ישי ויסמן (42), בן לשני הורים ספרנים, חלם מגיל צעיר להיות סופר. לאחרונה יצא לאור הרומן הדיסטופי המסעיר מלכיצדק שלו, על תל אביב בשנת 2150, בהוצאת "תשע נשמות". זהו ספרו הראשון, שיוצא לאור, והוא ספר עתידני יוצא דופן על מדינת ישראל.
כדאי לדעת שיש רק מעט מאוד ספרים וסיפורים שניסו לדמיין את ישראל בעתיד רחוק כל כך, בולט בהם לביא תדהר בספרו התחנה המרכזית.
הספר של ויסמן מתאר עתיד דיסטופי של רודנות מחרידה בעיר תל אביב, אבל יש בו גם אופטימיות כלשהיא.
הנה ראיון עם המחבר.
אלי: איזה יצירות עתידניות, ספרים, סרטים, סדרות, השפיעו עליך במיוחד ושימשו לך כמקורות השראה מיוחדים וספציפיים, ולמה?
ישי: למען האמת, אני כבר 15 שנה לא מחזיק טלוויזיה בבית, ולא רואה סרטים וסדרות. את ההשפעות שלי אני לוקח דווקא מתחום האימה ולא מהדיסטופי, למרות שגם קראתי יחסית הרבה ג'ורג' אורוול. אבל במקרה של השפעות הוא הרבה פחות דומיננטי אצלי. קראתי המון סטיבן קינג. סדרת "המגדל האפל", השפיעה עליי מאוד. הדמות של הגיבור האניגמטי, שיוצא למסע שהוא בעצם מסע גילוי, חניכה, שבסופו למרות התנועה קדימה, הוא מגלה את העבר שלו ואת ההיסטוריה. זה מאוד דיבר אליי.
אלי: עוד השפעות שהיו לך?
ישי: קראתי גם המון פול אוסטר, ואני גם חושב שהוא השפיע עליי עמוקות. יותר בהיבטים של המקריות של החיים, שהיא יותר סתמית מאכזרית. "בלתי נראה", שציטוט מתוכו ("מלחמה היא צורת הביטוי הטהורה והחריפה ביותר של נפש האדם"), פותח את הספר, "עיר הזכוכית", "ארמון הירח", לא חסר. יש לי בספר גם ציטוט מתוך ספרו של אוסטר "המצאת הבדידות". אבל הרעיונות הדיסטופיים נבטו יותר מהקורונה, מהלך החיים במהלך שנת 2020, וגם מתקופה שעבדתי בכנסת ישראל. השפעות חיים נקרא לזה.
אלי: היו גם יצירות ישראליות כלשהן שהשפיעו עליך? כאלו שמתארות את עתידה של מדינת ישראל?
ישי: לא קראתי דיסטופיות ישראליות. עיקר הקריאה שלי היא של סיפורת, פרוזה מתורגמת. קראתי למען האמת יותר שירה ישראלית. יונה אלון, יואב עזרא. ורק בשנה האחרונה התחלתי לקרוא מקור שוב, אחרי הפסקה ארוכה, של שנים ארוכות, של כמעט 100% קריאת ספרים מתורגמים.
אלי: איך הגיע אליך הרעיון של מלכיצדק? איך נבט הספר אצלך. מה מקורות ההשראה?
ישי: אני זוכר את הרגע שבו נולד הרעיון של "מלכיצדק" כאילו זה היה אתמול.
ישבתי ביציאה מבית מנשר, לא רחוק מרחוב המסגר. הגרפיטי על הקירות מסביבי, ולפניי עבר קבצן עם עגלת סופר עמוסה לעייפה בכל מיני גרוטאות. פתאום עלתה בי מחשבה – מה אם בעוד מאה שנה תל אביב תחרב במבול? מה יקרה אחר כך? איך ייראה העולם החדש? מה יאכלו? מה ישתו? אילו חוקים ישלטו? איזה סמים יעשו? איזו שיטת משטר תקום? השם "מלכיצדק" עלה מיד – שם תנ"כי, טעון במסתורין ובמשמעות.
באותה תקופה בדיוק גנזתי ספר שכתבתי – אסופה של שלוש נובלות מתח. הרגשתי שהכתיבה הריאליסטית כבר לא מספקת אותי, שהמציאות עצמה כבר לא מצליחה לאתגר את הדמיון שלי. זו הייתה תקופת הקורונה, תקופה שבה המציאות עצמה נראתה כמו מדע בדיוני. הבנתי שאני רוצה יותר – למתוח את גבולות הכתיבה עד הקצה.
