הנבואה על פי הרמב"ם – פרק מספרו של מנשה דובשני ״הרמב״ם חייו ומשנתו״

על פי המסורת יום הולדתו של הרב משה בן מיימון, הרמב"ם, הוא בי"ד ניסן בשנת ד'תתצ"ה, שנת 1134 לפי המניין הלועזי.

לציון המועד הנה פרק מספר של מנשה דובשני, שיצא לאור שוב בימים אלו, שבעים שנה בדיוק לאחר פרסומו המקורי, בידי ילדיו, על הנבואה כפי שראה אותה הרמב"ם.

המערכת

"הרמב"ם חייו ומשנתו" של מנשה דובשני פורסם במקור ב"ספריית דביר לעם" בשנת תשט"ו, 1954, ויצא לאור מחדש 70 שנה לאחר מכן, 2024, בהוצאת "צמרת".

מנשה דובשני נולד בשנת 1914 בירושלים. הוא סיים תואר מוסמך בפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. משנות החמישים ועד סוף ימיו חקר, לימד, הרצה, ופירסם ספרים בנושאים מגוונים בתחום המקרא והספרות העברית והכללית. בעבודתו ראה שליחות. בתקופה של העליות ההמוניות כתב ספרים בשפה בהירה ומובנת, במטרה לפתוח אפשרויות לאלה שלא זכו לרכוש השכלה. נפטר בתל-אביב ב-1984.

הנבואה על פי הרמב"ם

הבנה יסודית ומקיפה של הנבואה היתה אחת המטרות החשובות ביותר שהניעו את הרמב"ם לכתוב את "מורה נבוכים". בעיה זו העסיקתהו כל ימיו. כבר בהקדמתו הכללית לפירוש המשנה עוסק הרמב"ם בהלכות נביאים ומעיר כי דיון מקיף ושלם בענין זה "יצטרך ספר בפני עצמו, ואולי השם יסיענו עליו על מה שראוי להתחבר בענין זה" (עמ' טז). מכאן שהיה בדעת הרמב"ם לכתוב ספר מיוחד על הנבואה. ואמנם, בהקדמה לפרק "חלק" עיקר ז' כותב הוא שנית כי הסברה מקיפה ושלמה של הנבואה תדרוש ספר גדול ("ואפילו יהיה מקוצר בתכלית הקיצור – מאה דפים") והוא מודיע שכבר התחיל לחברו ("ספר הנבואה שאני מתעסק בו"), אולם לאחר שחיבר חלק קטן ממנו, הפסיק, כי נוכח שהסברה יסודית של הנבואה תחייב אותו לבאר תחילה את כל המושגים הפילוסופיים שדיברנו עליהם עד כאן, היינו: לכתוב ספר פילוסופי גדול. לפיכך דחה את הדיון היסודי בבעיות הנבואה לחיבורו הפילוסופי, ובספר "משנה תורה" הסתפק ב"זכרון יסודות האמונה וכללי האמיתות, בקיצור ורמזים קרובים לבאור" (עיין הפתיחה ל"מורה" עמ' ח'-ט' ו"הלכות יסודי התורה" פרקים ח'-י'). ב"מורה נבוכים" מייחד הרמב"ם את הפרקים לב-מח של חלק ב' (שבעה עשר פרקים !) לבעיות הכלליות של הנבואה, אולם אין כמעט פרק שאין הוא נוגע בו באחת הבעיות של הנביאים ושאינו מפרש בו את דבריהם.

חשיבות מיוחדת זו של בעיית הנבואה במשנת הרמב"ם שני טעמים לה, פנימי, וחיצוני:

א) האמונה שהאלוהים התגלה למשה ולשאר הנביאים היא מיסודות הדת. האמונה בתורה מן השמים תלויה בתופעת הנבואה. הואיל והרמב"ם האמין בכל לבו כי התורה ניתנה לעם ישראל מאת אלוהים באמצעות משה, אדון הנביאים, ושאלוהים שלח נביאים להזהיר את עמו על קיום מצוות התורה, הרי חייב היה לבאר תופעה זו ולהסביר מהותה, תפקידה ותכליתה.

