תעוקת הלב השבור של א.נ. גנסין – תרתי משמע? חלק א׳

לרגל יום המועד לפטירתו של א.נ. גנסין ב-6 למרץ 1913, הנה חלקה הראשון של רשימה מאת ד"ר יצחק מלר, המנסה למצוא ביצירותיו של גנסין עדויות למחלת הלב ממנה כנראה סבל, וממנה נפטר בגיל צעיר.

המערכת

הקדמה

סיפורה של "מחלת לב" כרונית מגיל ילדות הוא חוט-שני רפואי, ובה בעת תמתי-פואטי, השזור בכתביו של אורי ניסן גנסין (א.נ. גנסין, אנ"ג) בצורה גלויה ואישית, וגם סמויה ומוסוות, ובכפייתיות בולטת. מאידך, אותה מחלת לב אנונימית, שגרמה למותו בגיל צעיר, נשארת עמומה ומעורפלת כמו ענן מאיים המרחף מעל כתביו השונים. נשאלות כמה שאלות יסוד בניסיון להבין את חיבוריו: מהי אותה מחלה?; במה, כיצד, והאם בכלל היא השפיעה על אורחות חייו ועל כתיבתו? האם המחלה היא באמת ובתמים ההסבר היחיד המתקבל על הדעת לכתיבתו המלנכולית והתלושה, ובה בעת אינטנסיבית, כפי שהיא מוגדרת על ידי חבריו וחוקריו לאורך השנים? יש לזכור – קשה מאוד, ולעיתים אי אפשר להבדיל, מתי הכותב והכתוב מייצגים, מבטאים, ומדווחים, סיפור של לב שבור מבחינה רפואית, ומתי התיאור של לב נשבר משמש כמטאפורה לרגשות של עצב, דיכאון, תלישות, תסכול, ואי-מימוש. מכאן שרצוי למצוא תיעוד רפואי ביוגרפי רב ככל האפשר בניסיון לבסס את הקשר בין המחלה לבין תוכן הכתיבה הספרותית.

גנסין נולד בדרום מערב רוסיה, במחוז בריאנסק, ב-29.10.1879, בן בכור לרב העיר פוצ'פ, הרב יהושע נתן גנסין (שלוש שנים אחריו נולד האח הצעיר מנחם). גנסין נפטר בוורשה ב-06.03.1913 בגיל 33, רווק. הוא היה סופר (סיפורים קצרים וארבע נובלות חשובות), משורר, מתרגם, פובליציסט, מתכתב כפייתי עם חבריו הרבים (ארכיונו ששרד מכיל מעל 170 איגרות), איש רוח, ציוני, נחשב למחדש הגדול של הפרוזה העברית בתקופת התחייה, ואבי זרם התודעה בסיפורת העברית.

מאמרו הראשון פורסם בעיתון "המליץ" ב-1894 והוא בן 15 שנים בלבד. קורפוס הכתיבה שלו, כולל האיגרות, הופיע כמכלול ב-1946 בשלושת כרכי "כתבי אורי ניסן גנסין" (ערך עזריאל אוכמני, הביא לדפוס שכנא נשקס, הוצ' ספרית הפועלים, מרחביה). מהמהדורה הזו לקוחים הציטוטים במאמר. במהלך 19 שנות כתיבה הופיעו: מעל 15 שירים (קצרים וארוכים כולל פואמות); כ-14 סיפורים קצרים ונובלות (כולל מהעיזבון, כאלה שלא פורסמו בחייו); חמישה תרגומים. הקורפוס אינו גדול, אך לדעת רוב החוקרים וההיסטוריוגרפים הוא בעל משקל סגולי עצום. ארבעת הנובלות המרכזיות – הצדה, בינתיים, בטרם, אצל – נחשבות לפנינים בכתר זרם התודעה העברי, כולן נכתבו ושוכתבו על ידו במשך שנים.

סקירה רחבה של כתביו, המחקרים עליהם ועל הביוגרפיה שלו, כולל חיפוש במכון גנזים ובספרייה הלאומית, העלתה חרס בכל הקשור לתעודות ומסמכים רפואיים ראשוניים או משניים. מעל 120 שנים אחרי מותו של גנסין אין כמובן סיכוי לראיין בדרך כלשהי קרובים או רחוקים. נותר, אם כן, רק לעבור על מכלול כתביו ואלה של חבריו כדי לנסות לענות על השאלות שבפתיח. בסקירה הזאת נמצא שיר אחד שהכיל בקושי רמזים דלים. מבין הסיפורים והנובלות, רוב מכריע של הרמזים נמצאו באחרונה, אצל, שכתיבתה נמשכה ארבע שנים ונשלמה ממש לפני מותו, ולפיכך פורסמה אחרי מותו. רמזים בודדים ודלים נמצאו גם בנובלה שלפניה, בטרם. רוב הרמזים הברורים נמצאו באיגרות ובכמה עבודות מחקר וזיכרונות של חבריו. כאן אעסוק בשלוש עבודות כאלה, ראו בהמשך.

