תעוקת הלב השבור של א.נ. גנסין – תרתי משמע? חלק ב׳

לרגל יום המועד לפטירתו של א.נ. גנסין ב-6 למרץ 1913, הנה חלקה השני של רשימה מאת ד"ר יצחק מלר, המנסה למצוא ביצירותיו של גנסין עדויות למחלת הלב ממנה כנראה סבל, וממנה נפטר בגיל צעיר.

קראו את החלק הראשון של המאמר.

הקדמה

סיפורה של "מחלת לב" כרונית מגיל ילדות הוא חוט-שני רפואי, ובה בעת תמתי-פואטי, השזור בכתביו של אורי ניסן גנסין (א.נ. גנסין, אנ"ג) בצורה גלויה ואישית, וגם סמויה ומוסוות, ובכפייתיות בולטת. מאידך, אותה מחלת לב אנונימית, שגרמה למותו בגיל צעיר, נשארת עמומה ומעורפלת כמו ענן מאיים המרחף מעל כתביו השונים. נשאלות כמה שאלות יסוד בניסיון להבין את חיבוריו: מהי אותה מחלה?; במה, כיצד, והאם בכלל היא השפיעה על אורחות חייו ועל כתיבתו? האם המחלה היא באמת ובתמים ההסבר היחיד המתקבל על הדעת לכתיבתו המלנכולית והתלושה, ובה בעת אינטנסיבית, כפי שהיא מוגדרת על ידי חבריו וחוקריו לאורך השנים? יש לזכור – קשה מאוד, ולעיתים אי אפשר להבדיל, מתי הכותב והכתוב מייצגים, מבטאים, ומדווחים, סיפור של לב שבור מבחינה רפואית, ומתי התיאור של לב נשבר משמש כמטאפורה לרגשות של עצב, דיכאון, תלישות, תסכול, ואי-מימוש. מכאן שרצוי למצוא תיעוד רפואי ביוגרפי רב ככל האפשר בניסיון לבסס את הקשר בין המחלה לבין תוכן הכתיבה הספרותית.

גנסין נולד בדרום מערב רוסיה, במחוז בריאנסק, ב-29.10.1879, בן בכור לרב העיר פוצ'פ, הרב יהושע נתן גנסין (שלוש שנים אחריו נולד האח הצעיר מנחם). גנסין נפטר בוורשה ב-06.03.1913 בגיל 33, רווק. הוא היה סופר (סיפורים קצרים וארבע נובלות חשובות), משורר, מתרגם, פובליציסט, מתכתב כפייתי עם חבריו הרבים (ארכיונו ששרד מכיל מעל 170 איגרות), איש רוח, ציוני, נחשב למחדש הגדול של הפרוזה העברית בתקופת התחייה, ואבי זרם התודעה בסיפורת העברית.

מאמרו הראשון פורסם בעיתון "המליץ" ב-1894 והוא בן 15 שנים בלבד. קורפוס הכתיבה שלו, כולל האיגרות, הופיע כמכלול ב-1946 בשלושת כרכי "כתבי אורי ניסן גנסין" (ערך עזריאל אוכמני, הביא לדפוס שכנא נשקס, הוצ' ספרית הפועלים, מרחביה). מהמהדורה הזו לקוחים הציטוטים במאמר. במהלך 19 שנות כתיבה הופיעו: מעל 15 שירים (קצרים וארוכים כולל פואמות); כ-14 סיפורים קצרים ונובלות (כולל מהעיזבון, כאלה שלא פורסמו בחייו); חמישה תרגומים. הקורפוס אינו גדול, אך לדעת רוב החוקרים וההיסטוריוגרפים הוא בעל משקל סגולי עצום. ארבעת הנובלות המרכזיות – הצדה, בינתיים, בטרם, אצל – נחשבות לפנינים בכתר זרם התודעה העברי, כולן נכתבו ושוכתבו על ידו במשך שנים.

סקירה רחבה של כתביו, המחקרים עליהם ועל הביוגרפיה שלו, כולל חיפוש במכון גנזים ובספרייה הלאומית, העלתה חרס בכל הקשור לתעודות ומסמכים רפואיים ראשוניים או משניים. מעל 120 שנים אחרי מותו של גנסין אין כמובן סיכוי לראיין בדרך כלשהי קרובים או רחוקים. נותר, אם כן, רק לעבור על מכלול כתביו ואלה של חבריו כדי לנסות לענות על השאלות שבפתיח. בסקירה הזאת נמצא שיר אחד שהכיל בקושי רמזים דלים. מבין הסיפורים והנובלות, רוב מכריע של הרמזים נמצאו באחרונה, אצל, שכתיבתה נמשכה ארבע שנים ונשלמה ממש לפני מותו, ולפיכך פורסמה אחרי מותו. רמזים בודדים ודלים נמצאו גם בנובלה שלפניה, בטרם. רוב הרמזים הברורים נמצאו באיגרות ובכמה עבודות מחקר וזיכרונות של חבריו. כאן אעסוק בשלוש עבודות כאלה, ראו בהמשך.

