"התכשיטים" מאת גי דה מופאסאן בתרגום אבי גולדברג

"התכשיטים" LES BIJOUX

את העלמה הצעירה פגש מסייה לאנטין במסיבה בביתו של סגן מנהל המיניסטריון. רגשות אהבה אפפו אותו, כמי שניצוד ברשת. היא הייתה בתו של גובה מסים בעיר שדה שהלך לעולמו שנים ספורות קודם לכן. לאחר מותו עברו העלמה ואמה לפריז. בתקווה למצוא בעל הגון לבת היפה נהגה האם להתארח בביתן של כמה משפחות בורגניות ברובע בו התגוררו.

הן היו חסרות כל, אך ניכר בהן שהן בעלות כבוד עצמי, שקטות, ועדינות. האישה הצעירה הקרינה יושר שהיה חלק מאישיותה. יושר כזה באישה שלאנטין הצעיר והחכם היה חולם להפקיד את חייו בידיה. יופייה היה צנוע כקסם מלאכי, וחיוך כמעט סמוי נסוך היה על שפתיה, לא מש מהן, והיה כהשתקפות של צפונות לבה. כולם היללו את הצעירה. כל מי שהכיר אותה חזר ואמר: "אשרי מי שיזכה בה, אין אשה ראויה ממנה".

באותה עת היה מסייה לאנטין הצעיר משמש בתפקיד פקיד ראשי במשרד הפנים, עם משכורת שנתית של שלושת אלפים וחמש מאות פרנק. הוא ביקש את ידה, ונשא אותה לאישה. מאושר היה ללא גבול. היא, אשתו הצעירה, ניהלה את משק ביתם וכילכלה הוצאותיהם בשום שכל ומיומנות, עד שנראה היה שהם חיים חיי מותרות. היא לא חסכה בכל מחווה, כל תשומת לבה ועדינותה הוקדשו רק לו. הפיתוי שלה ואהבתו אותה היו גדולים גם כשחלפו שש שנים מאז פגישתם הראשונה. להיפך, הוא אהב אותה יותר ככל שחלפו השנים, אפילו יותר מאשר באותם ימים הראשונים.

רק שני פגמים מצא בה, תשוקתה לתיאטרון ולתכשיטים מלאכותיים. חברותיה (היא הכירה כמה מנשותיהם של עובדי מדינה צנועים) איפשרו לה לצפות מתאיהן בתיאטרון במיטב המחזות החדשים שעלו על הבמה, בכל עת שחפצה, ואף בהצגות בכורה, והיא גררה עימה את בעלה, בין שרצה בכך ובין שלא רצה, לאותם מופעים שהתישו אותו לאחר יום העבודה במשרד.

כעבור זמן התחנן בפניה שתסכים ללכת לתיאטרון בחברת אחת מחברותיה, שאף תשיב אותה לביתה בתום הערב בתיאטרון. היא התנגדה לבקשתו, ובסופו של דבר זמן נעתרה בחוסר רצון אך בהכנעה לרצונו, אף שמצאה כי מן הראוי היה שהוא ימשיך ללוותה ולא מישהי אחרת. והוא היה אסיר תודה על כך עד אין קץ.

בעלה, שהיה קצת המום ממשיכתה לקיטש, לתכשיטים זולים, לחיקויים, חזר לעתים קרובות ואמר: "יקירתי, כשאין לאשה את האמצעים לרכוש לעצמה תכשיטים אמיתיים, די לה אם תסתפק במראה הטבעי, מעוטרת רק ביופייה ובחינה, אלה הם לעולם התכשיטים הנדירים ביותר". אבל היא חייכה ופייסה אותו באמרה שוב ושוב: "אל תכעס עלי, התכשיטים מוצאים חן בעיניי. זה הסגנון שלי, זה החטא היחידי שלי. אני יודעת שאתה צודק, אבל אתה לא יכול לשנות את זה. אני אוהבת את התכשיטים!". היא גילגלה את שרשראות הפנינים באצבעותיה, התבוננה בנצנוץ פאות הבדולח החתוכות, וחזרה: "אבל תראה כמה טוב הם עשויים התכשיטים, הייתי נשבעת שהם מקוריים". הוא חייך ואמר: "יש לך טעם עממי".