השירים

השירים מופיעים בכרך ב', עמ' 51-9. ככלל השירים משרים אווירה של עצבות ובדידות. בעמ' 31-30 מופיע השיר "החלום האחרון". השיר כתוב בגוף ראשון יחיד ומכיל שמונה בתים בעלי שלוש שורות כל אחד. גנסין מתאר את עצמו בפתיחת השיר "אני שכבתי בדד, אני שכבתי דום//ונכאים הגתה דממה בסתיו בערב יום//ונפשי כבדה נבאה לי לילה בלי חלום.//[…]ולבבי לא החרידה אף נהמת ילל [סוף בית שני]". הוא מתאר עצמו כאדם בודד במצב קבוע של שכיבה במיטה, ומבכה את מר גורלו כמי שאינו מסוגל לחלום. גם כאשר כבר מופיע חלום הוא חלום בלהות. השיר מסתיים "ובדד אני שוכב ופני אל הקיר,//וסביבי קודרה דממה וקרבי אפס שיר://עלומים וחלומות כבר אבד למו ניר…". הקדרות, הלב, והנפש, מככבים בכל בתי השיר. שורת הסיום מבשרת מוות כי לעלומים ולחלומות כבר לא תהיה מצבה. היכולת לזקק או לסנן מהשיר הזה רמז למחלת לב היא זעירה ביותר, אך ביחס לשירים האחרים היא הרומזנית ביותר.

הנובלות

נראה כי בחירת שמות ארבעת הנובלות המרכזיות מרמזת על תחושת הזמניות ששורה על חיי אדם צעיר שסובל ממחלה מקצרת חיים ומאיימת במיתה מוקדמת, מעין חרב דמוקלס התלויה מעל ראשו: הצדה; בינתיים; בטרם; אצל. התחושה של חיים על זמן שאול "יש למהר כי זמני קצוב, יש להשלים דברים בטרם בוא הסוף הבלתי נמנע, שהרי צעיר אני וחולה ולא אגיע לזקנה". ראויה לציון עובדה נוספת שמפוזרת בצורה גדושה בדפי ארבעת הנובלות והסיפורים הקצרים – המילים פפירוסה ומחורקה (סיגריות) ותהליכי עישון ויניקת עשן חוזרות ונשנות, לעיתים ללא הפסקה ובתדירויות גבוהות, כחלק מהתנהגויות יומיומיות קבועות. ידוע שעישון כבד בגיל צעיר הוא גורם משמעותי לתחלואה או החמרה של מחלה קיימת מילדות, בעיקר מחלות לב וריאה.

בנובלה בטרם (כרך א', עמ' 238-145) הגיבור אוריאל אפרת (בן דמותו של גנסין) מתואר כאיש גבוה, כחוש, חיוור, וחולני. בעלילה מפוזרים רמזים דלים למחלת לב או מצב חולני אחר. להלן כמה דוגמאות.

"ופתאום קם בבת-אחת [אוריאל אפרת], ובא אל חדרו, ושכב דווקא במיטה, וכבש את פניו בכר וככה נשאר שוכב הרבה. אחר-כך, כשנכנס אליו הד"ר שלשלת וישב והתחיל מדבר ארוכות, הפקיר לו זה את חדרו ואת גופו ואת פניו כולם, אלא שאת העיניים לחוד צמצם והשאיר לו לנפשו", כאן יש עדות בודדת לבדיקה רפואית.

"הרי אלו, כנראה נרוים [עצבים ביידיש] ויש לגמור אתם מיד. לאט לאט התחילה אותה קדחת קלילה, שאחזה אותו לפני זה, חוזרת אליו שוב". הביטויים האלה – עצבים וקדחת – חוזרים במקרים נוספים בנובלות ובסיפורים. בשפה דאז, קדחת היא ביטוי כולל לחום ועצבנות, המתכתב היטב עם הביטוי העממי נרוים (נון בסגול nervim).

"בקרוב התחילה אצלו אותה הלחישה הגרויה ברקות, זו שההליכה קשה לה ביותר, כשאדם מתחיל מרגיש בחזה עם כל פסיעה ופסיעה מטלית של גלוש בלה במקום לב […] אבל אותו כאב משונה שהיה לוחש בחזהו, לא הרפה ממנו […] זכר אוריאל והרגיש במילואו גם אותו הארס הרוחש, שהיה אז צורב את חזהו מתחת לכפו ודוקר את רקותיו המפולש מפרק לפרק, והוא גנח בהד כל-שהוא של ארס […] אוריאל היה כבר שוכב למחצה בפינה שבסופה, וברכיו היו שלובות ומצחו קודר ומשתרג קצת. הוא היה מביט אל הדוברת בו ופניו החיוורים החולניים קצת היו שואלים ומבקשים תחנונים… אילו היית נותנת לי לשכב במנוחה גמורה, במנוחת אותה קורה מוטלה […] והוא הרגיש פתאום בראשו ובלוח שבחזהו, שהללו התחילו מרטיבים קרות, והלב מתלבט שלא ברצונו, ככפיר אריות זה, המתלבט בכלוב בקצפו, ואותה רחישה שברקות פרצה גבולים והייתה לאפלה אחת רותחת וסואנת, אותה גופה, שכשהיא מנסרת ונופלת, הרי היא גורפת איתה יחד את כל ההוויה". בניקוי הכתיבה הפואטית-מטאפורית, ניתן בהחלט לחשוב שמדובר במיחושי לב שמקרינים לצוואר ולרקות ומזכירים את האבחנה של תעוקת לב (אנגינה פקטוריס).

יש גם פרגמנט סיפורי קצרצר מן העזבון, "אחר-כך (מחוק: התקווה האחרונה)" (כרך ב', עמ' 111-106). מדובר בקטע אניגמטי שאני מזכיר כאן רק כי מתואר בו ביקור של "קלמן-יצחק, צעיר צנום ועניו" אצל רופא בעיר הגדולה. הוא נשלח לשם על ידי אימו בגלל מחלה כלשהי. הפרגמנט מאוד מעורפל ולא ברור. ייתכן שמדובר בקטע מטיוטה של סיפור לא גמור.