האיגרות – אווירה, תהייה ומסקנה

הפתיח של שכנא נשקס (שהביא לדפוס), כרך ג', עמ' 11-9, ואחרית הדבר של העורך עזריאל אוכמני, "באספקלריית הימים", כרך ג', עמ' 218-201 אינם מוסיפים דבר בהקשר של מחלת הלב. אבל הם מכילים מעט יותר אינפורמציה ביוגרפית וטכנית, כמו גם הערכה ספרותית של סיפוריו והאיגרות (כאן לא אעסוק בכך אלא בשוליים בלבד).

לפי נשקס, מסתבר שגנסין התייחס לכתיבת איגרות כאל יצירה ספרותית לכל דבר ועניין, "באותה התלהבות ואותו רטט", כמו לסיפוריו. הוא מבהיר את מקורות אסופת המכתבים, כולל אלה שאבדו או נגנזו מסיבות טכניות – כל האיגרות שכתב להלל צייטלין וחלק נכבד מהאיגרות שכתב לאחיו מנחם גנסין ולידידו אשר ביילין ואלה שכתב לאביו, אבדו! מכל מה שנאסף נגנזו רק מכתבים אחדים, בעלי תוכן טכני חסר חשיבות. מקור חלק נכבד מהאסופה הוא בשני קבצים מוקדמים לשנת 1946: הקובץ "הצדה" (לא הנובלה באותו שם), שנערך על ידי ברנר ויצא לאור בשנת 1914 קרוב לאחר מותו של המחבר; צרור איגרות נוסף פורסם על ידי מנחם פוזננסקי במוסף "דבר" מ- 25.03.1938.

בפתיחה של אוכמני הוא כותב: "החוזר עתה [כל כתביו יצאו לאור ב-1946 כ-35 שנה אחרי מותו ואחרי שתי מלחמות עולם] אל ספריו של א.נ. גנסין רואה כי הימים האלה זורעים עליהם אור חדש: עכשיו האימה שבהם מתגדלת שבעתיים. איזו תחושה של חורבן, כליה, בלימה! ויחד עם זה איזה צימאון לאחיזה, ל'כיפת שמים טהורה', ל'חיים חדשים וצעירים', שאין הכרח לעשותם 'ויתורים ויתורים'. 'אל המרחב, אל האורה הישרה והשוקטה' – קריאה זו היא הנימה הראשה. הרגשת היסוד: פיקוח נפש. צורך בהצלה מידית. כל גיבוריו זקוקים ל'מפלט ודווקא מיד'." (עמ' 202). בהערת אגב משלי אני שואל: איך אפשר להימנע (או להתעלם) מלחשוב שחלק מאותה תלישות ובהילות ותשוקה להבראה, מקורה במחלת גוף, מחלת לב כרונית מגיל ילדות, מתקדמת וחשוכת מרפא המקצרת חיי אדם צעיר בידיעתו המלאה – ושזו מהווה זרז משמעותי לכתיבתו בשיריו, סיפוריו, הנובלות, וכמובן המכתבים, כולה ספוגת תוגה וחרדת מוות?! עוד אחזור בהמשך לדיון מעמיק בשאלה הזאת.

אוכמני וגם נשקס מקדישים רבות למילה תוגה ומקבצים את כל סוגיה בכתביו, כמין מוטו שעונה על כל הרבדים והמשמעויות של מאפייני כתיבתו: "התוגה הגדולה – הגאולה; תוגה גואלת; תוגה שוקקה; תוגה הומיה; תוגה כמוסה וחריפה; תוגה קשובה; תוגה קטנה ומכבידה, אותה תוגה נוהמת הנוקרת ויש בה מארסה של חרטה; יגון יפה; תוגה קלילה שבייאוש שכבר נלאה; תוגה חוורוורה וקשובה, חולנית וקשובה, תוגה רוחשת זו שבנפש טהורה ונאצלה, שכוונתה צריכה שתהיה, כביכול, אמונה ושאיפה כבירה לאמונה ומסירות-נפש גמורה בשביל אמונה קדושה וטהרת-נפש של אמונה; תוגה גדולה ורוחשת חמות, אותה התוגה הכבדה והסומאה, שאיננה נזקקת לניחומים ואפילו אם ישנם, ועוד ועוד".

