את הרשימה אודות אריך קסטנר הייתי צריך לכתוב לפני זמן רב, ככול שהילדות הולכת ומתרחקת אני חושש שתיעלם, והיא חוזרת בדרכים אחרות, גיבורי ספרי העבר שבים מעובדים כפנטזיה על ילדות שהיא עצמה שלובה בהרפתקאות, בסיפורים שקראנו והפכנו למטען ששקע ושב וצף בתצורה אחרת.
אמיל טישביין וחבורת הילדים הברלינאים שלו. ירון זהבי וחסמב"ה התל אביבים. ילדים שנוצקו מאותו חומר של ספרות ילדים עירונית, מרתקת בפעלתנותה, בהוויית הכרך שבה. הילד במרכז העלילה הוא איש חושב, פעיל, ובעל יכולות לעבד את רשמי המציאות, לתמרן בין מבוגרים לא תמיד פיקחים, בנבכי העיר, בעצמאות יחסית, מבלי ללקות במגרעותיה.
אין חולק על ראשוניותו של ספר הילדים אמיל והבלשים כפורץ הדרך לספרי חבורות הילדים. בכול השפות ובכול הארצות בהן ילדים קוראים ומחפשים להגשים את חלומם להיות עצמאים, לפעול כבלשים צעירים ולתקן את עוולות העיר בצוותא כחבורה.
עבור ילדי שנות החמישים של המאה שעברה היו הספרים, והאיורים שבהם, תמונת העולם שלנו. לפני אניד בלייטון בעברית ואבנר כרמלי, לפני "השביעיה הסודית", "החמישיה הסודית", "הבלשים הצעירים", "הספורטאים הצעירים". לפני כולם היה אמיל שהגיע לעיר הגדולה.
ענן רגשי רבץ תמיד על הקריאה של ספר גרמני לבני הנעורים, לגשר בין ברלין הויימרית הנהנתנית, הרעשנית, התוססת, הפרועה, אליה הגיע אמיל הצעיר, לבין ברלין שאחריה, ברלין הנאצית אליה נחשפנו במקביל כילדים קוראים במדינת היהודים הצעירה.
כמבוגר קשה להסתובב בברלין ולהתעלם מהמטען הרגשי שהצטבר בנו. צריך להחזיר את השעון ל-1929, רגע לפני הקריסה הגדולה, לזמנו של אמיל. קשה שלא לחשוב על חבורת הילדים משנות ברלין הויימרית המתרוצצים עם אמיל ברחובות המוכרים עד היום. על כיכר נולנדורף, על אנשים חופשיים, על קהילת הלהט"ב הגדולה שהתגוררה שם, באותם רחובות בהם סוגרים אמיל והחבורה הצעירה על גרינדייס הכייס. יצאנו בעקבות אריך קסטנר היוצר – והאלטר אגו שלו אמיל טישביין – מתחנת הרכבת דרזדן נוישטאט לתחנת הרכבת ברלין פרידריכשטראסה. מסע שנקטע בתחנת הרכבת גן החיות בברלין, כשכספו של אמיל נגנב ממנו, והוא יוצא למרדף רגלי בעקבות הגנב.
בפתח תחנת הרכבת פרידריכשטראסה המתינו לשווא לאמיל סבתו ופוני בת דודתו. כיום ניצב שם פסל ברונזה של ילדים אחרים, שחלקם גורשו ברכבות לאושוויץ וחלקם ניצלו ברכבות הילדים, בקינדרטרנספורט.
ברלין במרכז העלילה. ברלין העיר משמשת לא רק רקע אלא גם קובעת את המקצב, את רעשי הרקע, את תזזית הכרך המודרני, הממונע, המקושר, הצפוף והמנוכר. כמו ניו יורק במנהטן טרנספר של דון דה פאסוס, או בברלין אלכסנדרפלאץ של אלפרד דאבלין. אפשר לאתר בה את המקומות בהם צעדו אמיל וחבורת הילדים הברלינאים המקומיים הנחלצים לעזרתו – לילד שנקלע לעיר הגדולה במצוד אחר כייס.
הסופר הגרמני אריך קסטנר נולד ב-1899 בדרזדן ברובע שמעבר לנהר האלבה ב"עיר החדשה" הנוישטאט, ונפטר ב-1974 במינכן.
כמו אמיל היה בן יחיד שאמו הקדישה חייה לגידולו ולרווחתו והוא גמל לה עד סוף חייה. ב-1917 התגייס לצבא. השירות הפך אותו לפציפיסט, כמו את אריך מריה רמרק, כותב במערב אין כל חדש. ב-1919 החל ללמוד היסטוריה, פילוסופיה, שפה גרמנית, ותיאטרון בלייפציג. לאחר מכן התגורר בברלין התוססת.