לפעמים, לעת ערב, כשנשארו לבדם אל מול האח, היתה מביאה לשולחן אליו הסבו ושתו תה את הקופסה המגולפת שבה שמרה את ה"זבל", כפי שכינה אותם לאנטין, והיא החלה לבחון את חיקויי התכשיטים האלה בתשומת לב נלהבת, כאילו התענגה על איזו הנאה סודית ועמוקה. לאחר מכן התעקשה לכרוך שרשרת סביב צווארו של בעלה, ואז צחקה מכל הלב, קראה "כמה אתה מצחיק!", הטילה את עצמה לזרועותיו, ונישקה אותו בטירוף.

כהרגלה, בילתה באופרה בליל חורף אחד, וחזרה הביתה רועדת מקור. למחרת תקף אותה שיעול. שמונה ימים לאחר מכן היא מתה מדלקת ריאות. לאנטין כמעט ירד אחריה אל הקבר. יגונו היה כל כך נורא ששערו הלבין בתוך חודש.

הוא מירר בבכי מבוקר עד לילה, נשמתו נקרעה מסבל…רדוף על ידי  זיכרונות, זיכרון חיוכה, צליל קולה, בכל הקסם שהאישה שמתה לקחה עימה לקבר.

הזמן לא שיכך את צערו. לעתים קרובות, בשעות העבודה, כשעמיתיו למשרד באו לדון עימו על ענייני המשרד, אפשר היה לראות לפתע את לחייו תופחות, אפו רוטט, עיניו מתמלאות בדמעות. הוא היה פולט גניחה מפחידה ומתחיל להתייפח. הוא שמר על חדרה של אשתו בשלמותו, והסתגר שם מדי יום כדי לחשוב עליה. כל הרהיטים, אפילו בגדיה, נשארו במקומם כפי שהיו ביומה האחרון.

אבל החיים היו קשים מדי עבורו בבדידותו. משכורתו, שבידי אשתו היעילה הספיקה לכל צרכי הבית, לא היה בה עתה די אפילו לכלכלתו.

הוא תהה בתדהמה איך היא הצליחה, למרות הכנסתו המצומצמת, להגיש לו תמיד את מיטב היינות, שליוו את המאכלים המשובחים, שעכשיו, אחר מותה, במשאביו הצנועים, כבר לא היו בהישג ידו.

הוא החל לצבור חובות, והיה מחשב ומקמץ בהוצאותיו באותו אופן בו אנשים הדחוקים בממון נוהגים. לבסוף, בוקר אחד, כשנותר ללא פרוטה לפרטה שבוע שלם לפני סוף החודש, חכך בדעתו האם יוכל למכור משהו שיכניס לו מעט כסף שכה היה נחוץ לו.

מיד עלה במוחו הרעיון להיפטר מה"זבל" של אשתו, שכן הוא שמר במעמקי לבו מעין טינה לאותם "טרומפ-ל'אוי", חיקויים זולים, שהרגיזו אותו קודם לכן, כל פעם ובכל יום, בעצם נוכחותם, והם הקדירו במעט על זכרה של אהובתו.

היא המשיכה לרכוש בנחישות עוד ועוד תכשיטים חדשים. כמעט בכל ערב שבה מהאופרה וברשותה תכשיט חדש. הוא חיטט זמן רב במגש הפח בו הניחה אותם, ובחר בשרשרת הגדולה שהיא כנראה אהבה, ושאולי הייתה שווה משהו. אולי ישיג ממכירתה שישה או שמונה פרנקים, כי היא באמת הייתה זיוף מוצלח מאוד של תכשיט מקורי.  

הוא שלשל אותה לכיסו והלך לכיוון משרדו לאורך השדרות, מחפש בדרכו חנות תכשיטים שתעורר בו תחושה של מקום שאפשר לתת בו אמון.

