חוויותיו של בני דור "אחד וחצי" לעלייה מברה"מ לשעבר בישראל כבר מזמן הפכו לסוגה סוציולוגית. הסרט שהופק על ידי "לובי המיליון" ושודר באפריל 2022 בערוץ "כאן" 11 מוסיף מידע ורקע על סיפורי העלייה של נציגיו הבולטים של הדור, והאתגרים שאיתם התמודדו. לכאורה, לא נשארה חלקת אדמה לא חרושה בשדה המחקר הזה. ובכל זאת, נושא אחד בו טרם נבדק לעומק – נושא השירה שנכתבת על ידי יוצרים שהיגרו לישראל כילדים, עם מטען תרבותי ולשוני סובייטי, אך התפתחו והתחנכו לתוך סביבה דוברת עברית, וחיים בין שני העולמות.
אז מה מאפיין את שירתו של הדור הזה? האם אפשר להניח שהוא נטמע לחלוטין בשירה הישראלית העכשווית, על כל היבטיה, או שהוא מקפיד לשמר את שורשיו הרוסיים בכתיבת השירה, בדגש על מבנה, חריזה, ותוכן? זאת לאור העובדה שכתיבת שירה בשפה הרוסית בלבד הנה נחלת הדור המבוגר לעלייה, שפשוט אינו רגיל לשירה אחרת. אפילו אלה שהיגרו לישראל בשנות השלושים לחייהם לא רכשו, לצערם, את השפה העברית כשפה ספרותית, היות שמעבר לעברית כשפת כתיבה, במיוחד כתיבת שירה, הינו תהליך שמתרחש בגיל הרבה יותר צעיר, אם בכלל. בל נשכח ששפת כתיבה יצירתית היא לעולם לא רק מילים, אלא גם מכלול שלם של דפוסים מנטליים ופסיכולוגיים, אשר מחלחלים לנפש תוך כדי גדילה בחברה ומרחב מקומיים.
התעניינותי בנושא זה, בתור נציגה של דור "אחד וחצי" לעלייה הסובייטית בישראל שעוסקת בספרות וכותבת שירה בעצמי, הינה אישית ביותר. היא נזרעה בי עוד לפני כמה שנים, כשנוכחתי להבין שתפיסת וחוויית השירה אצל כותבי הרוסית בישראל הינן אנטיתזה גמורה לאלה של כותבי העברית, ושנקודת מבטם של היוצרים הדו-לשוניים שונה מהותית.
התחלתי לערוך מחקר משל עצמי, ושוחחתי עם כמה יוצרים יוצאי ברה"מ לשעבר שהכרתי. אך שיא התחקיר שלי היה ב-17 בדצמבר 2024, במפגש בנושא "שירת דור אחד וחצי בישראל" שקיימתי בגלריית "טרומפלדור" בבאר שבע, בהשתתפות שלושה משוררים שעלו מברה"מ לשעבר בילדותם, ועברו כאן את כל שלבי החינוך והסוציאליזציה: אלינה קולודיאז'ני; רוברט גרנטין; ונטשה סינגלובסקי. תהליך הכניסה שלהם לעולם הישראליות היה כרוך בתחושת בדידות, בריונות, ו/או התעלמות מצד בני גילם הצברים בבתי הספר בהם למדו, וגם באתגרים אישיים מפרכים. למרות הכל, שלושתם מגדירים את עצמם כישראלים פטריוטים לכל דבר, אינם מסכימים עם הנחה "פעם עולה חדש – תמיד עולה חדש", כיוון שהנחה זו שוללת בעיניהם את עצם ההתפתחות של כל מהגר באשר הוא במקום החדש, חוג החברים הקרובים שלהם מעורב, והם כבר מזמן עברו להתבטא בכתב ובעל פה בשפה העברית.
