ליאת סלע, צלמת, על הצורך לתעד רגעים חשובים במיוחד בחיים.
המערכת
ליאת סלע היא צלמת יוצאת דופן. היא מתעדת רגעים מהחיים שאילולא הצילומים שלה והכתיבה שלה לא ישארו. היא הופכת אותם לחלק מהנצח.
דווקא כיום, כאשר כל אחד מתעד את עצמו בסלולארי בכל רגע ורגע, צילומים הופכים לפחות ופחות יחודיים ויותר קל להם להימחק בהשוואה לצילומים ישנים, אלו שהיו נשארים באלבומים שלנו, שכבר אינם קיימים יותר, כי למי היום יש זמן וכוח לאסוף צילומים באלבומים כפי שעשו דורות קודמים?
אז לליאת סלע יש, ובימים אלו יוצא לאור ספר חדש שלה.
סימני דרך חרוצים על דף לבן, ספרה השלישי של ליאת סלע, מחולק לארבעה כותרים: סימני טבע; סימני מגפה; סימני דרך; וסימני אהבה. כמו בקודמיו, גם כאן ניכרת טביעת ידה הייחודית של הכותבת, שמתעדת רגעים מחייה בכנות מפעימה, ברגישות, וביופי. שיריה יוצרים מפה אישית של מסע, של התמודדות עם אתגרים, ושל ניצחונות קטנים וגדולים כאחד. הדרך שהיא מתווה לעצמה חורצת בה סימנים, כפי שהכתיבה חורצת בדף את מסלולה, ומעניקה נחמה, ריפוי, והגשמה.
השקט שבמילה, ספרה השני, לוקח את הקוראים למסע פנימי דרך שירה שחיה ונושמת, שירה שמבקשת לומר בקול צלול וברור את מה שהנשמה לוחשת. היא מפיחה חיים בשירים המתרקמים זה לצד זה, משוחחים, ומתלכדים לכדי סיפור של חיפוש, של אמת, ושל חתירה לחופש ולשלמות נפשית. במילים היא מוצאת את השקט שלה – ואת מקומה.
שני הספרים הללו מצטרפים לספרה הראשון, "בדרכי", שראה אור בשנת 2015. בכולם ניכרת הדרך שעברה המשוררת, השפה האישית שפיתחה, והדיאלוג הפנימי-חיצוני שהיא מנסחת בכנות, ברגישות, ובנחישות.
לליאת יש אח, אחות, ואמא. היא למדה בבית הספר אורט ביאליק, ואת שירותה הצבאי עשתה ביחידה קרבית בצפון הארץ כפקידה בתפקיד לוגיסטי (אפסנאות).
כיום היא בת 46, גרה בקריית ביאליק, וחוץ משירה, עוסקת בעיצוב גרפי וצילום.
ארז: ליאת שני הספרים האחרונים שפורסמו כעת. הייתה סיבה מיוחדת שגרמה לך לכתוב? מהם מקורות ההשראה? מה אפשר לזהות בין השורות?
ליאת: מאז שהייתי קטנה כתבתי ברכות ימי הולדת ולחתונות. מאוחר יותר הכול השתנה כשהתחלתי לכתוב שירה. כשהפסקתי לשחק כדורסל בשל פציעה בגב חיפשתי משהו כדי לא לשקוע, בגלל שמאוד אהבתי לשחק, ואז התחלתי ממש לכתוב. זה עזר לי כי אני מאוד התחברתי לכתיבה. שירה הייתה בתוכי גם קודם אבל רק אחרי הפציעה בגב התמסרתי לכתוב לכדי ספר. השראה אני לוקחת מהחיים: מחיי היום יום שלי, ממה שאני עוברת מהחיים עצמם. בכל פעם כשאני נמצאת מול הים אני מקבלת השראה. בין השורות אפשר לזהות את הדמיון למציאות. היצירה שלי היא מפגש בין מילים לתמונות, בין רגעים למציאות, בין דמיון למגע אמיתי.
בספרי השני והשלישי, בלא מעט מהשירים אני משתמש בדימוי שניתן להבחנה, כמו בשיר "חסרון": "… בכל מקום שאני נמצאת / מחפשת אותה / במקומה באוזני / נשמעת שפה דלה / מתגעגעת לשוחח / לכתוב בשפתה / בלי שתברח לי / מחפשת אותה / בחומרי הקריאה / כמו חפץ / שהלך לאיבוד /
כמו חבל דק / שנקרע, נעלם / נבלע באדמה …".
ארז: מה מייחד את ספרייך?
ליאת: מה שמייחד את שני ספרי האחרונים הוא ששניהם מדברים על השקט שאני מחפשת. ובשני הספרים חוף הים הוא דומיננטי, גם אם איני מרבה להגיע אליו. המסר או הנושא של הים, של בריזה שמביאה איתה רוח קרירה, הוא בעיני שלפעמים אנחנו מחפשים מקום מפלט להיות עם עצמנו, ולהרגיש שאנחנו נמצאים במקום בטוח שטוב לנו. להתנתק ממה שעושה לנו לא טוב, או סתם להרגיש את הרוגע, השקט הזה, כשאנחנו לבד. אצלי הרבה פעמים זה הים, כפי שמתואר בשני ספרי, כמו גם להתחבר אל הטבע באופן יפה ומזוכך ככל שניתן.
ארז: איך את את מרגישה כצלמת היום, בעולם שבו כל אחד מצלם בכל שנייה? מה מייחד ומאפיין את הצילומים שלך?
ליאת: זה לא שנהפכתי לצלמת. פשוט חברים שראו את יכולות הצילום שלי דירבנו אותי לצלם. מה שמייחד את הצילום שלי זה הבחירה – בחירת האובייקט, בחירת הצילום, הרגע, הזווית.
ארז: מהי הפילוסופיה ששמאחורי הצילומים שלך?
ליאת: צילום עבורי הוא דרך לגלות את מה שהמבט הרגיל מחמיץ – סדקים, השתקפויות, שקט מתוח…אני מחפשת את הרגע שבו הזמן מתעכב, והדימוי נפתח כמו שיר ללא מילים. כל צילום הוא שאלה פתוחה: על זהות, על נראות, ועל מה שנמצא בדיוק מחוץ לפריים.
ארז: מה הפרויקט הבא? כבר חשבת? מתכננת?
ליאת: עדיין לא חשבתי על הפרויקט הבא, אך אני מתכננת להמשיך ליצור ולכתוב ספרים, כי זה מה שאני מאוד אוהבת. ולהמשיך לעסוק בתחומי העיצוב הגרפי והצילום.