לבסוף הוא ראה חנות אחת ונכנס, קצת מבויש בצורך לחשוף כך את מצוקתו, ולנסות למכור משהו בעל ערך כה מועט.

 "אדוני", הוא אמר לצורף, "הייתי רוצה שתחווה דעתך על שווי התכשיט הזה".

הצורף נטל את החפץ לידיו, בחן אותו, הפך בו לכאן ולכאן, שקל אותו, סקר אותו בזכוכית מגדלת, קרא לפקיד שלו, הסתודד איתו בלחישה, הניח את התכשיט על הדלפק והביט בו מרחוק כדי לבחון טוב יותר את השתקפות האור באבני החן המשובצים בו.

לאנטין, נבוך מכל הטקסים הללו, פתח את פיו והכריז "הו! אני יודע היטב שאין לו ערך", בו ברגע שהצורף אמר: "מסייה, הוא שווה בין שנים עשר לחמישה עשר אלף פרנק, אך איני יכול לקנות אותו ממך אלא אם כן תסביר לי בדיוק את מקורו".

האלמן פקח את עיניו ופער פיו, כמי שאינו מאמין. לבסוף גמגם: "אתה אומר?… אתה בטוח?". הצורף לא הבין את מבוכתו, ובטון יבש הוסיף: "אתה יכול להעריך אותו אצל צורף אחר ולהיווכח באם תקבל יותר. בעיניי הענק שווה לכל היותר חמישה עשר אלף פרנקים. אם לא תקבל הצעה טובה יותר מזו, שוב אלי".

לאנטין, מבולבל לחלוטין, לקח את התכשיט שלו והסתלק, מציית לדחף להיוותר לבדו ולהרהר במה שנאמר לו.

אבל ברגע שהוא נותר ברחוב, דחף של צחוק אחז בו, והוא חשב: "הטיפש! אוי! אדיוט! אם הייתי תופס אותו במילה בכל זאת!".

"הנה צורף שלא יודע להבחין בין חיקוי למקור!". והוא נכנס בשערו של בית מסחר אחר לתכשיטים, ששכן בכניסה לרי דה לה פה.

הצורף הניח מבטו אך לרגע בתכשיט, וקרא: "אה! אלוהים הגדול, אני מכיר את הענק הזה היטב, הוא נרכש בבית המסחר  שלי".

עכשיו כבר היה לאנטין מוטרד מאוד, ושאל: "מה שוויו?".

"אדוני, מכרתי אותו בעשרים וחמישה אלף. אני מוכן לקנות אותו בחזרה ממך תמורת שמונה-עשר אלף, לאחר שתספר לי כמובן, על פי  דרישות החוק, כיצד התגלגל התכשיט לחזקתך".

הפעם התיישב מסייה לאנטין מוכה בתדהמה.

הוא אמר: "אבל… אבל, בחן בבקשה שוב ובזהירות רבה, את התכשיט אדוני, כי עד עכשיו האמנתי שהוא מ….. שאינו מקורי".

הצורף שאל: "האם תואיל להגיד לי מה שמך, אדוני?".

 "ברצון, שמי לאנטין, אני פקיד במשרד הפנים, אני גר ברחוב הקדושים 16".

 הסוחר בדק את רישומיו, עד שמצא את שחיפש ואמר: "שרשרת זו אכן נשלחה לכתובתה של מאדאם ברחוב הקדושים 16 ב-20 ביולי 1876".

 שני הגברים נעצו מבטיהם זה בעיניו של זה. הפקיד היה נסער מההפתעה, והצורף ניסה לרחרח האם יש לו עסק עם גנב תכשיטים ואז המשיך: "האם תשאיר את התכשיט  הזה ברשותי, למשך עשרים וארבע שעות בלבד, אני אתן לך קבלה כמובן".

"ודאי", מלמל לאנטין ויצא מהחנות כשבכיסו קבלה.

הוא חצה את הרחוב, והבחין כי הוא צועד בדרך הלא נכונה. הוא עבר את גני הטולרי, חצה את הגשר על הסיין, זיהה שוב שהוא צועד בכיוון הפוך, וחזר לשאנז אליזה בלי מושג ברור בראשו מה עליו לעשות. הוא ניסה לחשוב בהיגיון, להבין.