השנים שבילה בברלין, מ-1927 עד 1933, היו הפוריות ביותר שלו. תוך שנים ספורות הוא הפך לאחד מעמודי התווך של קהילת האמנים של רפובליקת ויימאר, יחד עם קורט טוכולסקי, האנס אייזלר, פרנץ ורפל, בילי ויילדר, ויוזף רות, שספריהם נשרפו כעבור שנים ספורות. כתב שירה ביקורתית מלאת הומור, והיה אחד מבעלי הטורים העוקצניים בעיתוני העיר Weltbühne, Berliner Tageblatt, Vossische Zeitung.
מיד עם פרסום ספרו אמיל והבלשים הפך זה היהלום שבכתר, וב-1929 נמכר בשני מיליון עותקים! מאז נמכרו אין ספור עותקים של הספר בעשרות שפות, וקסטנר זכור בעיקר כסופר ילדים מוכשר.
אפשר לראות את אמיל והבלשים גם כהשתקפות ילדותית של ברלין העיר הסואנת והמושחתת. ברלין של קברט, של ברלין אלכסנדר פלאץ, ושל פאביאן ו-שלושה גברים בשלג (את השניים האחרונים כתב קסטנר עצמו והם הועלו באש הנאצים). היה בספרי הילדים שכתב באותה עיר באותה תקופה תערובת של ריאליזם, אך גם אופטימיות, או מגן מהרע הפוליטי המבצבץ בגרמניה, מהמשבר הכלכלי והאינפלציה הנוראה, מגן עד שיתבגרו, דחיית הקץ, לילדים שכעבור מספר שנים יחוו את מוראות המשטר והמלחמה.
אריך קסטנר נשאר לגור בגרמניה בכל תקופת מלחמת העולם השנייה, הוא לא היגר, וראה בכך סוג של התנגדות פסיבית, גם אם מתוך נוחות של סופר מצליח שמעט מספריו אמנם הועלו על מוקד. הוא לא נגרר להילולה הנאצית ולא הזדהה עימה, הוא הרכין ראש עד יעבור זעם.
קבענו לבקר בבית התרבות הקטן הנושא את שמו בדרזדן עם עיתונאי וסופר בן העיר, ששב לפני מספר שבועות מסיור בעוטף עזה. בית התרבות, או המוזיאון כתוארו, שוכן בווילה ברחוב אנטון 1 בכיכר אלברט שהייתה השוקקת ברובע. הווילה בה שוכן בית התרבות היתה בבעלותו של דודו של קסטנר, פרנץ אוגוסטין, סוחר הסוסים העשיר וגס הרוח. שם בילה הילד אריך חלק ניכר מזמנו, צופה בתנועת הכרכרות והאנשים סביב הכיכר ההומה, ממקום מושבו על הגדר. גדר עדיין אבן מקיפה את הווילה שהיא כאמור המוזיאון, ועליה מוצב פסל הילד אריך עדיין צופה בהולכי הרגל ובתנועת כלי הרכב.
את ילדותו ונעוריו ברובע זה ואת זיכרונותיו העלה אריך קסטנר בספרו האוטוביוגראפי כשהייתי ילד קטן (Als ich ein kleiner Junge war).
ניתן עדיין למצוא את המקומות הקשורים לילדותו של קסטנר. כשצועדים מבית הולדתו ברחוב קניג ברוקה שטראסה 66 למספר 48, שם גדל הנער, ועד לאלברט פלאץ, בית הדוד, ומשם לתחנת הרכבת עליה עלה אמיל בדרך להרפתקת ברלין שלו, לפני כמאה שנים. אפשר גם לחצות את גשרי האלבה בכיוון ההפוך, בדרך בה הלך לבתי הספר ולמרכז ה"אלטשטאט" (העיר העתיקה), שנהרס ברובו בהפצצות בנות הברית בפברואר 1945.
בבית התרבות אפשר למצוא גם עותקים מספריו בעברית שמבקרים ישראלים העניקו בעת בקורם במקום. את הדרך שעשה אמיל ברכבת מתחנת דרזדן נוישטאט לברלין עשינו אף אנו. לידנו לא ישב גרינדייס הכייס, כנראה שלמד את הלקח לאחר גניבת מאה ארבעים מארק של אמיל.
חבורה עליזה של חמישה גרמנים בבגדים צבעוניים, מעין תחפושות המתאימות לבדרנים במסיבות יום הולדת, התרווחו לידנו וגמאו במהלך שעתיים שלוש חביוניות בנות חמישה ליטרים של בירה. מצב רוחם המרומם היה תזכורת לגרמניה נטולת שרות צבאי, לשמונים שנה ללא מלחמות, וגם לצביטה בלב על רכבות אחרות מאלו, שתמיד יעלו בנו זכרונות.
צפו במקדימון גירסה קולנועית משנת 2023 של הספר "אמיל והבלשים "
