יומרנותו של סמי ברדוגו – ניתוח הספר "ויפה היתה שעה אחת קודם"

יוסף אורן מנתח את ספרו החדש של סמי ברדוגו, ויפה היתה שעה אחת קודם (הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה 2025, 279 עמ'), שהוא מוצא בו עלילה יומרנית ולא מגובשת.

המערכת

כמו ברומאנים הקודמים שלו, הפעיל סמי ברדוגו גם ברומאן הזה סמכות מספרת, והיא הדמות הפיקטיבית של "המספר", אך הפעם העניק לדמות זו נוכחות דומיננטית יותר מזו שהעניק לדמויות "המספר" בספריו הקודמים. הדומיננטיות הזו מתבטאת בקטעים שבהם מסכם "המספר" מדי פעם את האירועים בחייה של שרי חליווה בחברה הישראלית, הדמות המעניינת שבה התרכז סמי ברדוגו ברומאן הזה.

סיכום מדגים כזה על שרי חליווה בהווה ממתין לקורא מפי "המספר" בקטע הבא המצוטט מתוך פרק באמצע הספר: "היא אשה בגיל ארבעים-וארבע (תכף-תכף ארבעים-וחמש), ומלבד מצוקת הירֵך והאגן, מצבה הבריאותי בסך-הכל טוב. שָׂרִי גם ממשיכה לקבל מחזור חודשי סדיר, פּוּנְקְט על השעון בכל עשרים-ושישה ימים, ככה כבר שנים רבות. ונוסף למצבו הכלכלי התקין של הגוף יש לה עבודה ומקום לגור בו, ויש לה יותר מזה, כי הימים הם ימינו-אנו. – – – ואין דבר פסול בעת הזאת בארצנו, ויש הזדמנויות – – – גם בשביל רווקה מרוקאית חֲדֵרָתית-בַּמָקור כמו שָׂרִי, ובוודאי כאן, בקדימה-צורן, שהוא מקום והגדרה לכל מי שירצה" (עמ' 145).

דומה לקטע הקודם הוא גם הקטע המסכם הבא של "המספר", הפעם מפרק קרוב לסיומו של הספר, הממחיש את כישלונה של שָׂרִי להגשים בדירה ששכרה בקדימה-צורן את השאיפות של חייה: "זרעי טינה המשיכו לשכון בה, טינה עקשנית שמכבידה עליה ועושה אותה אשה ישראלית שהיא עֶבד ורוֹדן של טינתה. אולי בגללה לא מצליחה שָׂרִי לבנות סתם קשרי ידידות, קשרים של חיבה, של חֲבֵרוּת ממוצעת, – – – אבל שָׂרִי, בעוונות הגדולים שלה, חומדת אך ורק את האהבה במְלֵאוּתהּ. אלה שוב הכיסופים שהיא נגועה בהם, לעזאזל הכיסופים שלא מניחים לה ומסמנים לה את רעיון האהבה שנמצא אי-שם גבוה-גבוה, אפילו מעל לשמיים. ככה קורה ששָׂרִי סוחבת בגופה המלא-השמנמן את תאוות האהבה הבלתי-ממומשת – – – ככה היא שָׂרִי, אשה רואה אך לא רואה, שמחפשת בלי-הרף אהבה, תָּרה אחרי אהבת אין-קֵץ" (עמ' 261-260).

סיכומים ישירים ומתמיהים כאלה בגוף סיפור-המעשה מעידים על כישלונו של סמי ברדוגו לגבש ברומאן הזה את עלילתו, על-ידי היצמדות הדוקה יותר לדמות של שרי חליווה, הדמות המרכזית שבחר הפעם להתרכז בקורות-חייה, משום שגילף יותר מדי דמויות-משנה (כגון סילבי לבל, אליהו אליאס, ואחרים) וגם הרחיב יותר מדי בפרטים על חייהם, ועל-ידי כך הסיט ממנה את תשומת-הלב של הקורא בחלקים נכבדים של סיפור-המעשה.