רשמתי במהירות את הרעיון בפתקים בטלפון, ומשם הכול התחיל להתגלגל.
אלי: מי זה מלכיצדק?
ישי: מלכיצדק הוא דמות מסתורית ומרתקת בעיני. הוא מוזכר בספר בראשית וגם בתהילים, אך פרטי דמותו נותרים לוטים בערפל. על פי הסיפור המקראי, מלכיצדק היה מלך שלם – היא ירושלים של ימים יבואו. כאשר אברהם (אז עוד אברם) חזר ממסעו לשחרור אחיינו לוט, הוא עבר דרך העיר שלם, ושם פגש את מלכיצדק. הלה קיבל את פניו בלחם ויין, בירך אותו, ושיבח את ניצחונו על ארבעת מלכי המזרח, שהחזיקו בשבי את תושבי סדום ואת לוט. המפגש הזה, שמסופר בספר בראשית, טומן בחובו סמליות רבה. לצד אזכורי דמותו במקרא, השם מלכיצדק מופיע גם בספר האלכימאי של פאולו קואלו כדמות אניגמטית.
אלי: על מה חשבת כשכתבת את הספר?
ישי: פשוט ראיתי סרט בדמיון כמו סרט נע מול העיניים. תמונות רצות, ראיתי את העיר-מדינה הזו "מלכיצדק", ומיהרתי לנסח את מה שקורה בה.
האאוטליין, כלומר קווי המתאר של הספר, לבדו התפרש על פני 8,000 מילים – כמעט באורך של נובלה קצרה. בניתי מראש את כל העולם: את הדמויות; את המבנה; את הפרקים; מההתחלה ועד הסוף. רק אחרי שסיימתי את שלב התכנון וההמצאה, התחלתי לכתוב את הפרוזה עצמה.
הכתיבה עצמה הייתה, בשלבים מסוימים, בעיקר בחלקים הפנטסטיים שיותר נוגעים בפנטזיה, קצת חוויה הזייתית, במידה מסוימת כמו טריפ. ממש כאילו הייתי שם במובן מסוים. הרגשתי שאני באמת פוסע ברחובות של צוער, העיר התחתונה במלכיצדק, בין אבנים מטונפות ובנייני רכבת מתפוררים. אחר כך שקעתי אל תוך מדבר העד, בין החולות האינסופיים והרוח החמה. זו הייתה חירות יצירתית מוחלטת.
אלי: יש הרבה אלמנטים נוספים, חברתיים, אולי אפילו אקטואליים, בספר. תוכל להסביר יותר על זה?
ישי: הרעיון היה בעיקרו בכלל חברתי. עיסוק במשבר האקלים. כלומר, כשחשבתי על מה יהיה העניין עוד מאה ומשהו שנה, לא חשבתי לרגע שזה יתגלגל למקומות אקטואליים, אבל איכשהו זה נכנס בחוקת הקניין, שהיא בעצם חוקה ששוללת לחלוטין את חירותו של האדם, או באירועים אחרים בספר, שבעריכה המתקדמת פתאום נבהלתי מהטקסט, לראות איך כל כך הרבה דברים נמצאים שם.
אבל החלטתי, בתהליך העריכה, לא לעדן כלום. להפך, למתוח עוד. לא להתחנף, להיות חד, נוקב. וזאת אולי החירות המדהימה בכתיבה עתידנית. שאתה לא חייב חשבון לאף אחד!
וכן, הכתיבה מקצינה סיטואציות. משם הכתיבה נבעה לפני הכל. הלכתי עד הקצה. ובתהליך הזה לא דמיינתי שזה יפגוש כל כך מהר את המציאות. למען האמת.
השתמשתי הרבה בשורשים ובחומרים שלי. מעבר לדמיון המופרע שיש לי, אני קורא המון לאורך השנים. חוויתי הרבה ואיכשהו הכל התנקז לשם. למלכיצדק.
עד כאן ישי ויסמן.
עצם העובדה שויסמן העיז ללכת לישראל בעתיד רחוק כל כך יחסית, יש בה כבר משום אופטימיות יחסית וגם העזה. יש לדעת שרוב מחברי הספרות העתידנית על ישראל לא העזו ללכת רחוק כל כך כמוהו.
ולסיכום – הספר מומלץ ביותר.