כמה הלכי רוח בולטים חוזרים ונשנים באסופת המכתבים: תשוקה, מחויבות, ומסירות כפייתיים לכתיבה הספרותית שלו, ולפרסום מכובד של חיבוריו, עד כדי קידוש המטרה על פני כל דבר אחר כמו בריאותו, ניסיונותיו לקשר עם נשים, והקמת משפחה; תיאור קשה ומתיש של חיי עוני ומחסור, לפעמים עד רעב לפת לחם, ובמקביל, "עבודה" סיזיפית בהשגת כסף ומקורות פרנסה כולל חנופה, אי-הסתרה של מסכנות לעיתים הקורא שואל את עצמו אם רוב הכסף לא הולך על הוצאות דואר כמו נייר, אמצעי כתיבה, בולים וחבילות – שאלה סרקסטית עד אימה; רוח נכאים, עצב, תלישות, דיכאון, חוסר אונים, ייאוש, תסכול, ומה לא, על רקע מצבו הסוציואקונומי העגום!; אין מסמך אחד שבו אין בקשת סליחה והתנצלות מהממוענים על כך שהוא מטריד אותם בבעיותיו האישיות; הוא חוזר באופן כרוני על סיפור חולשתו הפיזית ומחלותיו, המונעים ממנו חיי שגרה בורגניים, ומאידך, מפגין זלזול מתריס וחוסר אמון בעולם הרפואה וברופאים!. ועם כל זאת, האיש הצעיר והחולני הזה אחוז תזזית קבועה ומבלה את חייו בנדודים ברחבי העולם! מפת נדודיו כוללת ממזרח למערב ובחזרה את האתרים הבאים: עיירת נעוריו פוצ'פ; העיירה הומל; קייב; וילנה; ורשה; ברלין; וינה; לונדון; פתח-תקווה; ירושלים; אודסה; ושפע תחנות ביניים. כיצד מתיישבת מפת נדודים כזאת, המתרחשת על פני פחות מ-15 שנות חיים, עם מצבו הפיזי והמנטלי? הרי זה מתכון לתהליך התאבדות איטי, מעין התשה לצורך הקרבה. יש מי שיענה על השאלה בתשובה הספקולטיבית הבאה – החלטה מודעת להקריב חיים קצרים מראש (על רקע מחלתו) למען אידיאל הכתיבה ותחיית הלאום היהודי. ברם-אולם באחת מהאיגרות משנת 1905 כותב גנסין: "ערים רבות יש במדינה ומחוצה לה עוד; אבל אני אין לי כסף ואין לי תשוקה ואין לי כלום. ומה בסיכומו של דבר? אמצע. הכל מתחיל באמצע והכל נגמר באמצע וכל מה שאתה רואה אינו אלא אמצע" (עמ' 75) – האם זו צורה של ניהיליזם קונסטרוקטיבי? פרדוקס חיים בלתי פתיר?

נתונים רפואיים נוספים משלושה טקסטים שנכתבו על כתבי גנסין

לא אחזור על נתונים הלקוחים ממקורות שמצויים בתוך הכרכים של "כתבי אורי ניסן גנסין" שכבר נאספו במאמרי, אלא על תוספות מתוך שלושת הטקסטים שלהלן.

(א) "מצבתו של גנסין" בתוך אבנר הולצמן, תמונה לנגד עיני, הוצ' עם עובד, תל-אביב, 2002, עמ' 133-93, כולל 120 הערות-מקורות, עמ' 258-250 ( עמודי הציטוטים הם מתוך הספר של הולצמן):

"[במהלך המחצית השנייה של שנת 1912] התגברו סימניה של מחלת הלב הקשה שהציקה לגנסין מזה שנים […] אחיו הצעיר מנחם, איש התיאטרון העברי, שפגש בו בהומל בקיץ 1912 במהלך סיבוב הצגות בערי רוסיה לאחר כמה שנות פרידה, נחרד מן השינוי לרעה שהסתמן בהופעתו: 'ליבי בכה למראהו. ראיתי, שאורי ניסן הולך מאתנו. הסתכלתי בפניו ובהילוכו, הקשבתי לקולו העמום והכבוי: המוות שכן בגופו'. אין לחשוד בגנסין המודע והמפוכח שלא ידע את מצבו לאשורו – ובכל זאת, על אף החולשה המתגברת ואולי דווקא בגללה, גמר אומר בנפשו לצאת לוורשה. בצילה של ודאות המוות רקם תוכניות לעבודת יצירה." (עמ' 96-95).

באותו פרק, בעמודים 104-97, מתוארים החודשים האחרונים בחיי גנסין בוורשה, אליה הגיע בסוף ספטמבר 1912 לצרכי טיפול בפרסום יצירותיו. במשך כארבעה חודשים הסתובב בה בקרב ידידיו ואלה שטיפלו בכתביו, תוך כדי דעיכה גופנית דוהרת שלא ניתנה יותר להסתרה: "באחת ממסיבות החג [חנוכה] נמשך גנסין אל תוך מעגל החוגגים הצוהל, אך ניסיונותיו המאומצים, מעוררי הרחמים, להשתלב בשירה ובריקודים, רק חשפו את חולשת גופו המחשב להתמוטט, עד שאחיו מנחם נחלץ לתמוך בו ולהוליכו אט אט בחזרה אל מושבו כשזיעה רבה ניגרת ממצחו, והוא קודר, יגע וגונח. […] לצורכי פרנסה נאלץ גנסין ליטול על עצמו הוראת שיעורי עברית פרטיים לנערים, שגם אותם השיג בסיועו של לחובר [פ. לחובר, המוציא לאור של הנובלה האחרונה אצל וכתבים נוספים, ידיד ותומך ותיק של גנסין], אך לא התמיד בכך משום שהטיפוס במדרגות אל בתי התלמידים היה מאמץ גדול מדי לכוחותיו הדלים, ולפי עדותו של לחובר התקשה אפילו בהליכה רגילה".