ב) אמונת האיסלאם תבעה להכיר ולהודות בנבואתו של מוחמד ובשליחותו. הוויכוח בין היהדות ובין האיסלאם התרכז כולו בשאלה: ההיה מוחמד שליח אלוהים, נביא אמת ? – חייב היה הרמב"ם לתת לעצמו ולבני עמו קריטריון נאמן ובטוח שלפיו תוכר נבואת אמת מנבואת שקר.

בפרק השלישי הסברנו את מגמתו הכללית של הרמב"ם – להוכיח שרק היהדות היא דת האמת, כי רק היא נתנת לאחדות גמורה עם אמיתות השכל ועם הפילוסופיה. הרמב"ם משתדל איפוא לבאר גם את הנבואה כתופעה שאפשר להגדירה במושגים פילוסופיים, ושאפשר להכלילה במסגרת העולם הטבעי (כך השתדל לעשות גם בנוגע למושג ההשגחה), אולם יחד עם זה רצה לשמור גם על הצביון הדתי המסורתי של הנבואה. משנת הרמב"ם בנבואה יש לה איפוא מגמה ברורה זו: הסברת הנבואה כתופעה טבעית שכלית, ושמירת אופיה הדתי המיוחד.

בעיות הנבואה ארבע הן בעיקרן: א) מיהות הנביא ותכונותיו; ב) מהות הנבואה ודרגותיה; ג) תוכן הנבואה ותכליתה; ד) נבואת אמת ונבואת שקר.

א) מיהות הנביא. מי הוא המוכשר להיות נביא כלומר, שליח אלוהים? מן הן תכונותיו וסגולותיו? – הרמב"ם מביא שלוש דעות, שלוש תשובות, לשאלות אלו:

(1) "הדעת הראשון – והוא דעת המון הפתאים ממי שיאמין בנבואה, וקצת המון אנשי תורתנו גם כן יאמינהו – והוא : שאלוה ית' יבחר מי שירצה מבני אדם ישרה בו הנבואה וישלחהו – אין הפרש בין שיהיה האיש ההוא אצלם חכם או סכל, רב השנים או צעיר השנים". לפי דעה זו אין האדם הנבחר על ידי אלוהים זקוק לשום סגולות מיוחדות. יכול הוא להיות צעיר או זקן, חכם או סכל, רק אם איננו אדם רע ויש בו מידות טובות – הרי ייתכן שאלוהים יבחר בו לנבואה. דעה זו רואה את הנבואה כאחד הנסים והנפלאות וכתופעה שאין לה סיבות "אנושיות" שאפשר להגדירן. האלוהים בוחר במי שהוא רוצה ואין אנו יודעים את סיבות בחירתו. ביחוד חשוב להדגיש שדעה זו אינה תולה את הנבואה במעלה שכלית של האדם. אפילו סכל עשוי להיבחר לשליח האלוהים (בתנאי אחד בלבד שאין בו מידות רעות, כי לא ייתכן שאלוהים "ישרה שכינתו על אדם רע"). הרמב"ם מוסיף מיד, כי זוהי "דעת פתאים", אף שגם בין "המון אנשי תורתנו" יש מחזיקים בה.