הנובלה אצל (כרך א', עמ' 348-239). זאת היצירה העיקרית בהקשר לניסיון להגיע לחקר מחלת הלב, ולכן יובא כאן ניתוח בקריאה צמודה דקדקנית. גיבור הסיפור הוא אפרים מרגלית, בן דמותו של גנסין. הוא מתאר את קורותיו בשנים האחרונות לחייו, לפי אמירות חוזרות בנוסח "שכל מה שהיה בשלושים שנות נדודים רצופות או אפילו בקצת פחות מזה, כבר היה ושוב לא יהיה לזה שום תקנה", בבחינת חש את סופו:

"לפני שלוש שנים היה הדבר. לפני שלוש שנים היה הלב קצת יותר נואל; וכשליבו של אדם נואל קצת יותר מדי, הרי הוא מוצא הנאה אחרת אפילו בקישואים חיים שהוא אוכל. זהו מהמפורסמות. ומטעם זה גופא הייתה גם קומתו של אפרים אז יותר זקופה" (עמ' 247). כלומר לפני שלוש שנים הלב נחלש. גם קומתו הזקופה מאז התכופפה באותן שלוש שנים, כנראה על רקע החמרה במחלת הלב.

"וסיפרה אגב גם על אודות איזה דוד מלנכולי שיש לה מצד האם, שהוא שותק תמיד ואינו מוציא הגה מפיו ואשתקד מצאוהו חבוי באפלולית שבתקרת הבית, כשהוא מטפל שם באיזה חבל ומשחילו בוו שמצא שם" (עמ' 249). אחת מידידותיו של אפרים מספרת לו על ניסיון התאבדות של קרוב דיכאוני שלה. האם התנהלותו של אפרים נראתה לה דיכאונית? האם אפרים (או גנסין) חשב אי פעם על התאבדות? בסקירה הכוללת לא נמצאה עדות ולו הקלה ביותר לנטייה לאובדנות (פרט למקרה בודד שיוזכר בהמשך). יש לציין כי צעירים שחולים במחלות קשות כרוניות אינם ידועים כנוטים לאובדנות אלא דווקא להיפך, לניצול כל רגע לחיים מלאים ולפעילות יתר.

"מה היה לליבו פתאום – מה זה היה לליבו זה, שהתחיל צובט וצובט בחום…" (עמ' 256). תיאור של תחושה פתאומית של כאב צובט בחזה באמצע חלום בהקיץ נעים ומהנה כשהוא, אפרים, מצוי בחוץ, בטבע.

בעמ' 286-285 מופיע קטע מתוך זרם מחשבות המשתרע על פני כמה עמודים, של אחת מידידותיו של אפרים, בו היא ממיינת כמה סוגים של לבבות: "לב טהור… לב חרד… לב נפתל… לא כל הלבבות שווים… יש לבות יותר ישרים". היא מדברת על אהבה! אין אנו יודעים על מה חושב אפרים לנוכח מחשבותיה…?

"ובאותו לילה גופא, כשנדמה לו פתאום, שכרו [הכר עליו מונח ראשו] לוהט מתחת לראשו, והוא התרומם בקפיצה אחת, כשלשונו צורבת ומושטה, ופתח בדחיפה חזקה אחת את החלון הסמוך אליו הפונה החוצה, התחילו פתאום שיניו חורקות וחזהו נוהם נהמת דוב […] כבר מוכים המה בפודגרה… וכי מה אכל לפני שכבו?" (עמ' 293). לפנינו תיאור של מעין התקף תעוקת לב בלילה ובהמשך אזכור של מחלת הפודגרה (מחלת פרקים שמופיעה בהתקפים. קרויה גם 'גאוט' ובעברית שיגדון או צינית, ונגרמת כתוצאה מהצטברות חומצת שתן בדם) שאחד מגורמי הסיכון שלה הוא מחלת לב כרונית, שגורמת לאי-ספיקת לב, ובעקבותיה להצטברות עודף של חומצה אורית (שתן) בדם ושקיעת מלחיה בפרקים.

"אלא שפתאום פגה אותה הרגשה מליבו – פתאום הרגיש, שכל אותו סבל גדול, שישנו בבשרו הרוחש, הריהו כבד ומסובל יותר מדי לגבי חזהו זה, שכוח-מה כוחו, לגבי אותו חזה נלאה, הריק והמרווק, המתחיל מצטמק בכאב גופני מציק, מחמת אותה ריקנות נובלת שבתוכו, והוא צנח ונפל בחזרה, כקורת-בית-הבד זו, וראשו נפל לו אחורנית ופניו שחוורו פתאום […] הנה התחילה כבר אותה מציצה שבלב…" (עמ' 304). בהחלט ניתן לומר שזהו תיאור פואטי-מטפורי של התקף תעוקת לב על שלל תסמיניו, כפי שחולים מספרים זאת מאז תקופות עתיקות: פתאומיות; כאב בבשר ובחזה; תחושת התכווצות ומחנק; חיוורון והקרנה לראש.