לפיכך, אף שביקש להבליט באמצעות שרי חליווה את הכישלון שלה להשתלב בהוויה הישראלית, על-ידי התרחקות מהוריה, שנשארו מאחור, כיוון שלא נטשו את זהותם הישנה, המרוקאית – לא הצליח סמי ברדוגו לממש ברומאן הזה את פער הדורות במשפחה המרוקאית, נושא שהיה מרכזי בכל ספריו הקודמים (במימושו המוצלח של הנושא הזה במדף הכתיבה שלו בלטו במיוחד הרומאנים "ככה אני מדברת עם הרוח" משנת 2002, ו"זה הדברים" משנת 2012).

בציטוט השני סיכם המחבר בגלוי את כישלונו הנוסף בעלילת הרומאן הנוכחי, להבליט את שרי חליווה כאישה שלא הצליחה ברוב שנות חייה הבוגרים – מאז היתה חיילת צעירה במשרד השלישות של יחידה המגייסת מחזורים של מילואימניקים, ועד שהגיעה לתחילת שנות הבְּלוּת שלה כאישה בודדה בדירה שכורה בישוב קדימה-צורן בצפון שפלת החוף – להגשים את שאיפותיה: להינשא לגבר ישראלי ולהפוך בחברתו לאֵם כמו נשים אחרות בגיל הפוריות שלהן. בכישלון הזה נגע סמי ברדוגו בפער נוסף, שגם בו עסק בספריו הקודמים, והוא הפער החברתי, אשר מנע את המימוש הטבעי של המיניות לסוגיה אצל גיבוריו (בנושא הזה עסק בנובלה "אחי הצעיר יהודה" בתוך הכרך "יתומים" משנת 2006 ובהבלטה רבה יותר ברומאן "חמור" משנת 2019).

ואכן, אף שסמי ברדוגו צדק בכך שהפעיל בעלילת הרומאן הנוכחי "מספר יודע-כל", הוא טעה בכך שלא חייב אותו לספר בפרקים נפרדים על השפעתם של שני הפערים האמורים על חייה של שרי חליווה. אין ספק, שאילו הפריד המחבר את אירועי העבר מאירועי ההווה על-ידי חשיפתם לקורא בפרקים נפרדים, שהוא הפתרון שמספרים רבים הסתייעו בו כדי לספר עלילה מורכבת, היה מסייע לקורא להבדיל בין התכונות שהתגבשו אצל שרי במשך עשרות שנים בעבר, תכונות אשר הפריעו לה כאישה צעירה להשתלב בחברה הישראלית, לבין אי-המסוגלות שלה כאישה בוגרת להתמודד עם האירוע האקטואלי שהתרחש לעיניה בהווה – רצח אכזרי של ילדה בגן המשחקים, גן שהיא נהגה לצפות מדירתה על המתרחש בו מן הדירה ששכרה בקדימה-צורן.

אך במקום לספר בפרקים נפרדים על חייה של שרי בעבר ועל רצח הילדה אַדֶל בהווה, בחר סמי ברדוגו, משום-מה, לשלב את אירועי שני הזמנים בכל פרקי הרומאן הזה – שילוב שגם קורא סיפורת מְיוּמן מתקשה מאוד למיין בהם את המידע על העבר הממושך של שרי חליווה, משנות ילדותה בחדרה ועד שכירת הדירה בקדימה-צורן, מן המידע על ההווה קצר-הימים בחייה, אחרי שראתה ממרפסת דירתה זו את גופתה החתוכה בסכין של הילדה אָדֶל. "המספר" אמנם ציין ברוב הפרקים את התאריכים של אירועים משני הזמנים בחייה של שרי, אך על-ידי כך הכביד עוד יותר על הקורא לגבש עלילה רצופה בכל אחד מהם.

כמו כן, שילוב האירועים משני הזמנים בכל פרק אילץ את "המספר", שאיננו דמות בעלילה, לפנות באופן ישיר אל הקוראים, כדי לסמן עבורם את השתייכותו של כל אירוע לאחד משני הזמנים הללו, כפי שניתן להיווכח מן הפניות הבאות שלו אל הקוראים: "הנה, ראו אותו, את איש המילואים הישראלי של אז" (עמ' 45); "שימו לב, הסכיתו וראו את רחוב דניאל" (עמ' 62); "הנה, ראו והיווכחו" (145); "בבקשה, סְתַכְּלוֻ במו-עיניכם במיגוָן העיסוקים הישראליים" (עמ' 172); "שימו לב, כזאת היתה סילביה לֶבֶּל בילדותה וככה התנהלה" (עמ' 197). לא רק שפניותיו אלה של "המספר" אל הקוראים קוטעות את הקריאה הרצופה של סיפור המעשה, אלא הן גם מקשות עליהם עוד יותר להפריד את האירועים משני הזמנים בכל פרקי הרומאן הזה.