(2) הדעה השניה היא "דעת הפילוסופים" – והיא ההיפך מהראשונה. הנבואה אינה נס אלא תופעה טבעית. לפי דעה זו "הנבואה – שלמות אחד בטבע האדם, והשלמות ההוא לא יגיע לאיש מבני אדם אלא אחר לימוד, יוציא מה שבכוח המין לפועל… כמשפט כל שלמות שאפשר מציאותו במין אחד… ולפי זה הדעת, אי אפשר שינבא הסכל, ולא יהיה האדם מלין בלתי נביא ומשכים נביא, כמו שימצא מציאה. אבל הענין כן, והוא: שהאיש המעולה, השלם בשכליותו במידותיו, כשיהיה כוחו המדמה כפי מה שאפשר להיות מן השלמות… הוא יתנבא בהכרח, שזה – שלמות הוא לנו בטבע. ולא יתכן לפי זה הדעת, שיהיה איש ראוי לנבואה ויכין עצמו לה ולא יתנבא". ובכן הנבואה היא אחת השלמויות הטבעיות של האדם שאינה שונה במהותה מכל שלמות אחרת. האדם אינו זוכה לה במקרה ובלי סיבה ואינו נבחר פתאום להיות נביא. כמו כל שלימות אחרת נזקקת גם הנבואה להכנה ארוכה, לתנאים מתאימים, לסגולות מיוחדות. רק אדם השלם בשכלו ובמידותיו ועשיר הדמיון מוכשר לנבואה. הכרחיות שלוש סגולות כהכנה לנבואה: השכלה עליונה, מידות טובות, ודמיון מפותח. יתר על כן, מי שניחן בשלוש סגולות אלו ושכלו ודמיונו מתפתחים ומתעלים בלי הפסק, אי אפשר שלא יהיה נביא בדיוק "כמו שאי אפשר שיזון איש בריא המזג במזון טוב ולא יולד מן המזון ההוא דם טוב ומה שדומה לזה". בקצרה, הדעה הראשונה תולה את הנבואה רק באלוהים, ולא באדם ואילו הדעה השניה תולה את הנבואה רק באדם, ולא באלוהים.

(3) הדעה השלישית, שהיא דעת הרמב"ם ולפי דבריו גם "דעת תורתנו ויסוד דתנו", מבקשת למזג את שתי הדעות הקודמות. בנבואה משתתפים 2 גורמים: אלוהים ואדם. הפירוש הנכון של הנבואה חייב לכלול את שני הגורמים האלו יחד. הפילוסוף אינו יכול לקבל את הדעה הראשונה, משום שהיא הופכת את הנביא למכשיר עיוור בידי אלוהים. ואילו איש הדת והמסורת אינו יכול לקבל את הדעה השניה, המנתקת את הזיקה של הנבואה לאלוהים. ודאי שהרמב"ם נוטה יותר לדעה השניה. אם ישנה אחדות בין התורה ובין הפילוסופיה צריכה להיות אחדות גם בין הנבואה והחכמה. האמת הנבואית היא בהכרח גם אמת שכלית, לא ייתכן שהנבואה לא תהיה שלמות שכלית ושלא תהיה תוצאה משלמות כזאת. אבל בדעה השניה יש נקודת תורפה שאותה אין הרמב"ם יכול לקבל: היא שוללת את השליחות בנבואה. הנביא הוא קודם כל שליח אלוהים. כל ביאור, שאינו כולל את האופי הזה של הנביא אינו ביאור שלם ואמיתי (גם נסיונו המודרני של אחד העם להגדיר את הנביא במושגים מוסריים בלבד – איש הקצוות והצדק המוחלט – מתוך התעלמות גמורה מהאופי הדתי של  הנביא ומשליחותו – נכשל בהכרח). הרמב"ם אינו יכול להתעלם מהעובדה, שבתנ"ך ובמסורת היהודית בכלל הנביא הוא שליח אלוהים. עליו להכניס איפוא תיקון מסוים בדעה הפילוסופית כדי שדעה זו לא תהיה מנוגדת לתורה. ואמנם, הרמב"ם מקבל את הדעה הפילוסופית, אלא שבדבר אחד הוא מסתייג ממנה: "שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה, המכין עצמו לה, אפשר שלא יתנבא, וזה – ברצון אלוהי. וזה אצלי הוא כדמות הנפלאות כולם". ובכן, מצד אחד, הנביא חייב להיות בעל שכל, דמיון, ומידות, ומי שאין לו השלמויות הללו לא יוכל להיות נביא. יש לנבואה תנאים טבעיים הכרחיים, שאפילו אלוהים אינו משנם. אולם מצד שני, יכול אלוהים למנוע את הנבואה מאדם המוכשר לה. על־ידי האפשרות למנוע את הנבואה מציל הרמב"ם את המושג הדתי של הנביא, כי הנבואה תלויה בסופו של דבר ברצון האלוהי, אף שהיא תלויה קודם כל בגורמים טבעיים. ועל־ידי כך אפשר גם לראות את הנביא כשליח אלוהים, כי נשאר המושג של בחירת הנביא על־ידי אלוהים.