"[בינואר 1913] כארבעה חודשים אחרי שבא מפוצ'פ, נפל גנסין למשכב והרופא שבדק אותו איבחן מיד כי מצבו אנוש. […] פניו ששונו מאוד לרעה, כחשו וצהבו. רוב שעות היום היה שרוע בכיסא נוח, נושם בכבדות, הוזה ומדמדם. כעבור כשבועיים החליטו מקורביו, בעצת הרופאים, לאשפזו בבית חולים לצורך השגחה צמודה, וכן משום שחששו כי השהות בדירה האפלה והטחובה מדרדרת עוד יותר את מצבו. גנסין הועבר ל'בית-החולים של התינוק ישו', שבו שימש במחלקה הפנימית פרופסור מומחה למחלות לב [שטען וכך עורר אשליות שווא] כי המצב רחוק מלהיות נואש". את "עלילותיו" בבית החולים תיאר גנסין היטב באיגרות (ראו לעיל). בסך הכול אין שום עדות על הטיפולים שעבר… כנראה גם לא היו כאלה (על כך בהמשך).

"משלא יכול עוד גנסין לשאת את שהותו בבית-החולים, העבירו אותו מקורביו באמצע פברואר 1913 לדירה חדש ששכרו בשבילו [בכל החודשים מאז ספטמבר 1912, עת הגיע לוורשה, טיפלו בו במסירות אחיו מנחם ובת אחותו חוה דרווין, שאליה היה קשור בעבותות עזים מזה שנים ואיתה הרבה להתכתב. אני מדגיש את העובדה הזאת כי מסתבר שלשני האחים הייתה לפחות אחות אחת… האחות או האחיות האלה כמעט ואינן מוזכרות בקורות האחים] […] מצבו הגופני היה בשפל המדרגה. על פי עדויותיהם של ויינברג ולחובר הוא נראה כשלד חי, השתעל וירק דם וליחה בלא הרף והונשם בחמצן כדי להצילו ממיתת חנק, [… בהמשך] התחנן גנסין לפני רופאיו שיחדלו להציק לו בבדיקותיהם ויניחו לו למות במנוחה: 'טרדות לא חסרות בחיי – היה אומר – תנו לי ללכת לשם מתוך שמחה ולא מתוך עצבות' […] בלילות האחרונים סידרו חבריו תורנות ישיבה ליד מיטתו, כדי לנסות ולהקל על סבלו וכדי לאפשר כמה שעות מנוחה לאחיו ולבת אחותו שלא משו מחדרו. […] בלילה שלפני האחרון שמר צ"ז ויינברג על מיטתו של גנסין. במהלך אותן שעות הירבה להתענות בהתקפות חנק, אך לאחר אחת מהן שאף מצינור החמצן, התאושש מעט, ואז אחז בידו של חברו ובקול צלול אמר בלצון: 'ויינברג, הבה ונשיר 'עוד לא אבדה' כל זמן שיש שהות. בלילה הבא עמד לחובר ליד מיטתו של גנסין יחד עם בני משפחתו, וליווה בצער עמוק את שעותיו האחרונות. אט אט  נתערפלו חושיו של הגוסס, ומתוך דמדומי הכרתו השמיע שברי דברים מעורבבים וקרא בשמות אנשים ומקומות מתקופות שונות בחייו. […] השכם בבוקר יום ה' כ"ז באדר א' תרע"ג (6.3.1913) יצאה נשמתו. הוא היה בן שלושים ושלוש שנים וארבעה חודשים".

בתשובה למכתב של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי שבו רצה לדעת על נסיבות מותו של גנסין, השיב לחובר בדברים הבאים, המסכמים בתמציתיות תקופה זו כולה ובה הסבר רפואי מסכם משלו:

"ה'היסטוריה' של מחלתו [מעין סיכום מחלה שכותב רופא בתעודת פטירה] היא פשוטה מאוד: מחלה זו באה לו כמעט בירושה ולא שמו לה לב רבה, אלא שישיבתו בלונדון איזה זמן (ביחד עם ברנר) פעלה לרעה הרבה על מצב בריאותו וכשנסע לא"י חלה שם בקדחת וגם זה הזיק לו הרבה. משם שב לבית אביו כבר חולה ומדוכא ומאז צעדה מחלתו בצעדים גדולים. בבואו לוורשה (הוא בא הנה בערב יום הכיפורים שנה זו) היה כבר מסוכן, אלא שבכל זאת לא סיפר על דבר מחלתו לשום איש, וגם אני שהייתי היותר קרוב אליו פה, לא ידעתי מזה דבר עד שנפל למשכב. מובן שגם ורשה גרמה הרבה למהר את קיצו. לאיש כזה אסור היה לגור בעיר גדולה וצריך היה לשבת בארצות החמות. אולם קודם לא ידע איש מזה דבר וכשכבר החלטנו אחר כך לשלחו למירן (עיר מרפא בדרום טירול) כבר התגבר החום בגופו ואסור היה לו לנסוע."

(ב) "הרקוויאם של אורי ניסן גנסין – סיפור פרידתו מהחיים: קריאה חוזרת ואחרת בסיפור אצל", אלישע פורת, בתוך: קריאה מאוחרת (ספר מסות), הוצ' גוונים, תל-אביב, 2008; וגם: עיתון 77, 269, 2002; וגם: פרויקט בן יהודה, תחת הכותרת "מחלה סופנית היא סדר העולם".