לא היה באפשרותה של אשתו באמצעיה הדלים לקנות חפץ בעל ערך כזה.

"לא, בוודאי שלא. אז המסקנה אם כן היא כי הייתה זו מתנה!".

"מתנה! מתנה ממי? בשביל מה?", הוא עצר ונשאר לעמוד נטוע במקומו באמצע השדרה. הספק הנורא נגע בו, "היא? אבל אז גם כל שאר התכשיטים היו אף הם מתנות!".

נדמה היה לו שהאדמה נעה תחת רגליו, שעץ קרס לפניו, הוא הושיט את זרועותיו והתמוטט, איבד כל תחושה.

הוא שב להכרתו בבית מרקחת, לשם נשאו אותו עוברי אורח. הוא התאושש והלך בכוחות עצמו הביתה, דומם.

עד שעת ליל מאוחרת מירר בבכי נואש, נושך מטפחת כדי לא לזעוק. אחר כך נפלה עליו השינה, העייפות והצער הכריעו אותו, והוא ישן שינה כבדה. קרן שמש העירה אותו, והוא קם אט אט. בדעתו היה לצאת למלאכת יומו, למשרד. אך הסתבר כי היתה זה משימה קשה מדי עבורו להתמודד עם התהפוכות והריגושים שעברו עליו ביום הקודם.  

הוא הרהר כי עליו להתנצל בפני המנהל, הוא יכתוב לו. ואז חשב שהוא חייב לחזור למשרד להתייצב ולהתנצל בפני המנהל.

ואז הבין שעליו קודם לחזור לצורף. בושה אחזה בו. הוא היסס זמן רב, אך בסופו של דבר לא יכול היה להשאיר את התכשיט אצל הצורף. הוא התלבש ויצא. מזג האוויר היה נאה, שמיים כחולים נפרסו מעל העיר שנראתה מחייכת. כרכרות חלפו על פניו, אדונים שידיהם בכיסיהם יושבים בהם. הוא התבונן בהם חולפים על פניו ואמר לעצמו: "מה מאושר הוא האדם כשההון מרפד את חייו! בעזרת  הכסף אתה יכול לנער את הצער מעליך, אתה הולך לאן שרצונך מוליך אותך, אתה משוחרר, אתה נהנה! אוי! לו רק הייתי עשיר! הוא חש ברעב. דבר לא בא לפיו מאז שלשום. אבל כיסיו היו ריקים, והוא זכר את השרשרת. שמונה עשר אלף פרנק! שמונה עשר אלף פרנק! זה היה סכום שלא יאמן…."

הוא הגיע לרי דה לה פה והחל לעלות ולרדת על המדרכה שלפני החנות. "שמונה עשר אלף פרנק!". עשרים פעם כמעט נכנס, ונסוג, הבושה עצרה אותו שוב ושוב. אבל הוא היה רעב מאוד, וללא אגורה בכיסו. ואז החליט בפתאומיות. הוא רץ מעבר לכביש כדי לא לתת לעצמו זמן לחשוב ולסגת, ונכנס כסערה אל חנות הצורף. ברגע שראה אותו, מיהר הצורף והציע לו מושב בנימוס מחויך.

הזבנים גם הם הגיעו, צודדו מבטם לעבר לאנטין, כשניצוץ של חיוך בעיניהם ועל שפתיהם. הצורף אמר: "ביררתי, אדוני, ואם אתה עדיין באותו מצב רוח של מכירה, אני מוכן לשלם לך את הסכום שהצעתי".

הפקיד גמגם, "בוודאי".

הצורף שלף שמונה-עשר שטרות גדולים ממגירה, ספר אותם ומסר אותם ללאנטין, שחתם על קבלה קטנה. ביד רועדת הכניס את הכסף לכיסו. ואז, כשעמד לצאת, הוא פנה אל הסוחר, שעדיין חייך, והשפיל את עיניו ואמר: "יש לי — יש לי תכשיטים נוספים. . . שהגיעו  אלי…  מאותו עזבון. האם יתאים לך לקנות גם אותם ממני?".