"הוא חוור פתאום והתחיל צוחק בקול גדול – והיה זה אותו צחוק קצר וקשה, שאדם אינו גומרו, אלא אם שיהא חזהו מתחיל כואב וכואב, כאילו נפל מהגג ונשבר בקרבו. […] ואולם אפרים כבר היה יושב ונלאה וחזהו היה כואב וכואב, כאילו נפל מהגג ונשבר בקרבו. הוא כבר היה יושב ונלאה וחשב משום-מה באותו ייאוש סולד שבלב, הרותח ונוקב ברתיחתו זו במפולש: — אבדו החיים, השירה נושנה והיא טפלה ונואלה – אפילו ייסוריה הרבים נושנים והם טפלים ונואלים; אבל החיים – החיים אבדו… חסל! חלומות שלא מחכמה וריצת רגליים לדברים שבשטות ובכי נואל וחירוק-שיניים שבילדות ולילות לא-שינה שבבדידות מגוכחה ושריקת שפתיים אגב חדוות תיישים שבנפש ושירה מתוזזה שבטמטום-המוח ולילות נואלים וטפלים ונפלאים ללא-שינה שלא בבדידות […] אבדו החיים! ופתאום באיזו חרדה שחורה שבנפש: — זהו?! רק לאחר שתפש בשתי ידיו בסומכות של הכיסא, שישב עליו, והרגיש, שכפות ידיו כואבות לו מאוד, הצליח לכבוש בלבבו את אותו הרטט המשונה של פרכוס, שבא וטלטל את בשרו, מחמת אותה הרגשת המוות המוכרח השחורה, שצצה וצמחה פתאום בכל הווייתו יותר מכדי הרגשה וכבשה את נשימתו בפשיטות, והשתיק את זו השאגה הרותחת, שצפה פתאום ממסתרים אפלים והכתה אל חזהו הכואב – והלז התחיל כואב יותר. […] וליבו של אפרים חם פתאום ונואל פתאום, וכאדם הנתקל, ששולח את ידו בקדחת אגב נפילה ואוחז בשטח הריק ומחפש לו שם איזו אחיזה, ככה נמשכה פתאום כל הווייתו הרצוצה אל זה וחבט בכתפו בכוונה תחילה בכדי שיהא ממשמש בה ומרגיש את חומה…" (עמ' 312-311). הרקע לתיאור המפורט הזה, המשתרע לסירוגין על פני שני עמודים, הוא מפגש-שיחה עם ידידות כשהחדר מלא בעשן סיגריות, ופעם אחרי פעם חוזר המספר ומתאר את הנוכחים כ"מדי שומו את הפפירוסה אל פיו ויונק אותה יניקה ארוכה". התמונה עצמה, כולל הפואטיות של התיאור, היא ייצוג מופלא של התפתחות התקף חריף של תעוקת חזה-לב ואולי אף התקף לב ממשי (אוטם): התסמינים והסימנים הם פתאומיים (שימו לב כמה פעמים המילה "פתאום" חוזרת בקטע); הופעת חיוורון; כאבים חוזרים וגוברים בחזה; תחושת עייפות; תחושה של התעלפות והליכה אל המוות; חירוק שיניים ולסתות; שריקת שפתיים כביטוי לקוצר נשימה (יש אזכור נדיר לאירועים דומים מהילדות); הוא תופס לפתע את סמוכות הכיסא מרוב כאב; כאבים שמוקרנים לידיים; רטט ופרכוס כתחושה שמייצגת הפרעת קצב דפיקות הלב; "הרגשת המוות המוכרח השחורה" – ביטוי של הרגשת טרום-התעלפות – מתוארת כהרגשה של נפילה לתהום וניסיון לאחוז במשהו יציב כדי לעצור; חבטה בכתף כדי להרגיש שהוא עדיין כאן ולא בעולם הבא. לתמונה הקלאסית של תיאור רפואי של תעוקת לב או התקף לב חסרה רק ההזעה היתרה והדגשת הופעת התסמינים בצד שמאל. יש לציין כי בעמוד 325 מופיע תיאור זהה לנוכחי וכמעט באותם המילים, אך מקוצר, שמסתיים במשפט משלים "ולאחר שגמר, היו פניו חיוורים מאוד והוא נשם בכבדות ובחולשה ניכרה".

"ואפרים היה יושב אצלה בקצה המיטה שלידה וראשו נמצא פתאום כבד ונמצא פתאום מיותר לו לגמרי ובליבו חלחלה הרגשה אחת משונה למדי, שלבשה אצלו צורה בדמות תשוקה שבלב שלא במקומה זו: רוצה היה משום-מה, אילו היה הדבר אפשר, שיבוא מי-שהוא ובפניה של זו ינקש ניקוש כל-שהוא בנפשו זו מחוצה לה, כשם שמנקשים לה לקדירה של חרס, כשקונים אותה בשוק. ברי היה לו, שזו הייתה אז ממציאה לאוזניים אותו קול אטום ומרוסק מתחילת ברייתו, כמיחם פקוק זה, לאחר שהרתיחו מימיו. ככה נמצאה זו פתאום מלאה וממולאה וככה נמצאה סתומה וחתומה. במה? ואולם בדברים שכמות אלו יפה לו לאדם, שיהא פחות מחטט. ביחוד, למי שהדברים במהותם אינם חדשים לו ביותר וכנפי אותה ריאה שבחזהו דורשות בכל זאת אוויר לנשימה, אלא שאילו היה בא מי-שהוא וניקש לו אותה נקישה מרוסקה בנפשו, הייתה גם זו אולי מבינה דבר – גם זו, המתלבטת במצוקות נפשה, כזבוב זה, שנלכד בצלוחית השקופה, ומטיחה ראש וחזה כלפי חומת הזכוכית הקשה. הוא ישב והביט אל מחלפותיה השחורות המרובות של זו…" (עמ' 316). לכאורה, גם בקטע זה, המתרחש במפגש-שיחה עם ידידה אהובה (בדומה לקטע הקודם), יש אלמנטים כמו-רפואיים: פתאום הראש כבד; כנפי ריאה בחזה וחוסר אוויר לנשימה; ועוד. אולם כאן, מובהר יותר שמדובר בשיברון לב רגשי מול האהובה. המטפוריקה בקטע היא מופלאה ויוצאת דופן, ובמיוחד התיאור של "ניקוש על כלי", מה שמזכיר טכניקה רפואית עתיקת יומין של ניקוש באצבעות כף היד של הרופא על דופנות בית החזה בזמן מעגל נשימתי של שאיפה ונשיפה (מבוצע גם על ידי שימוש בסטטוסקופ שהוכנס לשימוש רק החל מהמאה ה-18) כדי לאבחן פגמים בקולות הנשימה שיצביעו על מחלות לב-ריאה שונות. יש להדגיש כי בשני הקטעים וברבים נוספים, ניתן באותה המידה לפרש את התיאורים האלה כשיברון לב רגשי ביחסים שבין אפרים-גנסין לידידותיו… עם זאת, הרי ידוע לנו מהביוגרפיה של גנסין שהיה אכן חולה לב מגיל ילדות (ראו בהמשך).

