"בְּמָקוֹם שֶׁעוֹד לֹא חִפַּשְׂנוּ/ בְּשׁוּלֵי הַמִּטָּה,/ בְּסִיּוּמָהּ שֶׁל מִלָּה/ …בִּשְׁאֵרִיּוֹת הַתַּפּוּחַ,/ בּוֹאִי נִמְצָא אַהֲבָה".
"ספר השירים הישן – כרך א'" של איל לוי הוא מסע מרתק בעולמו של משורר המתבונן בעיניים אוהבות בעולם, מלהטט בין זיכרון לתחושה, בקול משוררתי בוגר ומהודק. ספר ביכורים המחזיק בין דפיו הד והבטחה של יצירה ארוכת שנים, מבקש לשמר את הישן, ובו בזמן להעניק לו משמעות מחודשת ולהשפיע. הספר יצא בהוצאה ועריכה עצמית, בינואר 2025.
מבנה ועיצוב הספר
כריכה בצבע בורדו ואותיות זהב מעניקה לספר מראה קלאסי. הכותרת "כרך א" מרמזת להמשכיות. על גב הכריכה כותב לוי: "אם מילות שיריי אינן מסוגלות להזיז הרים, לגרוס סלעים, לחרוץ גורלות, אין הן שוות את הבל פה הדובר אותן". הספר אינו מחולק לשערים ומציג רצף של 82 שירים.
השפה והסגנון
הבחירה לקרוא לספר ביכורים, "ספר השירים הישן – כרך א'", מעוררת סקרנות. השירים כתובים בשפה עשירה, תמציתית, רוויים בדימויים עוצמתיים. השירים מתפרשים על פני מנעד הנע בין שקט מהורהר למסע במחוזות אמונה, ומעניקים הצצה לרגעים אינטימיים. לוי משתמש במילים ככלים לפיסול המציאות, דרכן הוא חושף מהחומר חוויות אישיות של אהבה ומוות.
ניכרת רגישות המשורר לשפה ולמוזיקליות שלה. סגנון הכתיבה גמיש, לירי, נע בין חריזה מוקפדת לבין כתיבה חופשית, בהתאם לרגש שהוא מבקש לעורר. לדוגמא ב"שיר לפני אהבה": "אֱחֹז אֶת פְּרִי הַבֹּסֶר/ בְּגִנָּתִי/… הַרְגֵּשׁ אֶת צִנָּתוֹ/ עַל לְחַיֶּיךָ/ עַד שֶׁיַּבְשִׁיל/ לִכְדֵי אַהֲבַת חַיֶּיךָ.." או בשיר "נבועה": "נִתְּנָה לְךָ, נְבוּעָה./ לִנְבֹּעַ חֹם וְאַהֲבָה, לִנְבֹּעַ שֶׁפַע./ עֵד אֶתְכַּסֶּה כֻּלִּי בְּךָ".
חיבורים ופרידות
השיר הפותח, "פרי-דע", מציב את התמה המרכזית של מכלול היצירה: עיסוק בזהות, חיבורים, וגילוי. "אָדָם נִפְרָד מֵרֶגַע הִוָּצְרוּ / מֵרֶחֶם/ מֵחֹם וְאַהֲבָה/… אָדָם נִפְרָד, מֵרֶגַע הֱיוֹתוֹ/ מִגּוּפוֹ/ אַהֲבוֹתָיו/… חֲפָצָיו. נְשִׁימוֹתָיו./ אָדָם נִפְרָד בְּרֶגַע מִדַּעְתּוֹ, מֵעוֹלָמוֹ".
השיר עוסק בפרידה כמצב יסודי של הקיום האנושי. שם השיר משחק עם המילה, תוך פירוקה ל"פרי-דע", ובכך מרמז על שני מישורים: הקשר בין ההכרה לבין תחושת הניתוק, והדהוד מיתי לחטא עץ הדעת – רגע ההיפרדות הראשון של האדם מהאלוהי.