יחד עם זאת, השירה, ככל דבר אישיותי, לוקחת כל אחד ואחת מהם למקום אחר, וגם נובעת אצל כל אחד ואחת ממקום אחר. נטשה, למשל, שעלתה בגיל די לימינלי – שלוש עשרה – החלה לכתוב בעברית בצורה אינטנסיבית רק אחרי לידת בתה, בגיל ארבעים, ויצירותיה, בפועל, הנן רישומים מינימליסטים. היום היא כותבת בעברית בלבד, והמניע העקרי שלה לכתיבה היא המורשת שלה, שברצונה להעביר לבתה. רוברט, שהגיע לארץ בגיל שנה, ומלכתחילה התחנך בעברית, הכמעט "צבר" שבשלישיה, מוקיר את האסתטיקה שבשירה הרוסית, נמשך לחוגים ספרותיים ברוסית, ובעיקר אוהד את הרוק הרוסי. כל אלה, לדבריו, הינם מחווה לאביו, שעזב את המשפחה, ושלא כל כך הרבה להחמיא ליצירותיו כשהיה ילד. יחד עם זאת, קל לו יותר עם העברית, ולכן גם שירתו נכתבת בעברית. ביניהם, אלינה, שעלתה בגיל שבע וחצי, וכותבת בין היתר גם ללהקות ולאמנים, רואה בשמירה על התרבות הרוסית עניין עקרוני, ודואגת להעבירה לשני בניה. שירתה הינה דו-לשונית, בעלת משקל וחריזה, ולרוב היא גם מתרגמת את יצירותיה מעברית לרוסית והפוך.
אחת הדוגמאות הבולטות להבדלים ביחס לשירה העברית העכשווית הייתה בשיח סביב הסוגייה של השימוש המאסיבי של בני דור "אחד וחצי", שחלקם משתתפים באירועי ה"בריגדה התרבותית" בהנהלתה של אלכס ריף, מנכל"ית "לובי המיליון", בסגנון "מילים מדוברות" (spoken words). לדעתם של אלינה ורוברט, הכתיבה בסגנון הזה מצביעה על הצטרפות קולקטיבית לטרנד אמריקאי, על שאיפה להתבטאות התקפית ועל… עצלנות אישית.
היה קצת מפתיע לשמוע את הקביעה הזאת מפי אלינה, שבנוסף לשליטתה המוחלטת בעברית ורוסית מדברת אנגלית שוטפת, ומחשיבה אותה לשפה הספרותית היפה והעשירה ביותר בעולם. אך לדבריה, כמו גם לדבריו של רוברט, בני העלייה מברה"מ שגדלו בסביבה הדוברת עברית, ושתופסים את כללי כתיבת השירה בעברית כפשוטים יותר, הולכים על הדבר הקל, שאינו מצריך מחשבה יתרה, אלא רק פורקן רגשי.
נטשה, "המבוגרת" בין השלושה, חלקה על עמיתיה, וטענה שעבורה, ככותבת שירה קצרה בעברית, סגנון ה"מילים המדוברות" היה קרש הצלה, ושאישית היא מחוברת אליו מאוד. אין זה מאפיל על התייחסותם של כל שלושת המרואיינים אל השירה הרוסית הקלאסית כנוקשה ומקבעת, ואת המעבר לכתיבה בעברית כשבירת מוסכמות ושחרור.
נושא הפורקן הרגשי בשירה עלה בהקשר של הסכמה או אי הסכמה לאג'נדה החברתית-פוליטית של ה"בריגדה התרבותית" שהזכרתי. אלכס ריף, שבעצמה חוותה הלם תרבותי חזק לאחר הגירתה, מעודדת את יוצריה להעלות על סדר היום את קשיי הקליטה שלהם בישראל. האם הנושא הזה עוד רלוונטי אחרי יותר משלושים שנה? עבור נטשה, שאחרי הקמת בית בישראל ולידת בתה מרגישה שייכת הרבה יותר לחברה הישראלית, שירת ההגירה כבר פחות אקטואלית, אף על פי שהיא הקדישה לה כמה משיריה. רוברט תמך בה, והוסיף שהקמת ה"בריגדה התרבותית" הייתה מעין תגובה של צעירים שעלו מברה"מ ל"ערספואטיקה" של הצעירים ממוצא מזרחי, ושמבחינה זו היא משרתת מטרה ברורה מאוד. לעומתם, אלינה מחזיקה בעמדה ששירה, ככלי לביטוי אמנותי, אמורה לחשוף את מטמוניו הנפשיים של כל כותב, ואילו חלק מהיוצרים בני דור "אחד וחצי" גם אחרי שלושים שנה נושאים בליבם טלטלות וטראומות הגירה רבות. לכן, התדמית של עולה חדש מקופח, המאפיינת את ה"בריגדה התרבותית", איננה ייצוג נצלני בלבד, אלא גם פועל יוצא של ביטוי רגשי עמוק באמצעות שירה, גם אם היא נכתבת על ידם בעברית מדוברת.