האם ניסיון התאבדות עם אקדח? בגלל אהבה נכזבת? או בגלל מחלת לב סופנית? או שילוב בין שניהם? בעמודים 330-325 יש תיאור ארוך ומוזר של מעין חיזיון בהקיץ, או זרימה תודעתית, שבו משובץ אירוע משונה של ניסיון התאבדות עם אקדח: "ואפרים חרד פתאום מקיפאונו ובנשימה כבושה ורותחת מיהר ונטל את פי האקדח הממולא מרקתו, שכבר חדלה ולא הייתה מרגישה בקרירותו, ובכוננו אותו ביד אמיצה למטה, כלפי התהום השחורה, שהיה יושב לשפתה […] והוציא לבטלה בזה אחר זה את כל ששת הכדורים שהיו בו, ותוגה גדולה שבאיזו חרטה מאוחרה באה ולפתה את לבבו: […] וכשהרים אפרים את ידו האחת, שהייתה קמוצה והייתה כואבת לו משום-מה במקצת, וראה פתאום את האקדח הדומם, כשזו אוחזת בו, כנראה, מאתמול יפה-יפה, צחק בליבו ביגון. אקדח זה נדמה לו פתאום כדבר שפרחה נשמתו הימנו, […] וכמי שליבו התחיל נוקפו במסתרים, הכניסו בזהירות של חיבה אל כיסו שאצל חזהו […] יציאה מהחיים?… יציאה מהחיים! יציאה מהחיים אמנם ישנה והיא אחת – וזו סודה היא של אותה 'גרוגרת' [האקדח] מבישה בכיסו". באותם עמודים מופיע זרם של מחשבות ומטאפורות על אובדנות, ללא הסבר הגיוני סדור, ורווי בהתפלספות-התפלפלות על סוגיית ההתאבדות מזוויות שונות של הגות בעוד האקדח מונח בכיסו אחרי נסיגתו מניסיון ההתאבדות – בסך הכול קטע מאוד אניגמטי שנתון לפרשנויות מרובות, שרק אחת מהן היא זו שעוסקת בהשפעת מחלת הלב על חייו של אפרים.

במהלך נסיעה בעגלה רתומה לסוס, מתנהלת שיחה בין אפרים לחברו נחום הנוהג בעגלה, שבין היתר מספר לו על מותה של אחת מידידותיו מטיפוס הבטן. החבר חוזר ומעיר לו כל הזמן על חיוורונו הבולט, חולשתו, וכי הוא, אפרים, זקוק למנוחה, בעוד זה מבהיר לגבי עצמו: "יושב אתה שבור ונואש ואובד ורק אותו צור קשה ודומם מציק ומציק מתחת לחזה. קשה לנשום וקשה לבכות וקשה אפילו לגנוח גניחה רצוצה – קשה לחיות בכלל. אדם אובד ושבור – משום שכל מה שמסביב כה בריא! […] – נחום הטוב! הבה נשום נא לרווחה – אה? הלא כבדות ארורה זו… השד משחת! לחיות אינה נותנת…" (עמ' 334). אפרים מתאר שוב ושוב תחושה פיזית כרונית של קשיי נשימה על רקע אי-ספיקת הלב המתקדמת, ומדבר בתיסכול רב ובפירוש על הקושי העצום להמשיך לחיות את היומיום בצורה הזאת… כי "כל מה שמסביב כה בריא!". לכן אין פלא כי בעמודים הבאים נושא אפרים מעין מסה קצרה על החיים והמוות של אדם צעיר בצל מחלה חסרת מרפא וסופנית (עמ' 337).