המסה הזאת מוקדשת כולה לניתוח פרשני חריג של הנובלה אצל וזאת מנקודת מבט שונה מהרגיל, כפי שפורת חוזר ומסביר וכפי שמשתמע מכותרתה:

"הוא כתב במו ידיו, ביצירתו הגדולה האחרונה, הסיפור אצל שהושלם ב-1912 אבל נדפס רק לאחר מותו ב-1913, רקוויאם של ממש, סיפור-אשכבה לעצמו. קריאה חוזרת בסיפור, קריאה אחרת ושונה מן המקובל, מביאה את הקורא המתעניין למסקנה ברורה – שלפניו 'סיפור פרידתו מהחיים', סיפור פרידתו של גנסין מחייו על רקע 'אותה מחלת הלב החמורה, שכפתה על גנסין חיים מיוחדים במינם, שההגדרה 'חיים בצל המוות' אינה טובה דיה כדי להגדירם'. פרק אחר פרק, לאורך חמשת פרקי הסיפור פסקה אחר פסקה, מעמד אחר מעמד ותמונה אחר תמונה – נפרד המחבר מחייו וממשפחתו, מיצירתו הספרותית שהספיק לכתוב בחייו הקצרים, ומזו שלא יספיק כבר לכתוב, מאוהביו המעטים ומאהובותיו הצעירות המרובות".

"התסמונות של מחלת ליבו האנושה אינן מרפות מגיבוריו שבסיפוריו (כולם בני דמותו, במכלול סיפוריו ולא רק ב-אצל) לא ביום ולא בלילות: הרגשת החנק וקוצר הנשימה, חוסר האוויר והלחץ הנורא בחזה, פרפורים ומציצות, הזעה תכופה וחולשה שאין לה הסבר, כל אלה הן פריצות והבזקים של 'המציאות הרפואית' שלא לומר המציאות הקלינית, אל תוך 'זרם התודעה'. הן ודומותיהן לא נבחנו עד היום כראוי בחקר יצירתו של אורי ניסן גנסין, על אף ייחודן. הן הוטלו, יחד עם מאפיינים אחרים של יצירתו, לתוך סיר הכולבו ה'גנסינאי' המיוחד, הכולל, של פיוט ושירה, של התמהיל שחלקו הערצה חסרת גבולות וחלקו בורות פשוטה שמילאה את מה שנקרא באופן כללי 'אגדת גנסין'".

"במשך שנות קריאה רבות שחלפו מאז פרסום הסיפור אצל, חסמו אותם מהללי-שווא של גנסין את הדרך לקריאה אחרת, שונה, בסיפוריו. התוויות שהעניקו לה, מיד לאחר מותו, לדוגמא 'משורר השקיעה', 'משורר תוגת המוות', ועוד – לא אפשרו לקרוא את הפרוזה הנחשונית שלו כמו שצריך לקוראה. ההתמקדות בנושאים השוליים של הסיפור, ניפוח מעריץ של דרכי הביטוי שלו, בנוסף עם יצירת 'אגדת גנסין', האגדה שנרקמה סביב אישיותו המיוחדת, מנעו מהקוראים את האפשרות לקרוא בו שוב קריאה נכונה. מרוב תשבחות סתומות ליצירתו, והבעות צער מופרזות על מותו המוקדם, שקשרו לו מעריציו או מי שחשבו עצמם לכאלה, לא ניתן היה לזהות בסיפור אצל את הרקוויאם הייחודי שכתב לעצמו בארבע שנותיו האחרונות. [אולם] קריאה חוזרת, שונה ונכונה בסיפור, שימת דגש על חידושי הפרוזה ו'זרם התודעה' שלו, על הדיוק המרבי המדהים, שאולי רק רופאי הלב יכולים להבין עד הסוף כמה אמיתי הוא, עשויים למשוך אליו קוראים חדשים. ואפילו קוראים מחדרי המיון, מהמחלקות הפנימיות ומחדרי הטיפול הנמרץ של חולי הלב האנושים.[..] אורי ניסן גנסין הקדים במאה שנים את הסופרים העבריים של היום, המשלבים את המחלות ומהלכן כגיבורים עצמאיים בסיפוריהם".

הערת-ביניים אישית שלי לטקסט של פורת: השוואה בין הניתוח הפרשני שלי לנובלה אצל לזה של פורת, מבהירה כי שנינו "עלינו" בדיוק על אותם ציטוטים ומשמעותם, ולכן לא הבאתי אותם כאן מתוך רשימתו של פורת כי הם די דומים, אולי אצלי מעט יותר מפורטים ורבים. אני מסכים בכל פה עם פרשנותו הביקורתית והמקורית של פורת. שנינו הגענו כמעט לאותה המסקנה (זו שלי תפורט בהמשך) באשר למשמעות מחלת הלב של גנסין והשפעתה על כתיבת אצל. מבחינה זו, רשימתו של פורת עונה במידה גדולה על השאלות ששאלתי בפתיח ובאמצע של רשימתי שלי.

