים מעט יותר ממחצית העם היהודי על פני הכדור, וזה אומר שלקרוב למחצית העם אין עניין לחזור לארץ ישראל. למה? אין תשובה כי אין שאלה. כי לרב המלאך אין עניין בעובדות, היסטוריה, ואמת – רק במלכות שמים יהודית בלבד ורק בגרסה שלו. וכאן מופיע ה-"אבל", החטא שבוצע מתוך כוונה טובה – הקליפה היא החטא כי "הורתה ברוח שאיננה נאמנה לערכי התורה ולידתה בממסד שאיננו מכיר בייעודו של 'ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ' [שמואל ב, ז, כג']". רוצה לומר – בארץ ישראל יש מקום רק לעם אחד, זה שנבחר על ידי הבורא, וכעת הקליפה הזאת, שמראש לא הייתה כשרה אבל הוכשרה ונוצלה לצרכי גידול הפרי הנכסף שאכן הבשיל, היא היא הסכנה החונקת את הפרי הבשל. לכן יש להשמידה, היא סיימה את תפקידה, היא הייתה שכיר חרב לשעה בלבד. ישאל האדם הקטן: "מה פשעה של הקליפה? מה חטאה?". והתשובה היא חד-משמעית ונורא אכזרית "בעומק, אפשר לזהות כי שלוש הקליפות הללו [החיצוניות] התומכות זו את זו, שייכות לשלוש העבירות החמורות – עבודה זרה (או כפירה), גילוי עריות, ושפיכות דמים" – עליהן נאמר "ייהרג ובל יעבור" – לא פחות ולא יותר.

הקליפה הראשונה הכי חיצונית היא הציונות החילונית ששופרה העיקרי היא התקשורת, והרי היא חטא העבודה הזרה ועל כן דינה מוות. ההוכחה לפסק הלכה זה: "הרמז לקליפה זו הוא כי ציונות עולה בגימטרייה 'דבר פעור' (במדבר, כה, יח; לא, טז – כינויה של עבודה זרה הנושקת לגילוי עריות והתבוללות בעמים, כנודע, כאשר השם 'דבר פעור' רומז להופעת קליפת מינות זו בדברי התקשורת הפוערת את פיה לבלי חוק)". אי אפשר שלא לשאול, אין הוכחה יותר טובה מזאת!?

הקליפה השנייה היא "הממסד הבלתי-מתחלף, שעיקרו מערכת החוק והמשפט… וגם מערכת החינוך", הרי הוא חטא גילוי העריות ועל כן דינה מוות. ההוכחה לפסק הלכה זה: "הרמז לקליפה זו הוא כי ציונות עולה בגימטרייה 'לא תנאף', שמות כ, יג ו-דברים, ה, יז'". אין מה לדבר, אכן הוכחה מדעית מובהקת.

הקליפה השלישית היא "הממסד המתחלף במדינה – הכנסת והממשלה", הרי הוא חטא שפיכות הדמים ועל כן דינה מוות. ההוכחה לפסק הלכה זה: "הרמז לקליפה זו הוא כי ציונות עולה בגימטרייה 'וימלך… וימת' (בראשית, לו, לא-לט; פסוק זה המלמד גם כי הציונות הינה מהלך של עולם התוהו, המועד מראשיתו לשבירה-מיתה) [וכאן מובא ציטוט ארוך מספרות הקבלה]". לתשומת לב הקורא – הטיעונים (אותם קיצרתי) הם בלשון ימינו, לשון כמעט פוליטית, אבל ה"הוכחות" כולן מהתנ"ך ומספרות חז"ל והקבלה, כאשר הכלי המדעי המאבחן הוא הגימטרייה! בנוסף, הרב המלאך יודע פרק בדמוקרטיה כי הוא מבחין היטב בין ממסד מתחלף כי הוא נבחר בבחירות לבין ממסד בלתי-מתחלף כי הוא ממונה לזמן קצוב.

הקליפה הרביעית, העוטפת ישירות את הפרי – להזכיר, זו הקליפה היוצאת דופן "המעורבת מטוב ורע, שניתן לתקנה אף להעלותה", וקרויה גם קליפת נגה – היא הצבא. הטוב הוא ההגנה והרע הוא הכפירה, ולהלן ההסבר המורחב: "מחד זהו 'צבא העם'… בעלי מסירות נפש לשמירת העם וארצו (הטוב). ומאידך, קיימים בצבא קלקולים רבים (הרע)… המזינים את שלושת הקליפות הטמאות לגמרי (החייבות כעת הכחדה): 'טוהר הנשק' הטמא והמעוות מזין את קליפת שפיכות הדמים; עירוב המינים והפריצות בצבא מזינים את קליפת גילוי העריות; ונוכחותם של זרים בצבא ישראל מזינה את קליפת הכפירה והעבודה הזרה". אם כן: טוהר נשק שווה שפיכות דמים; שירות בנות שווה גילוי עריות; שירות זרים (לא יהודים כמו דרוזים ויהודים חילונים כופרים) שווה כפירה ועבודה זרה. ברם-אולם, אפשר לתקן את הצבא על ידי סילוק ה'רע' הזה פלוס שלושת הקליפות, כך שנקבל צבא השם במלוא הדרו ובא לציון גואל, ומכיוון שממש בימים אלה הפרי התפתח והבשיל יש להוציא לפועל את המשתמע.