בעמודים האחרונים של הנובלה (עמ' 348-339) מתואר אפרים בחברת ידידותיו ונחום בחדר אנונימי בבית מסתורי, כשהוא חלוש ומותש, הוזה בחברתם, כל מיני דמיונות ומדבר על פחד המוות המתקרב "וזו הצפייה… אותה צפייה פחדנית, הקוססת את הלב החולה שאתה מצפה שוב לבוקר – לאותו בוקר החולני, הכבוי, כאישוני התרנגולת השחוטה, הרטוב, המזוהם, המבלה שארית תקווה שבלב […] הרחק מסביב הייתה הדממה ונשם הנחל השוקק והשחור הסמוך וכנפי פחד קל היו משיקות – כנפי המוות הזרות והנוראות שפה כבר היו. פתאום חרדה הדממה ונשימתו חדלה […] זה כבר היה ברור, כמציאות המוות, וליבו של אפרים כאילו נתלש מחזהו וברכיו פקו והוא קרס וישב על הספסל שבצד". אלה דוגמאות אחדות מתוך ההתרחשות שבה אפרים מצוי באינטראקציות שונות עם הידידות, בהן, בתיאור המפגשים האלה, שיברון הלב הרגשי של אהבות בלתי ממומשות משחק תפקיד מקביל לפחד המוות ההולך וקרב.

קשה לסיים את הקריאה הצמודה הכפייתית בנובלה העגמומית-תוגתית הזו בלי לצטט משפט אירוני של הגיבור, משפט אותו הוא רואה כתוב על ידי אחת הידידות בהקשר של תחרות ביניהן על ליבו השבור של אפרים: " — מוריטורי טי סאלוטאנט… הנה ה'הכרח ההגיוני' שבדברים, חה-חה-חה!" (עמ' 342). הוא מצטט אמירה לטינית עתיקה שמיוחסת לגלדיאטורים ברומא, שלפני הקרבות בזירה היו פונים לקיסר ומבקשים את ברכתו "אנו ההולכים למות מצדיעים לך קיסר" – בבחינת, אני אפרים ההולך למות מתעוקת לב שבור מצדיע לכן, אהבות שאיני יכול לממש!

האיגרות

האיגרות מופיעות בכרך ג', עמ' 196-11. 176 האיגרות ששרדו ואוגדו בסדר כרונולוגי של חיבורם, נכתבו בין התאריכים 11.08.1898 מביתו בפוצ'פ שברוסיה, והוא בן 19, לבין 21.01.1913, מוורשה, בבית החולים בו אושפז, והוא בן 33, כחודשיים לפני מותו. הממוענים הם רבים ולא נזכיר אותם כאן, רובם חברים וחברות ומיעוטם בני משפחה. המכתבים נכתבים ונשלחים ממקומות שונים לפי מפת נדודיו (עליה נרחיב בסיכום). הסקירה תהיה עניינית ותמוקד אך ורק בעניינים רפואיים (הציטוטים יובאו לפי מספרי העמודים). בסופה של הסקירה יובא סיכום של הלכי הרוח שמובעים בה ונתייחס לפתיח של שכנא נשקס שהביא לדפוס, ולאחרית הדבר, "באספקלריית הימים", של העורך עזריאל אוכמני.

"את כל חלל הלב ימלא רק ייאוש נורא ולא יותר!… מה נורא, מה מעיק ומה מכאיב מצב כזה!… יבש הלב, צמוק הנהו… צמוק!…" (עמ' 12).

"מפני שמצב בריאותי היה שלא כהלכה [בפוצ'פ] […] ורשה כבר הספיקה להתרשם על בריאותי במשך היומיים שהנני בה; ולכן לא הייתי מייעץ אותך לבוא לכאן. אין אתה יודע מה נוראה היא עיר זו לחולי-הגוף. ואנחנו, ידידי, הננו חולים, אי-אפשר להעלים עין מזה. את האמת הזאת לא חפצתי לאשר עד אשר טפחה על פני" (עמ' 41-40).

"אם אחיה לשנה הבאה אעשה טיול לבדד, לבדד. עתה אנוכי מרגיש, כי כל שאינו עושה כך חייו אינם חיים; אולם לבדד, לבדד. רק שם ליבך ער להרגיש את כל התהום אשר בחלול-הקודש…" (עמ' 51). נכתב במאי 1904, תשע שנים לפני מותו, והוא כבר חש את חרב דמוקלס מתנופפת מעל ראשו!

"ויש אשר אני מבקש תרופות. ישחקו להם. אשחק נא גם אני. לגאולה אני זקוק – ושחוק בעלמא לא יניא דבר. מאן דכאיב ליה כאיבה אזיל לבי אסיא [מארמית: מי שכואב לו הולך לבית הרופא]" (עמ' 77). נדמה כאילו גנסין השלים מאז ומתמיד עם מחלתו ומשמעותה ואינו מתאמץ יותר מידי להילחם ברוע הגזרה, מפגין מעין אדישות והשלמה עם הגורל…

"ואני איני בלתי אם איש שאפילו מיטתו שלא ימוש ממנה אינה חביבה עליו" (עמ' 88). פעמים רבות, בכתבים, במקומות ובזמנים שונים, גנסין מזכיר שהוא חש ברע ומרותק למיטתו… אם נביא בחשבון את נסיעותיו ונדודיו, נדמה שביתו האמיתי שבו בילה הכי הרבה זמן הוא המיטה, ללא תלות במיקום הגיאוגרפי שלה!

"לא זה העיקר, ילדות טובות. אם יש אשר תהיה התשוקה בלב להגיד לכן דבר, להביט בכן, ללחוץ יד מי מכן או להחליק את ראש אחת מכן – גם זה די לזקן שכמותי" (עמ' 100). כשהוא בן 27 הוא כותב מכתב לשתי ידידות אהובות בפוטנציה ומזדהה כזקן שמסתפק בלהביט בהן, ללחוץ להן יד או ללטף את ראשן כמו סבא זקן חולני שמתרפק על נכדות… והרי הוא רק בן 27! אבל חולה שנוטה למות כמו זקן אמיתי!