הסוחר קד קידה ואמר: "בוודאי, אדוני".

אחד הפקידים יצא לצחוק על תמימותו של לאנטין, אחר קינח את אפו בכוח. לאנטין, אדיש לסובבים אותו, סמוק וחמור סבר, הודיע: "אביא לך אותם".

הוא עצר כרכרה כדי להביא את התכשיטים מדירתו. כשחזר לחנותו של הצורף כעבור שעה, טרם אכל ארוחת בוקר.

הם החלו לבחון את החפצים פריט אחר פריט, להעריך כל אחד מהם בנפרד. מקורו של רובם, למעט תכשיט אחד, היה באותו בית מסחר.

הפעם כבר שקל לאנטין את ההערכות שקיבל מהצורף, עמד על המיקח, התרגז, דרש שיראו לו את ספרי המכירה, והרים קולו יותר ויותר ככל שהמשא ומתן על שוויים התלהט, והסכום המוצע לו עלה. העגילים הגדולים והמבריקים היו שווים עשרים אלף פרנק, הצמידים שלושים וחמישה אלף, הסיכות, הטבעות, והמדליונים, שישה עשר אלף, תכשיט משובץ אזמרגד ואבני ספיר ארבעה עשר אלף. תכשיטים תואמים – צמיד ותליון על שרשרת זהב – ארבעים אלף. סך כל התמורה הניבה מאה תשעים ושישה אלף פרנק.

הסוחר הכריז בנימה לעגנית: "האוסף הזה נצבר בידי אדם שהשקיע את כל חסכונותיו בתכשיטים".

לאנטין השיב בחומרה: "גם זו דרך נכונה ככל דרך אחרת להשקיע את כספך". הוא עזב את החנות לאחר שהחליט עם התכשיטן כי נחוצה חוות דעת מומחה נוספת לשוויים של התכשיטים, שתתקיים למחרת. כשמצא את עצמו ברחוב, הביט מעלה בעמוד ואנדום, וחש בדחף לטפס עליו, כאילו היה זה תורן שבראשו האושר הנכסף. הוא חש בקלילות  של ילד המקפץ במשחק "חמור", כאילו נוהרות קרני אור מפסלו של הקיסר הניצב גבוה ברום העמוד.

הוא הלך לסעוד את ליבו אצל וואזין, והזמין יין במחיר של עשרים פרנק הבקבוק. אחרי הארוחה, עצר כרכרה והורה לעגלון לטייל בשבילי יער בולון. הוא הביט בכרכרות החולפות לידו בבוז מסוים, מדכא את הרצון לצעוק לעברם: "גם אני עשיר, יש לי מאתיים אלף פרנק".

לפתע נזכר במשרד, במקום עבודתו במיניסטריון. רגליו נשאו אותו לשם, הוא נכנס תחילה ללשכת מנהל המחלקה והצהיר: "הגעתי, אדוני, כדי להודיע לך על התפטרותי. קבלתי ירושה בסך של שלוש מאות אלף פרנק". הוא עבר בין עמיתיו לשעבר למשרד, לחץ ידיהם, וסיפר להם על תוכניותיו להפוך דף, להתחיל פרק חדש בחייו.

הוא פנה אל הקפה האנגלי כדי להיטיב ליבו בארוחת ערב, שם מצא את עצמו מסתופף בחברת אדון אחד, שנראה לו מכובד דיו כדי לפנות אליו. הוא לא יכול היה לעמוד בפני הפיתוי לספר לאותו זר, בחנחון מסוים, על כך שזה עתה ירש ארבע מאות אלף פרנק.

לראשונה בחייו לא היה משועמם. הוא בילה בערבים בתיאטרון, ולאחר מכן העביר את שארית הלילה בחברת נשים. חצי שנה לאחר מכן נישא בשנית. אשתו השנייה הייתה ישרה מאוד, אך בעלת אופי חמור. זה גרם לו לסבל רב.

27 מרץ 1883