המבנה הפואטי נשען על תבנית משולשת המתפתחת בתנועה ספיראלית. האנאפורה "אדם נפרד", המופיעה בראש כל יחידה, מסמנת מעגלי היפרדות מתרחבים. ראשית, ההיפרדות מהרחם. הצירוף "מחום ואהבה" מעמיק את משמעות הקרע מעבר לממד הפיזי, אל הרגשי. במעגל השני, ההיפרדות מהדברים האינטימיים: "מגופו / אהבותיו / חפציו. נשימותיו". הכללת הנשימות מעצימה את תחושת הדחק. המעגל האחרון מוביל לשיא דרמטי, בניתוק מהתודעה עצמה ומהעולם. החזרתיות תורמת למוזיקליות של השיר ומעצימה את המסר. המבנה המקוטע, עם שורות קצרות ברובן, משקף את שבריריות הקיום. לוי מעצב תהליך התפרקות, כשכל שורה היא שלב נוסף. אף שהשיר מציג תפיסה אקזיסטנציאליסטית של הקיום כניכור מתמיד, הכותרת "פרי-דע" טומנת בחובה נחמה – כי דווקא ההכרה בפירוד, הידיעה עצמה, עשויה להיות צעד ראשון בהתמודדות עם המצב הקיומי של הניתוק.
עיסוק בזמן ותנועה
הספר מבטא געגוע לתקופות עבר, בעיניים מפוקחות, מתוך מודעות מפוכחת למורכבותן. העיסוק בזמן ובשחיקתו משלב פיוטיות עם ריאליזם נוקב, ולעיתים ציניות עדינה, המעניקה לשירים עומק נוסף. הזמן מתואר לא רק כרקע, אלא ככוח משפיע. דוגמה לכך היא השיר "סדק": "מַיִם מְחַלְחֲלִים גַּם דֶּרֶךְ סֶדֶק צַר בְּיוֹתֵר,/ אֵין אֶפְשָׁרוּת לַעֲצֹר אוֹתָם./ גַּם אַהֲבָה".
השיר מתאר במלים ספורות תחושה של תנועה וכוח בלתי ניתן לעצירה, חקירה מטאפורית של רגשות, תנועה, וחוסן אנושי, תוך שימוש בדימוי של סדק זעיר שדרכו זורמים מים בהתמדה. כוחם של מסלולים עדינים, לכאורה חסרי משמעות, ליצירת שינוי או התקדמות.
הדיאלוג עם מסורת השירה העברית
לוי מקיים דיאלוג עם מסורת השירה העברית. לא ברובד הלשוני בלבד, אלא גם בבחירת הנושאים ובעיצוב הפואטי. השיר "אין זמן" מדגים את האופן שבו לוי מתכתב עם מסורת תוך יצירת קול ייחודי משלו. "וְהֶעָלֶה אֵינוֹ נוֹפֵל/ הַמָּחוֹג לֹא זָז/ הַצְּפִירָה מִתְאָרֶכֶת/ הַמַּיִם עוֹמְדִים מִלֶּכֶת/ הַנְּשִׁיקָה הִיא זִכָּרוֹן מִתָּמִיד./ הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה נִמְצֵאת תָּמִיד/ וְאֵין זְמַן,"//… וְאֵין זְמַן, וְיֵשׁ אַתְּ".
הדימויים היומיומיים – העלה, המחוג, הצפירה – מזכירים את עמיחי, ההופך רגעים פשוטים למטאפורות עמוקות, ומתייחס לזמן כישות גמישה. אל מול עמיחי, הנוטה להרחיב את דימוייו, לוי בוחר בתמציתיות מדודה, כשכל שורה היא תמונה שלמה בפני עצמה. השורה החותמת את השיר, "וְאֵין זְמַן, וְיֵשׁ אַתְּ", בה לוי מזקק רגש אהבה עז, מהדהדת מתח ביאליקי בין זמני לנצחי, ומציעה פתרון אינטימי ונטול פאתוס – הנוכחות האנושית כתשובה לחידת הזמן. בספר מופיע שיר בשם "ביאליק חדש", בו מתאר לוי את שמחתו על רכישת ספר חדש של ביאליק – ובכך קורץ למסורת.
בשיר "שיר למוסף תרבות" מבקר לוי את עולם התרבות, דרך דימויים של כמיהה בלתי ממומשת: "זַהֲרוּרִית מִצְטַנֶּפֶת לְתוֹכָהּ/ פִּטְמוֹתֶיהָ, פִּטְמוֹתֶיהָ/ אֵין יוֹנֵק בָּהּ לִגְאֹל חֲלֵב אַהֲבָתָהּ…". הזהרורית המצטנפת מסמלת פריחה שאינה מתממשת, כשם שהפטמות אינן מזינות. היעדר היניקה מרמז על תרבות עקרה או על הצורך במטאפורות חושניות כדי למשוך תשומת לב בתקשורת התרבותית.