"מלבד זה כבד עלי עכשיו גופי, גופי זה הארוך והדק, כי אין לי מקום בשבילו – ממש" (עמ' 114). הוא מתאר גוף כמעט "מוזלמני" שהוא שונאו ומתכחש לו. חולים צעירים עם אי-ספיקת לב כרונית מתקדמת הם אכן כחושים חיוורים וחלושים, וגנסין מטיב לתאר זאת פעם אחר פעם, כמין תיק קבוע שהוא נושא על גבו.

"מלבד זאת בוער עלי גופי ובוערות רגלי ואילו הייתה אצלי הקארזינקה [מזוודה אותה הוא השאיר בתחנת הרכבת] הייתי אולי מוצא תרופה לזה [עדות לשימוש בתרופות שהיו כנראה באותה מזוודה] […] מה עם ניבילוב? הנסע לקרים? הפרופסור וגנר עדיין לא בא, כמו שכתבה לו חנה-שרה" (עמ' 120). תחושות של גוף בוער ורגליים בוערות (נפוחות ובצקתיות ולכן מקרינות תחושה של שרפה) אופייניות לחולי לב כרוניים. כמו כן יש לנו כאן עדות לשימוש בתרופות. במקביל וכבדרך אגב הוא שואל על חברו הטוב שהיה חולה שחפת! האזכור של "קרים" בהקשר זה הוא שהמלצות הטיפול בשחפת כללו לנסוע למקום עם אוויר בריא וטהור כמו חצי האי קרים, ופרופסור וגנר היה כנראה מומחה לשחפת. אגב, באותה תקופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 המלצות מסוג זה היו מקובלות לא רק לחולי שחפת אלא גם למחלות כרוניות אחרות כמו אי-ספיקת לב או ריאות וכדומה. אותו חבר, בן גילו של גנסין אתו הוא התכתב, נפטר בהמשך הזמן, כפי שמופיע באיגרות מאוחרות יותר.

"נוספות לזה – הריני חולה. דווקא עכשיו – ומפני יו"ח [ברנר] אני בוש פשוט ולפיכך איני כותב לו כלום" (עמ' 131). דוגמה חוזרת ונשנית של התקפי מחלה שגורמות לדחייה של משימות והתחייבויות כלפי אחרים והוא מתנצל ומתבייש.

"ואולם בימים האחרונים אוכלתני איזו קדחת מציקה" (עמ' 133). כבר הזכרתי ש"קדחת" משמעותה מחלת חום כלשהי. עם זאת, גנסין משתמש במילה גם במובנים ספרותיים אחרים, ובהרבה מקומות הוא משתמש בתוספות כמו "קדחת שבלב" במובן שיברון אהבה או "קדחת שבנפש" במובן של דיכאון.

"מיד אחרי הפסח שבתי לפ"ת [המושבה פתח-תקווה] אלא ששם התחלתי מרגיש א"ע [את עצמי] לא טוב קצת והוצרכתי להחליף את האוויר (זאת היא התרופה הראשונה שהרופאים מייעצים) ולפיכך קמתי ועליתי ירושלימה. כאן אני מרגיש א"ע יותר טוב" (עמ' 144). זה לקוח ממכתב שהוא כותב מירושלים לאביו בפוצ'פ. את ההמלצה על אוויר הרים צלול כתרופה אוניברסלית כבר הזכרתי.

"באמונה, חביבי – מיטתה של אמא רכה תמיד כדי להפיל תרדמה מתוקה ואני אדם חלש ל"ע [לא עליכם]" (עמ' 146). דוגמה לאמירות חוזרות ונשנות על העובדה שתכונת היסוד שלו היא חולשת גוף כרונית חסרת תקנה, ולכן הוא חוזר ומדגיש ביתר שאת במכתב מאוחר יותר "רחמנים בני רחמנים, למנוחה אני זקוק. למנוחת בול עץ שאין בו רוח חיים כל שהוא" (עמ' 148). קבוצה של מילות מפתח מצויה בכל האיגרות: חולשה; מנוחה; מיטה; קדחת; ודומות.

מחלתו של גנסין מתקדמת ולפנינו עדות מאלפת: מכתבו שנשלח מביתו שבפוצ'פ, בדצמבר 1909, כשלוש שנים לפני מותו, לעורך פ. לחובר ובו הוא מתנצל על איחור בשליחת קטעי סיפור שמתפרסמים בעיתונו: "הדבר אינו נפלא כלל, אדוני. כשקיבלתי את הכסף [עבור מה שכתב והמשך כתיבתו], לא יכולתי כבר לכתוב לך, כי הייתה כבר ידי כואבת לי. ולפיכך היה מה שהיה. אבל אני מקווה, שבקרוב אוכל להמציא אף את סופו של סיפורי כי כבר הולכת ידי וטובה ואני חושב, כי באלו הימים אבריא לגמרי. אפשר, שבשבוע זה עוד אוכל לשלוח לך את הפרקים האחרונים ולא יאוחר מיום ג' הבא. ושלום. עדיין קשה עלי הכתיבה. בכבוד, א. גנסין" (עמ' 154). היד הכואבת, כואבת תרתי משמע – ביטוי לחולשה גופנית עד כדי פגיעה ברצף וקצב הכתיבה, אולי גם כתוצאה מנזקים מקומיים עקב מחלת הלב, אך גם מטאפורה לכך שהצורך בכתיבה הוא צורך פנימי אך גם צורך בהתפרנסות, וגם צורך של עמידה בהתחייבות וכבוד עצמי.