גם בתורת הנבואה, כמו במושג אלוהים, בפרשת חידוש העולם, ובעיית ההשגחה, רואים אנו כיצד משתדל הרמב"ם לפרש את כל המושגים הדתיים והאמונות המסורתיות בהתאם להשקפה הפילוסופית, וכיצד הוא משאיר את התוכן של המושג הדתי בתוך המסגרת הפילוסופית. האל בוחר את הנביא לפי רצונו החפשי, והוא שולח את מי שהוא רוצה ובזמן שהוא רוצה. אבל הוא שולח רק את האדם "השלם, המעולה בתכלית". האפשרות שיינבא פתי או סכל היא "כאפשרות הנבא חמור או צפרדע. זה יסודנו: שאי אפשר מבלתי התלמדות והשלמות. ואז יהיה האפשרות הנתלית בו – גזירת האלוה" (פרק לב).

דוגמה למניעת הנבואה מביא הרמב"ם מברוך בן נריה תלמידו של ירמיה, שלא זכה לנבואה, אף שהיה ראוי לה, ומ"בני הנביאים" שהשתדלו והתחנכו להיות נביאים ולא זכו לכך.

לכאורה יש בתנ"ך פסוקים המנוגדים להשקפת הרמב"ם ואת הפסוקים האלה הוא מפרש. מה שנאמר בירמיה: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך" (א', ה'), אין פירושו שבחירת ירמיה לא היתה תלויה בהשתלמותו ובהכנותיו לנבואה, אלא שכל נביא "אי אפשר לו מבלתי הכנה טבעית בעיקר יצירתו". ותשובת ירמיה "נער אנכי" אינה מוכיחה שהנבואה שרתה עליו בהיותו ילד, כי המושג "נער" עשוי לחול בעברית גם על אדם מבוגר. את התגלות אלוהים במעמד הר סיני לפני כל העם אין לפרש שגם קטנים וסכלים זכו לנבואה. הרמב"ם מדגיש כי מה שראו ושמעו הכל – הרי זה רק האש הגדולה והקולות, אבל למדרגת נבואה הגיעו רק הראויים לה (משה, אהרן, נדב ואביהוא, ושבעים הזקנים) וגם אלה, לפי דרגות, כל אחד לפי מעלת שלימותו.

ב) מהות הנבואה – הואיל והנביא חייב להיות בעל שלימות שכלית הרי שיש לנבואה זיקה לשכל האדם: "דע – כי אמיתת הנבואה ומהותה הוא: שפע שופע מאת האלוה ית' באמצעות השכל הפועל על הכוח הדברי תחילה, ואחר כן ישפע על הכוח המדמה" (פרק לו). בפרק הקודם ראינו כי שכל האדם מקבל השפעה מהשכל העולמי האלוהי. ובכל השכלה יש מגע מסוים בין השכל האנושי והאלוהי, הכולל את המושכלות. מהו איפוא הדבר המייחד את הנבואה מפעולת השכלה אחרת ? שבנבואה שופע השפע לא רק על השכל (הכוח הדברי) אלא גם על הכוח המדמה. לכן גבוהה מעלת הנבואה ממעלת החכמה, כי היא דורשת שלימות עליונה גם של השכל וגם של הדמיון: "וזאת היא היותר עליונה שבמדרגות האדם ותכלית השלמות אשר אפשר שימצא למינו, והענין ההוא הוא תכלית שלמות הכוח המדמה. וזה ענין אי אפשר בכל איש בשום פנים, ואינו ענין יגיעו אליו בשלמות בחכמות העיוניות והטבת המידות [בלבד]… עד שיחובר אל זה שלמות הכוח המדמה בעיקר היצירה בתכלית מה שאפשר". הנבואה תלויה איפוא בארבעה גורמים: מצד אלוהים – בהשפעת השכל הפועל על שכל האדם ודמיונו, ומצד האדם – בשלימות שכלו, דמיונו, ומידותיו.