אהבה ומערכות יחסים
בין תשוקה לריחוק, בין כמיהה לאכזבה, שירים רבים עוסקים במערכות יחסים. שירים המבטאים עומק רגשי, פגיעות, ותקווה. בשיר הקצר והעדין "בואי נמצא אהבה", לוי מציע לחפש את האהבה במקומות השוליים, הבלתי צפויים. "…בְּמָקוֹם שֶׁעוֹד לֹא חִפַּשְׂנוּ/ בְּשׁוּלֵי הַמִּטָּה,/ בְּסִיּוּמָהּ שֶׁל מִלָּה/ בְּצִפִּיָּה לִפְגִישָׁה,/ בִּשְׁאֵרִיּוֹת הַתַּפּוּחַ,/ בּוֹאִי נִמְצָא אַהֲבָה".
השיר בנוי שורות קצרות, המעניקות לו קצב איטי מהורהר, כמעט לחישה אינטימית בין אוהבים. הוא מעצים את הרעיון שאהבה נמצאת בפשטות, בשארית. השיר עושה שימוש במטונימיות עדינות. "שולי המיטה" מסמלים את המרחב הפרטי של בני הזוג, בו מתרחשת קרבה אינטימית, אך דווקא בשוליים ולא במרכז. שימוש בסמליות, בשפה רב־משמעית מלטפת, רומז לרגע שלאחר הדיבור, "שאריות התפוח", כמשהו שנותר אחרי שכבר נצרך, אולי רמז לקשר שכבר עבר דרך. השיר נחתם בקריאה לפעולה. השימוש בפועל "נמצא" ולא "נחפש" – מרמז שהאהבה כבר שם, מחכה לגילוי. אהבתי במיוחד את השיר הזה, ואת ההזמנה של לוי לקורא לעצור ולגלות את הנחבא במקומות הלא צפויים.
השיר "משמיים כאלה תבואי", משלים את האכזבות ומנכיח בהם תקווה ושייכות. "מֵהָאֹפֶק אֶרְאֵךְ קְרֵבָה/ עַד מֶרְחַק נְגִיעָה/ אָז תָּרוּצִי וְתַחְבְּקִינִי/ בְּכָל מְאוֹדֵךְ, בְּכָל עֻזֵּךְ // שָּׁמַיִם רְחֻבִּים חוֹבְקִים אֶת כָּל הָעוֹלָם / אַךְ אַתְּ חוֹבֶקֶת אוֹתִי / מְשִׁיבָה נְשִׁימָה שֶׁהָלְכָה לְאִבּוּד". משהדובר מבחין באהובתו קרבה מהאופק, כבר אין הפרידה כורח המציאות, אלא כמיהה לאיחוד, גם אם הדרך עדיין ארוכה. השמיים האינסופיים עוטפים את העולם, והעיקר הוא החיבוק האנושי, המצליח להשיב נשימה שאבדה.
תמונות חזותיות ודימויים
דימויים של טבע, גוף, עיר, ונוף משמשים כמעברים רגשיים, המובילים את הקורא דרך תחושות של שבריריות, כמיהה, והתחדשות. הקריאה בספר מזכירה דפדוף באלבום תמונות – תיעוד של חיים פנימיים עשירים בשאלות, לעיתים חדים ולעיתים מטושטשים בזיכרון. כך למשל בשיר "אֲנִי כְּעֵץ הַנּוֹפֵל בַּיַּעַר":…"וְאֵין שׁוֹמֵעַ/ רַעַשׁ הַנְּפִילָה נִשְׁמָר בְּזִכְרוֹנִי/ מַרְעִישׁ שׁוּב וָשׁוּב בְּתוֹכִי".
דוגמה נוספת היא השיר הקצר והמשמעותי, הנקרא "נשֹׁום". המשתמש בדימויים ימיים כדי לבטא את תנועת העצב בנפש האדם : "הָעֶצֶב הַגָּדוֹל/ כְּמוֹ הַלִּוְיָתָן הַכָּחֹל/ צוֹלֵל לַמַּעֲמַקִּים/ עוֹלֶה מֵעַל פְּנֵי".