עם זאת, יש הבדל אחד מהותי בינינו: פורת יצא למסע מנקודת מוצא ספרותית פואטית בניסיון להראות ולהוכיח את ה"סיבה להיות" (raison d' etre) של כתיבת אצל בלבד, באותה מחלת לב לא מוגדרת בלי להיכנס לפרטים רפואיים. בעוד אנוכי יצאתי למסע מנקודת מוצא רפואית קלינית בניסיון להראות ולהוכיח לעומק את ה"סיבה להיות" של כתיבת מכלול כתביו של גנסין כולל האיגרות ("כל כתבי אנ"ג") ואף טקסטים של אחרים עליהם. במילים אחרות, לי היה יותר חשוב לנסות לאבחן את אותה מחלת לב לפרטי פרטים קליניים ועל רקע הידע הרפואי שלפני 120 שנה, ומשם להגיע לתשובות על השאלות שנשאלו, ועל כך אפרט בהמשך. שהרי בניגוד לפורת, אני רופא קלינאי ותיק שבילה בבתי חולים כ-45 שנות חיים בטיפול בתסמונות מסכנות חיים, כאלה שגורמות ל"חיים בצל המוות".

(ג) "לבו החולה דפק עם דופק המילים", של אשר ביילין. "קטעי זיכרונות למלאת שלושים ושתים שנים למותו של אורי-ניסן גנסין", ההדיר מכתב-יד והוסיף אחרית-דבר יוסי שוויג, על פי כתב היד השמור בארכיון אשר ביילין, מכון 'גנזים', כ-99145, פריט 19. "נמצא ללא כותרת, שם הכותר שלי [יוסי שוויג], פורסם באישור ב- דחק, כרך י"ב, יוני 2020, עמ' 284-266". ממואר זה, של חבר מאוד קרוב, מביא עוד כמה פרטים רפואיים חוץ מהחזרה על דברים רבים שידוע מיתר הטקסטים שנסקרו.

"מזמן לזמן היה נסגר בחדרו ואינו יוצא – חלה ונפל למשכב וקודח. […] רואה אותו בסבלותיו ובפניו שהלכו וכחשו […] שכב מצונף וחילק כאב על שפתיו היבשות, היונקות סיגריה אחרי סיגריה. […] פעם נכנסתי אליו בזמן חוליו, ישבתי על בדל מיטתו והנה האזנתי קול ניסור עולה מקרבו. שמתי ידי על חזהו ורעדה אחזתני. הקשבתי לנסירה מרוסקה, כקול אורלוגין שנתקלקל ומשמיע דפיקות חולות, צרודות. אז גילה לי – ובסודיות מוחלטה – שהריהו סובל ממחלת לב קשה, ש'אין לה תקומה אלא הקבר'. מחלה זו מקננת בליבו משנה השלישית לחייו, שאז חלה בטיפוס, אם איני טועה. לפני זמן קצר הביא מפי רופא ברורות, שאין לו שום תקווה וימיו חוצצו. הסוף לא רחוק והוא החליט 'להיות בריא' עד הסוף" (עמ' 272). לפנינו קטע מדהים מבחינה רפואית-קלינית טהורה! ביילין, שאינו חשוד כרופא או בעל ידע רפואי, מתאר תרחיש קלסי של לקיחת אנמנזה וביצוע בדיקה פיזיקלית אצל חולה לב-ריאות קשה וכל זה ללא שימוש בסטטוסקופ!: נפל למשכב פירושו התמוטטות פיזית שמצריכה שכיבה במיטה; וקודח פירושו קודח מחום או קודח במובן מטפורי, דהיינו מותש; ובפניו שהלכו וכחשו פירושו פרצוף חיוור (החיוורון מופיע בציטוטים רבים לאורך הרשימה והוא מצביע על אנמיה כרונית על רקע מחלת לב-ריאות קשה ומתקדמת) ורזון מתקדם; שפתיים יבשות ויניקת סיגריות בשרשרת הם עדות לגורם סיכון שמחמיר כל מצב רפואי של נזק קיים במערכת לב-ריאות; השמת היד על החזה והאזנה לקולות נשימה ודופק לב פגומים הם דוגמה קלסית לבדיקה פיזיקלית עתיקת יומין של מערכת הלב-ריאות לפני הופעת הסטטוסקופ; סיפורו של המטופל על כך שהמחלה תקפה אותו בשנה השלישית לחייו, שאז חלה בטיפוס הבטן, משמעותה היא שהוא סבל מפגם מולד בליבו, כי טיפוס הבטן בילדים הורג אותם או חולף, ולעיתים רחוקות יכול להשאיר פגימות נוירולוגיות, לא ידוע על קשר בין טיפוס לבין התפתחות מחלת לב כרונית; כמו כן, מובהר שגנסין התייעץ ונבדק על ידי רופאים אמיתיים שהבהירו לו שמחלתו חשוכת מרפא, מתקדמת, ותגרום למותו בגיל צעיר.

בהמשך גולש ביילין לפרשנות משלו, לא בהכרח היחידה או הכי נכונה, בדבר הקשר בין המחלה לבין כמה מאפיינים באישיותו, אורח חייו, וכתיבתו של גנסין:

"מחלתו הסבירה הרבה דברים: את הנוודות שלו, בריחתו ממקום למקום. […] הנסיעות היו קשות ולא הבטיחו כלום ולא היו אשליות: 'יודע אנוכי שאסע, ויודע אנכי מה שיהיה שם, ויד, אשר יודע אנוכי ידיעה נוראה מאוד, אעפ"י שאיננה נוראה כל כך, ובכל זאת אסע, ומה שיהיה – יהיה' [צורה של ניהיליזם והשלמה עם גורל כאילו הכול כתוב ממעל ממילא] […] בכל מקום בואו, רעב ממש ללחם […] 'בלילה איני מעלה נר וביום אני משוטט ככלב' […] מזמן לזמן התחיל נעלם מהבית בבוקר וחוזר בלילה, נכנס בחושך לתוך חדרו ומתנפל על מיטתו מצונף בלי אומר".