יחסו המעט זלזלני לרפואה ולרופאים מתבטא מידי פעם בכתביו של גנסין כביטוי לכך שהם חסרי אונים מול מחלתו, אבל גם במין תחושת עליונות כאיש רוח בעל שליחות נעלה: "זה לי כשנה וחצי שאני שוקע בביצותיי החביבות משום הרבה טעמים שאינם חשובים ומשום טעם אחד שגם הוא אינו חשוב. הרופאים קוראים לזה [מופיע משפט כתוב ברוסית שתרגומו:] רעש שבא עם הימים הראשונים. אם אין אתה מבין פירושו של ז'רגון מדיציני זה – אין בכך כלום. הבנה ברורה לגבי אותו דבר אין גם לי, אעפ"י שאיזה מושג (מצד אחר לגמרי) ישנו" (עמ' 156).

במכתבים מתחילת ואמצע 1912, שהולכים ומתקצרים, הוא מתנצל על האיחורים בכתיבה ומשלוח הטקסטים בגלל ההחמרה במחלתו: "וסלח לי אם אקצר בזה: זה לי ימים שנים שאיני בקו הבריאות וקשה עלי במקצת הכתיבה […] את סיפורי, חושב אני, שאגמור בשבוע זה או בזה שאחריו – מיד כשאחלים קצת עד כדי שאוכל לחזור ולטפל בו" (עמ' 171-170).

המכתבים האחרונים הם מינואר 1913 מהאשפוזים בוורשה כחודשיים לפני מותו (עמ' 196-195):

"עכשיו אני נמצא באחד מבתי החולים והפרופסור מבטיחני, שבקרוב אשוב לאיתני ואני רוצה מאוד להאמין לו – ומאמין אמנם. איני צריך לומר, שבבית אבא אין יודעים מזה אפילו חצי דבר… מי כבר מדבר על דבר קורסיט [מחוך ברוסית]! אילו היו משיבים לי, לפחות, את ההויזען [מכנסיים ביידיש] ואת הנעליים, כי שוכב אני בבית-החולים של התינוק ישו [בפולין היו בתי-מחסה ליתומים ובתי-חולים שנקראו בשם "ישו התינוק" ותוחזקו על ידי הכנסייה] רק בתחתונים, במחילה, לבד וכוח אין ומה יהיה הסוף, משקה [שם קיצור של החבר אליו ממוען המכתב, משה הופנשטיין] – ל"אלוהים" פתרונים! כתוב לי, אח טוב, כתוב, כי בדבריך אני מוצא תמיד איזה דבר. שכחתי. בדבר מחלתי – הס. אל תגיד בגת, כי איני רוצה, שיוליכו את הקול לבית הרב שבפוצ'פ [הוריו של גנסין]. הלא תבינה. אח, משקה, משקה – העוד יבוא יום ונצחק יחד את צחוק המתים הנוגה שלנו?".

במקום אחר מופיעה הערת בעל המכתב: "כתבתי לא.נ. [אורי ניסן גנסין] שהתאוננות על מחלת הגוף… והזכרתי לו מעשה, שפעם ישבנו במסיבת רעים בפוצ'פ ושוחחנו אודות יפי הגוף וכל אחד ואחד קרא שבחו של גופו בעצמו. אז עמד גם הוא [גנסין], התיישר ואמר, שלשלמות יפי גופו חסר לו, לכאורה, רק קורסיט, כי 'הלא גבוה הוא למדי וגופו מוצק…'".

כמה תובנות מהקטע האחרון. גנסין ניסה כל חייו עד יומו האחרון, בכל מחיר וללא לאות, להסתיר את מחלתו מהוריו, ועל פי עדויות אחרים הם אכן לא ידעו. אין אנו יודעים עד כמה הם באמת לא ידעו. כמו כן, אין אנו יודעים על ילדותו במבט הורי, כלומר, האם הם שמו לב למשהו? האם נלקח לרופאים? אולם במקביל הוא דיבר על מחלתו באופן הכי פתוח עם ידידות, חברים, ואנשי ספרות איתם היה בקשר, וכמובן עם אחיו מנחם, שגם סעד אותו לעיתים קרובות. האם גנסין היה "דתי" והאמין כי יבריא, האמין לרופאיו? כנראה שלא על פי סקירת כתביו והתוכן המורחב של האיגרות.

מענין גם התיאור של חולה מאושפז בבית חולים אירופי בתחילת המאה העשרים, שאינו שונה מהותית מתיאור דומה בימינו אנו. נושא "המחוך עבור גברים" היה נפוץ באותה התקופה ואין להתפלא על האזכור שלו על ידי גנסין, אם כי כאן הצעיר החולה הזה מספר עליו במידה רבה של אירוניה וביקורת עצמית, שהשאירו אותו בבית החולים רק בתחתוניו.

לבסוף, מסתבר שהסלנג הישראלי הצעיר של ימינו אנו "מה קורה אחי…שים לב אחי" וכך הלאה, הומצא על ידי גנסין לפני 120 שנה! בחלק ניכר מהמכתבים הוא פונה לחבריו הקרובים ב"אחי", "אח טוב" וכדומה.

את חלק ב' של המאמר קיראו כאן.

ראו גם

בפרויקט בן יהודה על גנסין