לביסוס הטענה שסמי ברדוגו היה הופך את הרומאן הזה לקריא יותר וגם למהנה יותר עבור קוראיו, אילו הפריד לפרקים נפרדים את אירועי ההווה מאירועי העבר, אדגים להלן את יתרון הריכוז של אירועי שני הזמנים הללו בחייה של שרי חליווה בפרקים נפרדים.

אירועי חייה של שרי בעבר

כבר כילדה מרדה שרי בהוריה, כאשר תבעה מהם ומחבריה בכיתה ג' לא לפנות אליה בשם הארכאי-גלותי "שרה", שניתן לה אחרי לידתה, אלא בשם הישראלי-עכשווי "שרי", שהפך לנפוץ בין הבנות בגיל שלה (ראה עמ' 99-97). לאחר מכן, בכל שנות שהותה כתלמידה במערכת החינוך, כבר לא ניסתה שרי להתבלט באופן דומה בישראליותה, אלא הצניעה את נוכחותה ועטתה על עצמה "כיסויים ככל האפשר" (עמ' 34), כיסויים במשמעות הגשמית וגם המֶטָפוֹרית (עמ' 99), כדי שיעלימו אותה עוד יותר כבת של הורים שעלו ממרוקו ואשר כלל לא הצליחו להיטמע בעשייה הדינמית של מדינת ישראל. "וככה התנהלה עד אמצע קיץ 1991, כי אז, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, נאלצה לעזוב את בית ההורים ולהתגייס לצבא" (עמ' 162).

ואכן, "המספר" אינו פוסח בסיפור-המעשה של הספר הזה על שום תחנה טיפוסית בחייה של שרי חליווה במדינה: כילדה בשכונת פועלים יד-אליעזר בפרבר של העיר חדרה; כנערה בשנות לימודיה הבאים במערכת החינוך הממלכתית; כבחורה שבמהלך השרות בצבא היתה פקידה במחנה של חיל התותחנים בצפון המדינה. וכאשה אשר לא חזרה אל בית ההורים אחרי השחרור מהצבא, אלא עברה להתגורר לבדה בדירות שכורות ביישובי השרון. דירות שאת המגורים בהן מימנה בעבודה פקידותית, תחילה במשרדם של עורכי-דין בנתניה, ובשבע השנים האחרונות במשרדו של רואה-חשבון אליהו אליאס בכפר-סבא.

במהלך גלגוליה בצבא הכירה שרי החדֵרָתית את סילבי לֶבֶּל, חיילת בת גילה מגבעת-אולגה (עמ' 43-42). אף ששתיהן גדלו בבתי-גידול שונים – שרי במשפחה יהודית ממרוקו, שהתגוררה בשכונת בית אליעזר בחדרה (עמ' 92), משפחה מאופקת ומרוסנת בציפיותיה בחברה הישראלית, וסילבי במשפחה יהודית מרומניה, שהתגוררה ברח' אלי כהן בשכונת גבעת-אולגה ג' (עמ' 108), משפחה שיוזמת ומשפרת את הישגיה בחברה קולטת עולים זו – התהדקה החבֵרות הנשית הזו בין שתיהן בתקופת היותן פקידות. אך בסיום השרות הסדיר נפרדו למשך כשני עשורים, כל אחת למימוש תוכנית-חייה השונה.

בעוד ששרי הכנועה והמסתגלת עבדה כשכירה במשרדים של מעסיקים אחדים והחליפה דירות בישובי השרון הצפוני, כי "שיערה שמתישהו – – – היא תגור עם מישהו בבית שיהיה לה, ומשפחה משלה תהיה לה, ומתישהו יגיע ילד לעולם, ואחריו ילדה, ועוד אחת או אחד, ומקצוע יהיה לה, תפקיד מוכר, עיסוק מוכרז" (עמ' 94), נסעה סילבי, בעלת הפיזיונומיה הנשית המוחצנת והנועזת, אל אמריקה כדי להגשים שם את שאיפותיה הנשיות.