"הוא רץ ממקום למקום, כיונה שברח מקול אלוהיו, כך היה בורח מקול המוות המנסר בליבו. ארץ נווד הייתה לו הארץ, ובכל מקום בואו הרגיש תהום לרגליו. […] גנסין לא הטעה עצמו. הוא הרגיש עפר קברו מעיק על ליבו. הוא ידע. בכל יום חיכה לו. מה הרגיש הוא, לא הרגיש אפילו נידון היוצא לגרדום. הארכתי קצת לדבר על מחלתו, משום שזו הייתה אז כבר הגורם העיקרי והיא נתנה דחיפה לכל דרכיו, למעשיו ויצירותיו באותה הרוח שיצרם. מחלתו השפיעה עליו, חנכה אותו. כל יום היה יומו האחרון. שוב יום אחד לפני מיתתך. הוא הסיר מעליו כל הקטנות וכל החולין שאדם רגיל שקוע בו עד צוואר. […] זה השפיע בעיקר על יצירותיו. האמת הגדולה, הכאב הגוסס. המחלה גרמה שהיה סופר גדול. יצרה לו שפה, כלי לרגשות עמוקים".

עדות אחרונה לקראת סוף הממואר: "בהיותו בן שנתיים חלה בטיפוס ותוצאותיה היו מחלת לב מילדות [כבר הבהרתי שאין קשר בין טיפוס למחלת לב מילדות עוד אדון בכך בהמשך]. המוות כבר הפיל חלליו באותו בית. שתי אחיות מתו קודם ממחלת לב. ההורים היו שניהם אנשים בריאים והאריכו ימים עד שמונים ויותר, אבל הילדים לא הצטיינו בבריאות גופא. מובן שההורים חרדו מאוד על הבנים, אורי ניסן ומנחם. אבל בייחוד עליו משום שמנחם היה בריא. לא חשכו מהם דבר. העלימו עין ממעשיו אפילו כשלא היו לפי רוחם. הם הראו גם סבלנות רבה בענייני דת ולא הרהרו אחרי מעשיהם" (עמ' 277). זו הפעם הראשונה והיחידה שאנו יודעים או שומעים על שתי בנות אחיות לבנים שמתו ממחלת לב, ולא מצאתי שום סימוכין לנתון הזה, שיש לו בהחלט חשיבות באבחון של אותה מחלת לב של גנסין… על כך בהמשך, בדיון המסכם.

הפרופיל הרפואי של גנסין

ברפואה קלינית קיים מתווה קלסי של התנהלות מפגש שגרתי בין מטפל (רופא, אחות,…) למטופל (שלא בתנאי לחץ או דחיפות): קבלת פרטים אישיים; אנמנזה (סיפור המחלה מפי המטופל או משפחה ובני לוויה); סטטוס (בדיקה פיזיקלית של המטופל על ידי המטפל); הפנייה וביצוע בדיקות עזר (דם, הפרשות, דימות,…); דיאגנוזה (אבחנה); המלצה לטיפול; וביצועו. בתוך המתווה הזה מופיע חוט שני קבוע והוא החיפוש אחרי אטיולוגיה (מה הוא או היה הגורם למחלה). במקרה הנידון אנסה ללכת בתוך סבך הנתונים שהוצגו עד כה על פי המתווה הזה על אף המגבלות המובנות מאליהן.

פרטים אישיים: פרטי זהותו של גנסין ומשפחתו ידועים ולא נפרטם כאן פרט לכמה עובדות רלוונטיות: הוריו ואחיו לא סבלו ממחלות כרוניות ותוחלת חייהם הייתה ארוכה; היו לו שתי אחיות שנפטרו ממחלות לב – נתון שאינו בדוק דיו, אבל אם הוא נכון, הרי לפנינו עדות מסייעת להשערה שמדובר במחלת לב על רקע של פגם מולד ורקע תורשתי כלשהו; מחלתו של גנסין החלה בגיל הרך ונמשכה לאורך חייו; בגיל שנתיים הוא חלה בטיפוס הבטן ושרד (כבר הבהרתי שאין קשר בין טיפוס למחלות לב-ריאה); אנו לומדים שהוא נבדק על ידי רופאים במהלך חייו כולל מומחים למחלות לב, אבל ללא נתונים קונקרטיים; אין אנו לומדים אם היו אשפוזים בבתי חולים עד לתקופת חייו האחרונה.