מסקנות אופרטיביות ותכליתיות

אני מתמצת את הדברים, בהם יש הרבה הנחיות טקטיות: "יש לעקר את הרוח הציונית [החילונית, היא הקליפה הראשונה]… את בית המשפט עלינו לשבר (הקליפה השנייה)… את הממשלה – ממשלת השמאל או הימין – עלינו למגר בכל מחיר עד לכינון ממשל תורני בארץ". ובכן, לפי תורת הרב המלאך צריך לעקר, לשבר, ולמגר, את שלושת הקליפות, כאשר המטרה הסופית היא מלכות ישראל על פי ההלכה, ובמילים אחרות משטר של אייתולות יהודיות למהדרין. בנוסף, מדגיש הרב גינזבורג כי ממשלת ימין או ממשלת שמאל חילוניות היינו הך הן, ויש להכחידן כי רק מדינת הלכה באה בחשבון. מבחינתו ממשלת הימין המשיחי הנוכחית זהה לחלוטין לממשלת שמאל ליברלית – את שתיהן יש לחסל!

ומה באשר לקליפה הרביעית – הצבא? אותו יש לתקן! "תיקון 'ותכניע' לכוחות הביטחון…הכלי לכך הוא סירוב הפקודה הנוגדת את דעת התורה". אזי מסביר הרב המלאך כי התורה היא מעל לצבא, הרב מעל למפקד, ולכן סרבנות דתית היא רצויה, הכרחית, וחובה, וגוברת על כל סוגי הסרבנות האחרים (פחדנות, מצפון, דגל שחור…). רוצה לומר, מהפה שלי, הרב יצחק גינזבורג המלאך הגאון והצדיק, מדבר אלוהים, ועליכם לציית.

ואז מגיע הקטע על תהילת עיקר העיקרים:

עיקר האגוז הוא הפרי: קטע ארוך המהווה שיר תהילה וסגידה (בנוסח פולחן אישיות קלאסי) לעם הסגולה, האור לגויים, העם הנבחר – קטע רווי במובאות וציטוטים מהתנ"ך, מהפרשנים, מרמב"ם, וממה לא. קטע שגובל בחנופה ומעורר סלידה. מפאת אורכו ודחיסותו לא יובא כאן כי אינו ניתן אפילו לפרפרזה.

פסקת הסיום ככתבה וכלשונה בנוסח "הקיצה עמי!" של יל"ג הציוני החילוני: "'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים', ולכן אין לצפות לכך שהפרי הכלוא יביא לשינוי מ'בפנים', תוך השתלבות במערכת הקליפות של הממסד. 'מפצח האגוזים' חייב לבוא מחוץ לאגוז – רק מי שתודעתו משוחררת מהמערכת העוטפת את האגוז יכול לומר את האמת בבהירות, ולפעול לפיצוח האגוז. אכן, על הפרי הכלוא לייחל לשבירת הקליפה, לסייע מבפנים ולהכיר בכך שהוא בשל ליצור מציאות טובה ושמחה שתחליף את הממסד הקיים". ואידך זיל וגמור.

אחרית הדבר

אחרי הניתוח בקריאה צמודה של הדרשה המכוננת הזו ופסקת הסיום הזאת – האם זה לא מנשר שקורא בריש גלי למרד ועלייה על הבסטיליה בהאי לישנא? מה עוד שמדובר במאמר מכונן שמופץ ברבים (בכתב, בע"פ, ברשתות, ובמה לא…) ומהווה מקור סמכות עבור עשרות מאמרים, ספרים, ופמפלטים של הציונות המשיחית. במדינה דמוקרטית נורמלית, על מסמך כזה אדם נשפט, מואשם בבגידה, והולך לכלא לשארית חייו. או לאשפוז פסיכיאטרי לפי שיטת פוטין. ואצלנו – נציגיו של הרב המלאך יושבים באותו ממסד והם מתכוונים להחריבו מבפנים בדיוק על סמך האמירה האגוזית דנן !!!

מקורות:

הרב יצחק גינזבורג, "הזמן לפצח את האגוז", בתוך: יצחק גינזבורג (כותב ועורך), קומי אורי, הוצ' על יד מוסדות עמותת "גל עיני", כפר חב"ד, ה'תשס"ו (2006), עמ' יג-כ.

יצחק מלר, על תסמונת הערמה, סלונט, 12.07.23 (במרשתת).

מיכאל ספרד, כיבוש מבית: מסע אל מקורות ההפיכה המשטרית, הוצ' קרן ברל כצנלסון, תל-אביב, 2025.

יאיר נהוראי, המהפכה השלישית, הוצאה עצמית, 2022.

שי חזקני ותמיר שורק, "ישראל רוצה גירוש", מוסף הארץ, 23.05.2025, עמ' 22-21.

שאול אריאלי, "המאבק הוא בין החברה הציונית לחברה המשיחית", הארץ, 13.06.2025.

אוריה שביט, מלחמת היהודים: דת, עדתיות, לאומיות ופוליטיקה בישראל, הוצ' ידיעות אחרונות, ראשון לציון, 2025.

גדעון ארן, קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו, הוצ' כרמל, ירושלים, 2013.