לוי מאניש את העצב ומדמהו ללווייתן כחול, היונק הגדול והכבד ביותר. השיר בנוי משורות קצרות, הנעות בין מצולות, לרגעים של עלייה אל פני השטח, כתנועת הלווייתן. משקפות מקצב גלי, כמעין נשימה עמוקה: הרגש שוקע אל התת-מודע, ואז עולה שוב, כפעולת ריאות. הלווייתן כסמל לממדיו של העצב. כמוהו, גם העצב צולל למעמקי הנפש, לפני שהוא שב וצף. מוטיב המים מהדהד לרגשות, והים מסמל מקום של גאות ושפל, של חיים סמויים מן העין. השיר מסתיים בקטיעה, "עוֹלֶה מֵעַל פְּנֵי", בלי שנאמר מעל פני מה. הסיום הפתוח מותיר לקורא מקום לשבץ בו את חוויותיו. שיר קצר ועוצמתי, הלוכד בעשר מלים את מהות העצב והתנועה שהוא מייצר. אין בו פתרון, אך יש בו רמז למחזוריות הרגש, תזכורת פיוטית לכך שעצב, גם כשהוא עמוק וסוחף, מצוי בתנועה, כנשימה.
קודש וחול
בשיר 'ספר השירים הישן', שהעניק לספר את שמו, לוי מתאר: "…מִדֵּי יוֹם שְׁלִישִׁי/ סְבִיבוֹת הַשָּׁעָה שֵׁשׁ וָחֵצִי, לִפְנֵי שְׁקִיעָה,/ אוֹהֶבֶת לִפְתֹּחַ בְּעַמּוּד אַקֲרָאִי,/ לִקְרֹא לִי אֶת הַשִּׁיר בְּפָתוֹס שֶׁל מְשֹׁוְרִרִים,/ אֲנִי צוֹחֵק וָגַם אַתְּ, אֵלֶּה רְגָעִים שֶׁל רִחוּף בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים".
השיר מציג רגע אינטימי פואטי המתרחש בשעת דמדומים נעימה. לוי יוצר מעין טקס אינטלקטואלי, שבו קריאת שיר שנבחר אקראית מייצרת חיבור רגשי. הביטוי "פתוס של משוררים" מרמז על מודעות עצמית לגבי הז'אנר השירי, תוך יצירת מרחק אירוני. הצחוק המשותף מפרק את הרצינות ויוצר קרבה. המטאפורה "ריחוף בעולמות עליונים" מוסיפה ממד מטאפיזי, המרומם את הרגע בקדושת התעלות רוחנית, המאחדת זוג בתוך חולין היומיום. השיר משקף את עומקה של חוויית השירה כמעשה של מיסטיקה חילונית, מעשה של חיבור.
התמודדות עם המציאות העכשווית
כמצופה מספר היוצא לאור במהלך מלחמה, יש בספר נגיעות אקטואליה ושאלות אמוניות, כמו בשיר "דברי אלוקים מתים": " אֵלֶּה הַדְּבָרִים אוֹתָם דִּבֵּר הָאֱלוֹקִים/ אֶל הַמַּלְאָכִים הָעוֹסְקִים בִּמְלֶאכֶת הַהֲמָתָה/… בִּדְמָמָה חֲנוּקָה יָצְאוּ מִלְּפָנָיו, חֲפוֵיֵי רֹאשׁ, בְּכַנָּפִים דּוֹמְעוֹת, לְלֹא/ עוֹרְרִין".
השיר מציג תמונה אפוקליפטית של מפגש מצמרר בין האל למלאכים המבצעים את שליחות ההמתה. ומשלב לשון מקראית עם ביקורת נוקבת. הדממה החנוקה והדימוי "כנפיים דומעות" מחדדים את הייסורים הכרוכים בציווי, השיר מציב שאלה על המוסריות שבהיענות לציווי מוחלט.
סיכום ומסקנות
"ספר השירים הישן – כרך א'" מציע חוויית קריאה הנוגעת בנימים העדינים של הרגש. זהו ספר עדין המזמין את הקורא למסע אישי בין עבר והווה, בין רגש ותודעה, ובין חיים למוות. זוהי שירה נושמת, תמציתית, ומפעימה, נובעת ומחוברת לעומק החוויה האנושית. הספר דורש מהקורא לעצור, לשאול, להרהר, בכדי להזיז הרים ולגלות חיבורים, בתוך קיום שבו הפרדה היא חוק טבע.
התנועה, התקווה, ואהבת האדם הם בעיניי המאפיינים המרכזיים של הספר, אותו קראתי לראשונה, וברצף. איל לוי משמיע קול בשל ומגובש, מחדש מבלי לאבד הערכתו למסורת השירה, בשפה פיוטית, רגישה, ועכשווית. הספר עורר בי ציפייה לכרך ב' וליצירותיו הבאות. זהו ספר מומלץ לכל מי שמבקש לצלול אל עומק נביעת השירה, אל נבכי הנפש ולצוף על מרחביה האינסופיים של האהבה.