אנמנזה וסטטוס: הכוונה למה שהמטופל מתלונן ומספר ומה שמצאו המטפלים בבדיקה – אולם במקרה שלנו הדברים מתערבבים כי המקור של שניהם הוא המטופל, שכתב את היצירות הספרותיות שברובן הן אוטוביוגרפיות על אף ההסוואה, או בני משפחה וחברים, ולא המטפל עצמו. התסמינים והסימנים מתפתחים עם הזמן ומופיעים בהתקפים חוזרים, פתאומיים, בדרגות גוברות של חומרה עד לכרוניות; מראה חולני; שכיבה במיטה; רזון וחיוורון; עייפות, חולשה וקשיי שינה; כאבים בחזה שמקרינים לצוואר, לראש (רקות), ולידיים, כולל סיפור של חריקות שיניים ולסתות; כאבי לב, צביטות לב, פרכוסי לב, דופק פגום, כלומר הפרעות קצב ותחושות תעוקה; גניחות, חיפוש אוויר, תחושת חנק, קוצר נשימה, נשימה שורקנית; הזעות למיניהן; קשיים בהליכה; שיעול, פליטת ליחה, ואף דם; תחושות של עילפון מתקרב עד אובדן הכרה או הזיות ודמדומים; קומה שהולכת ושוחחת; רזון מתקדם עד לדרגת שלד חי; רצון לאובדנות?; השימוש הבעייתי במילה קדחת כי לא ברור אם הכוונה למחלת חום או שימוש פואטי-מטפורי בלבד או שניהם, אך אציין כי מחלת לב-ריאות כרונית מתקדמת יוצרת נטייה לזיהומים משניים (שפעת וכדומה) על רקע של חולשה של מערכת החיסון שמתרחשת ככלל במחלות כרוניות.

המכלול הזה מוביל לאבחנה של תסמונת אי-ספיקת לב כרונית מתקדמת שכמובן גורמת לאי-ספיקה נשימתית, יכולה להוביל אכן לפודגרה (המוזכרת כאן באקראי), ולמוות. בתקופת חייו של גנסין הטיפול במחלה היה תומכני בלבד, מה שקרוי בימינו טיפול סימפטומטי בלבד, דהיינו טיפול שמקל על סבל החולה אבל אינו בעל אפקט מרפא. אין לנו מושג על בדיקות עזר או תרופות שהוא קיבל. אנו יודעים שבשלב הסופני הוא קיבל טיפול בחמצן כדי להקל על התקפי החנק. כמו כן אנו יודעים שהייתה המלצה גורפת שהמטופל זקוק למשהו שהיה קרוי אז סנטוריום – שהייה ומנוחה במקומות של אוויר צח וחם ולא בערים דחוסות ומזוהמות, ובוודאי לא לעשן סיגריות! לאור הנתונים, האטיולוגיה שבאה בחשבון היא פגם מולד בלב או זיהום סטרפטוקוקלי בגיל הינקות שגרם לנזק במסתמים בלב. בשלב זה מדובר בהשערה סבירה מאוד, אך ללא יכולת לאמת אותה כי אין לנו תעודות, עדויות, או מסמכים רפואיים.

השאלה הראשונה והתשובה האחרונה

על אף המגבלות של חוסר מידע ותיעוד, והצורך להסתמך על סיפורת וסוגת המכתבים, נראה שעל השאלה הראשונה מהי אותה מחלה? הגענו לתשובה סבירה כלהלן – מדובר במחלת לב כרונית מגיל ילדות, מחלה חשוכת מרפא בתקופת חייו של גנסין, מחלה מתקדמת שאכן גרמה לו את הסבל המתואר, קיצרה את חייו והביאה למותו בגיל צעיר, ואכן גרמה לו לחיות בצל חרב דמוקלס, חיים מאוימים לא על ידי זקנה טבעית.

על השאלה השנייה במה, כיצד והאם בכלל היא השפיעה על אורחות חייו וכתיבתו? הגענו לתשובה כמעט חד-משמעית – אין ספק שהמחלה השפיעה על אורחות חייו, והכתיבה חלק ניכר ממהלכי החיים שלו, והיא שגרמה לו להפוך את עצם הכתיבה ופרסומה לדחופה ביותר כי החיים בצל המוות יצרו תחושה של "עלי להספיק הכי הרבה לפני הקץ המתקרב".

המחלה בוודאי מסבירה היטב את רתיעתו מהקמת משפחה ומחויבות מהסוג הזה. הוא העדיף לא לקחת אחריות על אחרים, ואף הסתיר את סבלו מהקרובים לו. כמו כן הייתה למחלה השפעה משמעותית על התוכן והצורה.

ברם-אולם, יש גם שאלה שלישית והיא האם היא, המחלה, באמת ובתמים ההסבר היחיד לאופי כתיבתו? התשובה היא כמובן שלילית! המחלה הסופנית הזאת לא יכולה להיות ההסבר היחיד. גנסין חי את האידאולוגיה של תקופת התחייה, האמין ותמך בה בכל ליבו ושכלו. האם הוא יצר את זרם התודעה בספרות העברית המתחדשת "תודות למחלה?". זוהי השערה שלא ניתנת להוכחה על סמך הניתוח הספרותי שבוצע כאן. הרי קשה להניח שכישרון כתיבה הוא תוצאה של מחלה! ואידך זיל וגמור…

קראו עוד

קראו את החלק הראשון של המאמר.

קראו עוד משל ד"ר יצחק מלר ביקום תרבות