ג) דרגות הנבואה – העובדה שהנביא נזקק לשלוש שלמויות נותנת בידנו את המפתח להבנת הדרגות של מעלות הנביאים: "הנביאים מעלות מעלות הן, כמו שיש בחכמה חכם גדול מחברו, כך בנבואה נביא גדול מנביא" (הלכות יסודי התורה פרק ז', ב'). "וידוע שאלו השלושה ענינים אשר כללנום – והם: שלמות הכוח הדברי בלמוד, ושלמות הכוח המדמה ביצירה ושלמות המידות… יש בהם בין השלמים יתרון רב בזה על זה מאד: ולפי זה היתרון בכל ענין משלושת הענינים האלה יהיה יתרון מדרגות הנביאים כולם זו על זו" (ה"מורה", לו). יש אנשים שמעלת שכלם משלימה רק את עצמם ויש אנשים המקבלים שפע שכלי רב יותר, המשלים גם אחרים. אם השפע השכלי שופע רק על "הכוח הדברי לבד ולא ישפע דבר ממנו על הכוח המדמה" אזי האדם הוא מכת "החכמים בעלי העיון", אם השפע הוא על שני הכוחות (השכלי והמדמה) הרי זו נבואה, ואם יהיה השפע על המדמה לבד – והשכל אינו בדרגה עליונה – אז האדם הוא מכת "מנהיגי המדינות, מניחי הנימוסים, והקוסמים והמנחשים ובעלי החלומות הצודקות" (פרק לז). מכאן גם ההבדל המכריע בין נביא וקוסם, שהקוסם או החולם ניחן רק בכוח דמיון מפותח, אבל איננו בעל שלימות שכלית. כל ההבדלים הללו (בשכל, בדמיון, ובמידות מצד אחד, ובכמות השפע מצד שני) מאפשרים למיין את הנביאים לסוגים ולמדרגות רבות ושונות. בכל אופן, כל הנביאים "אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום, בחזיון לילה, או ביום, אחר שתפול עליהן תרדמה… והדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה דרך משל מודיעין לו, ומיד יחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה וידע מה הוא, כמו הסולם שראה יעקב אבינו ומלאכים  עולים ויורדים בו, והוא היה משל למלכויות ושעבודן, וכמו החיות שראה יחזקאל, והסיר נפוח ומקל שקד שראה ירמיה, והמגילה שראה יחזקאל, והאיפה שראה זכריה, וכן שאר הנביאים מהם אומרים המשל ופתרונו כמו אלו, ויש שהן אומרים הפתרון בלבד, ופעמים אומרים המשל בלבד בלא הפתרון, כמקצת דברי יחזקאל וזכריה וכולן במשל ודרך חידה הם מתנבאים" (יסודי התורה ז', ב'-ג').

ד) נבואת משה – הרמב"ם מדגיש, שכל דבריו על הנבואה, על מהותה, ודרגותיה, אינם חלים על משה: "ואשר אודיעך אותו – כי כל דבר שאומר אותו בנבואה בפרקי זה המאמר אמנם בצורת נבואת כל הנביאים אשר לפני משה ואשר יבואו אחריו. אמנם נבואת משה רבנו לא אדבר בה באלו הפרקים אפילו מלה אחת, לא בבאור ולא ברמיזה" (ה"מורה", לה). על דבר זה הוא חוזר בכל אחד משלושת ספריו הגדולים. בהקדמה לפרק "חלק" מפרט הרמב"ם ארבעה הבדלים עקרוניים בין נבואת משה ושאר נבואות: 1) אל כל הנביאים מדבר אלוהים "על ידי אמצעי (מלאך) ומשה בלא אמצעי"; 2) "כל נביא לא תבוא לו הנבואה אלא כשהוא ישן… או ביום, אחר תרדמה על האדם… ומשה – יבוא אליו הדבור ביום"; 3) על כל נביא משפיעה הנבואה גם על גופו "יחלשו כוחותיו ויתקלקל בנינו ויגיע לו מורא גדול מאד, כמעט שתצא רוחו ממנו… ומשה ע"ה לא היה כן, אבל יבוא אליו הדבורי ולא ישיגהו רתת ורעדה בשום פנים"; 4) רוח הנבואה אינה חלה על הנביאים אלא ברצות אלוהים. אולם משה יכול היה להינבא בכל עת שהוא רצה.