מעניין אפוא, שלמרות השורשים הרוסיים העמוקים אצל שלושת המרואיינים, אף אחד מהם לא הגדיר את התרבות כערך עליון לכל בן אדם נאור, כמו שהיה מקובל להגדירה בברה"מ לשעבר, אלא פירש אותה כמונח אנתרופולוגי וכנורמות התנהגות בחברה. והרי שירה כסוגה ספרותית הינה בלתי נפרדת מהסביבה האנושית בה היא נכתבת ונקראת. כאמור, תרבותם וסביבתם של בני דור "אחד וחצי" מזמן מעורבבות, והדבר יוצר סתירה בין זיקתם הפנימית לעולם שממנו יצאו, לבין חיבורם האישי לשירה שנכתבת ונקראת בעולם זה. רוברט, שבין היתר משתתף במפגשים ספרותיים ברוסית, חלקם בהנחייתי, מודה, שהוא לא תמיד מבין את התכנים והמסרים של משוררים כותבי רוסית בישראל ומחוצה לה. בעיניו, הבעיה היא לא בהבנת הנקרא, אלא בחוויה שונה של טקסטים על ידי קהלים דוברי רוסית ודוברי עברית. מצד שני, גם שיריו המשובחים ביותר של רוברט, שנוטה לשמירה על מבנה פורמליסטי בשירתו, לא היו נחשבים על ידי משוררים רוסיים בני הדור המבוגר לשירה. מן הראוי להדגיש שבני דור אחד וחצי לעלייה מברה"מ לשעבר משתמשים בשפה שונה מעמיתיהם כותבי הרוסית, גם כשהם כותבים ברוסית בעצמם, וגם חווים את השירה בצורה שונה. למעשה, הם מתרגמים בשירתם למילים את חוויותיהם כמונחים ערכיים, סמליים, ונורמטיביים. כנגדם, יוצאי ברה"מ המבוגרים מחזיקים בתפיסת התרבות כערך עליון ונשגב גם ביחסם לשירה ובחירת מילותיהם בכתיבתה.
ההפתעה העיקרית שלי בתור עורכת המפגש הייתה תגובות הקהל. רוב המאזינים הודו שבתחילה הם פשוט לא הבינו למה הם באים, והיו מלאי ספקות. מבחינתם, זה היה אמור להיות ערב הקראת שירה סטנדרטי בשפה הזרה להם (עברית). כך פועל, כנראה, הסטריאוטיפ הרוסי בנוגע לשיח על יצירה כתובה וביצועה.
במהלך האירוע המאזינים נדהמו לגלות כמה שהנושא מדבר אל ליבם, וכמה שהם בעצמם חוו את אותם האתגרים של בני דור אחד וחצי, גם אם עלו לישראל ממדינות מערב אירופה או מדינות המזרח. הדבר שקומם את אחת המאזינות, ממוצא מזרחי, היה "השד העדתי", שממנו סבלו המרואיינים בילדותם הישראלית, ושכמותו לא היה בשנות החמישים והשישים – שנות כור ההיתוך והעיברות הקולקטיבי. יתכן שזאת ההשפעה של הגלובליזציה והגישה לאינטרנט – כל עדה וכל עליה רואה כעת את עצמה כדבר סגור בתוך עצמו, מה שמקרין, מן הסתם, על יצירתה הכתובה, ושירה בפרט.