רק בהגיען לאמצע שנות הארבעים שלהן, חידשה סילבי לבל את הקשר שהתקיים בינה ובין שרי חליווה בתקופת השרות בצבא, ואז התברר להן, ששתיהן לא הצליחו להגשים את עצמן, כפי שכל אחת קיוותה, אלא הפכו בשנות הפרידה הללו לנשים מפוכחות וללא אשליות ביחס לעתידן.

סילבי חזרה מאמריקה עם ריי, בן שילדה מקשר זמני עם ערבי, בן למשפחה מעזה (עמ' 204). בעוד ששרי, אשר לא הכירה גבר שעימו תגשים את שאיפתה להפוך אֵם לילדים, הסתפקה בלית-ברירה בקשר המיני עם קרול (עמ' 74-72), הצעיר ממנה בעשור שלם (עמ' 59-58), בנם הפוחז של המעסיקים שלה, רואה-החשבון אליאס אליהו ועליזה אשתו – זוג שלא חיזק בשרי את ביטחונה בנישואין, כי בעוד שעליזה חזרה בתשובה באופן קיצוני בהגיעה לשנות בלותה (עמ' 136), החל אליהו בעלה להגיע לחוף הים בנתניה כדי לצפות שם בנשים צעירות העוטות על גופן בגדי-ים חושפניים (עמ' 69).

אירועי חייה של שרי בהווה

מן הדירה ששכרה בקדימה-צורן, דירה בקומה ראשונה של שכונת מגורים חדשה מול כיכר שבמרכזו הופעל גן המשחקים, לא ראתה שרי את הרצח של אדל בת ה-9 במועד שהמעשה התבצע, אך משום ש"לדאבונה נמצא הגן פחות ממאה מטר בקו ישר מול המרפסת התלויה של דירתה" (עמ' 21), נזעקה ראשונה לצפות בתוצאות האירוע האכזרי ומיד אמרה בנפשה: "ראיתי אותם".

צמד מילים זה, שבו נפתח הרומאן, מעיד שבו-במקום עלה במוחה של שרי החשד שאת הרצח של הילדה אדל ביצעו שלושת הנערים מצורן (השמות של שלושתם מפורטים פעמיים, פעם בעמ' 49 ופעם נוספת בעמ' 80-79). חשד זה בנערים צץ ראשון במוחה של שרי, משום שבהזדמנויות שונות ראתה מדירתה שהם הציקו לאדל, מאחר שלא השלימו עם בואה של אדל מקַדימה אל "הגן שלהם" בצוֹרָן כדי לגלוש על הסקייט-בורד שלה בשביליו המסומנים למטרה זו.

על כן אמור הקורא לתמוה, מדוע לא היתה שרי הראשונה להזעיק שוטרים אל זירת הרצח, ומדוע לא הגיעה גם אחר-כך אל תחנת המשטרה כדי למסור עֵדוּת על המריבות שהיו בגן בין אדל ובין הנערים עוד לפני שהוחשדו ראשונים ברציחתה. ואכן, לא שרי הזעיקה את המשטרה, אלא "הכלב הכנעני" – שלא ב"כנעניות" שלו, אלא בפרוותו המרופטת הוא מסמל את הרגשתה של שרי בהווה (עמ' 25) – אשר "ברגע שהבחין בדם טרי – – – תכף התפרץ בנביחות", והמשיך לנבוח למעלה משעה עד שהשכנים הזעיקו את שוטרי סיור הביטחון, כדי ללכוד את "הכנעני המטריד". אך השוטרים מיהרו לגרש את "הכנעני" מזירת הרצח בגן המשחקים, אחרי שגילו שם את גופתה השסועה של הילדה "שוכבת על הגב. ידיה פרושות לצדדים והראש מוטל לצד שמאל" (עמ' 22).