אל ארבעת ההבדלים האלה מוסיף הרמב"ם ב"משנה תורה" עוד שניים: 5) כל הנביאים רואים מה שהם רואים במשל ובחידה ואילו נבואת משה – "אין שם משל, אלא רואה הדבר על בוריו, בלא חידה ובלא משל"; 6) כל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם "חוזרים לאהלם, שהוא צרכי הגוף כלם, כשאר העם". בשעת סילוק השכינה אין הנביא שונה משאר בני אדם לגבי צרכי גופו, ואילו דעתו של משה קשורה ודבוקה תמיד באלוהים ולכן פרוש הוא תמיד מצרכי העולם הזה "ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים" (יסודי התורה, ז', ו').

וב"מורה נבוכים" מוסיף הרמב"ם הבדל שביעי חשוב מאד: כל הניסים שנעשו על־ידי נביאים אחרים (אליהו, אלישע, ועוד) נעשו בנוכחות יחידים או קבוצות של בני אדם. משה הוא האחד שעשה ניסים ומופתים לעיני העם כולו.

מה המריץ את הרמב"ם להוציא את נבואת משה ממסגרת התופעה הכללית של הנבואה ולעשותה – רק היא – תופעה על-טבעית, שאינה ניתנת בשום פנים להיות מוגדרת על־ידי מושגים פילוסופיים ? – התשובה ברורה: משה נתן את התורה לישראל. תורתו אמת מוחלטת. תורה זו ונביא זה אין לדון לפי קריטריונים טבעיים. "לא היתה שם תורה ולא תהיה בלתי תורה אחת, והיא תורת משה רבנו" (פרק לט).

ה) תוכן דברי הנבואה – הואיל והתורה כוללת את האמת הדתית והפילוסופית כאחד, הרי שאין הנביאים שבאו אחרי משה יכולים לגלות אמת חדשה, או לתת תורה חדשה, או לתקן ולשנות דבר מה בתורת משה. במיוחד היתה חשובה לרמב"ם ההדגשה, שאין נביא יכול לחדש שום דבר לאחר תורת משה, משני טעמים: א) כדי לשלול את אפשרות האמונה ב"נביאי" אומות אחרות; ב) כדי למנוע נסיונות של הופעת "נביאי שקר" בישראל בהווה ובעתיד, המבטלים או משנים משהו מתורת משה. ב"הלכות יסודי התורה" אומר הרמב"ם:

 "דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שנוי ולא גרעון ולא תוספת, שנאמר: 'את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו' (דברים יג, א')…

"הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. לפיכך אם יעמוד איש, בין מן האומות בין מישראל, ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה, או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות, אלא מצוות לפי זמן היו – הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה" (ט', א').

השקפה זו מגבילה, כמובן, מאד את תוכן הנבואה ואת תפקיד הנביא – לפחות בתחום הדת. ומתעוררת השאלה: מה בכלל תפקידו של הנביא ולשם מה הוא נשלח? ואמנם הרמב"ם שואל מיד: "אם כן למה נאמר בתורה: 'נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך?'" (דברים יח, יח), והתשובה היא: "לא לעשות דת הוא בא, אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה". גם תפקידים אחרים, גדולים ונעלים, לו, ודווקא בענייני חול. הנביא הוא השולח את העם למלחמה, או מונעו מהילחם, והוא המדריכו בכל ענין חשוב הנוגע לחייו המדיניים והציבוריים, והוא עשוי להקיף עולם ומלואו. אולם בתחום הדת אין הנבואה עשויה להוסיף כלום על דבריו של משה.