עם דבר אחד הסכימו כולם בלי יוצאים מן הכלל: בני דור "אחד וחצי" לעליה הסובייטית בישראל מאבדים את "רוסיותם" במובן הישיר של המילה, וזה תהליך בלתי נמנע. ההתבגרות והחיים בישראל תובעים מהם הסתגלות למציאות המקומית, והדבר בא לידי ביטוי גם בשפת הכתיבה. מכאן נובעת החוויה השונה של הטקסטים, כמו שרוברט ביטא את זה, גם אם משמעותם העמוקה נגלית לנו רק לאחר היכרות עם סיפורו האישי של כל יוצר ויוצרת. ההבנה שכל משורר הוא עולם ומלואו, מקשה עלינו להשוות בין כל יוצאי ברה"מ שעלו לישראל בגיל צעיר, ולקבוע להם נהלים לשימוש בעברית כשפה כתובה, ולתכני כתיבתם. אך וודאי הוא שמשוררים בני דור "אחד וחצי" לעולם ייחשבו למורדים ותלושים, גם בקרב האוכלוסייה המקומית, וגם בקרב בני האוכלוסייה הדוברת וכותבת רוסית. לפיכך על שירתם להיבחן כקטגוריה נפרדת, הן בשירה העברית המודרנית, והן בשירה הרוסית הנכתבת בישראל.
משירי המרואיינים לכתבה
הארי פוטר / רוברט גרנטין
בתיכון מקיף
וביסודי מענית
על כתפי הכפופות
שרטטה תכנית.
מי יארח לי לחברה
מי הילד שיותר על כדורגל
מי הילדה שתשתף בשיחה
בכלל, לא הייתי בעיניהם בדיחה.
דאגו שאשב מקדימה
שאשתלב בחברה
הייתי המיוחד
שכמעט תמיד לבד.
החברה הייתה רעה
הפסקתי לבקש טובות
הארי פוטר סיפק
את הפתרונות.
וכשהמורה לספרות
הציעה שאקרא ספר אחר
אחד כזה שהוא בוגר
היא לא ידעה שום דבר על נכות.
זהות היברידית / נטשה סינגלובסקי
רגל פה, רגל במדינה שאיננה עוד.
עטופה במרחב וירטואלי.
שתי שפות לחשוב איתן,
שתי שפות לחלום איתן.
לדבר עם הילדה ברוסית,
לריב עם הבעל בעברית.
לתמוך בהורים קשישים,
לחפש פרצופים אוהדים.
להירתע מקולניות,
להתנשא.
לכתוב שיר בעברית,
על חוויה רוסית ישראלית.
לאכול דג מרוקאי חריף,
לחשוב על בורצ’ט כמשהו מטריף.
לחלום על אחדות ואחווה
במדינה ספק שלי ספק זרה.
הכל נשאר בפנים / אלינה קולודיאז'ני
לפעמים מאחורי חיוך וצחוק,
בין עננת כאב לערפל של שקט,
מעת לעת בוכה, לרוב שותקת,
חולמת שהאושר לא רחוק,
יושבת לה על שפת אגם דמעות,
ספק אישה, ספק ילדה נשכחת,
היא מציצה מעט ושבה ובורחת,
כמו החתול מארץ הפלאות.
היא מחכה לרגע האמת,
שהפיה תופיע, שתזרח השמש,
שיפרחו פרחים, כמו בחלום של אמש,
ומהערפל תוכל לצאת.
היא מישירה מבט אל המרום,
ומלאכים סביבה פורשים כנפיים,
כמו עננים מרחפים הם בשמיים,
ובפניהם הלב לובש עירום.
היא חשה את מגע המלאכים,
ומתפוגג במנגינה כל ערפל השקט,
ובנוכחותם היא רק צוחקת,
צחוקה הרם מעיר את הפרחים.