בחקירת המשטרה ובשמועות הרָכיל של תושבי המקום סומנו זה אחר זה 6 חשודים ברצח הילדה: 3 נערים בני 14; שני פועלי בניין, אב ובנו הנֵכה מן העיר הערבית קַלַנְסַווה; ומוטי אלון, אביה של הילדה אדל, שהיה מפורסם במקום אחרי הגירושים שלו מאשתו, עו"ד ויקטוריה קרסנטי.

ואשר לשרי – אף שהיתה מוטרדת מן המראה המחריד שנחרת בראשה, היא לא הצטרפה לדברי הרכילות של התושבים על החשודים, אלא עסקה באופן עצמאי וכפייתי בזיהוי המבַצע או המבצעים של הרצח. הראשונים ששָׂרי מחקה מרשימת החשודים, בשיטת האֶלימינציה, היו הנערים, כי לה נראה "שאין כל היגיון להאמין ששלושת הצעירים החשודים, בני הישוב, ביצעו רצח באכזריות כזאת" (עמ' 79).

בנימוק דומה שללה שרי בחקירתה העצמאית גם את החשד ששני פועלי הבניין מקַלַנְסַווה, הם שרצחו את אדל בת התשע. את מסקנתה זו ביססה על העובדה שראתה מדירתה את מסירותו של האב חסון-הגוף לבנו חסר-הישע (עמ' 88-87), וגם על העובדה ששניהם לא יצאו מהבניין שבו עבדו, הבניין הקיצוני מהארבעה שהקיפו את הגן שבו נרצחה הילדה. יתר על כן, שרי לא רק עקבה אחרי האב הגברי, אלא גם הזתה בדמיונה סצינה מינית שהיתה לה איתו (עמ' 167-164). דווקא בקטעי המעקב של שרי אחרי שני הפועלים האלה מקלנסווה נחשפת העובדה המביכה, שכתוצאה מעירוב קטעי העבר וקטעי הווה מוכפל כל מידע המסופר בפרקי הספר הזה (ראה הקטע בעמ' 89-88 המוכפל גם בעמ' 238-236).

לשרי נותר עוד לבחון את החשוד האחרון ברצח הילדה, והוא מוטי אלון, האבא של אדל בת התשע. לכן הצטרפה אל סילבי לביקור האבֵלים, שעל קיומו בדירת הוריה של הילדה הוכרז בתום ימי "השבעה" למות אדל. בפרק זה (עמ' 136-127) הפרק המגובש היחיד ברומאן הזה, בזכות העובדה שהתרכז רק באירוע שהתרחש בהווה, בלט האב בהיעדרו, ועובדה זו איכזבה את שרי, כי "כמה שניסתה לצוד את מי שחיפשה – – – לא ראתה שרי את מי שקיוותה לראות" (עמ' 130-129).

גם עובדה מאכזבת זו עדיין לא מוטטה אצל שרי את המסקנה שכבר קבעה קודם לכן על יחסו האב אל בתו אדל: "גם הוא לא היה רוצה שתמות בתו. – – – הלוא שרי ראתה גם אותו, כי נהג להגיע אל מחוץ לגן המשחקים פעמיים בשבוע – – – והיה עוצר ונעמד בפינה הימנית ומשקיף על אדל בסבלנות נהנתנית ובמעט גאווה. – – – ושרי הצופה בו היתה מגניבה מבטים לעברו ומבחינה כיצד התבוננותו פורשת את חסותה ממרחק על היקרה לו מכל" (עמ' 81-80).

פרק זה, המתאר את הביקור של שרי בבית המהודר של עו"ד ויקטוריה קרסנטי, האמא של אדל, ואשר הצטייר לה יותר כמיפגש חברתי של השָׁמְנה והסָלְתה של קדימה-צורן (כגון גלית ואנונו, "ראשת-המועצה המקומית", והציירת התמירה דפני שרשבסקי) מאשר התכנסות אבֵלים על רצח ילדה, הוא לא רק הפרק המגובש ביותר בספר הזה, אלא גם הפרק הסאטירי היחיד בו – תמורה דלה למאמץ שצריך הקורא להשקיע כדי להתגבר על 279 עמודיו של הספר היומרני הזה של סמי ברדוגו.