(ו) נביא אמת ונביא שקר – אחת הבעיות החמורות ביותר בתנ"ך היא: כיצד להבדיל בין נביא אמת ונביא שקר. בתנ"ך עצמו נזכרים כמה קריטריונים לנביא האמת, למשל: התקיימות דברי חזונו (דברים יח, כב); או האופי המיוחד של דבר הנביא (ירמיה כג, כח-כט); או גם עשיית מופתים (שמות פרק ד'). לפי הרמב"ם, המבחן של נבואת אמת אינו חיצוני (ניסים) אלא פנימי. מי שראוי לנבואה, ויש לו כל השלמויות הדרושות לנביא, ונבואתו היא שכלית ואינה מנוגדת לתורת משה – אפשר לקבל את דבריו, שהוא שליח אלוהים. אולם אם הוא מסתמך רק על ניסים אין לשים בו אמון. מבחן הנבואה אסור לו, לפי הרמב"ם, שיהא תלוי בניסים, כי גם נביאי שקר וגם קוסמים וחרטומים יש בכוחם לחולל נפלאות. אולם הרמב"ם יודע היטב, שבתנ"ך נעזרו כמה נביאי אמת (אפילו משה) באותות כדי שהעם יאמינו בהם. לפיכך אומר הוא, שאין האותות פסולים מעיקרם, אבל תפקידם הוא רק מסייע. "לא כל העושה אות ומופת מאמינים אותו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחילתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו, שנתעלה בהן על כל בני גילו, והיה מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה ואחר כך בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו, מצוה לשמוע לו"(ז,ז).

הרמב"ם מדגיש ואומר: "משה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה… אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה" (פרק ח', א'). מה היה איפוא המבחן של נבואת משה, משום מה איפוא האמינו בו בני ישראל ומדוע חייבים אנו להאמין בו? מעמד הר סיני הוא הראיה המופתית הניצחת לאמיתות נבואת משה, והיא גם הראיה היחידה לכך. ל"מעמד הר סיני" יש אופי מיוחד במינו בין שאר המופתים: העם כולו ראה במו עיניו ושמע במו אזניו את התגלות האל למשה. אין בתנ"ך שום התגלות נבואית אחרת כזו, ולכן אין היא צריכה לשום ראיה נוספת. נבואת משה אינה תלויה באותות. האותות שעשה במצרים היו רק אמצעי זמני, כדי שיאמינו בו עד "מעמד הר סיני", ואפילו לאחר מעמד הר זה לא היתה האמונה בו ודאית ושלמה.

"לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים וביקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו ואנו יודעים בברור שכל האותות הללו הם מעשי כשפים בלבד" (ח', ג'). אין לשמוע איפוא לנביא – אפילו אם עשה אותות – אם מתיר הוא לעבור על אחת מכל מצוות התורה. אבל יש לשמוע לו, אם נתן הוראה לעבור על אחת המצוות לפי שעה, היינו לצורך מיוחד של השעה (כגון אליהו, שהקריב עולה על הכרמל ולא בירושלים) בהסתייגות אחת מפורשת: גם "הוראת שעה" כזאת אסורה לחלוטין לגבי עבודה זרה. "אבל בעכו"ם אין שומעין לו ואפילו לפי שעה, ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים ואמר שה' צוהו שתעבוד עכו"ם היום בלבד, או בשעה זו בלבד, הרי זה דבר סרה על ה'… שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ולפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר" (ט', ג'-ה').

גם הגדת עתידות מקבל הרמב"ם, אבל רק כמבחן מסייע. אם מתקיימים באדם כל התנאים האמורים למעלה, ואם מתקיימים כל דברי חזיונו הרי זה נביא אמת, "ובודקין אותו פעמים הרבה". ואם לא נתקיימו דברי הפורענות שלו, אין בכך הכחשה לנבואתו, כי אפשר שאלוהים "ניחם על הרעה. ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם, כאנשי נינוה", אולם דברי הטובה שלו חייבים להתקיים (על־פי ירמיה כח, ט').

סיכומו של דבר: חוץ מנבואת משה השתדל הרמב"ם לבאר את הנבואה ביאור טבעי ושכלי ככל האפשר. דעתו היא הניגוד המוחלט לדעתו של ר' יהודה הלוי (ב"הכוזרי") הרואה בנבואה תופעה על-טבעית ועל-שכלית, אשר כל גורמיה ותנאיה הם בלתי רציונליים.