האבֵלות המאולצת של האֵם, ויקטוריה קרסנטי, שהתבטאה במעמד הזה ביבבה דקיקה, הבריחה את שרי מקהל המנחמים בבית זה, כי המראה הוליד במוחה חשד חדש ונורא, שהרוצחת של אדל היא האמא שלה: "אלוהים ישמור – ויקטוריה קרסנטי, היא זו שקיפצה בשנייה זו במחשבתה של שרי. איפה היתה ויקטוריה כשמתה לה הילדה? מה היה בינה לבין בתה לפני שסכין יורדת מלמעלה שיסעה בגוף הקטן פעם ועוד פעם" (עמ' 191).

סיום העלילה בהתאבדות כפולה

באין פיענוח לזהותו של מְבצֵע רציחתה של הילדה אדל בעלילת הרומאן הזה, נותר לקורא להיאחז גם באפשרות שנרמזה פעם מפי סילבי על מבצעו. היתה זו סילבי אשר הציגה לשרי שאלות מטרידות על כך שנמנעה ממתן עֵדות במשטרה על האירוע שהתרחש כה סמוך לדירתה: "תגידי, איך זה שלא שמעת כלום בחוץ? – – – ותגידי, מה, איך זה שלא ראית שום דבר?". שרי לא השיבה על תמיהות אלה של סילבי, "ובאותה מידה קיבלה את אפשרות האשְׁמה שלה" (עמ' 168).

בשלב הזה עוד סביר שהקורא יפרש את תחושת האשמה הזו של שרי כקשורה לכך שלא דיווחה למשטרה על המראה שראתה מדירתה מיד לאחר שהרצח בוצע, אלא המתינה שאחד מהדיירים האחרים, שממש כמוה ראו את "תנוחת הצלב" של הילדה שנרצחה ב"גן שלהם", יזעיקו את המשטרה  כדי להרחיק את "הכנעני" שמפריע בנביחותיו את מנוחתם.

אך הסבירות של פירוש זה להרגשת האשמה של שרי קורסת מהר בהמשך, בפרק המתאר את שרי שבה במכוניתה מנסיעה אל קלנסווה, שעליה החליטה פתאום כדי לקנות שולחן בקלנסווה לסלון דירתה. גם אחרי שתעתה בדרך אל העיר הערבית, חזרה אל קדימה-צורן, והחנתה את מכוניתה בחנייה שלה, לא עלתה שרי מיד אל דירתה, אלא "חצתה את שדרת הדקלים והתחילה ללכת בכיוון תחנת-הרכבת", ובהגיעה לשם צעדה בין שני הפסים של המסילה – פעולה מסוכנת מאוד שכל צועד שפוי היה נמנע ממנה בכל שעה של היום, אך ודאי בשעת הערב, שהוא מועד הגעתה של הרכבת אל תחנות הקצֶה של המסילה: קדימה-צורן וקלנסווה.

אם כן, מדוע אימצה שרי את מנהג המקומיים (עמ' 92) ובחרה לצעוד אל תחנת הרכבת בכל הערבים הקודמים מאז עברה להתגורר בקדימה-צורן בדירה הצופה אל גן המשחקים? ואיך ניתן לפרש את המסלול המסוכן שבחרה לעצמה שרי בערב הזה והיא ההליכה בין הפסים?

כדי להשיב על שאלות אלה חייב הקורא לקשור את הסתכנותה של שרי בפעם הזו להרגשת האשמה שייחסה לעצמה, והיא אשמת העקרות, "כי מבחינתה כל עוד לא בא לה ילד לעולם, היא נשארת עקרה" (עמ' 166). או במילים אחרות – בייאוש הנשי שלה, כאישה שכבר לא תהיה "מתישהו" אמא לילדים (עמ' 94), ובמחשבה האובדנית שטיפחה במוחה עקב כך, שהבשילה בה אחרי רצח הילדה אדל, ביקשה שרי לשים קץ לחייה בערב הזה.

כך שלא במקרה צעדה שרי בערבו של כל יום אל תחנת הרכבת החדשה שהוקמה בשולי היישוב – ההבטחה להתפתחותו ולשגשוגו של הישוב – שאותה הועידה זה מכבר להתאבדותה, ולא בלי-משים בחרה בערב הנוכחי לצעוד בין פסי-הרכבת. ואכן, בעוד "עיניה צדו את המרחק, שכמו נגע בה במגע לופת" צעדה במסלול המסוכן הזה, כדי שרכבת-הערב תחתוך את גופה, כפי שחתך את גופו של מתאבד אחר באותו ערב והוא "הכלב הכנעני", אחרי ש"הנהג שישב בקטר", שאולי "לא ראה את הכנעני או שלא החשיב אותו, וחתך את גופו" (עמ' 277). ולכן, סביר להניח כי גם שרי קיוותה בערב הזה שנהג הקטר לא יבחין גם בה ושהרכבת תחתוך גם את גופתה ותשיל "מעליה את האחריות על מה שידעה ועל מה שלא ידעה".

האפשרות שלא התממשה בספר הזה

אחרי הפרדת אירועי ההווה מאירועי העבר – הפרדה שמאפשרת לסכם את פרשת הרצח של הילדה אדל כפרשה שלא התפענחה, וגם כפרשה שמנמקת את התאבדותם של "הכלב הכנעני" ושל שרי חליווה בפרק הסיום של סיפור-המעשה – נחשף ההסבר לאי-הצלחתו של סמי ברדוגו לסיים את הספר הזה כרומאן ריאליסטי על חייה של אישה בארץ הזו בימים שבהגדרתו "הם ימינו-אנו".

סמי ברדוגו נכשל בגיבוש עלילת הספר הזה, משום שלא הסתפק בסיפור-חייה הדרמטי-טרגי של שרי חליווה, אלא החליט לקשור אותו לסכסוך הפלסטיני-ישראלי (עמ' 162), כדי להעניק לעלילת הספר משמעות אקטואלית ועמוקה יותר. יומרה זו שלו תתברר לקורא רק אם יבצע את הפרדת אירועי שתי התקופות בחייה, כפי שהוצע בחלקים המוקדמים של מסת ביקורת זו.

הן למטרה זו בלבד הנכיח "המספר" את עצמו, אחרי כמחצית מהיקפו של הספר, כדמות בעלילת הרומאן, כדי להגשים יומרה זו. משום כך גם הבדיל, באופן כה מפורש, בסיפור-חייה של שרי בין "הגיבורים המוסריים", כולם ערבים, כגון: הכלב הכנעני; צמד פועלי הבניין מן העיר הערבית קלנסווה (עמ' 237-236); וקבוצת הפועלים הערבים שנרצחו בצומת גן-הוורדים בשולי העיר ראשון לציון. ובין "הגיבורים המתועבים", כולם יהודים, החל באלה שכבשו והשתלטו על אדמת ארץ-ישראל מאז ימי ייסודה של ראשון לציון, העיר שבה "הונף לראשונה בעולם דגל כחול-לבן עם מגן דוד" (עמ' 147), וכלה בממשיכיהם עד היום (עמ' 188), והבולטים בהם: הרב מאיר כהנא; והרוצח עמי פּוֹפֶּר (עמ' 160).  

בעשותו כך מתח סמי ברדוגו סיפור-מעשה שיגרתי למדי על חיה ומותה של שרי חליווה, שיכול היה לצמצמו בתבנית של נובלה, והכפיל את היקפו לממדי כרך סיפורת בהיקף של רומאן – כרך שאינו משתווה בערכו לספריו הקודמים בסוגה זו של הספרות.

למען הקיצור אינני מתייחס לכותרת הסתמית שסמי ברדוגו בחר לרומאן הזה, "ויפה היתה שעה אחת קודם", וגם לא אל הטלטֵלה הסגנונית-לשונית שכפה על הקורא (כפי שהיא מודגמת בשני הקטעים שצוטטו בתחילת מסת-הביקורת הזו). לעומת זאת אני מוצא לנכון להתייחס אל המשפט שהציב בפתחו: "טוב הוא אך ורק אפשרות שהתממשה". המתפרש, לדעתי, כהתנצלות שלו על תוכנו היומרני וגם על עלילתו הלא-מגובשת של הרומאן, אם מנסחים אותו, כמובן, באופן הבא: "רע הוא אך ורק אפשרות שלא התממשה".